ביצה ח א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

^אבעפר תיחוח והא קא עביד גומא כדר' אבא דאמר ר' אבא ^בהחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה:

שאפר כירה מוכן הוא:

אפר כירה מאן דכר שמיה אמר רבה הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא אמר רב יהודה אמר רב ^גלא שנו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביום טוב אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר תניא נמי הכי כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מערב יו"ט אבל הוסק ביום טוב אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ^דהכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו ואמר רב יהודה ^המכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה ^ווהוא שייחד לו קרן זוית מיתיבי ^זכוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואי איתא לכסייה כדרב יהודה ולטעמיך לכסייה באפר כירה או בדקר נעוץ אלא דלית ליה הכא נמי דלית ליה אי הכי מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי לא לא מבעיא קאמר לא מבעיא ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לשחוט ולא לכסייה קמ"ל

רש"י

והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין:

פטור עליה - כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים:

מאן דכר שמיה - דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:

שהוסק מערב י"ט - מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:

אבל הוסק ביו"ט - דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור:

ואם ראוי לצלות בו ביצה - שיש עדיין רמץ חם:

מותר - דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:

הכניס עפר - הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:

מכניס אדם מלא קופתו עפר - בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא:

והוא שיחד לה כו' - ולא שטחה דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה:

כוי - ספק חיה ספק בהמה:

אין שוחטין אותו ביו"ט - משום דשמא חיה הוא וצריך כסוי והוא אינו יכול לכסותו ביו"ט כדקתני:

ואם שחטו אין מכסין את דמו - דשמא בהמה הוא ואין בו מצות כסוי ואין מטלטלין העפר לכך:

ואם איתא - דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם אפי' הוא בהמה לכסייה:

כדרב יהודה - אם הכניס קופת עפר:

ה"ג ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה - דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא:

אפילו ודאי נמי - דהא כב"ה קי"ל דאסרי ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:

לא מבעיא קאמר - הא דנקט כוי אין שוחטין כל שכן חיה גמורה הטעונה כסוי והוא אינו יכול ולרבותא אשמעינן כוי ולא מיבעיא ודאי:

תוספות

בעפר תיחוח והא קא עביד גומא. תימה דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה (דף לט. שם) אמרי' אין טומנין ביצה בחול (רב) אמר גזרה שמא יטמין ברמץ (ור' זירא) אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח פירוש למ"ד שמא יטמין ברמץ איכא למגזר אבל למ"ד שמא יזיז אין כאן משום שמא יזיז וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח וכשמגביה הביצה אז נופל הקרקע ואין ניכר כאן שיש גומא אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב והעפר תיחוח באמצע וא"כ כשמגביה (הביצה) נכרת הגומא:

ואינו צריך אלא לעפרה פטור. משום. דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחלה וי"ל דמשום שמחת י"ט מותר אפילו לכתחלה וא"ת אם כן למה לי דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מערב יום טוב:

הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא. ותימה דאמרי' בפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם) ב"ש אומרים אין מכסין באפר דאפר לא מקרי עפר והיכי קאמר הכא דאפר מוכן הוא לעשות כסוי לכ"ע דהא קתני ליה גבי ושוין במתני' וי"ל דמלתא דהכא באפי נפשה קאמר רבה כלומר ואפר הכירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל א"נ י"ל דהתם מיירי באפר אוכלין דאינו מגדל צמחין הלכך הואיל ואינו מגדל צמחין אין מכסין בו אבל הכא מיירי באפר עצים דמגדל צמחין ואע"פ דלא מקרי עפר מכסין בו דקאמר דבר המגדל צמחין אע"ג דלא אקרי עפר ואי אקרי עפר בשום מקום אע"ג דלא מגדל צמחין מכסין בו דתניא היה הולך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה בו היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו ופריך אשכחן אפר דמקרי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ולכך שורף טליתו ומכסה בו אלא דינר זהב מנא ליה ומשני דכתיב ועפרות זהב לו (איוב כח) ועל כרחך עפרות זהב ושריפת טלית לא מגדלי צמחים ולכך הוצרך הפסוק לומר דמקרו עפר דכל דבר המגדל צמחים מרבינן התם מקרא דוכסהו (ויקרא יז) אע"ג דלא אקרו עפר כגון נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן דקה ושחיקת כלי מתכות וא"כ אפר הכירה וחול הדק ונעורת של פשתן וסיד ומגופה שכתשן מותר לכסות:

אמר רב יהודה לא שנו אלא שהוסק מערב י"ט וכו'. נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא ועוד דליכא מאן דפליג דאפי' ר"ש מודה דהאי דהוסק בי"ט דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר והויא כמיא בעיבא מבלע בליעי (עירובין דף מה:) דמודה ר"ש וא"ת ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה בי"ט לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראיה מדלקמן פרק אין צדין (דף כח:) ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי אע"ג שהוסק בי"ט שלא לעקור מצות כסוי:

ואמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו'. וא"ת מה בא להוסיף על הברייתא דקתני אפי' הכניס לגנתו או לחורבתו וכ"ש מלא קופתו וי"ל דלפי' רש"י ניחא דכשהכניס עפר לגנתו מיירי שהכניס הרבה ביחד וכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל צרכו ואינו בטל אגב קרקע אבל הכא מיירי שלא הכניס הרבה רק מלא קופתו מעט (מפני) עפר וס"ד דיבטל אגב קרקע א"נ י"ל דהתם לא מיירי רק לכסות בו אבל שאר צרכיו לא והכא אשמועינן דהואיל ומלא קופתו עפר עביד בו כל צרכו:

ואי איתא לכסייה כדרב יהודה. משמע דקאי אסיפא וכן פי' רש"י בסמוך בהדיא דקאי אסיפא ועל כרחך צ"ל דקאי אסיפא דאי קאי ארישא מאי פריך לכסייה בדקר נעוץ הא ב"ה סבירא להו דלכתחילה לא ישחוט וכו' וכי פריך הש"ס ולעביד כב"ש אבל תימה מדפריך בסמוך והא סיפא וכו' מכלל דעד השתא איירי ברישא וי"ל דלעולם קאי ארישא ולא גרסינן בדקר נעוץ אלא גרס לכסייה באפר כירה עוד י"ל דלמה שפירש ר"ת לקמן (דף ט: ד"ה אומר ר"י) ניחא דפירש שמוחלפת השיטה דבית הלל אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ש אומרים לא ישחוט והשתא פריך אליבא דבית הלל:

אי הכי מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי. תימה מאי אי אמרת בשלמא שייך הכא אפי' כי ליתא דרב יהודה שייך להקשות הכא לכסייה בדקר נעוץ וכו' וצריך לשנויי דלית ליה וי"ל דהכי פי' אי אמרת בשלמא דלית ליה דרב יהודה לא קשיא ליה אברייתא דאיכא למימר דלית ליה דקר נעוץ ואפר כירה דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק מערב י"ט ודרב יהודה אית ליה שיש לו עפר מזומן דשכיח הוא טפי ומ"מ אין לכסות כדרב יהודה בעפר דליתא לדרב יהודה ואין הלכה כרב יהודה ואין להקשות מאי איריא ספק וכו' הואיל וליתא לדרב יהודה ודקר נעוץ לית ליה דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי חיה או עוף אבל מה שאמר רב יהודה ועושה בו כל צרכו לא סבירא לן כותיה ולא שרי לכסויי בו כוי אבל כיון דאיתא לדרב יהודה צריך ליה לשנויי דלית ליה כל הני ואפי' עפר מזומן אין לו ואם כן אפי' ודאי נמי:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

רבינו חננאל

מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)

ואמר רב בעפר תיחוח כלומר עפר מת שאינו מכתש.

והא עביד גומא. כלומר משיתלוש הדקר נעשית גומא. ופרקינן מתני' כר' אבא דאמר בחגיגה פרק ראשון החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה:

פיסקא ואפר הכירה מוכן הוא.

תניא כשאמרו אפר כירה מוכן לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל אם הוסק ביו"ט אסור. ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר.

הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו.

ואסיקנא והוא שייחד לו קרן זוית ואותבינן עליה מיהא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחט אין מכסין את דמו.

ואם איתא ליכסייה כדרב יהודה כלומר בעפר שהכניס.

ודחינן ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ או באפר הכירה אלא דלית ליה אחד מהן לא עפר ולא דקר נעוץ ולא אפר הכירה.

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)

והא קא עביד גומא: הכא משמע אפילו בעפר תיחוח חיישינן משום גומא, ואיכא למידק דבשבת פרק כירה (לט, א) לא משמע הכי גבי לא יטמיננה בחול דאמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבה אמר גזרה שמא יטמין ברמץ ורב זירא אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו, ופירש רש"י ז"ל שמא יחפור ויזיז עפר ממקומו וקא עביד גומא, ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח לרבה איכא למגזר דדמי לרמץ. ויש לומר דהתם מיירי בשיש בו עפר תיחוח הרבה סביבות הביצה אבל כאן כשאין שם אלא מעט וכשיחפור בדקר בעפר תחוח נמצא סביבות הגומא עפר קשה. אלא דאכתי קשיא לי דאם כן היאך הקשה כאן להדיא והא קא עביד גומא, דכיון דאוקמי בעפר תיחוח מאן קאמר דליכא אלא מעט. ויש לומר משום דאורחא דמילתא דבבית ליכא עפר תיחוח כולי האי, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אלא דקושטא דמילתא קאמר ליה ועדיף מינה קאמר ליה.

והא קא עביד גומא כדר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך לעפרה פטור עליה: כלומר: אע"ג דבעלמא פטור אבל אסור, הכא משום שמחת יו"ט שרי אפילו לכתחלה.

ואפר כירה מוכן הוא: יש מפרשים דלאו אמודים קאי דהא לבית שמאי אפר כירה אינו ראוי לכיסוי כדאמרינן בפרק כיסוי (חולין פח, ב) אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי, אלא הכא אבית הלל קאי. (ור"ח) [ור"ת] ז"ל מפרש דלא פליגי בית שמאי התם אלא (בעפר) [באפר] של אוכלין וכדמייתי התם מעפר שריפת החטאת, אבל באפר כירה כולי עלמא שרו דהא איקרי עפר גבי אשרות ששרף יאשיה דכתיב (מלכים-ב כג) וישלך את עפרה על קבר בני העם.

אבל לא הוסק מערב יום טוב אסור: פירוש: ורב לטעמיה דקסבר ליה כר' יהודה (שבת כט, א) דאית ליה מוקצה ואית ליה נולד, אי נמי איכא למימר דאפילו ר' שמעון מודה בהא ואף על גב דרבי שמעון לית ליה מוקצה ולא נולד בנולד כי האי מודה דמאתמול עצים והשתא אפר. ולא דמי לגרעינין וקליפין ועצמות (שבת קמג, א) ולא לביצה (לעיל ב, א) ולא לשברי כלים בזמן שראויים למלאכה, אלא לשברי כלים שאינן ראויים למלאכה כדתנן דאפילו ר' שמעון מודה דצריך שיהו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות החבית ושברי זכוכית לכסות בהן פי הפך (שבת קכד, ב).

מיתיבי כוי אין שוחטין אותו ביו"ט: והוא הדין דהוה מצי לאקשויי אברייתא דהכניס עפר לגנתו ולחורבתו אלא דלמא לא הוה ידע ליה, אי נמי יש לומר דאדרב יהודה בלחוד קשיא ליה משום דקאמר ועושה כל צרכו. וכן נראה לי מתוך שאמרו בירושלמי דגרסינן התם (ביצה פ"א ה"ג) תני הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו, אית תניי תני אין מכסין בו, ר' יוסי בר בון בשם רב חסדא מאן דאמר מכסין לשעבר מאן דאמר אין מכסין בא לישאל לכתחלה, עד כאן. ומכאן אנו למדין דברייתא דקתני מכסין לא קשיא כלל למה ששנינו כוי אין שוחטין אותו ביום טוב אבל לרב יהודה דאמר מכניס ועושה בה כל צרכו קשיא כך נראה לי.

הא דאקשינן: ולכסייה בדקר נעוץ: איכא למידק וכי מדב"ש קא פריך, דהא משמע דאדרישא דברייתא קאי דקתני כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, דמדאקשינן בסמוך והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו משמע דאכתי לא אקשינן אסיפא ולא שקלינן וטרינן עלה אלא אאין שוחטין דרישא בלחוד, ואי לבית הלל אין שוחטין אפילו את הודאי על סמך דקר נעוץ אלמא אליבא דבית שמאי קאמר. ויש לומר דהכי קאמר לכסייה לכולי עלמא או בדקר נעוץ לבית שמאי או באפר כירה לבית הלל, אי נמי אפילו לבית שמאי לכשתמצא לומר דמודה בית שמאי באפר עצים [לדברי] ר"ת ז"ל שכתבנו (ד"ה ואפר), ואי נמי [אי] מפכינן להא דהשוחט כדברי רבינו תם ז"ל כדכתבינן לקמן בס"ד (לקמן י, א ד"ה ה"ג) מקשי שפיר אליבא דב"ה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי וליכסייה בעפר מוכן אלא משום דהנו מתנו במתני' אקשי מינייהו, ועוד דאפר כירה היינו כעפר מוכן.

אי הכי (אימא סיפא) [מאי איריא] כו': האי אי הכי לא מפרשינן ליה באי אמרת בשלמא ככולהו אי הכי דמתאמרן בתלמודא, ומקצת יש בדרך זה שאינן מתפרשין באי אמרת בשלמא.

תוספות רי"ד

מהדורא תליתאה:

מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)

כירה מאן דכר שמייהו פירש לא הי' כתוב וי"ו במשנה ומש"ה קא מתמה כירה מאן דכר שמיה ובא רבא ותירץ ה"ק ואפר כירה מוכן הוא עם וי"ו וכיון שיש בו וי"ו אע"פפ שי שש' יהפה הוא וה"ק ומודים נמי ב"ה שאפר כירה מוכן הוא שמעתי שמקשים על אפר כירה דה' משמע דאפר כירה חזי לכיסוי לכ"ע כיון דקא' ומודרים דמשמע ומודים ב"ה לב"ש שאפר הכירה מוכן היא וחזרי לכיסוי ובפ' כיסוי הדם אמרי' ת"ר בש"א אין מכסין אלא בעפר ובה"א מצינו אפר שקרוי עפר אלמא קסברי ב"ש דאין מכסין באפר ונראה לי דל"ק ואל מידי דהכא פליגו בעפר קרקע החצר דלבית שמאי הוי מוכן ולב"ה לא הוי מוכן ומודים ב"ה שאפר הכירה מוכן הוא ועושין בו כל הראוי לעשות בו לבית הלל מכסין בו דם וכל צרכיו ולב"ש עושין בו כל צרכיו לכסות בו רוק או צואה אבל לכיסוי לא חזי:

אי הכי מאי אריא ספק אפילו ודאי נמי קשיא לי טובא דמאי מקשי' מהכא לרב יהודא דלרב יהוד' מהכא מי לא קשיא בריית' דאמאי אין מכסין דמו של כוי אי דאית לי' עפר מוכן אפי' כוי ואי דלית לי' אפילו ודאי נמי [לא] וכל היכא דאמרינן אי הכי שייך למימר בי' בשלמא אי אמרת כדידי לא קשי' אלא לדידך קשאי והכא מאי בשלמא שייך למימר מש"ה נראה לפרש כך דלרב יהודא מקשה דאמר עושה בו כל צורכו ואפילו לכסות בו לכלוך וצואה ומש"ה מקשה ל' מכוי דאם איתא שהותר העפר לכסות בו כל לכלוך דם כוי נמי אע"פ שהיא ספק ושי לומר אין מצוה בכיסויו לכסיי' כדרב יהודה אם הכניס קופה של עפר דלא גרע דם כוי משאר לכלוכי הבית ובדלא ר"י ולכסיי' בדקר נעוץ וליכסיי' בדקר נעוץ וליכסיי' באפר כירה דלית לי' כך מצאתי במקצת ספרים וכך נ"ל עיקר והן דברי המקשה וה"ק אי איתא לדרב יהודא שמורת לכסות מעפר מוכן אפי' ליכלוך בעלמ' נכסה נמי דם הכוי או בקופה עפר של רב יהוד' או בדקר נעוץ אם הי' לו והזמין עפר בעבור חי' ועוף נכסה באותו העפר דם הכוי או באפר הכירה שהאו מוכן א"ו מדתני אין מכסין דמו ש"מ לאו הותר העפר אלא דוקא לדבר מצוה אבל לאו לדבר אחר אע"פ שהזמנין ומש"ה אין מכסין דם כוי מפני ששמא אניו מצוה וקשי' לרב יהוד' דאמר עושה בו כל צרכו ואפילו לכסות בו ליכלוך ומתרץ לעולם איתא לדרב והב"ע דלית ליה עפר מוכן כלל ומש"ה אין מכסין את דמו אבל אם הי' לו עפר הי' מותר מידי דהוה אליכלוך בעלמ' ומקשה אי הכי מאי אריא ספק אפילו וודאי נמי כיון דלית ליה עפר מוכן אסור לשחוט אותו אלא ודאי בדאית ליה (מידי) [מיירי] ואפ"ה דם כוי הוא אסור שלא הותר עפר מוכן אלא לדבר מצוה ואל לכל צורכו ופירש המורה אפילו ודאי נמי לא דהא כבית הלל כקיי"ל דאסרי ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ ואינו נראה לי דבהא פליגי ב"ש וב"ה דתרווייהו בחד לישנא תנו יחפור בדקר ויכסה וכשאמר רב יהודא והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י כך עולה על בית שמאי כמו שעולה על ב"ה מאין ביניהן אלא שבית שמאי מתירין לשחוט לכתחלה על סמך עפר קרקע ובית הלל אסרי אא"כ יש לו עפר מוכן שעפר החצר אינו מוכן כדפרישית במהדור' תנינ'י אבל בלדא דקר נעוץ גם ב"ש אסרי משום דקא עביד גומא:

שיטה מקובצת

מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק א (עריכה)

אמר רבה הכי קאמר ושאפר כירה מוכן הוא: פירש הריטב"א מוכן הוא ואפילו לשחוט לכתחילה על סמך שיכסה בו ואפילו לבית הלל. אבל לבית שמאי מוכן הוא לכסות בו רוק או צואה ושאר צרכים אבל לא לכסות בו את הדם דהא שמעינן להו לבית שמאי בפרק כסוי הדם דאין מכסין באפר. וכן פירשו בתוספות.

ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר: פירוש לפי שהן חשובין כעצים שעדיין הכנה הראשונה בו לפי שהעצים לא הוכנו אלא לבשל ולהסיק ואפר זה עדיין ראוי למלאכה הראשונה. וכן פירש רש"י. ואף על פי שאם זרע בו אינו מצמיח מכל מקום אם היה קר היה מצמיח. ואי נמי דכיון דאיקרי עפר לא בעינן ראוי לזריעה.

ואם איתא ליכסייה כררב יהודה: הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי לא אקשי מברייתא דקתני הכניס עפר לגנתו כו'. תירץ מורי הרב נר"ו שכבר נשמר רש"י מזה שפירש הכניס עפר לגנתו הרבה במקום אחד. והא דרב יהודה בעפר זוטר וקא משמע לן דלא אמרינן דליבטיל אגב קרקע הבית משום דזוטר. והילכך לא מצית לאקשויי אברייתא משום דלברייתא לא סגי אלא אם כן יש עפר הרבה במקום אחד כי היכי דלא ליבטיל אגב הקרקע משום דאורחיה דגנה בהכי והא לא שכיחא ומסתמא דמלתא לית ליה כי האי גונא. אבל לרב יהודה דסגי ליה במכניס מלא קופתו עפר ואפילו זוטר ולא בטיל דלאו אורחיה דבית בהכין ואם כן אקשינן דאמאי לא ישחוט כוי ביום טוב ויכסנו דהא מסתמא כולהו אינשי הכין אית להו שמזמינין עפר לעשות צרכיהן. ובהא ניחא לי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי קא משמע לן רב יהודה דהא ברייתא היא. ולפירושו לא קשיא דאי לאו מדרב יהודה הוה אמינא דאפילו בבית דוקא עפר הרבה דאי לא בטיל לגבי קרקע. והשתא קא משמע לן רב יהודה דדוקא לגנתו או לחורבתו משום דאורחייהו בהכין אבל בבית דאין אורחיה להכניס עפר אפילו זוטר לא בטיל ומכסה בו כן נראה לי.

אי הכי מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי: פירשו בתוס' אי אמרת בשלמא דמילתיה דרב יהודה ליתא דאמר כל צרכו דמשמע בין לודאי בין לספק ניחא דאמרינן דלכסות ודאי הוא מוכן ולא לספק. אלא אי אמרת דמילתיה דרב יהודה איתא והיינו טעמא דאין מכסין את הכוי משום דלית ליה אפילו ודאי נמי.

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה