ביצה לח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עליה אמר להו גולתיכו שקלי הדור אחיכו עליה אמר רב אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בטיל חטין בחיטין נמי נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן אמבטל בטיל אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב בהבורר צרורות מגרנו של חברו חייב לשלם לו דמי חטים אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה. א"ל אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין א"ל וליטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה אינה בטל' בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוט' הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה וכי תימא הכי נמי והא תניא א"ר יוחנן בן נורי חפצי הפקר קונין שביתה אע"פ שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל וטעמא מאי אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר גתבלין לטעמ' עבידי וטעמ' לא בטיל
רש"י
עריכה
וחדי - וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו:
גולתיכו שקלי - מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי:
גולתא - תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה:
מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו - למי שנתערב לו קב חטין בי' קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה:
חטין בחטין נמי כו' - פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (דף כב.):
אמר רב ספרא - לרב אושעי':
משה - ביקרא דמשה קא משתבע:
שפיר קא אמרת - בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני':
ולא שמיע להו - להנך רבנן דמקשו אמתני' הא דאמר וכו':
משלם לו דמי חטין - שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין:
אלמא כילא חסריה - מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע"ג דלא מידי שוו וכ"ש מים ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי דטעמיה הוא משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה:
אמר ליה אביי - לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין בהכי:
ולא שני ליה כו' - ומתני' ממון שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו"ט ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא חשיב ממונא ולבטל:
אמר ליה - רב ספרא לאביי ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב בבעלים ולא בעלים קאי:
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה - אליבא דר"י אמר' במנחות דאמר מין במינו לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לר"י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר"י היכא דאפשר לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו הלכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה:
הכי נמי - דאי הוו לה בעלים לא בטלה:
וכ"ת הכי נמי והתני' - דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא:
דאמר רבי יוחנן חפצי הפקר - הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש להם שביתה לעצמן אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני' דאע"ג דאין לו תובעין לא לבטול:
ר' יוחנן בן נורי אומר כו' - ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מה:):
א"ל - אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל:
וטעמא מאי - הש"ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא: ה"ג אביי אמר כו' ורבא אמר כו' ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה:
אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות - אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה:
ורבא אמר כו' - ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא:
תוספות
עריכה
הרי שנתערב לו קב כו'. ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למפרך הכי וי"ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות איסור לממונא אבל הכא במתני' ממונא אע"ג דאיכא איסור תחומים מ"מ איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין כו' משום בטול לא פקע שם בעלים ה"נ משום בטול לא פקע שם בעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל:
וחדי. וישמח לבו בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא קשי' דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה] במתנה יהא מותר דהא אמר ביו"ט הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ':
נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. מכאן נראה דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר דהא סתמה דהש"ס קאמר הכי.:
הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטיל. פרש"י אלא ודאי בטל וא"ת והא רב ספרא אתא לקיי' תירוץ דרבי אבא ור' אבא קאמר דאפילו אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין כ"ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה תקשי ליה לנפשיה וי"ל דבשלמא רב ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא מממונא אע"ג דיש לו תובעין והכא מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט' כו' לכך בטל אע"ג דיש לו תובעין ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין נמי אע"ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו בטול: וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני' רבי יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו'. אלמא אע"ג דאין לו תובעין קנו שביתה במקומן וא"ת מאי פריך מר' יוחנן בן נורי הא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס"ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני' נימא הכי וי"ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני' אפי' רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי' היכא דליכא תובעין השתא ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו שביתה במקומן אע"ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם תובעין אע"ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן:
רבא אמר עבידי כו'. פ"ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה"ה קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ה (עריכה)
לט א מיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, סמ"ג לאוין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' צ"ח סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' ק"ט סעיף א':
מ ב מיי' פי"ח מהל' מכירה הלכה י"ג, סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רכ"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
מי שנתערב לו קב חטין בי' קבין של חבירו יאכל הלה וחדי. שחקו עליו. אמר להן וכי מלבושיכם לקחתי שתשחקו על דברי כו'.
א"ר אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה למה לא אמר חיטין שנתערבו בשעורין משום דהוו ליה מין בשאינו מינו (ולא בטיל) [ובטיל] חיטין בחיטין נמי לר' יהודה דם אין מבטל דם ולא בטיל הא לרבנן מין במינו בטל ברוב.
אמר ליה רב ספרא לר' הושעיא משה שפיר קאמר להו לא שמיעא להו הא דאמר רבה ב"ר חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו משלם לו דמי חיטין כלומר כיון שהיה (מורח) [מוכר] כמו שהוא בצרורותיו ללוקח לא ביטלו ולפיכך חייב לשלם לו. וכ"ש חיטין בחיטין כך אלו המים והמלח כיון שעתידה ללוש בהן העיסה וכי לא תתקיים לישה אלא במים ולא ביטלתם וזה דומה לזה.
א"ל אביי לרב ספרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. כגון מי שנתערב לו חיטין בחיטין או מי שבורר צרור מגרנו של חבירו דודאי לא בטל והאיך ידמו למי שכבר השאילם ואין לו תובעין (לעולם) [ולעולם] דודאי בטל. ואקשינן אלא הא דאמר רב חסדא במסכת מנחות פרק ג' נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. הא נבילה דכי אית. לה תובעין למה בטלה.
ופריק איסורא בטיל וממונא לא בטיל. פירוש חתיכת בשר נבילה שנתערבה בחתיכות בשר שחוטה בטלה טומאת הנבילה (מן) [בין] החתיכות כולן ואינן מטמאה במגע ולא אפילו באחת מהן. כי לעולם לא יתכן להיות השחוטה כנבילה לטמא במגע ובמשא. וכי היכי כל היכא דלית ליה תובעין לעולם בטל. והא נכסי הפקר לית להו תובעין וא"ר יוחנן בן נורי דקנו שביתה. ופרקינן נהי דקנו שביתה מיבטל לא בטלי ברובה.
אביי אמר לעולם מים ומלח בטילין לגבי עיסה ומתניתין גזירה היא שמא יעשו עיסה בשותפות כיון דידעי כי משאלת מים ומלח העיסה ההיא כרגלי שתיהן כ"ש העושה בשותפות.
רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל.
נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל: תמיה לי אי משום הא מאי חוכא דדילמא אית ליה לרבי אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמלתא נמי הכי הוא דמשום הכי נמי הוא דאמר רב אשי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ועוד דדילמא) [דלמא] רבי אבא כרבי יהודה סבירא ליה ומאן דסבירא ליה כר' יהודה מאן דאית ליה כרבנן אחוכי עליה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א), ועוד דהא רב ושמואל דאית להו כוותיה בשלהי עבודה זרה (עג, ב). וניחא לי דהכא לרבנן דאמרי שהן כרגלי שתיהן קא מקשו דאלו ר' יהודה פוטר במים במתניתין ובמלח בברייתא והכא הכי קא אמרי ליה חטין בחטין נמי דלרבנן בשאילה [כרגלי שתיהן] ולרבנן אפילו מין במינו מיבטל בטיל.
והא תניא אמר רבי יוחנן בן נורי נכסי הפקר קונין שביתה: ואף על גב דפליגי רבנן עליה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מז, ב) מכל מקום שפיר קאמר, דהכי קאמר דמתניתין ליכא לאקשויי עלה למה לא בטילי מים ומלח לגבי עיסה דהא איכא רבי יוחנן בן נורי דאמר דאפילו נכסי הפקר שאין להם בעלים עשאום נמי כמי שיש להם בעלים.
רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל: פירש רש"י ז"ל דאביי ורבא לא פליגי אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה, ויש מפרשים דרבא פליג אדאביי דבלא טעמא דגזירת שותפין נמי מים ומלח לא בטיל דמים ומלח לגבי עיסה טעמא יהבי ואדרבה אין העיסה נעשית אלא על ידי מים. ואני תמה אהני רבנן דמקשו ואמרי לבטיל מים לגבי עיסה והא מים מעמידין את העיסה וכל שמעמיד רואין כאלו הוא בעינו ואינו בטל כדברי הרב רבי יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שאמר בגבינה של עכו"ם דאפילו למאן דאמר דאסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה ואף על פי דבשר בחלב בנותן טעם והכא ליכא נותן טעם אפילו הכי אסרו כאן לפי שעור הקיבה מעמיד ורואין הבשר כאלו ישנו כאן, ואם כן אף אנו נאמר כן כאן דמים כאלו הן בעין ואינן בטלים כדברי הרב ז"ל, אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב ז"ל דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו"ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי (היא) העמידה בעור קיבה והרי הוא כאלו האיסור בעין, מה שאין כן כאן שאף על פי שהכל יודעים שלא עמדה בלי מים אין הכל יודעים שהעמידוה על ידי מים שאולין.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
אמר ר' אושעי' שפיר עבדי דאחיכו עלי' מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו כו' קשה בעיני לפרש דמשום הכי אמר ר' הושעי' שפיר עבדי לאחוכי עלי' משום דנקט קב חיטים בי' קבין דחטין ולנקט ביוד קבין דשעורים דבין זה ובין זה דין היא דלא בטל ולא אמרי' יאכל הלה וחדי והנכון בעיני דהאי דקאמר שפיר עביד דאחיכו עליה אינו אלא כדמסיק לקמן דשאני אסורא מממונא דאסור אבטיל ברוב אבל ממונא לא בטל ואפילו אי הוה אמר להו ר' אבא קב מחטין בי' קבין שעורין נמי הוה אמר ר' הושעי' שפיר עבדי דאחיכו עלהי שאין להביא ראהי מממונא לאיסור או היא דקאמר מאי שנא כו' הכי קמאר שפיר עבדי דאחוכי עלי' שאין להביא ראיה מממונא לאיסורא ולפי סברתו נמי דסבר להביא ראהי מממונא לאסורא מאי שנא דנקט מין במינו לנקיט מין באינו מינו שאם היתה דעתו דמין בשאינו מינו בטל ברוב להכי לא נקטה מין במינו נמי לר' יהודא היא דלא בטל אבל לרבנן בטל ומאי ראוי לתפוש מין במינו כמו שהתבלין והמים והמלח הם מינו בשאינו מינו כך הי הלו לתפוס מין בשאינו מינו אבל מיהו לא על זה אמר שפיר עבדי שאיחכו עלהי אלא על מה דעסקינן לקמן:
אמר להי רב ספרא לר' הושעיא משה שפיר קאמרת כו' פי' אתה שאתה גדול הדור בדורך כמשה שפיר קאמרת דשפיר עבדי דאחיכו ליה טענה גדולה השיב הבורר צרור כו' אלא אע"ג דצרור לא חשיב מידי וכיון דלדידיה הוי קאי חשוב דאל בטיל והיכ נמי התבלין והמים והמלח אע"ג דאל חשיבי כי האי ושוויין מיד כיון דלטעם עבדא חשיבא ואל בטלי דלהכי חשיב להם מקב חיטים לכל דבר הנמכר במדה חשוב ולא בטל ולעולם יפה השיבם דהיכא אמרי' דאסור' בטל ברוב כשאין עליו תשלומי ממון אצל חבירו אבל כל הכיא דאיכא תשלומי ממון חשוב ולא בטל ולהכי לא בטלו הנך מים ותבלין ומלח ואמר ליה אביי לרב ספרא למה אתה מקלס השובר אתה ואתה מתלה הטעם בכל היתר דתשלומי ממונן נח בטל יצא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין הקב חיטין והצרור הן ממון שיש לו תובעין ולהכי לא בטלו וחייב לשלם להם אבל התבלין והמים והמלח הן ממון שאין להם תובעין דאדעתא דהכי השאילם שלא יתבע אותם ביו"ט הלכך דין היא דלבטלי גבי עיסה ולא ניסרו א"ל רב ספרא לאביי ולטעמך דתלית טעמא דחשיבותא דלא בטל בממון שיש לו תובעין א"כ האי דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחיטה ה"נ אי אית ליה להאי נבילה תובעין כגון שנתערבה נביל ראובן ושחוטת שמעון ה"נ דלא בטלה אלא ודאי דאע"ג דאית לה תובעין בטלה א"כ טעמא דלא בטל לאו משים תובעין היא כדקאמרת אלא בחשיבותא תליא מלתא כדקאמינא אנא דנבילה דלא חשיבי בטלה אבל צרור דלמדודי קאי חשוב ולא בטל וכן נמי תבלין ומים ומלח דלטעמא עבידי חשיבי ולא בטהל תימא ה"נ דכי אית לה לנבילה תובעין לא בטלה ולא בטלה אלא היכא דלית לה תובעין ולעולם חשיבוא דלא בטל בתובעין תליא והא תנן דחפצי הפקר קינין שיתה במקומן ואע"פ שאין הלם בעלים אלמא לאו בבעלים תליא מילתא אלא בחשיבות ומני שהחפצים החשובים קונים שבית' ואף על פי שאין להם בעלים:
אמר ליה אביי לרב ספרא מאי קא מדמית איסורא לממונא נהי דממונא לא בטיל איסור' בטל פי' מה אתה מביא ראיה מהבורר צרור דכל מידי דחשיב לא בטיל ני לדא חשיב ממונא שחייב לשלם לחבירו דהי נמי גבי תבלין ומים ומלח דאמרי לבטלו לאו בתשלומי ממון קאמרי דממון לבדו לא בטל אבל איסור' מצינו בכל התורה כלה דבטל ברוב והכא נמי לבטלו איסוריהו ברוב העיסה וחפצי הפקר דמייתית לי ראיה דדקנה שביתה נמי דחשובי למקני שביתה אבל מי משכחת ראיה דחשיבה ולא בטלה ונתערבה ברוב הלכך שפיר קא קשיא להו דלבטלה ברוב ומאי ראיה הביא להם רב אבא בתשלומי ממון אלא אמר אביי היינו טעמא דלא בטלה גזיר השמא תעשה עיסה בשותפות:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי: וקשיא לי ומה זו תשובה דאינהו לא קא בעו שיתבטלו המים והמלח שלא תפרע להן אלא שיתבטל כח שביתתן וכמו שפירש רש"י ז"ל. ופירש הריטב"א ז"ל דהכי קאמר להו אדמדמיתו ביטול תחומין לביטול איסורין דעלמא ובעיתו לאוקולי בה טפי לבטולי חד בתרי כדין תורה בביטול איסור אדרבה נימא דלא שייך בה ביטול לפי שזה כמתערב קב חטין בעשרת קבין דלא בטיל אפילו מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר. והא דנקט עשרה לאו דוקא דאפילו באלף לא בטיל אלא כיון דאינהו אמרי דליבטיל חד בתרי כביטול איסורין לדין תורה מסתייה דנקיט אחד בעשרה ופשיטא מלתא דכל דלא בטיל בדאורייתא חד בעשרה דאפילו באלף לא בטיל. ומתניתין להא דמיה שאין זה ביטול איסור אלא ביטול דין ממון ושם בעלים וכיון שקנו שביתה המים והמלח ברשות הבעלים בין השמשות אפילו בבית השואל חשבינן ליה כאלו הן בבית המשאיל ואפילו לאחר לישה כקודם לישה.
ואחיכו עליה כו'. אמר רב הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו כו': וגם זה תמה דר' אבא נמי הכין סבירא ליה וחד מינייהו נקט דבין במינו בין שאינו מינו לא בטיל כיון דאמר דליכא לדמויי מתניתין לביטול איסורין אלא לביטול דין ממון.
ומורי נ"ר פירש דאינהו אחיכו עליה דכיון שדקדק להביא ראיה מין במינו הבינו דמדמי ליה לשאר איסורין שאינם בטלין מין במינן ולא שנחמיר בזה משאר איסורין משום דקא מפסיד לחבריה וכדאמר רב ספרא דכילא חסריה. ואי הוו מים ומלח כחטים בשעורים דינא הוא דבטלי כי היכי דאיסורא בטיל מין במינו כשאינו מינו. ונמצא לפי דבריו תערובת ממון חברו ותערובת איסור שוין ואם כן מה הועיל ר' אבא כי מדמה מים ומלח בעיסה לחטים בחטים. ולא נהיר בעיני משום דאיפשר דנקיט לה דומיא דמים ומלח שהן מין אחד בעיסה ולא בדוקא. אבל נראין מקצת דבריו דרב הושעיה מדמה איסורא לממונא וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא. אבל ודאי ר' אבא לממונא קא מדמה להו כמו שפירש.
ויש מפרשים דכיון דמתניתין בלא ביטול דין ממון ושם בעלים איכא נמי ביטול איסור שביתה ותלו הא בהא ואיכא לדמויה לביטול איסורין דעלמא טפי עדיף לדמויה לקולה מלדמויה לביטול דין ממון גרידא ולחומרא דעיקרא דמלתא איסורא דאית ביה נידון דינא. ור' אבא נמי כן סבר אלא כיון דאיכא תרתי איסורא וממונא איסורא דמין במינו לא בטיל ועוד ממונא דלא בטיל לעולם אפילו בשאינו מינו אמר רב הושעיא דמה הכריחו לר' אבא למנקט מין במינו כדי שלא יתבטל וזה אינו אלא לר' יהודה.
והקשה הרשב"א ז"ל דדילמא ר' אבא כר' יהודה סבירא ליה ואמאי אחיכו עליה. ובמקצת חדושיו ראיתי שעלתה לו בקושיא. ומורי נר"ו אמר דאין זו קושיא כלל דר' אבהו ור' חנינא לאו אליבא דר' יהודה קא מקשו דהא איהו פטר במים ומלח אלא אדרבנן דפליגי עליה דאמרי דהרי הן כרגלי שתיהן קא מקשו והכי קאמר חטין בחטין כו' לרבנן בטיל כלומר לרבנן דמתניתין דאקשו אליביהו בטיל וכדאמרינן במנחות. ונמצאו דברי ר' אבא בטלין. ור' יהודה דקאמר דמין במינו לא בטיל היינו דוקא במין לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דמיניה יליף ר' יהודה בפרק הקומץ רבה והכא בקמח מיירי שהוא דבר לח דאי לא חטים בשעורים היכי בטילי והרי השעורין ניכרים בתוך החטין אלא בקמח חטים (אם) עם קמח שעורים מיירי. אבל בדבר יבש מין במינו בטיל כדמשמע בפרק הנזקין גבי אגוזי פרך דלא בטלי משום קנסא דאלמא אי לאו משום קנסא בטלי אף על גב דהוו מין במינו.
גרסת הספרים אמר ליה רב ספרא משה קאמר להו. פירוש דרך כבוד אמר ליה אתה הגדול בדורך כמשה בדורו מה אתה משיב על ר' אבא כי בודאי שפיר אמר להו ר' אבא ואין לך לקלסם על דאחיכו עליה. ואי נמי גדול כמשה. ולא נהיר שזה לא תירץ כלום על תשובתו ר' הושעיה וכמו שנפרש בסמוך. ורש"י ז"ל גריס משה שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין. וביקרא דמשה קא משתבע וכאומר לחברו חי ראשך כן הוא.
ולא שמיע להו הא דאמור רבנן הבורר צרור מתוך גורנו של חברו משלם לו דמי חטין אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה: ורש"י ז"ל לא גריס הכא נמי כילא חסריה ופירש ז"ל מפני שחיסר מדתו נתחייב לו אף על גב דלא שווי מידי. וכל שכן מים ומלח דלא בטלי מטעמיהו דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל. ויפה פירש לשון הגמ'. ומה תשובה היא זו לרב הושעיה לסייע לר' אבא. ואי רב ספרא סבר דאין טעם ר' אבא לומר דמין במינו לא בטיל באיסורין ולא סבירא ליה לר' אבא טעמיה דר' הושעיא הוה ליה למימר כן.
ומורי נר"ו פירש דמדברי רש"י נראה דאתא רב ספרא לומר דאף על גב דבאיסורא גרידא בטיל היכא דשייך תערובת ממון כמתניתין לא בטיל. ולא בא רב ספרא לתרץ קושייתו שהקשה רב הושעיה לר' אבא דהא דברי ר' אבא בטלין אלא תמה על ששכח ר' אבהו וחבריו שהקשו על המשנה. וכן פירש הריטב"א ז"ל אלא שהוסיף ואמר דרב ספרא הכי קאמר ליה לר' הושעיה אפילו תאמר כי ר' אבא לא דקדק יפה בדבריו שתפס מין במינו מכל מקום למאי דאיקשו אינהו למתניתין תשובה קצת יש בדברי ר' אבא דכיון שיש במשנתינו דין ממון ומצינו דין ממון חמור כל כך בבורר צרור מתוך גורנו דין הוא למימר במתניתין דלא ליבטול מים ומלח לגבי עיסה ותו לא תקשי להו מתניתין והוה להו למינקט מדברי ר' אבא הסלת ולהניח הפסולת. וכן מוכח לישנא דגמרא דאמר ולא שמיע להו ולא אמר לא שמיע לך.
ועוד יש לומר דרב ספרא לפירושי טעמיה דר' אבא אתא ולהקשות לר' הושעיא ולומר דר' אבא לא אתי למתניתין אלא מטעם ממון דלית ליה בטול וכיון דאשכחן חומר בממון בבורר צרור שאינו ממון כלל ואפילו הכי חייב כל שכן ממון גמור שאינו יוצא מתורת ממון לעולם. ולפירוש זה גרסינן הכא נמי כילא חסריה ולומר שהעיסה גדולה בשבילם ואלים ליה לקושייה דכל שכן הכא דהוא ממון גמור ואינו דין שיתבטל מפני מיעוטו.
אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין: מדברי רש"י ז"ל נראה דהכי קאמר ליה אביי לרב ספרא דמלבד קושית רב הושעיה אין בדברי ר' אבא ממש לתרץ משנתינו דכיון דמתניתין ממון שאין לו תובעין הוא לא דמיא לההיא שנתערב לו קב חטין כו' לא לבורר צרור הוי ממון שיש לו תובעין. אלא הנכון לומר דאיסור קל הוא ועל דין איסור אתיא בה ודין הוא שיתבטל חד בתרי כדין תורה שהרי כאילו אין לו בעלים היום דמי.
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו': אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתניתין הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל. דאם כן הא דאמר רב חסדא וכו'. וכתב רש"י ז"ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא עד כאן. ופירש מורי נר"ו פירוש לפירושו דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין דלא בטלין. והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין ותו בעין דבטלים.
אבל הריטב"א ז"ל פירש לשון רש"י ז"ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא בבעלים תלי בההיא דר' יהודה גם כן נימא דאי הוי ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש"י ז"ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר' יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו'. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתניתן בטלה והתנן ר' יוחנן וכו' דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא. והילכך שפיר תנן במתניתין דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי ולהעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש"י ז"ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית ליה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה.
וכתב מורי נר"ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים. אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם לא בטילי רק משום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מיקריא ממון. אבל מים ומלח דחזו לא בטילי ואף על פי שאינן ממון. אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר' יוחנן בן נורי. והדר גריס רש"י ז"ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתניתין לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי דלבטיל. ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל עד כאן לשונו. וזה מוכיח כפירוש מורי נר"ו דר' אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא אם כן במתניתין ליבטול מים ומלח. ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו'.
ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסור הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון. דאילו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אף על גב דהשתא אינם תובעים דלא תבטול. וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי. וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטול במתניתין חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידין בדינה. אבל מתניתין דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופירוש רש"י עיקר.
הא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה: לא שלא יהא טמא אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהויא מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר' יהודה היא דאית ליה מין במינו לא בטיל כדאיתא התם. אבל לרבנן בטלה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלר' יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. ויש מפרשים דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתינן בה דינו כלח בלח.
והא דמייתינן הא דנבלה ולא מייתינן מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאף על גב דאית להו בעלים בטלים. משום דהא דר' יהודה דומה למתניתין דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכוין אסורות דומיא דמים ומלח. ויש אומרים דר' יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפילו הכי טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שלא יחוש ר' יהודה לזה והוא נכון.
וטעמא מאי: פירוש לא ניחא להו בטעמא דר' אבא ובדרב ספרא.
שמא תעשה עיסה בשותפות: פירוש אתו למימר בעיסת שותפין שהקמח של אחת מהן מועט ושל חברתה מרובה. אבל רש"י לא פירש כן. וכתב הריטב"א ז"ל דאם השאילה מעט קמח דינא כמים ומלח דהא מייתינן עלה דין דקב חטין בעשרה קבין. ואם נתנה מים ומלח על מנת שתטול בעיסה לדבר הכל חשיבי כשותפות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה