פתיחת התפריט הראשי

חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד בעריכה

גמרא: אי נמי כי הא דתנן איזהו לקט שנושר בשעת לקיטה:    כלומר אי נמי תדחה ותפרש מי שנשרו כליו שאינו אלא לשון שרייה במים, מאן דתני מנשירין לא משתבש דתנן איזהו לקט הנושר בשעת קצירה.

דתנן השחור והזוג:    פירש רש"י ז"ל שיש תער [שאין] [ב]בת יד שלו מחובר לו ופורקין אותו, ובתוספות הקשו דאם כן מאי תורת כלי יש בבית יד שלו כשניטל הברזל ממנו, ולפיכך פירשו שכעין זוג של מספרים היו עושין אותו ואף לאחר שנחלק היה ראוי כל אחד למלאכתו.

כאותה ששנינו מפנין אפילו ארבע וחמש קופות:    הכא אליבא דרב חסדא דאמר התם (קכו, ב) דד' וה' קופות דוקא טפי לא וכדאמרינן נמי בסמוך, דאלו לשמואל לאו דוקא ד' וה' קופות אלא אפילו טובא.

דף לו עמוד אעריכה

שלא יגמור את האוצר:    פירש רש"י ז"ל אין שם אלא ד' וה' קופות לא יטלם כולם כדי שלא יבוא לאשווי גומות, ומשום דסוגיא זו נקטה כרב חסדא כדאמרן פירש הוא כן, אבל אי אפשר לומר כן לרב חסדא דשמואל הוא דפריש אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר אבל אתחולי מתחילינן ומתניתין ר' שמעון היא כדאיתא התם, אבל רב חסדא אוקמה כר"י ומאי לא את האוצר שלא יתחיל באוצר ומשום מוקצה, והכא לאו דוקא ד' וה' אלא אפילו טובא ובלבד שלא יגמור ויגלה הרצפה שלא יבא לאשוויי גומות ממש מדעתו כדי לתקן אוצרו.

אי נמי התם היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי משום שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה אבל הכא יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא:    איכא למידק דהא במתניתין טפי שרינן ביום טוב מבשבת דקתני משילין פירות ביום טוב אבל לא בשבת , ונראה לי דבעיקרי המלאכות טפי שרי ביום טוב מבשבת בעיקרן דבשבת כל מלאכה אסורה וביום טוב כל מלאכת אוכל נפש מותרת אבל מה שהותר קצתו כאן וכאן יותר יש להחמיר ביו"ט מבשבת דילמא כיון דקיל אתי לאקולי ביה טפי וכענין שאמר רב נחמן במוקצה (לעיל ב, ב), כך נראה לי . כל הני בעיי דבעי הכא וקיימי בתיקו כולהו נ"ל כהלכתא לפי אהדריה [דר' זירא ור' אסי] דכיון ד(ל)ר' זירא ור' אסי ילפינן להו י"ט משבת נקטינן מאי דפשיטא להו ושבקינן מאי דאסתפק לאחריני בדילמא .

הא דאמר רבי יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל:    ואם תאמר היאך אמרו בפירקין דלעיל קודר אדם קב או קביים שעורים ונותן לפני בהמתו, ושנינו (שבת קנה, ב) אין [אובסין] את הגמל אבל מלעיטין אותו והלא הבהמה אינה ניטלת . יש לומר בהמה כניטלת חשבינן ליה הואיל ויכול למשכה באפסר.

הכא במאי עסקינן בטיבלא:    דהוי ליה כאוירא דליבני ולרבי יצחק אין כלי ניטל בשבילו. ואם תאמר ואפילו לר' יצחק אמאי לא והא אמרינן לעיל (לד, ב) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ובפרק כירה (מג, א) נמי אמרו בחבית של טבל שנשברה ומביא כלי ונותן תחתיה לקבלו לא חשבינן ליה מבטל כלי מהיכנו משום האי טעמא דאם עבר ותקנו מתוקן, יש לומר דמכל מקום אין כלי ניטל בשבילו לרבי יצחק לפי שאין הטבל עצמו ניטל ולפיכך אין מטלטלין כלי בשבילו , וההיא דחבית של טבל שנשברה שבפרק כירה לר' יצחק בשצריך למקומו של כלי הניטל לשום תחת חבית של טבל כדאיתא התם.

להפסד מועט לא חששו קא משמע לן דחששו:    ואם תאמר והא אמרינן בריש מי שהחשיך (שבת קנד, ב) דלהפסד מועט לא חששו גבי היתה בהמתו טעונה טבל וכו' דאמרינן התם מאי אף על פי שמשתברים מהו דתימא להפסד מועט חששו קא משמע לן, יש לומר דיו"ט שאני דכיון דליכא אלא טורח מועט אפילו בהפסד מועט חששו והתירו .

תנן נותנין כלי תחת הדלף בשבת:    כלומר: וקשיא לר' יצחק דקא סלקא דעתך דאפילו בדלף שאינו ראוי קאמרי, אבל לעולא ניחא דהוה ליה כאוירא דליבני. ואיכא למידק אי בדלף שאינו ראוי היכי שרי והא קא מבטל כלי מהיכנו אמר (ליה), [לך] דהכא הוי טעמא משום גרף של רעי, ואף על פי דאמרינן לעיל בפרק יו"ט שחל (כא, ב) גבי שיורי כוסות דאין עושין גרף של רעי לכתחלה, שאני הכא דאדרבה הגרף איתיה אלא שמביא כלי להוציאו, ותדע לך דהוא משום גרף של רעי דבסמוך מייתינן על מתניתין עובדא דבי ריחייא דאביי דמשום גרף של רעי הוה שרי ליה רבה וכולה סוגיא דהתם בגרף של רעי.

ונראה לי מכאן דלרבי יצחק אין כלי ניטל אפילו משום הוצאת גרף של רעי, דאי לא לדעת המקשה מאי קא מקשה מינה לר' יצחק וניחא ליה לעולא הא אפשר לאוקומה לר' יצחק אפילו בדלף שאינו ראוי ומשום גרף של רעי כדאיצטרכינן לעולא, וזה תימה דהא גרף של רעי אפילו מעצמו בלא כלי ניטל הוא משום כבוד הבריות כדאיתא בסמוך. ולפיכך נראה לי דלכולי עלמא בדלף הראוי הוא מתניתין, ואפשר היה לו להקשות ולטעמיך אי בדלף שאינו ראוי אפילו לעולא מי ניחא והא אין מבטלין כלי מהיכנו, אלא דבכמה מקומות מצי לאקשויי הכי ולא מקשה [כד]אוקמוה בדלף הראוי הכי קאמר מתניתין על כרחין בדלף הראוי, כך נראה לי.

התם נמי דאיכא דבש:    ואיכא למידק דאפילו כי איכא דבש מאי הוה, דהא הרודה דבש מן הכוורת חייב משום תולש. (שבת צה, א) יש לומר בשהיה שם דבש צף על החלות, אי נמי בחלות (ראויות) [רדויות] מעי"ט מן הכוורת.

ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר' שמעון:    ואם תאמר לר' שמעון נמי איכא דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, ויש לומר דכל שאפשר שישנו בו נקב אחד ממילא לצאת דרך שם הדבורים לאו פסיק רישיה הוא אבל לר' יהודה כל שאין מניח שם נקבים ממש הרי זה אסור, והיינו דאמרינן כולה ר' יהודה היא והכא במאי עסקינן דאית ביה כוי ודקדק שיניח שם חלונות כדי שלא יהא צד ממילא.

ושופך ושונה ואינו נמנע:    ואם תאמר לידוק מהא דמשילין דרך ארובה כל כמה דצריך דמאי שנא מהא, יש לומר דשאני הכא דנעשה בבית וגרף של רעי.

דף לו עמוד בעריכה

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה:    ואם תאמר שפיר קאמר אביי דאין עושין לכתחילה כדאמרינן לעיל בפרק יו"ט (כא, ב) גבי שיורי כוסות והיכי שרי רבה, יש לומר דלא אמרו היכי דאיכא הפסד ממונא כי הכא, עי"ל דהכא שאני דמים איכא [ו]אינו אלא שמכניס מטתו שם דממילא נעשה כגרף של רעי, אבל התם דמשקה את (ו)הגוי בכוסו (הנכרי) הוא עושה את הגרף לכתחלה.

וכשמחזיר נותן לתוכה מים ומחזירה:    ואם תאמר ומה הועיל בכך והלא כשנותן אותן המים כגרף הם ואינם ראויים לכלום והיאך יטלטל הכלי המאוס מחמתן והמים חזרו להיות כעביט, יש לומר דחזו לבהמה. ואם תאמר והיכי שרו ליה לטלטל העביט עם מימי הרגלים והא אפשר לנערם וכדאמרינן (שבת קמב א) מטלטלין את הכלכלה והאבן בתוכה כלומר שיש בה פירות ואף על פי שיש אבן בתוכה, ואוקימנא דוקא בפירי דמטנפי כלומר אם ינערם כדי שתפול האבן אבל פירי דלא מטנפי לא אלא ינערם כדי שתפול האבן, יש לומר דהכא שאני שאם ישפכם שם יתלכלך ביתו ונעשה גרף של רעי.

ולדידי קשיא לי למה התירו להחזיר על ידי נתינת המים לתוכן, דהא משמע דכלים עצמן מאוסים ואסורים לטלטלן בפני עצמן אלא שעל ידי (חמין) [המים] נעשה למים בסיס וניטלין על ידיהן, והא קיימא לן (שבת קמב, ב) דלא אמרו [ככר] או תינוק אלא למת בלבד. ויש לי לומר דהכא בששפך וצריך עוד לכלי לשנות ולמלאות ולשפוך כאותה ששנו בברייתא, ומשום כבודו התירו לו להחזיר הכלי ועושים לו תקנה בנתינת מים לתוכו מיהא, כך נראה לי.

גמרא: שמעת מינה תחומין דאורייתא:    [אלא וכו'] [מכאן ראיה דאין תחומין כלל מדאורייתא] ואפילו של י"ב מיל כמחנה ישראל, ואף על פי שאמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) המחוור מכלן שלש פרסאות כמחנה ישראל, ליתא בשום גמרא דילן, ואף על פי שיש לדחות ראיה זו מכל מקום יש ראיות כמה ממה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עג, א) דידע לשבת במאי ידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא, אלמא לרבנן לא ידע לה בתחומין דליתנהו לרבנן דאורייתא כלל. ובפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) אמרו דתחומין לית ליה עיקר דאורייתא, וכבר כתבתיה שם (ספ"ק דעירובין) בארוכה.

לא דנין והא מצוה קעביד:    איכא מאן דמפרש הא מצוה קא עביד והוה ליה למחשבה בהדי הנך משום מצוה, וכן פירשו בתוס' משם רש"י ז"ל, ואוקמה בדאיכא דעדיף מיניה דאין מוטל עליו, מיהא מצוה קצת איכא ואינו שבות גרידא ולא מצוה ממש כתרומה והקדשות, ומכל מקום אפילו ליכא דעדיף מיניה אינו דן דאין דנין בשבת או בי"ט. ותמיה לי דמכל מקום כיון דלעולם אין דנין אמאי לא חשיב לה בהדי הנך דמצוה דהא בדליכא דעדיף מיניה איכא מצוה גמורה ואפילו הכי אינו דן, ואנן לא בגברא מסויים אתינן למיתני (אלא) לומר בדאיכא דעדיף מיניה לית ליה אלא שבות דרשות אלא מילי דאית להו שבות גרידא ודאיכא אפילו שבות דרשות ודאיכא אפילו שבות דמצוה אתינן למתני ואם כן לחשוב אין דנין בהדי הנך דמצוה, ועוד דאם איתא מכל מקום לחשוב בהדי הנך דמצוה דאין דנין בדליכא דעדיף מיניה, והוא הדין והוא הטעם במה שאמרו דאין מקדשין ואוקימנא דאית ליה אתתא ובני וכן באין מיבמין דאוקימנא בדאיכא גדול, ועוד הקשו בתוס' דאנן אין דנין כלל קאמר[ינן] ואפילו בדליכא עדיף מיניה אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בסנהדרין פרק [אחד] דיני ממונות (לה, א) (דלן) [דלידון] במעלי שבתא ולגמרי' לדינא בשבת ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת וכו' כדאיתא התם, דאלמא אי לאו דלא אפשר מהאי טעמא דאין רציחה בשבת ואי אפשר למקטליה באורתא ולא לשהויי עד חד בשבתא אפשר היה לגמור דינו בשבת, ומיהו הא לא קשה לי כלל דמתניתין כולה משום שבות קאמר וכדאיתא בשמעתין הא דבר תורה דנין והתם דבר תורה קאמרי, וכן כתבו בתוס' בשם רבינו נסים וכן כתוב בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) דגרסינן התם אין דנין דיני ממונות בשבת ומתרץ לה כאן להלכה כאן לדבר תורה ע"כ, וכ[מ]דומה שאין הגירסא כן אלא אין דנין (ד"נ) [דיני ממונות] בערב שבת (סנהדרין לב, א) והיינו דקאמר דמתניתין פליגא ובמתניתין ליכא אלא אין דנין דיני נפשות בשבת (אלא) [ולא] בערב שבת ובערב יו"ט, ומכל מקום מה שכתבתי קשיא.

ולפיכך נראה כפירושו של ר"ת ז"ל והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה להוליד בנים וליבם את היבמה, ופריק דאין הכי נמי אי ליכא דעדיף מיניה לדון ובדלית ליה אשה ובנים ובדליכא גדול ליבם דאז הוו להו חפצי שמים וכמו (להני) [כל הני] דתניא בפרק שואל (שבת קנ, א) ובפרק קמא דכתובות (ה, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אלא מתניתין דקתני דאיכא משום שבות בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול אחים ליבם.

וביומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו גרסינן (ירושלמי פ"ק ה"א) ר"ג בעא קומי ר' מונא ולא נמצא כקונה קנין בשבת אמר ליה משום שבות שהתירו במקדש א"ר מונא הדא אמרה הלין דכונסין ארמלין צריכי לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ע"כ, ומניה משמע דאין נושאין, לא היא דהתם אפשר בשיש להם אשה ובנים.

ומכל מקום כתב רבינו תם ז"ל בתשובה (עיין ספר הישר חלק התשובות סי' מ"ח אות י') דהלכה אין מקדשין את האשה בשבת אלא מדוחק גדול, ומשם ריב"א ז"ל אמרו כי גם הנשואין לבד אסורין שאפילו קידש מבעו"י אסור לכנוס לחופה בשבת שהרי הוא כקונה קנין גמור בשבת ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה, ותדע דהא תנן אין מיבמין ואע"פ שאין שם אלא ביאה.

והא דתנן אין מקדשין (ואין) [הוא הדין דאין] מגרשין והכין נמי איתא בתוספתא (פ"ד ה"ג) וחד טעמא הוא דהתם נמי איכא גזירה שמא יכתוב, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו במעלי יומא דשבתא למחר תקיף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר להו דליקני לה ביתה ותיזיל [ותיחוד] ותפתח כי היכי דליקני ביתא, אלמא מגרשין אפילו בשבת, יש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא תהא זקוקה ליבם [דהכי נמי] שרו לה למיקנא רשותא בשבת אף על גב דבעלמא אסור.

דף לז עמוד אעריכה

ואלו הן משום מצוה:    ואי קשיא לך מאי שנא מהא דאמרינן (שבת קנ, א) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות משום דחפצי שמים מותרין, יש לומר דהנהו שרו דהוו חפצי שמים טפי. ואם תאמר במקדיש מיהא מאי מצוה איכא למאן דאמר (נדרים ט, א) טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ויש לומר דהכא אפילו במעמיד ביד הגזברים ואחר כך מקדיש כדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא בעזרה ואחר כך מקדיש (שם ע"ב).

משום מקח וממכר:    דאסור גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא דשמא יכתוב, ולאו גזירה לגזירה הוא דכולה חדא גזירה הוא דעשוי הוא לכך.

דף לז עמוד בעריכה

הלכה כר' דוסא:    ואי קשיא לך הלכה מכלל דפליגי ואנן לא אשכחן בהא דפליג עליה, ויש לומר דהא קא משמע לן דשנויא דשניין כאן ברועה אחד כאן בשני רועים שנויא היא. ואם תאמר אפילו בשני רועים אמאי לא והא (בדרבנן) [לדידיה] יש ברירה, דהא תניא בפרק מרובה (ב"ק סט, א) שחרית בעל הבית עומד ואומר כל מה שילקטו עניים היום יהא הפקר דברי ר' יהודה ורבי דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו עניים יהא הפקר ומפכי לה התם נמי דרבי יהודה אומר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו ורבי דוסא אומר בשחרית אומר כל מה שילקטו. תירצו בתוספות דהכא לא שייך ברירה הואיל ואינו מתנה בעל הבהמה בפירוש על אחד מן הרועים כי התם דמתנה בפירוש, אבל כשאין שם אלא רועה אחד בלא דין ברירה קיימא ברשותיה דודאי בין השמשות למוסרה לרועה קיימא ובודאי ימסרנה לו. ומסתברא דהוא הדין אם מסרה לבנו והוא רגיל למוסרה לו ואין שם רועה שימסרנה לו, ואני תמה מן הרמב"ם ז"ל שחילק בין בנו לרועה וז"ל שכתב בפ"ה של שביתת יו"ט (הלכה י"א) המוסר בהמתו לבנו הרי הוא כרגלי האב מסרה לרועה ואפילו לא נתנה לו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי הרועה ע"כ, ושמא הרב ז"ל פירש משנתנו בבנו שאינו רועה ואינו רגיל למסרה לו, ואינו נראה מסוגית הגמרא דאמרינן לא קשיא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים דייקא נמי דקתני לבנו או לרועה, אלמא בנו רועה הוא ודכותה קאמר ואפילו אחד מן הרועים בנו אפ"ה כל שיש רועה אחד שפעמים מסרה לו אם לא מסרה לו מעיו"ט הרי הוא כרגלי בעל הבהמה.

לאיסור מוקצה לא חששו:    פירש רש"י ז"ל דאנן סהדי דכל חד וחד אקצי דעתיה מחלקו של חבירו, ואם היו רוצים לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק יונק מחבירו, והקשו בתוס' שאם כן אמאי שתיק רב שהרי לא מצינו מוקצה כזה שיהא מותר חלקו לו ואסור לחבירו דמה שמותר לבעליו מותר לחבירו ולא אמרינן שיהא אסור לחברו מפני שהוא מקצה דעתו מחלק חבירו, ומסתברא אי משום הא לא איריא דבעלמא ודאי שחלקו (ידו עלי) [ידוע לו] ויכול לחלוק וליטול הרי הוא מוכן ממש לבעליו וכל שמוכן ממש לו אינו מוקצה לחברו, אבל זה שאין חלקו מבורר לו מערב יו"ט לפי שתמיד כל חלק יונק מחבירו הרי הוא כמוקצה לכל אחד ואחד מהם מפני חלק חבירו שמוקצה ממנו לאחר בין השמשות. אבל מה שפירשו בתוס' משם (רש"י) [רשב"ם] ז"ל יותר נכון והכי פירושו, לאיסור מוקצה ונולד לא חששו _ שהבהמה מתגדלת ומתוספת ביו"ט ונולד בה לאחר שנכנס י"ט מה שלא היה בה בין השמשות ואפילו הכי לא אסרוה משום נולד זה שבא לו מחמת יניקה זו ואף על גב דרב אית ליה דר' יהודה במוקצה ונולד, לאיסור תחומין חששו _ לאסור חלקו להוליכו בתחומו מחמת אותה יניקה שינק מחלק חבירו משנכנס יו"ט חששו.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב:    הרי"ף ז"ל פסק כרב ביניקת תחומין לא שייך ברירה שהרי התחומין מתערבין זה בזה לאחר בין השמשות, ולדבריו כי שתיק רב לא הודה אלא שלא חשש לדבריהם, וכמוהו פ"ק דסוכה (ז, א) גבי יעמידנו כנגד ראש תור. ובספר המאור כתב עליו: ולא כן כתב ה"ר שלמה ז"ל אלא רב יחידאה הוא דחייש ליניקת תחומין ולרב הושעיא דאמר יש ברירה לא שנא חבית ולא שנא בהמה הכל מותר, ונראין דברי ה"ר שלמה ז"ל דליניקת תחומין לא חיישינן מדקיימא לן כשמואל (לח, א) בשור של פטם ובשור של רעיה, ועוד דרב כהנא ורב אסי פליגי עליה דרב וקא מתמהי עליה ושתיק ע"כ. ולי נראה (שאם) [שאין] ראיתו משור של פטם ראיה, דהתם המחוור שבטעמים כדברי התוספות שפירשו דחכמים עשאום כנכסי הפקר ולא קנו שביתה והילכך לא שייך בהו יניקת תחומין, וגם לפי טעמו של הראב"ד ז"ל שנכתוב למטה אין משם שום ראיה, ואי משום דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו וליתנהו מקמי דרב.

אבל מכל מקום מסתברא לי דהלכה כן אף על גב דינקי תחומין מהדדי יניקתן [לא] מינכרא ואין לה תובעים, ולא עדיפא ממים ומלח לעיסתה דאקשו בגמרא (לח, א) וליבטל מים ומלח לגבי עיסתה כלומר משום דאיסורא בטיל ברוב ואף על גב דמים ומלח מעמידי העיסה ונותנים בה טעם חדש והוצרך אביי ליתן טעם משום דגזירה שמא תעשה העיסה בשותפות, וכן נמי אינו דומה למים ומלח העשויין ליתן טעם וטעמא לא בטיל כטעמיה דרבא בתבלין ומים ומלח. אלא שאפשר לומר דאפילו הכי אסור משום דההיא יניקת תחומין מהאיברים הוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל כדברי ר' אשי במים ומלח, אף על פי שזה דחוק דלכאורה לא עדיפא יניקה זו לכולי עלמא יותר ממים ומלח ברוטב עבה לר' יהודה וכן בעיסה מפני שאין בהם ממש וכדתניא (לט, א) ר' יהודה אומר מים ומלח בטלים בעיסה ואין בטלים בקדרה מפני רוטבה, ואוקימנא ברכה אבל בעבה אף בקדרה בטלים ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני (שאין) [שהן] ניכרים במלאכת העיסה והקדרה אבל יניקה לא מינכרא ולכולי עלמא בטלה. זהו נראה לי להלכה, אבל לא למעשה שיש לחוש לדברי הרי"ף ז"ל וכן פסק ג"כ הרמב"ן ז"ל.

הא דאמר רב (אשי) [אסי] אמר ר' יוחנן דאחים שחלקו לקוחות הן:    לקוחות גמורים כלקוחות דעלמא קאמר ולפיכך מחזירין זה לזה ביובל והילכך אי לא דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וכדאמרינן בגיטין בשלהי פרק השולח (מח, א), ואנן דקיי"ל כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי דאחים שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה (ב"ב סה, א) לא קשיא לן לענין בכורים (מאי) [מאן] מייתי, דאנן לאו לקוחות גמורים להחזיר זה לזה ביובל קאמרי דחלוקת האחים דהשתא כחלוקה הראשונה דארץ ישראל וההיא חלוקה גמורה היתה שלא להחזיר השבטים זה לזה, (ולכ"ע) [ותדע] שהרי אפילו לר' יוחנן עד יהושע בן נון קאמר ואם איתא אפילו עד יהושע לא משכחת לה דהא אפילו שבטים מחזירין זה לזה. וכבר הארכתי בזה בשלהי פרק השולח.

דף לח עמוד אעריכה

דרש מר זוטרא הלכה כרבי אושעיא:    יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן [יש] ברירה ובדאורייתא אין ברירה, אבל ר' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מכל מקום לאו דבדרבנן בלבד אומרים דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין (מה, ב) בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא, וליתא דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף, וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד (מו, ב בד"ה מחלוקת).

אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר:    איכא למידק והא איפכא שמעינן ליה לשמואל, דאמרינן לעיל (לז, ב) שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות שמואל אמר אפילו חבית אסורה, ויש מפרשים דהכא בשור של פטם ושל רועה להחמיר קאמר דאלו של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם שלא יזיזוהו ממקומו (אפי') [אם] אחד מהן עירב לדרום ואחד עירב לצפון, וכן בשל רועה אם אחד מאנשי העיר עירב לדרום ואחד לצפון אבל אנשי חוצה לעיר אין מערבין על ידי אנשי העיר. ואין זה מחוור בעיני דלא היה לו לשמואל (סתור) [לסתום] את דבריו, ועוד שלשון כרגלי כל אדם וכרגלי אנשי העיר לא אמרוהו במתניתין לאסור אלא להתיר זה להוליך בכל מקום כרגליו וזה להוליך כרגלי אנשי העיר (ואפשר) דהיינו אלפים אמה וכמו שיתבאר בסמוך (לט, א), ותדע לך דתניא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (מה, ב) גשמים שירדו מערב יו"ט יש להן אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואתינן לאוקומה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי אותה העיר דעתן עליהן, אלמא אנשי אותה העיר אינן אוסרין זה (עליה) [על זה] אלא יש להם אלפים אמה כרגלי רוב אנשי אותה העיר.

והרז"ה ז"ל חלק בין חבית ובהמה לשור של פטם ושל רועה, דחבית ובהמה דשותפין לאו לזבוני קיימי ואיכא למימר דילמא מימלכי ומעכב חד מינייהו על חבריה ולא פליגי אבל שור של פטם ושל רעיה לזבוני קיימי ונסתלקו מהן הבעלים שהוא הטבח וקיימי ברשות הלוקחים ובכי הא מודה שמואל דיש ברירה. והראב"ד ז"ל פירש דלית ליה לשמואל ברירה הני מילי בדבר של שותפין שהן מקפידין זה על זה בחלוקתן אבל הפטם אין זה הקפדה (זו) לפי שהוא מוכר ורוצה (שיבוא) [שיבאו] הכל ויקנה ויבא ברגליו. ויש לפרש דשאני הכא דבשביל תקנת הטבח עשו של טבח כנכסי הפקר שלא קנו שביתה כרבנן דר' יוחנן בן נורי (עירובין מז, ב) וכן של רועה לגבי אנשי אותה העיר, וכן פירשו בתוס' והוא הנכון.

דף לח עמוד בעריכה

נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל:    תמיה לי אי משום הא מאי חוכא דדילמא אית ליה לרבי אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמלתא נמי הכי הוא דמשום הכי נמי הוא דאמר רב אשי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ועוד דדילמא) [דלמא] רבי אבא כרבי יהודה סבירא ליה ומאן דסבירא ליה כר' יהודה מאן דאית ליה כרבנן אחוכי עליה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (טו, א), ועוד דהא רב ושמואל דאית להו כוותיה בשלהי עבודה זרה (עג, ב). וניחא לי דהכא לרבנן דאמרי שהן כרגלי שתיהן קא מקשו דאלו ר' יהודה פוטר במים במתניתין ובמלח בברייתא והכא הכי קא אמרי ליה חטין בחטין נמי דלרבנן בשאילה [כרגלי שתיהן] ולרבנן אפילו מין במינו מיבטל בטיל.

והא תניא אמר רבי יוחנן בן נורי נכסי הפקר קונין שביתה:    ואף על גב דפליגי רבנן עליה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מז, ב) מכל מקום שפיר קאמר, דהכי קאמר דמתניתין ליכא לאקשויי עלה למה לא בטילי מים ומלח לגבי עיסה דהא איכא רבי יוחנן בן נורי דאמר דאפילו נכסי הפקר שאין להם בעלים עשאום נמי כמי שיש להם בעלים.

רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל:    פירש רש"י ז"ל דאביי ורבא לא פליגי אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה, ויש מפרשים דרבא פליג אדאביי דבלא טעמא דגזירת שותפין נמי מים ומלח לא בטיל דמים ומלח לגבי עיסה טעמא יהבי ואדרבה אין העיסה נעשית אלא על ידי מים. ואני תמה אהני רבנן דמקשו ואמרי לבטיל מים לגבי עיסה והא מים מעמידין את העיסה וכל שמעמיד רואין כאלו הוא בעינו ואינו בטל כדברי הרב רבי יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שאמר בגבינה של עכו"ם דאפילו למאן דאמר דאסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה ואף על פי דבשר בחלב בנותן טעם והכא ליכא נותן טעם אפילו הכי אסרו כאן לפי שעור הקיבה מעמיד ורואין הבשר כאלו ישנו כאן, ואם כן אף אנו נאמר כן כאן דמים כאלו הן בעין ואינן בטלים כדברי הרב ז"ל, אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב ז"ל דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו"ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי (היא) העמידה בעור קיבה והרי הוא כאלו האיסור בעין, מה שאין כן כאן שאף על פי שהכל יודעים שלא עמדה בלי מים אין הכל יודעים שהעמידוה על ידי מים שאולין.

דף לט עמוד אעריכה

רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין:    כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ"ו ה"ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.

גמרא: גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת:    הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (נא, ב) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס' דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.

ותיפוק ליה משום מנא בחספא:    ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, ב) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.

מתני': ושל עולי בבל כרגלי הממלא:    פירש רש"י ז"ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס' הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.

ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו':    איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (מו, א).

ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר:    פירש רש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי"ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש"י ז"ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי' להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש"י ז"ל תירוץ יפה באותה שמועה.

אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (לעיל לז, ב) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א' מן העיר למזרח וא' למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א"כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר"ח ז"ל.

הכא במאי עסקינן במכונסין:    נראה שרש"י ז"ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז"ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע"כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב"ד ז"ל פי' בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (מו, א) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.

מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו:    כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי' מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו' ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.

דף לט עמוד בעריכה

אלא דכולי עלמא בירא דהפקרא הוא:    (פי') [תימה] רב נחמן גופיה קאמר טעמא משום דבירא דשותפי הוא דהא בהא אקשי ליה מהריני עליך חרם וגו' אי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר ואהדר ליה לרחוץ אסור והכא למלאות מר מדידיה קא ממלא, דאלמא טעמא דרב נחמן משום דס"ל דבירא דשותפי הוא ואנן אמרינן דס"ל דבירא דהפקרא הוא, וי"ל דרב נחמן לא פירש טעמא כלל אלא דתלמודא הוא דהוה ס"ד דמר סבר בירא דשותפי הוא ומר סבר בירא דהפקרא, ורבא נמי הכי הוה ס"ד ואקשי ליה, ורב נחמן הוי מצי לאהדורי ליה דלא משום דבירא דשותפי הוא דקאמר אלא לטעמיה קא מהדר ליה ולחדודי לרבא הוא דבעי וכדאמרינן בעלמא (ברכות לג, ב) רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.

אלא דכולי עלמא בירא דהפקירא ובמגביה מציאה לחברו קא מפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה חבירו:    כך גרסת הספרים והכי פירושם רב נחמן סבר קנה חבירו ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר לא קנה חבירו. ורש"י ז"ל מחק גרסא זו דבפ"ק דמציעא (י, א) אית ליה לרב נחמן במגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אלא רב ששת סבר כיון שלא קנה חבירו המגביה קנה ונעשה שלו והרי הן כרגליו ורב נחמן סבר אף הממלא לא קנה שלא נתכוון לקנות ואינו קונה בעל כרחו והילכך עדיין הפקר הן ביד הממלא וכשנותן לזה שמלא לו קנה והרי הן כרגליו. ואינו מחוור, חדא שצריך למחוק גרסת הספרים, ועוד דהיאך אפשר לומר שיסבור רב ששת שיקנה הממלא בעל כרחו. ועוד קשה לי דמדקאמר רב נחמן הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו משמע דמשעה שמלא לו הרי הן שלו ומשום שהן כרגליו משעת מילוי, ואלו לדברי רבינו אינו שלו אלא משעה שנתן לו ולא כרגלי מי שנתמלאו לו הן אלא כרגלי מי שנתנן לו, ואלו מלא לראובן ונתנן לשמעון הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו והכין הוה ליה למימר הרי הן כרגלי שמעון המקבל ולא כרגלי ראובן שנתמלאו לו, ואי נמי אינן כרגלי הממלא, דהא עיקר פלוגתייהו אינה לפי דברי רבינו אלא אם הן כרגלי הממלא או לא דרב ששת סבר קנה הממלא בעל כרחו ורב נחמן סבר דאינן כרגלי הממלא דאינו קונה בעל כרחו.

ורז"ה העמיד הגרסא וכתב דרב נחמן אית ליה תרתי פעמים קונה פעמים אינו קונה, במציאה דעלמא סבר אינו קונה לפי שחב לאחרים (ב"מ שם) אבל כאן סבר קנה דהא אינו חב לאחרים דמים (פיסקינן) [מספיקין] לכל הבא לדלות. וגם זה אינו מספיק כל הצורך שא"כ ממלא מים מכונסים ואפילו ממים נובעין מועטין ישתנה הדין כפי השתנות שיעור המים ורב נחמן ורב ששת לא העמידו דבריהם בבור ידוע, ומכל מקום מדברי כלם למדנו לענין הלכתא דהרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו דהא קיימא לן דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וגם ר"ת ז"ל העמיד הגירסא אלא שפירש בהפך שהוא פירש דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ורב ששת סבר קנה חבירו והטענה בזה דבמציעא (ח, א) אמרו טעם מי שאמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו היינו משום מיגו כלומר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחרינא הלכך אינו יכול לזכות לאחרים אלא במה שיכול לזכות הוא בעצמו ולפיכך לרב ששת דאמר המגביה מציאה לחבירו (לא) קנה חבירו א"א לו לקנות אלא בדרך שקונה הממלא הילכך הרי הן כרגלי הממלא ולרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו עדיין כהפקר הן והרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו.

ולפי פירושו הרי הן כרגלי הממלא דהא קיימא לן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרב ששת, ואינו מחוור בעיני שאף לפירושו אינן כרגלי מי שנתמלאו לו בשעת מילוי אלא משעת קבלה וכדברי רש"י ז"ל, ועוד דאף לכשת"ל שלא קנה לו המגביה אלא כרגליו לרב ששת מ"מ אינו קונה לו דוקא כרגליו אלא שלא קנה לו יותר מרגליו וליותר מרגלי הממלא הרי הן כהפקר וכיון שכן כשיקבלם זה יהיו כרגליו.

והמחוור [שבשיטות] (שבשמות) מה שכתב רז"ה ז"ל דהדר ביה רב נחמן כאן וסבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולענין מי שמלא לעצמו ואח"כ נתנן לאחר כתבתי מה שכתב הראב"ד ז"ל בזה וראיותיו בס' עבודת הקדש בס"ד.

דף מ עמוד אעריכה

גמרא: תנן אם עירב פירותיו וגו':    איכא למידק למה ליה לאקשויי מדיוקא דסיפא ליקשי מרישא דקתני בהדיא עירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו אלמא כרגלי מי שהפקידן אצלו, ויש לומר דאי ממתניתין הוה אמינא דדוקא כשעירבו בני אותה העיר אבל לא אותו שהיו מפקידין אצלו הא [עירב] אותו שהיו מופקדין אתו מביאין אצלו דכרגליו הן. ומסתברא לי דקושיא מעיקרא ליתא דבכל דוכתא בתלמודא דייק מסיפא דמתניתין אע"ג דמצי דייק מרישא בהדיא בסנהדרין ובר"ה וכמה מקומות.

הא דאמרינן: מי שזמן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להן מנותיהן מערב יו"ט:    יש מפרש דלא מזכה על ידי אחר קאמר אלא כל שאומר מנה זו אתן לפלוני ומנה זו לפלוני הרי זה לגבי' כמזכה להן אף על פי שלא נתנן להם עד למחר ביום טוב וכשואל כלי מחבירו בערב יום טוב (לח, א) דאמר ר' יוחנן דהרי הוא כרגלי השואל ואף על פי שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביו"ט דתניא (לז, ב) דהרי הוא כרגלי הרועה וכל שבדעת הבעלים למסור ביו"ט לא קנו שביתה כרגלי הבעלים אלא כרגלי מי שדעתו למסור לו בי"ט והא נמי דכוותייהו היא. ויש לומר דמזכה ממש על ידי אחר קאמר, ושואל כלי או בהמה לרועה שאני התם דדעת המשאיל והשואל בכך וכן הרועה ובעל הבהמה, אבל כאן אף על פי שדעת בעל הבית בכך אין דעת האורחים סומכת בכך לפי שאינם יודעים אי זו (רועה) [מנה] ייחד לכל אחד ואחד מהם וכן עיקר וסוגיא דשמעתין הכין מוכחא דזיכוי ממש איכא.

אי אינהו תלי ליה לא [ת]שקיל והא תנן הבהמה והכלים וכו':    (וזה) ותימה מאי קא מייתי מהא דהתם לא [היו בעי"ט] ביד אחרים (הם) וכדין הוא שיהא כרגלי הבעלים, והגירסא הנכונה כגרסת ר"ח ז"ל שכך הוא גורס והא אנן תנן (לז, א) השואל כלי מחבירו מערב יום טוב הרי הוא כרגלי השואל וכן עיקר.

גמרא: למה לי למימר דמשקין ושוחטין:    כלומר דמשקין ושוחטין פשיטא ואפילו המדבריות והשיבו אין הכי נמי אלא אגב אורחיה אתא לאשמעינן מילתא דדרך ארץ אבל להשקות אפילו המדבריות משקין אף על פי שאין שוחטין לפי שאף הן מזונותיהן עליך ואפילו לכלב נותנים מזונות כדאיתא בפ"ק דשבת (יט, א) וכן שכל בהמות כשרות, ודקתני במתניתין אין משקין את המדבריות [לאו] דוקא אין משקין אלא אגב דבעי למיתני משקין ושוחטין את הבייתות לאשמועינן אגב אורחיה דרך ארץ תנא נמי ברישא אין משקין. וכנ"ל מדבעי למה ליה למימר דאם איתא כי תנא ברישא אין משקין טובא אשמעינן ברישא דכל שהן מוקצות מאכילה אין משקין אותן ואיידי דתנא רישא לצריכות[א] אין משקין תנא סיפא משקין. ויש אומרים דאין משקין דרישא דוקא דכל שרועות באפר [אין] מזונותן עליך לפיכך אין משקין ודומיא דיוני שובך ויוני עלייה (שבת קנה, ב), [ואינו] נ"ל.

פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו:    פירש רש"י ז"ל פצעילי תמרה תמרים כשאין מתבשלות באילן לעולם וגוררין אותן מן הדקל ועושין להן חותלות והן כלי כפות תמרים וקונסין אותן לתוכן ומתבשלות, ובתוס' הקשו דאם כן היכי הוי ס"ד [לדמותן] לגרוגרות וצמוקין שדחאן בידים, וכתבו שהרב בעל הערוך כתב דפצעילי מלשון המפצע זיתים שהיו מפצעין התמרים כדי להתבשל ולאחר פצועיהן מתקלקלין ולפיכך היה סבור לדמותם לגרוגרות וצמוקים, ואפילו הכי אמר לו רבי שאין דומין לגרוגרות וצמוקין דהנך מתקלקלים ביותר וחוזרים ומשביחין, וזה נכון. מכל מקום איני רואה קושיא לפירושו של רש"י ז"ל מזה דהכא נמי היה סבור דכיון שנותן אותן [בחותלות] (במחולתות) מקצה דעת מהן עד שיתבשלו, וגם זה נכון.