רמב"ם על תרומות ט

תרומות פרק טעריכה

משנה אעריכה

מותר לו לאדם להפך הארץ, ויפסד הזרע שזרע.

ואם הוא מזיד יקיים - עניינו שהוא חייב להניחם כדי שיצמחו, ויהיה הדבר הצומח תרומה בלי ספק.

ואם יהיה הזרע הנזרע זרע פשתן של תרומה, יהפך בארץ כאשר יוכל, ולא יניחנו לצמח, גזירה שמא יהנה בעציו ויחשוב כי הזרע בלבד הוא האסור, והיא החוזרת תרומה אבל העצים כמו התבן יחשבו:

משנה בעריכה

מבואר הוא, כי כמו שהיא אסורה התרומה לישראל, כך היא אסורה לכהן טמא, לפי שהיא קודש ואסור לטמא לאכול קודש.

והלכה כרבי עקיבא:

משנה געריכה

כמו שעניי ישראל מוכרים לכהנים המעשר שלהן, כך הלווים מוכרין לכהנים המעשר שלהם בדמי תרומה. לפי שאם תהיה החיטה מידה בזוז בדרך הדמיון, תהיה החיטה של תרומה יותר ממידה בזוז, לפי שאינה ראויה לאכילת כל אדם.

החובט משובח - הוא שיחבוט אותן במטה.

ואם רצה לדוש אותו זרע בבהמות, יקח קופה מחיטים של חולין, אם הוא דש מחיטים חיטים, או משעורים אם הוא דש שעורים, יתלה בפי הבהמה כדי שתאכל מהם בעת הדישה וידוש. לפי שאסור לו לקשור פי הבהמה בעת הדישה, שהכתוב אומר "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד). ואסור לו גם כן להכניסה בזרע התרומה, לפי שהיא אוכלת ממנו, אלא אם היתה בהמת כהן.

וזומם - הוא מגזרת "זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט). ו"זמם" - שם המתג. עניינו שלא ישים המתג בפיה בעת האכילה:

משנה דעריכה

כשיזרע אדם תרומה, מה שיצמח הוא גם כן תרומה.

ואם זרע אותו שצמח פעם שנית, אותו הצמח הוא חולין, והוא גדולי גדולין. וזו הגזירה מכלל שמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, כמו שאבאר בתחילת שבת.

וספיחי שביעית - הוא הדבר הצומח בשנה שביעית. ונקרא "ספיח" לפי שהוא אינו נזרע, אבל צומח הוא מן הזרע שנזרע בשנה של אשתקד. וכבר פירשנו זו המלה פעמים (כלאים פ"ב מ"ה ובשביעית פ"ז ופ"ט מ"א), ולא אפרשנה יותר:

משנה העריכה

לגינה - שם למקום זרוע מן הארץ.

והוא אומר בכאן, כי אם היתה כמו ערוגה אחת מן הארץ זרועה חולין, ומאה ערוגות זרועות תרומה, ולא ידע איזו ערוגה היא זרועה תרומה, שכולן מותרות, כשהוא דבר שזרעו כולה.

אבל אם הוא דבר שאין זרעו כולה, כולן אסורות, ולא נדון אותן בדין מדומע, לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין:

משנה ועריכה

מזו ההלכה תדע, כי מה שאמר במה שקדם כי צמחי הטבל חולין, שזהו בדבר שזרעו כולה.

וכבר בארתי זה פעמים הרבה, כי לוף מין ממיני הבצלים (בפאה פרק ו מ"י).

ורבי יהודה סובר, שהשומים דבר שזרעו כולה.

ואמרם כשעורים - כי השעורים קלים להיפסד בארץ מן החיטים ושאר קטניות.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה זעריכה

חסיות - הוא שם נופל על השומין ומיני הבצלים. אמרו בתוספתא "החסיות - השום והבצלים והקפלוטות", ו"קפלוטות" הם כרתי של ארץ ישראל, וכן נקרא בערבי "כראתי", ובעברי "חציר", "את החציר" (במדבר יא, ה).

והמנכש - כמו המנקה.

וכבר קדם לנו העיקר אצל רבי מאיר, אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, וכיון שזה כמו שזכרנו יהיו פירותיו טבלים, וזכר זה הדין בכאן למה שקדם לו זכרו, והוא הלוף השום והבצלים.

ושתילי תרומה שנטמאו - עניינו שנטמאו קודם הזריעה.

ואסור לאכלן - לפי שהן תרומה טמאה ודינה שתשרף. ואם זרען, הדבר הצומח מהם נגלה ונראה לעין, ולא נאמר גדולי תרומה טמאה טמאין, אבל נאמר שאותן הגידולין אסורים לאכילה ואפילו לכוהנים. וכבר הקשו בתלמוד ואמרו "וכי מאחר דטהרו, אמאי אסורים באכילה?", ותרצו זו הקושיא בעיקרים שיש אצלנו, והם "אין זריעה להקדש, ואין זריעה לתרומה". ועניין זה המאמר, כי ההקדש שאסור לבני אדם ליהנות ממנו, אם זרעו אדם לא נאמר גידוליו מותרין. וכמו כן התרומה שהיא אסורה באכילה, כשנזרעה לא נאמר כי מה שצמח ממנה שמותר לאכילה, אלא שהיא אסורה לאכילה, לפי שהיא אינה מטמאה כמו שמטמאין אוכלין טמאים.

וזה שחתך האוכל מאותן השתלים והחליפו בדבר שני, מותר לאכלו.

ורבי יהודה אומר, שצריך לחתוך מה שצמח גם בפעם השנית ואז יהיה מותר לאכלו.

ומה שאנו אומרים בכאן מותר לאכלו, הדבר חוזר לדין הניקדם והוא, שאם אלו השתלים הם מדבר שזרעו כולה שמותרין באכילה לכהנים או לזרים, ואם הם דבר שאין זרעו כולה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל.

ואין הלכה כרבי עקיבא: