רמב"ם על תרומות ח

תרומות פרק חעריכה

משנה אעריכה

מבואר זה, כי זו האשה בת ישראל נשואה לכהן.

ואמרו בעבד מת רבך - הוא שיניח יורשים שלא יאכילוהו תרומה, כגון שהניח בת נשואה לישראל, או הניח בנים שיהיו חללים.

ומאמר רבי יהושע, שהוא פוטר - לא נתקיים אלא בתרומת חמץ ערב פסח שזמנו בהול, עניינו שהשעה דחוקה מאד.

ואמר השם יתברך בכוהנים "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), ואמרו "אפילו חולין שבו, פועל ידיו תרצה", ולפיכך חלל שעבד, עבודתו כשרה.

אבל בעל מום שעבד עבודתו פסולה, לאמרו יתברך "מום בו, לא יגש להקריב" (ויקרא כא, יז).

והלכה כרבי יהושע:

משנה בעריכה

מאמר רבי אליעזר יבלעו, ויצטרפו לזה מה שבלע, למה שאכל אחר המיתה או הגרושין או כל מה שנזכר, וישלם הכל בתוספת החומש, כמו שסובר רבי אליעזר.

ופירוש יפלוט - יוציא מפיו.

ופשפש - מין תולעים עגולים אדומים כצורת העדשים, והם מאוסים מאד. ובלשון ערבי "בקי". והכוונה בזה, שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו, מפני הטינוף והמיאוס.

והלכה כרבי יהושע:

משנה געריכה

העיקר אצלנו, שאין הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג). וכל הפירות הנאכלים בגינה או בשדה אינו חייב במעשרות, לפי שהוא אכילת עראי.

ועיקר שני והוא, כי שבת קובעת למעשר, ואסור לו לאכול מן הטבל אכילת עראי בשבת, לפי שמשעה שנכנסת שבת, הוא הכל מתוקן לאכילה ומוכן ויתחייב למעשר, למאמר השם יתברך "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג), וכל מה שימצא מוכן, שיאכל וישתה ממנו בשבת, ועוד יתבאר כל זה במסכת מעשרות.

ומאמר רבי אליעזר יגמור, פירט וביאר כי רצונו שיצא מן החצר ויגמור, אבל בחצר אסור לו להשלים האכילה.

וכמו כן מאמר רבי יהושע יגמור, רוצה לומר שיניחנו עד מוצאי שבת וישלים אכילתו, אבל בשבת עצמו אסור לו לאכלו.

ומה שאמרו שניהם לא יגמור - עניינו לא יגמור אכילתו עד שיעשר.

והלכה כרבי יהושע בשני המאמרים:

משנה דעריכה

מה שאסרו שתית אחד משלושה משקים כשהן מגולים, מפני שהוא סכנת נפשות, גזירה שמא שתו מהם נחש או אפעה או זולתם מבעלי הארס, ויסתכן השותה אותם וימות, לפי שאלו החיות מקיאות שם הארס. ובתנאי שיהו המים שוקטים והיין בלי מבושל. אבל היין המבושל והמים הנוזלין בהם טיף טיף כנגר טיף טיף ואינם שוקטים, לא נחוש לגילוים, לפי שאלו החיות רוצה לומר הנחשים אינם קרבים לאלו הדברים ודומיהם.

ורחש - הוא הרמש. תרגום "רמש", "ריחשא".

ואמרו ממקום קרוב - ביאורו שרוצה לומר כדי שיצא מאוזן הכלי, וישתה ויחזור למקומו.

ונתבאר מן התלמוד, כי הדבש והציר והמורייס ודומיהם והשומים הכתושים, שהן אסורין כשהם מגולין, מפחד החיות בעלי הארס. ואלו המשקים כשנאסרו משום גילוי, אסרו להשתמש הבם בשום עניין מעינייני התשמיש, לא להשקות לבהמות, ולא לרחיצת הידיים והרגלים, ולא לגבל בהם את הטיט, ולא לשום דבר אחר:

משנה העריכה

מרה - הוא הארס שמקיאין מפיהם הנחשים בעלי הארס. ואומר בכאן כי כשהמים הם רבים כדי שתאבד בהם המרה, שלא נחוש לגילוים. ואם הם כל כך מעוטים, שאם נפל בהם הארס שיהיו ממיתין, נחוש לגלויים.

ואומר רבי יוסי כשהן בכלים, אפילו יהיו רבים עד מאד, שהם אסורים אם נתגלו, וכשהם בקרקע עד ארבעים סאה. ואם הם יותר מארבעים סאה לא נחוש לגילוין. וממה שאתה צריך לדעת, שאנו נחוש בגילוי ביום כמו בלילה.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה ועריכה

נקורי - פירוש תאנים או הפירות שניקרו אותם הנחשים.

וכבר בארנו פירוש קשואים - והם בלשון ערבי "קתא", ובלע"ז "קוקומארי".

ואבטיחין - בערבי "בטיך", ובלע"ז "מילוני".

ודלועים - "דלוע".

ומלפפונות - "אלכיאר".

אפילו הם ככר - עניינו שיהיו גדולות כשיעור כד אחד, שלא יאכל אדם מהם דבר.

ואמרו נשיכת הנחש אסורה - עניינו כי כל בעלי חיים שינשוך אותו מין ממיני הנחשים, שאסור לשחוט אותה הבהמה או העוף ולאכול מבשרו, גזירה שמא יבוא אותו הסם בכל אברי אותה הבהמה, וימות האוכל אותו הבשר שיש בו הארס:

משנה זעריכה

משמרת - ידוע.

ואומר בכאן, כי אם יהיה היין שותת מכלי אל כלי אחר, ותהיה המשמרת על פי הכלי שהיין שותת בו, שהיא אסורה משום גילוי אף על פי שהמשמרת מכסה אותו, מפני שנאמר שמא הטיל הנחש הארס ביין שהיה במשמרת, וירד עם היין אל הכלי השני.

ורבי נחמיה אומר, כי הארס במשמרת ישאר ולא ירד לכלי, לפי שחלקיה מתדבקין ומסתבכין קצתם עם קצתם, ולא יצאו אותם חלקים על נקבי המשמרת, כי הארס היוצא מן הנחש זה דרכו.

ואין הלכה כרבי נחמיה:

משנה חעריכה

אילו היה אצלנו ודאי שהיא טמאה, חייבין אנו לשפכה כולה.

ותורפה - הוא המקום הפחות שברוב יארעו בו מקרים ומאורעות.

ומוצנע - הוא המקום הצנוע שבו מצניעין הדברים, ולא יארע שם מאורעות אלא ברחוק.

ואומר רבי אליעזר, שטעון להישמר בה ולהצניעה, כדי שלא ישלח אליה שום אדם ידו ותאבד, לספק טומאה שנולד בה, וזה אינו ראוי עד שתתאמת אצלנו הטומאה.

ורבי יהושע סובר להפך, ואומר שראוי להניחה למקרים ולמאורעות, כדי שתישפך בסיבה אחרת זולתי ספק טומאה.

והלכה כרבן גמליאל:

משנה טעריכה

זו החבית - רוצה לומר בחבית של תרומה.

ואמרו ואל יטמאנה בידיו - עניינו שלא יסייע בירידת היין לגת התחתונה שהיא טמאה, אבל יניחנה ותישפך באיזה מקום שישפך.

ואין הלכה כרבי אליעזר, אלא כמו שיתבאר מדעת רבי (יהודה) [יהושע]:

משנה יעריכה

אמרם שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - עניינו כי כשיהיה אפשר לו שיציל רביעית בטהרה, וזה שיהיו ידיו והכלים טהורים, ואף על פי שהוא מסייע באיבוד השאר בטומאתו בשעה שהוא מציל אותה הרביעית, הרי זה מותר. אבל שיסייע לאבד או לטמא מה שנשפך ממנה לכלי, לא שיציל ממנה שום דבר או שיציל פחות מרביעית, הרי זה אסור לדעת רבי אליעזר.

ופירוש תבלע - שתתבלע ותשקע בקרקע.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה יאעריכה

ובל תטמאה - עניינו שאל יתכוין לטמאה. אבל לסייע בזה אחר שנשפכה, מותר.

והלכה כרבי יהושע בכל זה:

משנה יבעריכה

הכל מודים בזה, רבי יהושע אינו חולק. וכמו כן כל הדומה לזה: