רמב"ם על עדיות א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

אמר כל זה לחלוק על ר' אליעזר שאמר ארבע נשים דיין שעתן כמו שמבואר בפרק ראשון ממסכת נדה ושמאי סבר אין הארבע נשים בלבד אלא כל הנשים דיין שעתן ר"ל כשהן נוגעות טהרות וראו דם אין אומרים שמא קודם לכן ראו דם ולא הרגישו בעצמן ואותן טהרות שנגעו בהן טמאות וזהו דין תורה אבל הלל עשה סייג לדבריו ואמר מפקידה לפקידה ואפי' לימים הרבה כי כשתבדוק עצמה באחד בשבת על דרך משל ומצאה עצמה טהורה ועמדה עד יום חמישי לא פקדה עצמה ובדקה עצמה ונמצאת טמאה כל מה שנגעה מן הטהרות מיום ראשון אחר הפקידה הראשונה עד הפקידה השניה הם טמאות כלם על דעת הלל וזו היא חומרא שהחמיר ושמאי לא סבר חומרא זו שהיה חושש לבטול פריה ורביה כי אם נשים אותה בחזקת טמאה מפקידה לפקידה תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה ולא ישמש עמה ברוב הימים:

וחכ"א מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ופירוש זה כי כשבדקה עצמה ומצאה טהורה ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה ואח"כ בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה כל הטהרות שנגעה מעת שבדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה טמאות ופירוש ממעטת תחזור לאחור: וענין מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת כי כשבדקה עצמה ומצאה עצמה טהורה אח"כ בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה כל הטהרות שנגעה מפקידה ראשונה עד פקידה שניה טמאות ובלבד שתהיו השתי בדיקות בתוך הארבעה ועשרים שעות ויהיה משמעות דברי חכמים כך אם היה בין פקידה לפקידה ימים הרבה אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת ואם היה מפקידה לפקידה פחות מארבעה ועשרים שעות ממעטת על יד מפקידה לפקידה בלבד: ופי' ווסת שעות ידועות לטומאה כגון שתהיה מנהגה שתראה דם נדותה משלשים לשלשים יום או משני חדשים לשני חדשים כי כשתראה דם בעת הידוע אינה ממעטת על יד כלל:

והמשמשת בעדים. אינו ר"ל שיכולה אשה לשמש בעדים ובזולת עדים אבל ר"ל כי כששמשה ביתה שאין זה מותר לה אלא בעדים ופי' עדים אותם בגדים שמקנחת עצמה בהם אחר התשמיש היא והוא ואם נמצאו אותן בגדים טהורין והרי זו כפקידה והשמיענו זה לפי שיעלה בדעתנו כי הבגדים שמקנחים עצמם היא ובעלה כשנמצאו טהורים שלא יהיו חשובים כפקידה דשמא מעט דם היה על אותן בגדים ונתערב בזרע ואינו נראה הודיענו שאין לחוש לזה והבגד שמקנחת בו עצמה קודם התשמיש כמו שנתבאר בראש מס' נדה ואע"פ שאין זה ראוי אינו נחשב כפקידה לפי שנחוש שמא דם שתת ממנה אבל היא לגודל תאותה לתשמיש לא הכניסה אותו הבגד כל צרכו ומעקרינו כי האשה כשיצא ממנה דם מן המקור ואע"פ שאינו יוצא חוץ לגופה אלא שעומד בתוך גופה היא טמאה לפי שנאמר דם יהיה זובה בבשרה ואע"פ שהוא בבשרה ועוד יתבאר זה במקומו במסכת נדה: ואמרו ממעטת בעל יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. הוא דעת חכמים וכמו שבארתי. והלכה כחכמים:

משנה בעריכה

הקב. הוא ששית הסאה וכבר בארנו שעורו בסוף פאה:

משהגדילו המדות. [נוסף על שיעור הקב ורובע. רובע הקב. ורובע הוא רובע הקב.] שעור הקב רובע הקב ורובע הוא רובע הקב ושמו שעור חלה חמשה רבעים והוא קב ורובע וכאילו זה הקב ורובע מן המדה הגדולה הזאת הוא קב וחצי מן המדה הראשונה וכבר בארנו בפרק שני ממסכת חלה ששעור החלה נודע במדה ולא במשקל לשנוי הדברים הנמדדים בכבדותם וקלותם אע"פ שהמדה אחת ולשם בארנו שמדת החלה היא מדה שיהיה רחבה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק משני אלפים וחמש מאות מאצבע על הדקדוק ואם תרצה לומר בקרוב מעט מאד תאמר מדה שיהיה בה שבעה אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע ברום ז' אצבעות פחות ב' תשיעיות אצבע וכבר בארנו פעמים רבות כי האצבע שמשערים בו הוא הגודל ואני עשיתי מדה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים דרה"ם בערבי ומן המים קרוב לכ"ז דרה"ם ומן החטה קרוב לאחד ועשרים דרה"ם ומקמח החטה כגון שמנה עשר דרה"ם ומצאתי שעור חלה באותה המדה חמש מאות ועשרים דרה"ם בקרוב מקמח חטים ואלה הדרה"ם כלם מצריות וכמו כן אלה המינים שמדדתי מצריות גם כן והלכה כחכמים:

משנה געריכה

שמעיה ואבטליון. הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת העובדי כוכבים והיו אומרים אין במקום הין והלל היה אומר כן מלא אין כמו ששמע מהם והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל שלמד מפי רבו ורבו מפי רבו ז"ל וההין הוא שלשת קבין וזהו חצי סאה ולוג רובע הקב לפי שהקב ד' לוגין וכבר בארנו שם שעור הלוג במסכת פיאה:

וגרדיים. אורגים ופסק ההלכה כפי מה שהעידו שני גרדיים ועוד יתבארו עקריה במסכת מקואות. והתחיל במשנה ראשונה ושניה לפני זו אע"פ שאין בהם עדות לפי שהם גם מחלוקת שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משרות אלו אחר כן חזר לתת טעם לחזוק דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם והביא כל מה שדומה להם אחר כן הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים אחר כן ההלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים אחר כן ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי וסיים הפ' וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת:

משנה דעריכה

שלא יהיה אדם עומד על דבורו. כלומר שלא יפצר לקיים סברתו ויעמד בה ויודיעהו שישנה סברתו כי אבות העולם והם שמאי והלל נדחו דבריהם ולא עמדו חכמים על דבריהם כמו שקדם:

משנה העריכה

כוונת זו המשנה כי כשיהיה ב"ד שעשה מעשה כדעת יחיד אין ב"ד אחר יכול לחלוק בזה ויפסק הדין על דעת רבים אלא אם היה גדול במנין מן הב"ד שקדם שעשה על דעת היחיד וגדול בחכמה ממנו כלומר שיהיה ראש ישיבת זה הב"ד חכם מאותו שקדם:

משנה ועריכה

אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד אמר ר' יהודה לאיזה טעם זכרו דברי יחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו ואמר שהטעם להזכיר אותו לפי שאם למד אדם אותו הדבר וחשב שהכל מודים בו וימצא שעושים חילוף הדברים ויבא בלבו ספק אז נודע לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה:

משנה זעריכה

העיקר אצלנו כי רובע הקב מעצמות המת מטמא באהל ובית שמאי אומרים שאפי' היה זה השעור ממתים הרבה יטמא באהל ובית הלל מתנים בזה שני תנאים האחד שיהיה הרובע קב מגוף אחד וזהו שאמרו מן הגויה והתנאי השני שיהיה באותו הרובע עצמות מיותר מאחד ולא יהיה רוב במנין או בשיעור ורוב המנין הוא מאה ועשרים וחמשה עצמות לפי שמנין עצמות האדם מאתים ושמנה וארבעים כמו שנתבאר בפרק שני מאהלות ושמאי אומר אפילו יהיה רובע מן עצם אחד הוא מטמא באהל. והלכה כבית הלל:

משנה חעריכה

הכרשינים. הם הנקראים בערבי חרסנ"ה אינם מיוחדים למאכל אדם: ואמר מאכילין בטומאה. ר"ל מאכילין אותם לבהמה בטומאה הואיל והם מאכל בהמה ומותר לו לטמא אותן בידים וכל זה בעת אכילת הבהמה אבל בעת נפילתם במים ובשעה שממרסין אותן בידים אין עושים זה אלא בטהרה ואסור לטמא אותן באותה שעה:

בית שמאי אומרים יאכלו צריד. פירוש אומרים שאין שורין אותם ולא ישימו אותם מוכשרים לקבל טומאה ויאכילום לבהמה בטומאה אבל הראוי שגורסין אותן ויאכילום לבהמות גריסין שמא יתטמאו והטחינה העבה תקרא צריד. והלכה כבית הלל:

משנה טעריכה

בית שמאי מתירין לו לצרף הסלע כולו במעות נחשת ואע"פ שאין מוציא אותם כולן בפעם אחת וזה חוץ לירושלים:

ושקל. הוא חצי סלע:

ור' מאיר אומר. כי כשיהיה לאדם פירות מעשר שני ששוים שלשה דינרים על דרך משל שאין מותר לו שיקח אותן פירות עם דינר של מעות מעשר שני ויאמר כל זה כלומר הפירות והדינר מחוללין על דינר זה לפי שהדינר כסף הוא וחכמים מתירין כגון זה. והלכה כחכמים:

משנה יעריכה

סלע. הוא שני שקלים ודינר רביעית הסלע ורביעית הוא רובע השקל והוא חצי דינר:

ואספרי רבוי אספרא והוא דרה"ם בלשון יון ועד היום לא נתברר לנו כמה אספרים בסלע וכשרצה אדם בירושלים לפרוט סלע ויחזור ליקח בו מה שירצה מתירין בית שמאי לשום אותו כולו מעות ובית הלל אומרים חצי הסלע מעות של נחשת [וחצי] (מצופה) כסף:

והדנין לפני חכמים. והם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה אומרים שיפרוט אותו דינר דינר בלבד ורבי עקיבא אומר שמינית שמינית יפרוט ושמאי אומר שהדין שיתן סלע לבעל החנות ויוציא מה שצריך ממנו מעט מעט עד שיוציא הסלע והלכה כבית הלל ומשנה זו עם השתים שלפניה כבר פרשנום בפרק ב' ממסכת מעשר שני:

משנה יאעריכה

מנהג הכסאות שיושבות הכלות עליהם שיהיו עשויות משן ותדהר ותאשור וזולתם ולהיות מפותחין ומצויירין פתוחים והם הנקראים חפוין כלומר אותן החתיכות המפותחות שמדביקות עליו:

ומלבן של כסא. רבוע מצוייר ששמים על הכסא לשבת הכלה עליו ואותו הרבוע בעצמו כשהוא נפרד אינו ראוי לישיבה:

שמאי אומר אף העשוי בה. כלומר ואפילו היה הכסא מגוף העריבה שהוא מתטמא ופירוש אמרו בכאן טמא שהוא מתטמא במשכב הזב וב"ה מטהרין ממשכב הזב כמו שנבאר בפרק כ"ב ממסכת כלים והלכה כבית הלל:

משנה יבעריכה

כל זה מבואר לפי שמשעה שהתירה לה התורה שתנשא תטול כתובתה לפי שבתנאי הכתובה כלו' בתנאי ב"ד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי כמו שנתבאר בכתובות וכבר קדמה הלכה זו בפ' חמשה עשר ממסכת יבמות:

משנה יגעריכה

אין הפרש בין שיהיה עבד של שני שותפין וישחרר אחד מהן חלקו או שרבו נוטל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באותן הדמים וכן אילו היו אדונים הרבה ושחרר אחד מהם חלק ממנו מכריחין הנשארים לשחרר כלומר ישלימו שחרורו וכבר קדם פירוש הלכה זו בפרק רביעי מגיטין:

משנה ידעריכה

אמר רחמנא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא ואם היה עליו צמיד פתיל ינצל כל מה שבתוכו מאוכלין ומשקין וכלי חרס ושאר כלים ובגדים ולא יתטמא כלום ממה שבתוכו לא באהל המת ולא באהל השרץ כמו שנבאר ונפרש אותו בפרק ט' ממסכת כלים ומפי הקבלה למדנו שהכלי הנזכר בכאן שיציל בצמיד פתיל הוא כלי חרס וכבר ידעת כי מעקרינו שכל מה שיש אצל עם הארץ טמא על גבי עם הארץ אוכלין ומשקין וכלים ובגדים וכבר קדם מזה עקרים וכללים במסכת חגיגה ועוד יתבארו כל הדינין בזה הענין במקומות ממסכת טהרות ומעקרינו ג"כ כי כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה ואינו מציל מה שבתוכו ואפי' היה מוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויתטמא מה שבתוכו ואפילו לא יתטמא באהל המת הוא טמא אגב עם הארץ ואם אמרנו לעם הארץ האוכלין והמשקין והכלי חרס שהיו תחת צמיד פתיל באהל המת אצלו כבר הציל אותם הצמיד באהל לא יהיה בזה אצלנו ספק שהם טמאים היו וטמאים נשארו ולא נחוש שמא יבקש אותם ממנו תלמיד חכם לפי שתלמידי חכמים יודעים שאוכלי עם הארץ ומשקין וכלי חרס שלו טמאין ואי אפשר לטהרם לעולם לפי שכלי חרס אין להם טהרה אלא שבירה כמו שיתבאר בפרק ראשון מכלים וכמו כן האוכלין טמאין והמשקין טמאין אינן מתטהרין לעולם כמו שנתבאר במקומו במכשירין אבל שאר כל הכלים כלי עץ וכלי מתכות ובגדים יוכל התלמיד חכם לשאול אותם מעם הארץ לפי שיטהר אותם במקוה מפני טומאת עם הארץ וישתמש בהם בקדשים אחר הערב השמש כמו כן נחוש אם נאמר כלי חרס מציל על הכל על עקר דין תורה שישאל התלמיד חכם כלי מעם הארץ ויאמר לו עם הארץ זה כלי טהור כמו שחושב עם הארץ שניצל בצמיד פתיל והוא אינו יודע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויטול אותו התלמיד חכם ויחשוב שאותו הכלי אין עליו טומאה זולתי טומאת מגע עם הארץ ויטביל אותו ויעריב שמשו וישתמש בו בקדשים ואותו כלי טמא מת בלי ספק וצריך הזאת שלישי ושביעי לפי שכלי עם הארץ מה שהיה באהל המת אינו חוצץ ולפיכך אמרנו שאינו מציל זולתי אוכלין ומשקין וכלי חרס בלבד שאין שואלין אותן מעם הארץ לפי שהם טמאים אגבן ואין להן טהרה במקוה אבל שאר כלים שאפשר לשאול מהם אינו ידוע שנטמאו באהל המת ואינם נצולים בזה הצמיד פתיל וזו היא הכוונה שכוונו בית שמאי ואמרו כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו לעצמו טהרנו וכשטהרת את הכלי טהרת לך ולו ר"ל שנשאל ממנו כלי טהור מטומאת מת ויתן לנו אותו שהוא חושב שניצל בכלי חרס שלו המוקף צמיד פתיל ולפי שאין אנו יכולין לחלק הדינין ולומר שכלי תלמיד חכם מציל את הכלים וכלי עם הארץ אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס בלבד גזרנו על הכל דרך כלל דין אחד ואמרנו שכלי חרס בין שהוא של עם הארץ או כלי תלמיד חכם דינו שוה לפי שיסתלק ההיזק מצד עם הארץ וכשיהיו אצלו כלי מתכת או כלי עץ או בגדים שהיו באהל המת בצמיד פתיל ידע שלא ניצלו ושהם טמאים במת וכשנבקש אותם ממנו יודיענו בזה ולא יחשוב שהם טהורים ונחשוב אנו שהן טמאין על גב עם הארץ בלבד והוא טמא במת כמו שבארנו ועוד אביא פירוש דברים אלו וענין זה בעצמו בפרק עשירי ממסכת כלים ואשלים דיני זה הענין: