עיקר תוי"ט על עבודה זרה ב

משנה עבודה זרה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) הרביעה. ובני נח נאסרו בה, דכתיב והיו לבשר אחד, יצאו בהמה וחיה ועוף. ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. רש"י. והא דלמכור להם תליא במנהגא, היינו משום דעל בהמתו חס עלה שלא תעקר. גמרא:

(ב) (על המשנה) העריות. גמרא. ותיפוק ליה משום שפיכות דמים. ומשני, אשה כלי זיינה עליה. ופירשו התוס' לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש, [מרחמין עליה ואין הורגין אותה]

(ג) (על הברטנורא) ואפילו הכי לא שריא אלא ברשות ישראל דוקא. ועיין לקמן באות ו':

(ד) (על המשנה) בנה של נכרית. מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ברייתא:

(ה) (על המשנה) אבל נכרית מניקה כו'. ירושלמי, שנאמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. הרא"ש:

(ו) (על המשנה) ברשותה. דישראלית. אבל לא תמסרנו להוליבו בביתה. שלא תהתגו. רש"י. ועתוי"ט:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) סבר, שיולי משאיל ליה (לנסותו אם אומר לו אמת), וכי היכי דמשאיל ליה משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמרא:

(ח) (על המשנה) בכל מקום. אפילו בשבילי רה"ר שעוברין שם תדיר. שמא יחתוך צוארו בתער. רש"י:

(ט) (על המשנה) בינו לבינו. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. [אבל ביחוד ממש לא אצטריך, דתיפוק ליה משום שפיכות דמים. וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה. תוס']:

(י) (על הברטנורא) פירוש, לראות אם מספר יפה באומנות, וסבר הנכרי כיון דקפיד אהכי וכו'. רש"י:

(ג)

(יא) (על המשנה) היין כו'. כלומר, אע"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמרא מייתי ליה מקרא דיין שנתנסך אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סהם יינם שיהיה גם כן אסור בהנאה. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) שהיה כו'. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע מניה איסורא. והיינו דכתב הר"ב לאפוקי כו':

(יג) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. וא"כ אף בשתיה היה לנו להתירו., אלא נ"ל שרש"י לא רצה לכתוב היתר בשתיה מטעם שכתבו התוספ' כי אין אנו בקיאים בטוב חומץ אם הוא חומץ או יין:

(יד) (על הברטנורא) ובעבודה זו מקריבין אף העור, ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסור. וז"ל הר"מ, בהמה שהקריבה כולה לעבודדה זרה אסורה בהנאה, אפילו פירשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה:

(טו) (על המשנה) הנכנס כו'. שהנכרי רוצה להכניסו, מותר בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו. רש"י:

(טז) (על המשנה) מפני כו'. מיהדר ותני מפני כו', לומר שאסור ומטמא. ור"ת פירש דהכא בחתיכה שאינו זבוח לפני עבודה זרה, אלא שמביאים דורון, ולהכי תני כזבחי. ובירושלמי גרס זבחי

(ד)

(יז) (על הברטנורא) היינו שלשה ימים. ומשום הכי מערן שלשה ימים, דכבולעו כך פולטו. (מרדכי). ובפחות מכן משכשך. טור:

(ה)

(יח) (על המשנה) חמורה. שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה. רש"י:

(יט) (על המשנה) יפה. שאינו קץ ומואס בה. שורפה, גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחילה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין כו'. והכי משמע, לא נהנים מדרבנן, ואם נהנה אין בה מעילה (כלומר מדאורייתא.) אלמא מדלית בה מעילה שמע מינה האי חלב הכנוס בקיבת העולה, כפירשא בעלמא הוא. רש"י. ובעולה גזרו, משום דבעולה יש מעילה מן התורה. משא"כ בנבלה דלית בה אלא איסור אכילה, הלכך לא שייך לאסור בה דלאו מידי דמיכל הוא:

(כ) (על המשנה) שמעמידין בו' לא היה מכוין כי אם לדחותו. דהא אפילו לר"מ דחייש למיעוטא, לא אסר אלא גבינות בית אונייקי, אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא. תוס':

(כא) (על הברטנורא) גמרא, ומסיים במדרש שיר השירים [רבה]. ור' ישמעאל היה קטן כו'. וכתיב כבשים ללבושך, כבשים כתיב, בשעה שהתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת"ח תהא מגלה להם סתרי תורה:

(כב) (על הברטנורא) ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש"י. ושחיטה, לרבותא נקט:

(כג) (על המשנה) השיאו. לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו. ונפרש הטעהו לשון השיאני:

(כד) (על המשנה) דודיך, לשון זכר. דודייך, לשון נקבה. והכי קאמרה כנסת ישראל, ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש"י. ועתוי"ט:

(כה) (על המשנה) דודייך. משום דבהכי מתיישב רישיה דקרא לנסתר, ישקני, וכן פיהו. וסיפא דודיך לנוכח. אלא דה"ק ישקני כו' כי כך אמר ליה כי טובים כו'. שמעתי מפי ר' מאיר באך ז"ל:

(כו) (על הברטנורא) והיינו דשייליה להאי קרא, כלומר, כנ"י אומרים טובים תקנות כו' ואע"פ שאין אנו יודעים הטעמים, כי טעמם ונימוקם עמהם. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) חבירו כו'. שהוא לשון זכר, וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו'. עלמות אחבוך, לא שייך למימר לנקבה. רש"י:

(ו)

(כח) (על המשנה) חלב כו'. ואע"ג דטהור חיור, וטמא ירוק, חיישינן שמא נתערב. ואפילו להעמיד בו גבינה אסור, דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות הנכרים ליכא למיסר מהאי טעמא, דכיון שהנכרי עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס':

(כט) (על המשנה) וכבשין. לכבוש דגים וירק, וראש ורגלים של בהמה. רש"י:

(ל) (על המשנה) שדרכן כו'. אבל בידוע, אסור בהנאה. ופירש הטור, שדרכן, היינו שלפעמים היו נותנין בהן יין. ושידוע, היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע"כ. ומאי שנא ממורייס (דמשנה ד') דשרי בהנאה (ורובא דעלמא שדו ביה חמרא). התם לעבורי זוהמא (והוי כמאן דאזיל לאבוד), הכא למתוקי טעמא. גמרא:

(לא) (על המשנה) וחומץ. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ. ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה חומץ מישראל, דהא מבואר לעיל דאף בשתיה שרי מן הדין. ועתוי"ט:

(לב) (על הברטנורא) דאי לאו הכי הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמרא:

(לג) (על המשנה) הרי כו'. למעוטי בידוע דכבשן ביין. גמרא:

(ז)

(לד) (על הברטנורא) והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל:

(לה) (על המשנה) והדבש. למאי ניחוש ליה, אי משום עירובי, מסרא סרי. אי משום בשולי נכרים, הא נאכל כמות שהוא חי. אי משום גיעולי נכרים, נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמרא:

(לו) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, וגם אותן החלות לא תכשיר, ואף על פי שהדבש מכשיר מכלל הז' משקין, לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה, עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) שאין דרכן כו'. ולא גזרינן אטו דרכן. הר"ן:

(לח) (על המשנה) ועלה כו'. מפרש בגמרא, דלא נצרכה אלא לקורטין שבה. כלומר הנדבקות בעלין. וקמשמע לן דלא חיישנין שמא ערבו בהן מאותן קורטין שתתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנין בעלין, משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי, כלומר נופלין היו מן העלין. הר"ן:

(לט) (על הברטנורא) ונרפו מחמת שמנן. רש"י. ובגמרא, פשיטא, לא נצרכה אף על גב דרפו טובא. מהו דתימא חמרא רמא בהו, קמשמע לן הני מחמת משחא הוא דרפו:

(מ) (על הברטנורא) דמקלקל להו. הר"ן:

(מא) (על הברטנורא) דתרומה אין דמיה יקרים שאינה ראויה אלא לכהנים. רש"י: