רמב"ם על תרומות ז

<< · רמב"ם · על תרומות · ז · >>

תרומות פרק ז

• ראו גם: נוסח המשנה תרומות ז רמבם

משנה א

לא חייב ה' יתברך בחומש אלא למי שאכל בשגגה, הוא אמרו "ואיש כי יאכל קודש בשגגה"(ויקרא כב, יד). אבל במזיד אינו חייב חומש, כי עוונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין. ועוד אמר באוכל בשגגה "ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש"(ויקרא כב, יד), הרי זה ראיה כי התשלומין קודש. ולפי שהם קודש, אין הכהן רשאי ליתנם, ואסור על ישראל לעכב אצלו קודש. ובכאן שתשלומיהן חולין, לפי שמזיד הפך השוגג בכל הדינים, וזכה בו אחד מהכהנים ונתנם לו כי מותר לו, רוצה לומר לישראל לאכול חולין.

וזה הדין כשלא התרו בו, אבל אם היתה שם התראה, לוקה ואינו משלם:

משנה ב

כבר ידעת, כי כוהנת כשנשאת לישראל אסור לה לאכול בתרומה ושאר קדשים, והוא לשון התורה "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר"(ויקרא כב, יב) וגו'. ואמרו בספרא "מנין לבת איש כהן שנשאת לישראל ואחר כן אכלה תרומה, וכהן שאכל תרומת חברו, יכול יהו חייבין בחומש? תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל קדש ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו"(ויקרא כב, יד), יצאו אלו שאינם זרים לו".

ואמרם מיתתה בשריפה - רוצה לומר כשזנתה והיא אשת זה שאינו כהן, לדברי ה' יתברך "ובת איש כהן כי תחל לזנות"(ויקרא כא, ט), כיון שהיא בת כהן הכל שווה, בין שתהיה אשת כהן או אשת ישראל.

ורבי מאיר אומר, כי כשנשאת לאחד מן הפסולין, כגון ממזר, או מצרי ואדומי ועמוני ומואבי, או אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, שהיא חללה כמו שיתבאר במקומו, ואסור לה לאכול תרומה וקדשים לעולם, אפילו אחר שנתגרשה מאחד מאלו. ואם אכלה מהם, משלמת קרן וחומש כיון שהיא עתה כמו זר.

וחכמים אומרים שאינה כמו הזר, כי אף על פי שאינה ראויה לאכילה לעולם, כבר אכלה מהם בזמן שעבר קודם שתתחלל.

וכמו כן אומר רבי מאיר, כי אם זנתה והיתה תחת יד אחד הפסולין, מיתתה בחנק כדין כל אשת איש שזנתה, לפי שהיא משנתחללה אינה בת כהן בכהונה.

וחכמים כוונתם על חלולים שבזנות, והתורה לא קראה זנות אלא אשת איש כשזנתה, או שאר העריות. וכן באה בקבלה האמיתית. וכן אמר השם יתברך "לזנות בית אביה"(דברים כב, כא), עד שתהיה אשת איש כשזנתה, כמו שיתבאר במקומו.

ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ג

אמר השם יתעלה "ואיש כי יאכל קדש בשגגה"(ויקרא כב, יד), עד שיהא בו שיעור אכילה, והפחות שבשיעורין כזית.

ושאר המאמר יתבאר ממה שהקדמנו:

משנה ד

כבר בארנו כי החומש אינו מתחייב אלא באוכל בשגגה. וכי הכל תרומה לאמרו "וחמישיתו יוסף עליו, ונתן לכהן את הקדש"(ויקרא כב, יד). ואין לו רשות ליתנו במתנה (אלא) לישראל, כי ישראל אסור לאכול בתרומה.

וכל מקום שלא יתחייב חומש, התשלומין חולין, ולפיכך מותר לו לאוכלם או ליקח אותם לעצמו, אם נתנם לו הכהן:

משנה ה

וחייבת בחלה - הוא להחמיר, לפי שנאמר שמא של חולין היא, וסאה של תרומה נפלה לקופה שאכל, ויהיו אלו חולין וחייבים בחלה.

ורבי יוסי אומר, נדון אותם כדין מדומע שאינו חייב בחלה, כמו שיתבאר במסכת חלה (פ"ג מ"ב).

והלכה כרבי יוסי:

משנה ו

כבר בארנו בהלכה הראשונה מן הפרק השלישי עניין מדמעות כקטנה שבשתיהן.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ז

דבר שזרעו כולה - הוא כמו תבואה וקטנית, שהם כשמפזרים וזורעים אותם בארץ, יפסדו הזרעים ויחזרו חוטין כמו עורקין בארץ, ואותו הצמח הצומח מהם מותר.

ודבר שאין זרעו כולה - כגון השומים והבצלים, לפי שכשזורעין גרעינה של שום או של בצל, יצמח מה שיצמח ותשאר הגרעינה שלימה בארץ, לא תפסד צורתה כמו שהוא נראה לעין תמיד.

והלכה כרבי יוסי:

משנה תרומות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב