משנה עבודה זרה ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ב · משנה ג | >>
אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה:
הייןיא, והחומץ של גוים שהיה מתחלתו ייןיב, וחרס הדרייני, ועורות לבובין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, בזמן שהקרע שלו עגול, אסור. משוך, מותר.
בשר הנכנס לעבודה זרהטו, מותר.
והיוצא, אסור, מפני שהוא כזבחי מתיםטז, דברי רבי עקיבא.
ההולכין לתרפות, אסור לשאת ולתת עמהם.
והבאין, מותרין.
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
- הַיַּיִן,
- וְהַחֹמֶץ שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּתוֹ יַיִן,
- וְחֶרֶס הַדְרִיָּנִי,
- וְעוֹרוֹת לְבוּבִין.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- בִּזְמַן שֶׁהַקֶּרַע שֶׁלּוֹ עָגֹל, אָסוּר;
- מָשׁוּךְ, מֻתָּר.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה, מֻתָּר;
- וְהַיּוֹצֵא, אָסוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים,
- דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
- הַהוֹלְכִין לַתַּרְפּוּת,
- אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם;
- וְהַבָּאִין, מֻתָּרִין:
אלו דברים של גוים אסורין, ואיסורן איסור הניה -
- היין, והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין,
- וחרס אדריאני, ועורות לבובין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- בזמן שהקרע שלו עגול - אסור,
- ומשוך - מותר.
- בשר הנכנס לבית עבודה זרה - מותר,
- והיוצא - אסור, מפני שהוא כזבחי מתים,
- דברי רבי עקיבה.
- והיוצא - אסור, מפני שהוא כזבחי מתים,
- ההולכין בתרפות - אסור מלשאת ומלתת עמהן,
- והבאין - מותרין.
אנדריאנוס קיסר היה עושה טיט ידוע, וגובל אותו ביין ימים הרבה, ואחר כך עשה ממנו כלי חרס בלתי מבושל, והיה מוליך אותו עמו, וכל שעה שהיה צריך יין היה שורה חתיכה מאותן הכלים במים, והוא נימוח וישקע הטיט וישאר המים מזוג ביין, והיה שותה. ואותו מעשה היו עושין בני אדם בזמן חיבור המשנה, והוא נקרא חרס אנדריאני, מיוחס לאנדריאנוס.
ולבובין - גזור מלב, לפי שהיו נוקבין על לבן ומוציאין אותו, והוא מין מעבודת הבעלים.
ותרפות - הגרעון הבזוי. ו"מקום התורפה" קורין למקום הנבזה והנקלה, והוא כינוי דרך בזיון לבתי עבודה זרה שהולכין להם, ולפיכך נקראו הטועים "ההולכים בתרפות".
והבאים מותרין - כשבאו יחידים, אבל שיירה אסורין שמא דעתן לחזור.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וכרבי עקיבא:
שהיה מתחלתו יין - לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לע"ז, וחומץ לא קא מנסך לע"ז יג:
וחרס הדרייני - אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני:
עורות לבובים - קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז יד:
משוך מותר - שאין עושין לע"ז אלא עגול. והלכה כרבן שמעול בן גמליאל:
היוצא אסור בהנאה - שכבר נעשה תקרובת:
לתרפות - לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש"י]. מקום ערותה של אשה נקרא בית תורפה:
אסור לשאת ולתת עמהם - דאזלו ומודו לע"ז. ועוד, דזבני מידי דצריך לתקרובת ע"ז. והלכה כרבי עקיבא:
היין והחומץ של עכו"ם. כלומר אע"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמ' מייתי לה מדכתיב [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין נסך לזבח. ובזבח כתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סתם יינם שיהא גם כן אסור בהנאה. וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך. ובמשנת י"ח דבר דפ"ק דשבת פי' הר"ב דמשום בנותיהן גזרו. כתב הר"ן די"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה. הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה. אף על פי שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותו כי אם בשתיה. הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה. ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן למה. תירץ רבינו שמואל יין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. והרמב"ן ז"ל מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוי מזבין ליה. וכדאמרינן בריש פרקין בגמ' [דף כ"ב ע"ב] אם איתא דאקצייה לא הוי מזבין ליה ואע"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל. התם משום דחשיבי להו מלתא ליהנות ע"ז שלהן בשל ישראל. אבל במאי דמנסכי להו לע"ז שלהם אינן מוכרים ולא נותנין אותו לישראל. ולהכי אצטריך למגזר משום בנותיהן. ע"כ:
שהיה מתחלתו יין. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע איסורא מיניה. והיינו שכתב הר"ב לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה דטעמא וכו' וחומץ לא קא מנסך לע"ז. וכן ל' רש"י. ובגמ' אמרו לאשמעי' חומץ שלנו ביד נכרי דאין צריך חותם בתוך חותם וכו' והיינו הך. ומדאמר דלא מנסך אף בשתיה היה לנו להתירו כיון דלאו בר ניסוך הוא. ולא שייך ג"כ גזירת משום בנותיהן אלא נ"ל שרש"י לא רצה לכתוב בו היתר שתייה כמ"ש התוספות בשם ר"ת [ד"ה אי משום] שהקפיד על רבינו משולם שהתיר חומץ שלנו שנגע בו נכרי ואמר כי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין.
ועורות לבובין. פירש הר"ב קורעים הבהמה מחיים וכו' ובעבודה זו מקריבין אף העור. ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסורה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' [הלכה ג'] מהלכות ע"ז בהמה שהקריבה כולה לע"ז אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת ע"ז הוא כגון שהיו עושין שקורעים קרע עגול כנגד הלב. ומוציאין הלב. הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ח דערובין:
בשר הנכנס לע"ז. שהנכרי רוצה להכניסו מותר בהנאה. אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבון אותו. רש"י דף ל"ב ע"ב:
מפני שהוא כזבחי מתים. פירשו תוס' בשם ר"י [ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא]. דלהכי מיהדר ותני מפני וכו' לומר לך דאסור ומטמא [כדאיתא בגמ' ועיין במשנה ח' פרק ג' ועוד בריש פ"ק דחולין] ובשם ר"ת פירש דהכא בתקרובת שאינה כעין פנים דבחתיכה [של בשר] שאינה זבוח לפני ע"ז איירי אלא שמביאה דורון. וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש. ע"כ. ובירושלמי גרס זבחי בלא כ"ף:
(יא) (על המשנה) היין כו'. כלומר, אע"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמרא מייתי ליה מקרא דיין שנתנסך אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סהם יינם שיהיה גם כן אסור בהנאה. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) שהיה כו'. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע מניה איסורא. והיינו דכתב הר"ב לאפוקי כו':
(יג) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. וא"כ אף בשתיה היה לנו להתירו., אלא נ"ל שרש"י לא רצה לכתוב היתר בשתיה מטעם שכתבו התוספ' כי אין אנו בקיאים בטוב חומץ אם הוא חומץ או יין:
(יד) (על הברטנורא) ובעבודה זו מקריבין אף העור, ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסור. וז"ל הר"מ, בהמה שהקריבה כולה לעבודדה זרה אסורה בהנאה, אפילו פירשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה:
(טו) (על המשנה) הנכנס כו'. שהנכרי רוצה להכניסו, מותר בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו. רש"י:
(טז) (על המשנה) מפני כו'. מיהדר ותני מפני כו', לומר שאסור ומטמא. ור"ת פירש דהכא בחתיכה שאינו זבוח לפני עבודה זרה, אלא שמביאים דורון, ולהכי תני כזבחי. ובירושלמי גרס זבחי
אלו דברים של עו"ג: פירש עע"ז וביד פי"ג דהלכות מאכלות אסורות סימן י"א. ואיתה בירושלמי פ' שלישי דערלה:
יין של עו"ג אסור בהנאה: דכתיב חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם אתקש לזבח וזבח אתקש למת דכתיב זבחי מתים ומת גופיה אתיא שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים וכתיב במת ותמת שם מרים ולהלן כתיב וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן איסור הנאה אף כאן איסור הנאה והכא לא מוקי לה כר' יהודה בן בתירא כדמוקי לסיפא דבשר היוצא. וכתבו תוספות ז"ל הטעם כאן וגם בפ"ק דחולין דף י"ג דנראה לפרש דלענין איסור הנאה לא פליגי דודאי מקיש רחמנא למת לענין איסור הנאה דהא כתיב אכילה בקרא ויאכלו זבחי מתים ובטומאה הוא דפליגי דר' יהודה בן בתירא מקיש לגמרי למת אפי' לענין טומאה וכן משמע דר' יהודה בן בתירא לא נקט אלא טומאה וגבי בשר היוצא דמוקי לה כר' יהודה בן בתירא משום דקתני מפני שהוא כזבחי מתים דלא הוה צריך למיתני כיון דתנא אסור אלא מיתור לשון משמע דמטמא באהל המת ע"כ. ביד פי"א דהלכות מאכלות אסורות סי' י"ג ובפ' ששי דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ז':
והחומץ: ביד שם בהלכות מאכלות אסורות סי' י"ג. ובטור י"ד סי' קכ"ג. ובגמ' פריך פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסוריה ומשני רב אשי דהא אתא לאשמועינן חומץ של ישראל שהפקידו אצל עו"ג אינו צריך אלא חותם אחד דהואיל ואשמועינן מתניתין דלא מנסכי חומץ משום איחלופי לצרכו ברע ממנו נמי ליכא למיחש כיון דאיכא חוחם ולא טרח ומזייף וכן הדין נמי ביין מבושל מפני שאין מנסכין אותו:
וחרס אדרייני: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל אדרייני באלף. בירושלמי דמסכת ערלה פ"ג ר' זעירא בשם ר' ירמיה כר"מ היא דתניא חרס אדרייני אסור ואיסורו איסור הנאה דברי ר"מ וחכמים אומרים אין איסורו איסור הנאה במה אנן קיימין אם בשנתנו בתבשיל ד"ה אסור אם בשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו ד"ה מותר אלא כאן אנן קיימין בשנתנו ע"ג תבשיל לכסות בו את הקדירה ורוצה בקיומו לדבר אחר ופליגי רבנן שרו ור"מ אוסר ע"כ. ובעיא היא בגמרא ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן חד אוסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר:
ועורות לבובים רשבג"א וכו': ביד הלכות עכומ"ז פ' ז' סימן ג'. ועיין במה שכתבתי לקמן פ' בתרא סי' ט'. ומפרש בגמרא דאם יש עליו קורט דם בידוע שמחיים נקרע ואסור ואם אין עליו קורט דם מותר ואם מלחו אפילו אין עליו קורט דם אסור דאימור המלח העבירתו:
בשר הנכנס לע"ז מותר: פירש רש"י ז"ל שהעו"ג רוצה להכניסו מותר בהנאה דנזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו ע"כ אבל ביד שם בפ"ז סימן ט"ו הלשון כך בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם לע"ז לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסום לבית ע"ז עד שיקריבום לפניה הקריבום לפניה נעשו תקרובת אע"פ שחזר והוציאום הרי אלו אסורין לעולם ע"כ ואפשר שקרובין דבריו לדברי רש"י ז"ל. ובטור י"ד סימן קל"ט. ומתניתין דמחיר בשר העו"ג בהנאה דלא כר' אליעזר דאמר בפ' שני דחולין סתם שחיטת עו"ג חישב בה לע"ז ונאסרה דשחיטתה נמי ס"ל דהיא תקרובתה:
והיוצא אסור: מפני שהוא כזבחי מתים ואי אפשר דליכא תקרובת ור' יהודה בן בתירא היא דיליף מויאכלו דמה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל ומינה דמה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה. ועיין עוד בתוספות שכתבו בשם ר"י ז"ל דלענין איסור אכילה והנאה אפילו רבנן מודו דכל תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאתקש למת כי פליגי לענין טומאה והכא דייק שפיר דר' יהודה בן בתירא היא דכיון דתנא והיוצא אסור למה לי למיהדר ולמיתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר דאסור ומטמא ע"כ בקיצור:
ההולכים בתרפות: ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן תוריבם מוליכין ע"ז גדולה אצל ע"ז קטנה אית תנא תני תרפות מאן דתני תרפות תרפים מאן דתני תרבות תוריבם ע"כ:
והבאים מותרים: דמאי דהוה הוה ובישראל אמרינן בגמרא דאם הוא מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור ושאר ישראל הוי איפכא דעו"ג דבהליכה מותר דילמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור דאביק ביה וחייש דילמא הדר אזיל. עוד מפרש ר"ל דהבאים מותרים דמתניתין דוקא שבאין כל אחד לבדו אבל אם באים יחד חבורה אסורין דאימא דעתו לחזור:
אסור לשאת ולתת עמהם: דאזלי ומודו לע"ז ועוד דזבני מידי דצריך לתקרובת ע"ז כך הגיה לשון רעז"ל החכם הר"ר סולימאן ז"ל. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל מלשאת ומלתת עמהם וכו'. ביד פ"ט דהלכות עכומ"ז סי' ט"ו. ובטור יורה דעה סימן קמ"ח:
יכין
היין: אפילו אינו יודע שנתנסך. וד' מדות ביינן:
- (א) יין שוודאי נתנסך ממנו לע"ז, אסור בשתייה והנאה מדאורייתא.
- (ב) סתם יינן שנגע בהן העכו"ם, אתא פנחם וגזר ולא קבלו מניה. ואתא דניאל וב"ד וגזרו שלא לשתותו במסיבת עכו"ם או בבית עכו"ם, משום גזירת בנותיהן.
- (ג) אתו ב"ש וב"ה וראו שיש להחמיר בדבר הרבה, וגזרו לבלי לשתות סתם יינם אפילו בבית ישראל, והכל משום סרך וכדעת המהרש"ל והב"ח ביו"ד סי' קנ"ה אבל לא כן דעת הש"ך ע"ש. בנותיהן. וזהו א' מי"ח דבר שגזרו [עי' פ"א דשבת גזירה י"ז].
- (ד) כשראו ב"ד של אחריהן שאדוקין הרבה בניסוך, אסרו כל סתם יינם אפילו בהנאה. וכל זה לרשב"א, אבל לתוס' שתייה והנאה מסתם יינן בבת א' נגזר בי"ח דבר, ודניאל לא אסר רק לעצמו [עי' ב"י בטור י"ד קכ"ג].
ושאר כללי מגע עכו"ם ביין, עי' לקמן פ"ג. ולפ"ז השתא שאין רגילין לנסך לע"ז, י"א דנאסר רק בשתייה, וכן נהגו. וטוב להחמיר שלא לקנותו [י"ד קכ"ג]. ונ"ל דסמכו להתיר מו"מ שבו, כיון דמדרבנן הוא, במקום פסידא שרי [ככתובות ד"מ ע"א], ורק לכתחילה אסור. וא"כ ה"נ כשלא יהיה לו יין לא יהיה רגל הקונים מצוי אצלו, ויפסיד מסחור שלו, והרי כל שעת הדחק כדיעבד דמי [כרט"ז י"ד צ"א סק"ב ועי' לעיל פ"א סימן ל"ט]. מיהו יין שנתבשל עד שברתיחות נתמעט קצת בבישול, שרי לכתחילה לשתותו עם עכו"ם. וכ"כ בנתערב בו בשמים הרבה או צוקקער הרבה, עד שנשתנה טעמו מחמתן, שרי לכתחילה [י"ד קכ"ג]. אמנם בתשובת חו"י [סי' קי"א] אסר, אם לא שאין בו טעם יין כלל, ע"ש]:
והחומץ של עכו"ם שהיה מתחלתו יין: אף שהיה חומץ חריף שמבעבע כשישפכו לארץ, דאז אינו נאסר במגע עכו"ם [כי"ד קכ"ג ו']. עכ"פ זה שכבר היה ביד עכו"ם מקודם, אסיר. וה"ה חומץ שכר, היכא דיש לחוש שמא עירב בו יין כדי להשביח מקחו, דאז אסיר לקנותו [כי"ד קי"ד], להכי אפילו כשמרתיח על הארץ אסור. וחרס הדרייני: הם כלי חרס שבלעו יי"נ הרבה, עד כשמשימין בו מים לשתות פולטים יינם לתוך המים:
ועורות לבובין: שנוקב הבהמה בחייה נגד לבה, ומוציא הלב ומקריבו לע"ז, ועי"ז נאסרה כל הבהמה בהנאה, ואפילו קרניה טלפיה ועורה אע"ג דבקדשים מותרים, חומרא דע"ז דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה חמיר מקדשים כלקמן מ"ה:
משוך מותר: שלע"ז רגילין לנוקבה רק בעיגול. ודוקא ששפת הנקב אדום דניכר שנעשה מחיים:
בשר הנכנס לע"ז מותר: בנטלו הישראל קודם שנכנס, דהזמנה לתקרובת ע"ז לאו מלתא היא:
והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים: ר"ל אף שלא נזבח לע"ז ורק תקרובת הוא:
ההולכין לתרפות: בלשון לאטיין נקרא מקום מטונף ומבוזה [טורפא]. ור"ל עכו"ם שהולכין לבית ע"ז למרחוק, הנקרא בל"א [וואללפאהרט] [ועי' מ"ש גיטין פ"ב סי' כ"ו]:
אסור לשאת ולתת עמהם: שלא ילך ויודה לע"ז כשיקנה או ימכור יפה:
והבאין מותרין: כלעיל [פ"א מ"ב] והא דתני להך בבא הכא ולא בריש מכילתן דהרי שם מיירי מעניין האיסור מו"מ. ונ"ל דה"ט משום דשייכי הכא, מדהוא ההיפך מבבא דלעיל דנכנס מותר ויוצא אסור, תנא נמי הך בבא דההולכים אסורים והבאין מותרים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת