משנה עבודה זרה ב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ב · משנה ז | >>
אלו מותרין באכילה:
חלב שחלבו גוי וישראל רואהו. והדבשלה.
והדבדניות אף על פי שמנטפין, אין בהם משום הכשר משקה.
וכבשין שאין דרכן לז לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ועלה לח של חלתית, וזיתים גלוסקאות המגולגלין.
רבי יוסי אומר, השלוחין, אסורין.
החגבים הבאים מן הסלולה, אסורין.
מן ההפתק, מותרין.
וכן לתרומה.
משנה מנוקדת
אֵלּו מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה:
- חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גּוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ,
- וְהַדְּבָשׁ.
- וְהַדַּבְדָּנִיּוֹת,
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין,
- אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה.
- אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין,
- וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וְחֹמֶץ,
- וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה,
- וְצִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּגָה,
- וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית,
- וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְּגֻלְגָּלִין.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- הַשְּׁלוּחִין, אֲסוּרִין.
- הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסַּלּוּלָה, אֲסוּרִין;
- מִן הַהֶפְתֵּק, מֻתָּרִין.
- וְכֵן לִתְרוּמָה:
נוסח הרמב"ם
אלו מותרין באכילה -
- חלב שחלבו גוי - וישראל רואהו,
- והדבש,
- והדבדבניות -
- אף על פי שהן מנטפות - אין בהן משום הכשר משקה,
- וכבשין - שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ,
- וטרית - שאינה טרופה,
- וציר - שיש בה דגה,
- ועלה של חלתית,
- וזיתי גלוסקה מגולגלין.
- רבי יוסי אומר: השלוחין - אסורין.
- חגבים -
- מן הסלילה - אסורין,
- מן האופתק - מותרין.
- וכן בתרומה.
פירוש הרמב"ם
ואפילו ישראל רחוק מן הגוי והיה ישראל יושב, אבל כשהוא עומד רואה את הגוי, ולפי שכשהוא עומד רואהו מאיזו בהמה הוא חולב אותו החלב מותר, ואף על פי שהוא יושב ולא ראהו כשהוא חולב, לפי שהגוי מתיירא שיעמוד ויראהו כשהוא חולב מן הבהמה הטמאה. וכאילו רצונו לומר באמרו בכאן רואהו, שהוא עמו, שהוא יכול לראותו בשעה שהוא חולב.
והדבדבניות - אותן החתיכות שרודין הכוורת שבהן הדבש. ואף על פי שהן נוטפות לחות, לא נאמר שמא הזיל עליהן יין. וגם אותה לחות לא תכשיר, ואף על פי שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שזכרנו וכמו שנבאר במקומו במסכת מכשירין, לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה, עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ובתוספתא מסכת טהרות "דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין, חשב עליהם לאוכלין מטמא טומאת אוכלין", וזה לפי שלא יתייחד המשקה בעצמו עד שמתיכין אותו בכוונה ומסלקין אותו מן הדונג, ודע זה.
וטרית שאינה טרופה - אינו רוצה לומר שהדג נשאר כמו שהוא, שזה מבואר הוא, אבל רצונו בו ואפילו שהיא כתושה כשאינה טרופה בתכלית היא מותרת, וזה הוא שישאר ראש הדג ושדרתו נראים, עד שיודע מאותה צורה שהוא דג טהור.
ואמרו עלה של חלתית - ואפילו שנדבק בו קורט חלתית.
רבי יוסי אומר, השלוחין אסורים - אומר כשהיו הזיתים השרויין במים, ונתרכך עד שכשתקח זית אחד מהם תקח אותו מבלי הגרעין שלו ויפול, (הנויה) [הנה] הוא אסור. וזה הוא פירוש "השלוחין", כאילו אמר "השולחין", כמו רוכב ורכוב.
וטעם זו לדעתו, לפי שהוא אומר שהיין השליכו עליהן ולפיכך נתרכך בשרם. ונאסרו החגבים מן הכד כשהמוכר משים אותם לפניו, לפי שהיה מנהגם לזרוק עליהם יין פעם אחר פעם כדי שלא יתייבשו ויכסום אבק. ואם הוא מוכר מן האוצר או ממקום כנוסם מותר, לפי שאין צד לאסרם.
ואמרו וכן בתרומה - רצה לומר וכן בכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל מה שהוא בסל שלפניו שהוציאו למכרו הוא אסור ואין ראוי לקחתו ממנו, ואשר יהיה אצלו באוצר מותר, לפי שהוא מתיירא שידעו זה בני אדם ויאמרו שהכל הוא תרומה שמוכר לשם חולין, והוא מסכן במעט ואומר שהוא חולין, ולא יסכן המרובה שירא שמא יודע רמאותו ויפסיד הכל.
ואין הלכה כרבי יוסי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
וישראל רואהו - לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע"ג דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית לד, אמר השתא קאי וחזי לי:
והדבדניות - החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע"פ שהו נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך לו. פירוש אחר, אשכולות של ענבים. אע"פ שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:
וטרית שאינה טרופה - ואע"פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:
עלה של חלתית - דהא לא מפסקו לה בסכין:
וזיתים גלוסקאות מגולגלים - זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו לט:
השלחין אמורין - אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי:
מן הסלולה - מן הסל שלפני החנוני, אסורים. שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:
מן ההפתק - ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה, מותרין. שאינו מזלף עליהן יין מ עד שנותנן לפניו למכור:
וכן לתרומה - וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין מא, כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:
פירוש תוספות יום טוב
וישראל רואהו. כתב הר"ב לאו דוקא רואהו וכו' העכו"ם ארתותי מרתת והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. טור סימן קט"ו:
והדבש. למאי ניחוש לה אי משום עירובי. [שמא עירב בו יין] מסרא סרי אי משום בשולי עכו"ם הא נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמ':
והדבדניות. פי' הר"ב החלות שרודין וכו'. כ"פ הרמב"ם ומסיים וגם אותם החלות לא תכשיר ואע"פ שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שנבאר במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל. לא משקה. עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב פירוש אחר אשכולות של ענבים וכו' כן פירש"י. ומ"ש הר"ב ואין בהן משום הכשר משקה וכו' דסתמן לאכילה גמרא לתרוצי הא דבי"ח דבר דפ"ק דשבת היא הגזירה הי"ב הבוצר לגת הוכשר כמ"ש שם הר"ב. ומשני דהבוצר קא בעי לה למשקה. וכלומר גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה כדכתב הר"ב התם בשבת דהכי איתא התם בגמ' [דף ט"ז] ושם מקומו ובכאן לא חש הגמ' להאריך ועמ"ש במ"ט פ"ד. ואל תתמה על פי' הראשון דדבדניות הם חלות דבש והיכי רמי עלה מהבוצר דהכי רמי מדבבוצר מוכשר אע"ג דלא צריך למשקה ה"נ יהא מוכשר אע"פ שאינו צריך:
וכבשין שאין דרכן וכו'. ולא גזרינן אטו דרכן. הר"ן:
וטרית שאינה טרופה. פי' הר"ב שישאר ראש הדג ושדרותיו קיימין וניכר שהוא טהור לשון הרמב"ם שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שידוע מאותה צורה שהוא דג טהור. ומפרש הכ"מ פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ובב"י סימן פ"ג דהיינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. וכ"כ הראב"ד. ואע"פ שהר"ן דחה זה הפירוש דא"כ מאי מותיב בגמ' וכו'. י"ל דהכי מותיב וכו':
עלה של חלתית. מפרש בגמ' דלא נצרכה אלא לקורטין שבה כלומר הנדבקין בעלין. וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנן בעלין משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי כלומר נופלין היו מן העלין. הר"ן. וזיתי גלוסקאות המגולגלין. פירש הר"ב זיתים המכונסים וכו' שנתחממו ונרפו מחמת שמנן. רש"י. ובגמרא פשיטא לא נצרכא אע"ג דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמ"ל הני מחמת משחא הוא דרפו:
השלוחין. הר"ב העתיק השלחין. וכן הוא בגמ' ובפירש"י. אבל בירושלמי כגרסת הספר וכן היא גרסת הרמב"ם וכתב פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין וכמו רוכב ורכוב ע"כ. ור"ל בגמ' פ"ק דב"מ דף ח'. ועוד משנה סוף פ"ד דזבים ועמ"ש במ"ג פ"י דנדרים:
מן ההפתק. פירש הר"ב שאינו מזלף עליהן וכו' רש"י. ומסיים הר"ן דמקלקל להו:
לתרומה. פירש הר"ב כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין. דתרומה אין דמיה יקרים. שאינה ראויה אלא לכהנים. רש"י בגמרא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(לד) (על הברטנורא) והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל:
(לה) (על המשנה) והדבש. למאי ניחוש ליה, אי משום עירובי, מסרא סרי. אי משום בשולי נכרים, הא נאכל כמות שהוא חי. אי משום גיעולי נכרים, נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמרא:
(לו) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, וגם אותן החלות לא תכשיר, ואף על פי שהדבש מכשיר מכלל הז' משקין, לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל לא משקה, עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ועתוי"ט:
(לז) (על המשנה) שאין דרכן כו'. ולא גזרינן אטו דרכן. הר"ן:
(לח) (על המשנה) ועלה כו'. מפרש בגמרא, דלא נצרכה אלא לקורטין שבה. כלומר הנדבקות בעלין. וקמשמע לן דלא חיישנין שמא ערבו בהן מאותן קורטין שתתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנין בעלין, משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי, כלומר נופלין היו מן העלין. הר"ן:
(לט) (על הברטנורא) ונרפו מחמת שמנן. רש"י. ובגמרא, פשיטא, לא נצרכה אף על גב דרפו טובא. מהו דתימא חמרא רמא בהו, קמשמע לן הני מחמת משחא הוא דרפו:
(מ) (על הברטנורא) דמקלקל להו. הר"ן:
(מא) (על הברטנורא) דתרומה אין דמיה יקרים שאינה ראויה אלא לכהנים. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
חלב שחלבו עו"ג וישראל רואהו: ביד פ"ג דהלכות מ"א סי' י"ז:
והדבש: ביד שם פי"ז סי' כ"ד כ"ה. וכתב הרא"ש ז"ל והא דשרי במתני' לדבש היינו לשתותו בביתו של ישראל אבל לא בבית העו"ג והשכר של תמרים או של שעורים של עו"ג שאסור לא בימי התנאים נאסר אלא בימי האמוראים ואז בימיהם אסרו גם הדבש:
והדבדבניות: גרסינן בשני דלתין ושני ביתין וכן הוא בערוך והר"מ דילונזאנו ז"ל במעריך שלו פי' שהוא דמדמון בערבי וכן בירושלמי די"ט דף ס"ב דמדמניות במ"ם ע"כ. וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל והדמדמניות בשני מימן. בפי' רעז"ל אין בהם משום הכשר משקה אע"ג דהבוצר לגת הוכשר דהא אודי ליה הלל לשמאי הכא כיון דלאכילה קא בעי ליה לא ניחא לי' במשקה היוצא מהם אבל הבוצר לגת גזרינן משום שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה ודאי במשקה. גמרא:
והכבשים: ועיין בתוס' פ' במה בהמה (שבת דף נ"ג.) ושמעינן ממתניתין דאע"ג דכבוש הרי הוא כמבושל לא גזרו משום בשולי עו"ג אלא על תולדות האור. ואין במליח משום בשולי עו"ג גם אין במעושן משום בשולי עו"ג קיצור מהר"ן ז"ל בדף שס"ד ע"כ:
וטרית: פירש רש"י ז"ל מין דגים מלוחים שאינם טרופות שחתיכותיהם ניכרות וא"ת ואע"פ שחתיכותיהן ניכרות אמאי לא חיישינן שמא נמלחו עם הטמאים דליכא למימר דטמאים בטהורים נותן טעם לפגם הוא דהא אמרינן בפ' כל הבשר דטמא מלוח וטהור טפל אסור ואסיקנא דאף שניהם מלוחים אסורים ואע"ג דאחזוקי איסורא לא מחזיקנן היכא דשכיח כי האי ודאי חיישינן. י"ל דכיון דפליטת דגים אינה אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' גיד הנשה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא והכא ספיקא הוי אזלינן ביה לקולא וכן כתוב בספר העיטור דדגים מלוחים של עו"ג מותרים אלא שכתב שנהגו בהן איסור וכל מקומות הללו נהגו בהן היתר הר"ן ז"ל. בפי' רעז"ל נראה שצריך להיות כך וטרית שאינה טרופה ואע"פ שהיא עשויה חתיכות אם נשאר ראש הדג ושדרותיו קיימין ניכר שהוא טהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה והטהורים ראשן עגול ויש להם חוט השדרה. וכתב הר"ן ז"ל דטרית כיון שהיא לאכלה היא גופה צריך הכרת ראש ושדרה ואם לאו אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שגופם מעורב בצירן אי שרי צירן אכלי נמי גופן אבל ציר שיש בו דגה כלכית אחת טהורה לפי' ר"ח ז"ל כל שאין בו דג טמא כלל מותר בסימן אחד דהיינו כלכית שבו ע"כ בקיצור. ועיין במ"ש ס"פ ואילו טרפות:
וציר שיש בה דגה: מפ' בגמ' לפי פי' רש"י ז"ל דאם החבית סתימה סגי בכלכית א' ואם פתוחה בעינן תרי כלכיות אבל באחת לא סגי דאיכא למימר דמעלמא נפל ביה והכריח הר"ן ז"ל לפי פירושו דכלכית טמאה זו חיה היא שם זמן מועט ולא הרבה ע"כ. וכלכית נקט לרבותא אע"פ שהוא דג קטן ביותר. וביד פ"ג דהלכות מ"א סימן כ"ב כ"ג ס"ל אפכא ונראה מהר"ן ז"ל שכן דעת הרי"ף ז"ל:
וזיתי גלוסקאות המגולגלין: ונראה שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל זיתי קלוסטא. ואיתא בתוס' פ' כל קרבנות (מנחות דף פ"ו.) ובערוך לא הביאו בערך גלסק אלא בערך קלסקא ופירש בשם הירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר מין הוא והן נותנין לתוכן חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן ע"כ:
ר' יוסי אומר השלוחין: פי' הרמב"ם ז"ל השולחין כמו השלוחין כמו רוכב ורכוב ע"כ אכן בגמרא וגם בפירוש רש"י ז"ל השלחין בלתי ויו:
ומן ההפתק מותרין: הכריח הרי"ף ז"ל אברייתא שהביא הוא ז"ל דחגבים דקתני התם הבאין מן ההפתק ומן הספינה מותרים דהיינו דוקא כבושים ע"י עו"ג אבל שלוקים ע"י עו"ג אסורין וכן פי' ג"כ הרא"ש ז"ל ונראה דה"ה אמתני' שכן נפרש דמאי שנא אלא שעל הברייתא פירשו הרי"ף ז"ל שיש שם הכרח דומיא דקפריסין וקפלוטות דקתני התם שודאי אינם אלא כבושים כמו שכתב הוא ז"ל כך נראה לעניות דעתי:
תפארת ישראל
יכין
חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו: אע"ג דכבר שמעינן לה מדיוקא דרישא, [במ"ו]. אפ"ה הדר ותנא לה, דמרישא הוה משמע דצריך לראותו ממש. ומיתורא דסיפא קמ"ל למטפי אהיתירא, דלא תידק מרישא. דדוקא רואה צריך, קמ"ל דאפילו ביכול לראותו מהני, דבכה"ג מרתת עכו"ם [עי' לעיל במ"ו]:
והדבש: אף שנתבשל. עכ"פ נאכל כמו שהוא חי:
והדבדניות: י"א דר"ל חלות דבש, דאין חוששין שמא שכך עליהן יין להטעים הדבש, מדמתקלקל הדבש עי"ז. וי"א דר"ל אשכולות ענבים שלקטן לאכילה שמשקה נוטף מהן, קמ"ל דמשקה הניטף מהן לא נקרחין יין וכן משמע בש"ס וכלקמן פרק ד' מ"ח:
אין בהם משום הבשר משקה: ר"ל אף שהדבש או היין נוטף מהן, והרי גם דבש דבורים הוא בכלל השבעה משקין [יד דם שחט סי'], יין, דבש דבורים, דם, מים, שמן, חלב, טל, שמכשירין לק"ט [כר"צ רפ"ג דטהרות ורמג"א קנ"ח סק"ז], אפ"ה הכא אינו מכשיר, מדלא ניחא ליה במשקין היוצאין ורק ברסקן מחשב משקה כשלהי עוקצין:
וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ: נ"נ דקמ"ל דלא גזרינן דלמא מקרי ועריב. משום דמדיוקא דרישא סד"א דצריך שידע וודאי שלא עירב בו:
וטרית שאינה טרופה: ר"ל שנקרע הדג לפתיתות גסות, ועי"ז ניכר שהוא טהור. ולא גזרינן הא אטו הא:
ועלה של חלתית: אף שיש קרטין בהעלין, לא חיישינן שנדבקו שם גם קרטין שנחתכו בסכין איסור:
וזיתים גלוסקאות המגולגלין: נ"ל דר"ל זיתים שכבשן לאכילה, עד שנתנפחו ונתרככו כגלוסקאות, ואינו מניחן בכבישה עד שיתבקעו, רק בעוד אפשר לגלגלן מוציאן [ועי' מה שכתבתי עדיות פ"ד מ"ו]. וקמ"ל דלא חיישינן שמא זילף עליהן יין:
רבי יוסי אומר השלוחין אסורין: ר"ל אותן זיתים שנפרכו מאד עד שהגרעינין משתלחין ונופלין מתוכו, אסורים, דחיישינן שע"י היין נתרככו. ולא קיי"ל כן:
החגבים הבאים מן הסלולה: מהסל של חנווני:
אסורין: דהחנווני זילפן ביין:
מן ההפתק: ר"ל מן החבית שפותקין וזורקין את החגבים לשם כשנצודו, ושם אין מזלפן ביין:
וכן לתרומה: כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, הדגים שלפניו בסל אסורין מחשש שזלפן ביין תרומה. אבל מהאוצר נזהר לבלי לזלף, דחייש שיתגלה הדבר, ויאסרו חכמים אוצרו.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת