רמב"ם על עבודה זרה א
רמב"ם · על עבודה זרה · א · >>
עבודה זרה פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עבודה זרה א רמבם
אידיהם - אבליהם, כנוי למועדיהם, אסור לקרותן מועדים לפי שהם הבל על האמת.
ואלה שלשה ימים מלבד האיד עצמו, ואסרנו שישאל מהם או ילוה מהם, לפי שהם משבחים לעבודה זרה שלהם על זה, ויהיה הוא סיבה לשבח לעבודה זרה. ואם הוא מילוה על פה מותר לקבלה מהם, לפי שהוא מציל מידם.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פסק ההלכה בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד, וכל מה שלוקחין ומוכרין עימהם ביום אידיהן אסור, כלומר שאסור ליהנות ממנו.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
אלו הזמנים הנזכרים היו מפורסמים אצל הנוצרים והנלווים אליהם. וכן כל מועד אומה בכל מקומות העולם, כשהן עובדי עבודה זרה, חייב לנהוג בהם כמו שזכר.
ודע שזאת האומה הנוצרית הטועים אחרי ישו, אפילו שדתותיהם משונות כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן כולם אסורים, וראוי לנהוג עמהם בתורת מה שינהיג עם עובדי עבודה זרה. ויום ראשון בכלל אידיהן של גוים, ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שמאמין בישו באחד בשבת כלל בשום דבר. אבל ינהג עימהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי עבודה זרה ביום אידם, וכן ביאר התלמוד.
מיתה שיש בה שריפה - שהיה בה קטורת, או שריפת בגדי המת וכליו.
וגנוסיה של מלכים - הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך.
ואין הלכה כרבי מאיר.
בלורית - הוא שער המניחין באמצע, ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין. ותספורת כזה אסור לו מן התורה כדי שלא נתדמה להם, אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שיחת הפאות, כמו שבארנו במכות:
אמרו מהו לילך לשם - שישים אותה דרך לילך משם לזולתה, לפי שאסור ליכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, כל שכן לדור בה וכל שכן לסחור בה.
וחנויות מעוטרות - חנויות העיר שמייפין אותם באיזה מין ממיני הנוי, שיעשו הכל הוא לעבודה זרה, ולפיכך כל מה שיש בה אסור בהנאה.
ולפיכך יוודע לך, שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עבודה זרה בלא ספק, אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכל שכן לדור בה. אבל אנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר "ועבדתם שם אלהים (אחרים) מעשה ידי אדם עץ ואבן"(דברים ד, כח). ואם העיר דינה כן, קל וחומר דין בית עבודה זרה עצמו, שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכל שכן ליכנס בו:
אצטרובלין - הן הנקראים בערבי "קצם קדישי", והם הקטנים מן הצנובר.
ובנות שוח - מין ממיני השקמה.
ופטוטרותיהן - הענפים שנתלין בהן הפירות.
ומה שאמר רבי מאיר דקל טב - רצונו לומר פירות דקל טב, לפי שהפירות הטובים יקרבום לעבודה זרה.
וחצב - קנים שעושין מהם הסוכרא.
ונקליבם - מין ממיני העשבים המעולים.
ומה שאמר רבי יהודה אין מקריבין חסר לעבודה זרה [נכון].
והלכה כרבי מאיר, שאוסר למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לעבודה זרה:
בהמה גסה אסור למכרה לגוי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ואסרו למכרה לו על דרך גזירה שמא ישאיל אותה לו או ישכיר אותה לו, ויאמר כמו שמותר למכרה כמו כן הוא מותר להשכירה ולהשאילה, ויעבוד בה הגוי והיא של ישראל. ולפיכך מותר לו למכרה על ידי סרסור, כמו שבארנו ברביעי מפסחים.
והשבורה - גם כן משמשת לטחון.
ובן בתירא אומר, הסוסים, שמביאין עליהם הציידין העופות שצדין בהם, מותר למכרם להם, לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף, כמו שבארנו בעשירי מפסחים.
וחכמים אומרים, כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו, כמו שנתבאר בפרק עשירי משבת.
ואין הלכה כבן בתירא, ואין הלכה כרבי יהודה.
אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי, שהם ידועות לרכוב בהם בלבד:
כל דבר שיש בו נזק לרבים - כגון כלי מלחמה כולן, וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים.
וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה, ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם, שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית.
בסילקי, וגרדון, ואצטדיא, ובימה - כולן תוארי כיסאות ואצטבאות שעושין לכבוד עבודה זרה ובשבילה.
ובימוסות - בירניות, וארמונות.
וכיפה - בנין עשוי כמין קשת:
עיקר איסור דברים אלו מה שאמרה תורה "לא תחנם"(דברים ז, ב), לא תתן להם חנייה בקרקע, לפי שזה בכלל "לא תחנם".
ואמר ואין צריך לומר שדות - לפי ששדות יש בהם שני דברים, אחד מטעם לא תחנם, והשני שמבטל מהן הפרשת תרומה ומעשרות.
והלכה כרבי יוסי, ובלבד שישכיר כל איש שנים, אבל שלושה או יותר לא ישכיר להם שמא יעשה שכונת גוים:
הם אמרו אף במקום שאמרו להשכיר, הוא דברי רבי מאיר שאומר שלא ישכיר להם זולתו בסוריא בלבד, אבל לא בארץ ישראל. אבל בדעת רבי יוסי יהיה סוגית הדברים כן, "כשאמרו, לא לבית דירה אמרו".
ואין בזה מחלוקת שהוא ישכיר לו בית לעשות ממנו אוצר, או ליהנות בו הנאה מועטת על דרך ישוב הארץ ולהעביר השעה.
ואמרו על שמו - כלומר על ישראל בעל המרחץ, והגוי הדר בו יחמם אותו בשבת, ויכנסו בו הגוים ואומרים "רחצנו במרחץ פלוני היום", ובזה יש חילול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור אצלו לזמן קצוב בדמים ידועים. וזה היה בימיהם, שהיה מנהגם כמו שזכרנו "אריסותא למרחץ, לא עבדי אינשי", אבל בזמננו זה דין המרחץ ודין השדה ושאר הקרקעות אחד הוא, ומותר לבעל קרקע להשכירו, וזה מפורסם לכל בני אדם:
משנה עבודה זרה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב