משנה עבודה זרה ב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ב · משנה ה | >>
אמר רבי יהודה, שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך.
אמר לו, מפני מה אסרו גבינות של גוים.
אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה.
אמר לו, והלא קיבת עולה חמורה יח מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה יט שורפה חיה ולא הודו לו, אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין.
[ חזר ] אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרהכ.
אמר לו, אם כן, למה לא אסרוה בהנאה.
השיאו כג לדבר אחר, אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא (שיר השירים א) כי טובים דודיך כד מיין, או כי טובים דודייך.
אמר לו, כי טובים דודייךכה.
אמר לו, אין הדבר כן, שהרי חבירו כז מלמד עליו, לריח שמניך טובים.
משנה מנוקדת
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
- כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ;
- אָמַר לוֹ:
- מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינוֹת שֶׁל גּוֹיִם?
- אָמַר לוֹ:
- מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבָה שֶׁל נְבֵלָה.
- אָמַר לוֹ:
- וַהֲלֹא קֵבַת עוֹלָה חֲמוּרָה מִקֵּבַת נְבֵלָה,
- וְאָמְרוּ:
- כֹּהֵן שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה – שׂוֹרְפָהּ חַיָּה,
- וְלֹא מוֹעֲלִין.
- חָזַר וְאָמַר לוֹ:
- מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּקֵבַת עֶגְלֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
- אָמַר לוֹ:
- אִם כֵּן, לָמָּה לֹא אֲסָרוּהָ בַּהֲנָאָה?
- הִשִּׂיאוֹ לְדָבָר אַחֵר.
- אָמַר לוֹ:
- יִשְׁמָעֵאל אָחִי,
- הֵיאָךְ אַתָּה קוֹרֵא:
- "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א, ב),
- אוֹ "כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ"?
- אָמַר לוֹ:
- כִּי טוֹבִים דּוֹדַיִךְ.
- אָמַר לוֹ:
- אָמַר לוֹ:
- אֵין הַדָּבָר כֵּן,
- שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ מְלַמֵּד עָלָיו:
- "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים":
נוסח הרמב"ם
אמר רבי יהודה:
- שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע,
- כשהיו מהלכין בדרך,
- מפני מה אסרו את גבינת הגוים.
- אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה.
- אמר לו: והלוא קיבת העולה - חמורה מקיבת הנבילה,
- ואמרו: כל כוהן שדעתו יפה, שורפה חיה - ולא הודו לו,
- אלא אמרו: לא נהנין, ולא מועלין.
- אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבת עבודה זרה.
- אמר לו: אם כן, למה לא אסרוה בהניה?
- והשיאו לדבר אחר -
- אמר לו: ישמעאל אחי,
- היאך אתה קורא "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א ב),
- או "כי טובים דודייך מיין"?
- אמר לו: כי טובים דודייך מיין.
- אמר לו: אין הדבר כן,
- שהרי חברו מלמד עליו - "לריח שמניך טובים" (שיר השירים א ג).
- אמר לו: ישמעאל אחי,
פירוש הרמב"ם
מה שהביאם שלא יודיעו בטעם אסורו, לקירוב אותה גזירה, דלמא אתי לזלזולי בה. ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרים שום דבר בגזירה, לא היו מודיעים טעם אותה גזירה כל אותה שנה, עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ, ובאותה שעה מודיעים הטעם.
וסיבת איסור גבינת הגוים, שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה, לפי שהוא מעמיד גם כן, וכבר נודע ששחיטת נכרי נבילה.
וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה גבינה לא מטעם בשר בחלב, לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנתבאר בחולין, אבל הוא אסור בשביל שחיטת נכרי. ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא מעמיד, ומעשה הנבלה הוא נראה וכאילו הגבינה כולה נבלה, לפי שהדבר שאסור כשנתערב עם המותר והיה מעשה אותה הדבר האסור נראה ונגלה אינו בטל במיעוטו, ואפילו הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל, ואפילו היה אותו הדבר האסור כל שהוא, ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם "כל המחמץ, וכל המתבל" וכו'.
והמעמיד גדול ממחמץ וממתבל, וכן אמרו "הכל הולך אחר המעמיד". ואמנם קיבת הנבלה עצמה היא מותרת לפי שהיא פירשא בעלמא, רצוני לומר כעין צואה והלחות ואינה כגוף הבהמה, ולפיכך מותר לנו ליקח קיבות הגוים ונעמיד בהן הגבינה. וכמו כן כשאנו רואין הגוי שהעמיד החלב בקיבה עצמה, מותר לנו לאכול אותה גבינה, ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין.
ואשר הביא שלא תיאסר הגבינה משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, לפי שטעם איסור זה כדי שלא יתערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב, ועיקר הוא בידינו שחלב בהמה טמאה אינו מעמיד. הנה שלא נשאר איסור אלא איסור נבלה בלבד כמו שזכרנו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מפני מה אסרו גבינות של נכרים - באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה:
שורפה חיה - דפירשא בעלמא היא:
בקיבת עגלי עבודה זרה - ואע"ג דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני ע"ז דכתיב בה (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:
השיאו לדבר אחר - ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן כא, דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה. וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה כב. ואע"פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע"פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע"פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד:
כי טובים דודייך מיין - הקב"ה אומר כן לכנסת ישראל:
אין הדבר כן - אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים כו, יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב:
פירוש תוספות יום טוב
מפני מה אסרו. כתב הר"ב ולרבנן קא בעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה. רש"י. וכלומר בכל גבינות של עכו"ם:
בקיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה. לשון הר"ב במ"ה פ"ח דחולין. ועיין מה שכתבתי שם. והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה. ומועלין בה. רש"י:
שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה שורפה הומי"ר בלע"ז. גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחלה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא. אבל רבנן דגזרו בה. והכי משמע לא נהנים מדרבנן. ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא. לשון רש"י. כלומר ומדמדאורייתא אין מועלין משום דפירשא בעלמא הוא הלכך בקיבת נבלה אין כאן שום איסור כלל אפי' מדרבנן. דשאני דעולה דגזרו שלא נהנין משום דבעולה יש מעילה מן התורה ולפיכך אמרו שאף בקיבה לא יהנו לכתחלה. משא"כ איסור נבלה שאין בה איסור הנאה כלל אלא איסור אכילה בלבד. הלכך לא שייך לאסור דבר של נבלה דלאו מידי דמיכל הוא. ועיין מ"ש במ"ה פרק ח' דחולין בס"ד:
מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז. לא היה מתכוין כ"א לדחותו דהא אפי' ר"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא תוספות [דף ל"ד ד"ה מפני]:
השיאו לדבר אחר. כתב הר"ב ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י"ב חדש שנגזרה גזירה זו וכו'. גמ'. ומסיים בשיר השירים רבה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר"ש בן חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן כתיב (משלי כ"ז) כבשים ללבושך. כבשים כתיב בשעה שתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת"ח תהא מגלה להם סתרי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא דאסרו גבינות של עכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עכו"ם. ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש"י והא דנקט של שחיטה לרבותא בעלמא שאפילו שחטה עכו"ם אכתי נבלה היא. וז"ל הרמב"ם שמא יעמיד בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד ג"כ וכבר נודע ששחיטת עכו"ם נבלה. ע"כ:
השיאו. לשון התוס' משיאו לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני. ע"כ:
דודיך. לשון זכר. דודייך לשון נקבה והכי קאמרה כ"י ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש"י. ובתוספתא פ"ט דפרה איתא נמי כה"ג ונכתב דודך קמא חסר יו"ד ותניין בחד יו"ד. וי"ל דאעפ"י שנכתב ביו"ד בפסוק שאל לו היאך הוא אם קורא כאילו נכתב בלא יו"ד. אבל הר"ש שם ריש פ"י מייתי לה ובשתיהן בחד יו"ד:
אמר לו כי טובים וכו'. משום דבהכי מתיישב דרישא דקרא לנסתר ישקני וכן פיהו וסיפא דודייך[1] לנוכח אלא דה"ק ישקני וגו' כי כך א"ל כי טובים וכו' שמעתי מפי מהר"ר מאיר באך זצ"ל:
אין הדבר כן. פי' הר"ב אלא כ"י אמרה וכו' כלומר תקנות שתקנו וכו' והיינו דשייליה להאי קרא כלומר כ"י אומרים טובים תקנות ונו' ואף על פי שאין אנו יודעים הטעמים כי טעמם ונימוקם עמהם. אבל בגמ' אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה מאי שנא האי קרא דשייליה אמר ר"ש בן פזי ואי תימא ר"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו. אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו [כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן] ואל תבהל להשיב [ואל תדקדק להקשות] שמעינן דלאו דסיפא דקרא השיב לו וכן רש"י מפרש דברי דודים דברי סופרים מיינה מעיקר תורה. ע"כ. דעתו דד"ס היינו פירושיהן ודקדוקיהן במדות שהתורה נדרשת בהן ולא קאי אתקנות ונ"ל דדעת הר"ב דרש"י לא פי' כן אלא קודם שאמרו בגמ' דרשא דישקני. אבל בתר דאמרן ישקני חשוק וכו' סיפא דקרא דכי טובים על התקנות נאמר דאילו פירושם ודקדוק המדות מאי חשיקה שייך בהו הרי טעמם גלוי ונודע לכל:
חבירו מלמד עליו. שהיא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה. רש"י:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יח) (על המשנה) חמורה. שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה. רש"י:
(יט) (על המשנה) יפה. שאינו קץ ומואס בה. שורפה, גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחילה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין כו'. והכי משמע, לא נהנים מדרבנן, ואם נהנה אין בה מעילה (כלומר מדאורייתא.) אלמא מדלית בה מעילה שמע מינה האי חלב הכנוס בקיבת העולה, כפירשא בעלמא הוא. רש"י. ובעולה גזרו, משום דבעולה יש מעילה מן התורה. משא"כ בנבלה דלית בה אלא איסור אכילה, הלכך לא שייך לאסור בה דלאו מידי דמיכל הוא:
(כ) (על המשנה) שמעמידין בו' לא היה מכוין כי אם לדחותו. דהא אפילו לר"מ דחייש למיעוטא, לא אסר אלא גבינות בית אונייקי, אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא. תוס':
(כא) (על הברטנורא) גמרא, ומסיים במדרש שיר השירים [רבה]. ור' ישמעאל היה קטן כו'. וכתיב כבשים ללבושך, כבשים כתיב, בשעה שהתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת"ח תהא מגלה להם סתרי תורה:
(כב) (על הברטנורא) ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש"י. ושחיטה, לרבותא נקט:
(כג) (על המשנה) השיאו. לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו. ונפרש הטעהו לשון השיאני:
(כד) (על המשנה) דודיך, לשון זכר. דודייך, לשון נקבה. והכי קאמרה כנסת ישראל, ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש"י. ועתוי"ט:
(כה) (על המשנה) דודייך. משום דבהכי מתיישב רישיה דקרא לנסתר, ישקני, וכן פיהו. וסיפא דודיך לנוכח. אלא דה"ק ישקני כו' כי כך אמר ליה כי טובים כו'. שמעתי מפי ר' מאיר באך ז"ל:
(כו) (על הברטנורא) והיינו דשייליה להאי קרא, כלומר, כנ"י אומרים טובים תקנות כו' ואע"פ שאין אנו יודעים הטעמים, כי טעמם ונימוקם עמהם. ועתוי"ט:
(כז) (על המשנה) חבירו כו'. שהוא לשון זכר, וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו'. עלמות אחבוך, לא שייך למימר לנקבה. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שאל ר' ישמעאל וכו': ביד פ"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י"ב י"ג. ובטור י"ד כולה מתניתין עד סוף פירקא בסי' קי"ב עד סוף סימן קט"ו:
אמר לו מפני מה: מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות א"ל. עוד הגיה גבינת העו"ג בלא וי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נכון ופירוש הגיבון שמגבנים העו"ג כלומר שמעמידין אותו ועושין את החלב לחתיכה אחת ועל שם שהיא נקפית נקראת ג"כ גבינה כלומר חלב קפויה ע"כ. עוד כתב ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין וזה אינו מדברי ר' ישמעאל ולא מדברי ר' יהושע אלא סתם משנה אמרה זה כי אע"פ שאמר ר' ישמעאל שורפה וכו' אינו כן כי לא הודו לו אלא אמרו לא נהנין בה וכו' אך מ"מ קשיא הרי אין מועלין ומשני מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ע"כ:
ולא הודו לו: להם הוי לי' למיתני אלא שכן הוא בכל הספרים גם בפירש"י ז"ל:
מפני וכו': ועיין במ"ש בחולין פ' כל הבשר סי' ה' ובמה שכתבתי במתני' דבסמוך:
השיאו וכו': ובערוך הביאו בערך סא ופירש הסיאו כמו הסיעו כלומר העתיקו וכתבתיו בפ"ח דעירובין סי' ה'. ובגמ' פריך אמאי השיאו לדבר אחר וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן דלא אסרוהו בהנאה משום דליתיה לאיסור' בעיניה הוא ומשני הכא כיון שמעמיד חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניהי ובעי תו בגמ' מאי שנא האי קרא דשייליה ומשני מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו א"ל ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב ולהקשות בדבר זה. (הגה"ה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' מ"ג מתחלה היה מעלים ר' יהושע מר' ישמעאל עיקר הענין והיה סבור להעמידו בדבר כאילו מן הדין אסרוהו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה או בקיבת עגלי ע"ז וכל זה לכסות העיקר משום דגזרה חדשה היתה וכשראה שלא היה יכול לו השיאו לדבר אחר וא"ל כי דברי דודים הם וחביבין הן יותר מיינה של תורה ואל ידקדק בהן או שישק נשיקות פיו שלא יבהל להשיב ולהקשות כי גזרה חדשה היא וכדעולא. אחר כן שאלו בגמרא ומפני מה חדשו וגזרו אותה גזרה חדשה והשיבו משום ניקור חזרנו ושאלנו טעם לעיקר מה שאמר עולא דגזרה חדשה אין מפקפקין בה כלומר שאין מפרשין טעמה ומה הפסד יש בדבר אילו גילה לו ולומר משום ניקור והשיב כדמפרש עולא בעצמו דילמא איכא איניש דלא סבירא ליה ע"כ):
כי טוכים דוֹדֶיךָ או כי טובים דוֹדַיִךְ: לשון נקבה והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובם דוֹדָיִךְ מיין רש"י ז"ל. וכן מצינו ג"כ שהשיאו השאה זו על שאלה ששאלו בענין מדף וכך השיבו בתוספתא דפרה פ"ט והביאה הר"ר שמשון ז"ל בר"פ עשירי דמסכת פרה וכתב שם הר"ר שמשון ז"ל דשמא בפעם אחת שאלו לר' ישמעאל דאי שני מעשים הוו כיון דהשיב לו בפעם ראשונה דחברו מוכיח עליו לא היה טועה בפעם שנייה ע"כ. ירושלמי אם להפליגו נתכוון היה לו להפליגו בדברים אחרים בחמשה מקראות שבתורה שסימנם ממשאו מחר משוקדים שאת ארור וקם א"ר אילא דברים שמשיקים עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר"ש ב"ר חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל ב"ר נחמני כבשים ללבושך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה מסייעא להא דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה אלא בפני אדם כשר ע"כ. ויש מזה בריש שיר השירים רבה. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל כי טובים דודיך וכו' נ"ל שהשיאו לפסוק זה מפני שפסוק זה מדבר בדברי חכמים ובתקנותיהם כלומר רמז לו אל תהרהר אחריהם ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות העכו"ם: באכילה, דהרי חלב טמאה אינו נעשה גבינה:
אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה: ר"ל בחלב שנמצא בקיבת העגלים שינק בחייו, ונחרוהו עכו"ם:
אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה: דעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:
ואמרו כהן שדעתו יפה: שאינו קץ ומואס בהחלב שבקיבה:
שורפה: לשון שרף הנוטף. ור"ל גומעה ומוצצה:
חיה: ר"ל כשהקיבה עדיין חי ולא נתבשל, אז רשאי למצוץ החלב שבה:
ולא הודו לו: להתיר בעולה לכתחילה [ול"כ. היה נ"ל דבבא זו דברי רבינו הקדוש היא, כשסידר המשנה הוסיף בבא זו ואמר שלא הודו לו לר' ישמעאל בזה. דאי דברי ר' ישמעאל, מאן לא מודו לו דקאמר. ותו דא"כ הוה ר' ישמעאל מייתא נורא לקיניה, דמטעמא דאמרו התם אין נהנין מה"ט נמי אסרו גבינות אונייקי, אלא דברי רבי היא, ומצינו דוגמתו פ"ח דסנהדרין וע"ש:
אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין: ר"ל לא נהנין מדרבנן לכתחלה, ואין מועלין בדיעבד. מיהו מדאין מועלין בה, ש"מ פירשא בעלמא היא, ורק משום חומרא דקדשים דאסור בהנאה גזרו לכתחילה. משא"כ בנבילה דמותרת בהנאה הו"ל למימר דגם לכתחילה מותר כשאר פרש נבילה:
חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז: לא רצה לומר לו טעם האמיתי, ורק לדחותו בעלמא אמר לו פעם כך ופעם כך. דהרי אפילו ר' מאיר לא אסר מה"ט רק גבינת אונייקי, שעכ"פ רוב עגליהן לע"ז. אבל בשאר מקומות, נם לר"מ מותרים, מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא:
השיאו: ר"ל נשא ומשך מחשבתו לדבר אחר. או ר"ל מלשון הנחש השיאני:
לדבר אחר: שלא רצה לגלות לו הטעם האמיתי, מדלא עברו עדיין י"ב חודש משעה שגזרו סנהדרין על הגבינות. ובכל כה"ג אין לגלות הטעם עד שתתפשט הגזירה, דשמא יפקפקו בטעם האיסור, וגם זה היה סוד דאל"כ למה לא אמר לו כן. אמנם עיקר הטעם שאסרו גבינת עכו"ם, אף דאין לחוש לחלב טמא, שהרי אינו נעשה גבינה. אבל יש לחוש שמא העמיד החלב עם עור קיבת נחורה, דגם העור גופו מעמיד החלב, והרי רוב הקיבות משחיטת עכו"ם הוא, שהוא נבילה. ואף שיש ס' בחלב נגד העור. דבר המעמיד לא בטל בס'. ואפילו ראה הישראל החליבה, וגם עשה העכו"ם הגבינות לפנינו בעשבים וכדומה. אפ"ה כבר נאסר במניין. אם לא שהחלב והגבינות של ישראל, אז שרי בשעשאן הנכרי לפניו בהיתר [י"ד קט"ו, ש"ך ורט"ז שם]. ואם החלב של עכו"ם, צריך שישים הישראל הדבר המעמיד לתוך החלב [רפ"ח שם סקט"ו]:
אמר לו כי טובים דודייך: לשון נקיבה. ור"ל שהקב"ה אומר כן לכנסת ישראל. והכי מסתבר דהרי רישא דקרא פתח בנסתר, ישקני מנשיקות פיהו, וסיפא קאמר דודיך לנוכח. אע"כ ה"ק קרא, דאמרה כנ"י ישקני הקב"ה מנשיקות וגו', דהרי אמר לי טובים דודיך מיין:
אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים: שהוא לשון זכר, וכולה דברי כנ"י הן, שאומרת להקב"ה ישקני וגו' כי טובים דודים לך, שהן חכמי הדור, טובים ומוטעמים לי דבריהם יותר מיינה של תורה עצמה. דלכל דבריהם יש טעם המובן לאדם, אף שמעלימין הטעם. אבל זאת חוקת התורה, טעמיה נעלמים מכל חי [והיינו דמסיים קרא, דכדי שיהיה ריח שמניך טובים, ולא תגעל נפשם בגזירת חכמים, עלמות אהבוך, ר"ל ע"כ יאהבו להעלים טעם גזירותיהן, ורמז לו בזה שטעם איסור הגבינות וגם טעם העלמת הטעם סוד הוא וכמש"כ לעיל סי' מ"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- ^ נראה שזו ט"ס וצ"ל 'דודיך' בי' אחת, שהרי דבריו כאן הן בלשון תמיהה. וכן מוכח מסוף דבריו שכתב 'אלא'. וכן הגירסה גם בתפא"י ביכין ס"ק מו.