רמב"ם על נזיר ד
נזיר פרק ד
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה נזיר ד רמבם
זה שאמרנו שהאומר ואני חל עליו הנזירות, כשיהיה זה בתוך כדי דיבור והוא שיעור שיאמר "שלום עליך רבי" כדרך בינונית. וכמו כן השלישי והרביעי וכל מה שיהיה יותר מזה המניין האומר "ואני", אם היה בין אמרו ואני ובין מי שקדם ממנו שאומר ואני פחות מכדי דיבור, אז חל עליו מה שחל על הקודם ממנו.
ומה שאמר פי כפיו - על מנת שיאמר פי כפיו מיין ושערי כשערו מלהגזז.
וממה שצריך שתדעהו, שהאשה שנדרה בנזיר ושמע אותה אחר ואמר "ואני", אחר כך בא בעלה והפר לה, זה שאמר ואני חייב בנזירות אף על פי שהופר נדרה, לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד. והוא מה שאמרו בזאת הכוונה "בעל מיגז גייז ולא מיעקר עקר", והיוצא מזה הוא מה שאמרנו.
וכשאמר הבעל עצמו ואני, לא יפר אחר כן, לפי שכבר קיים נדרה, כמו שבארנו בסוף פרק עשירי מנדרים:
כשאמר אדם לאשתו הריני נזיר ואת על דרך הפסק והחלוטין, ואמרה אמן, אינו יכול להפר.
אבל אם היה אומר לה על התימה, כגון שיאמר "ואת מה תאמרי, התתחייבי במה שחייבתי על עצמי או לא", ואמרה אמן, אז רוצה לומר אני מחוייבת, הרי זה אפשר לו שיפר לה כמו שזכר:
אומר אם נדרה בנזיר, ועברה והיתה שותה ביין או מיטמאה למתים, אחר כך שמע בעלה נדרה והפר לה, מכין אותה מלקות ארבעים על מה שעברה קודם ההפרה.
אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתו, עניינם תלוי לבית דין יעשו כפי השתדלותם.
ומה שאמר רבי יהודה הלכה כמותו:
כל מה שהוא ברשות האשה הוא לבעלה כמו שנתבאר בכתובות. לפיכך מה שאמר בכאן משלה אי אפשר אלא על דרכים שיאריכו פירושם בכאן, ושאחד מהם הוא שיתן לה אחד אלו הקרבנות במתנה, ויתנם במתנה שלא יהיה לבעלה זכות בהם, וזה אפשר כמו שנתבאר בפרק אחרון מנדרים (הלכה ד').
וכבר ידעת לשון התורה שאיל השלמים שמקריב הנזיר אי אפשר שלא יהיה עמו לחם, אבל הוא בכאן בלא לחם לפי שלא נשלם הנזירות.
והיות החטאת תמות - הוא שממתין אותו עד שתמות כמו שנתבאר בפרק שני ממסכת תמורה.
ועניין סתומים - שלא נתבאר איזה מהם חטאת, ואיזה מהם עולה, ואיזה מהם שלמים.
ומפורשין - הוא שנתבאר.
ועניין לא נהנין ולא מועלין - שהוא אינו מותר ליהנות בהם לכתחילה, ומי שנהנה אינו חייב קרבן מעילה כמו כל מי שיהנה מן ההקדש, כמו שיתבאר במסכת מעילה (פרק א הלכה א).
ויפלו לנדבה - הוא שיטיל אלו המעות בתיבה מתיבות הנדבות אשר בארנו אותם בשקלים, עד שילקח באלו המעות כולן בהמות קרבנות כולן עולות נדבה. וההפרש בין עולות נדבה שמקריב אותן האדם, ובין העולות שלוקחין אותן ממעות שיפלו לנדבה, הם הם העניינים הנזכרים בפרק שלישי ממסכת תמורה, ושם נבאר אותם:
רבי עקיבא חושש להפסד קדשים, לפיכך אומר כל זמן ששחט אחת משלש בהמות לא יפר.
וכבר ידעת שתגלחת טומאה הוא שנטמא הנזיר ויביא שתי תורים או שני בני יונה ויטהר ויקריב, ואחר כך יחזור ויתחיל בנזירות והימים הראשונים יפלו, ולכך יפר.
ועניין מנוולת - כלשון מלוכלכת בלתי נקיה, הביאו בכאן בעניין המניעה מן היין, והוא מה שאמר אי אפשי באשה מנוולת שאינה שותה יין.
ורבי אומר אפילו בתגלחת הטהרה שמותר לה היין הרי זה מפר, ואפילו שנשחטה הבהמה ונזרק דמה, לפי שאם לא יפר תתחייב בתגלחת, ויכול הוא לומר אי אפשי באשה מגולחת.
ותנא קמא אומר שהמתגלחת לא יחוש, לפי שהיא יכולה לעשות פיאה נכרית.
ואין הלכה כרבי, ולא כרבי עקיבא:
זה שאמרנו האיש מדיר את בנו בנזיר - והוא שיאמר לו הרי אתה נזיר או יאמר הרי בני פלוני נזיר, וישתוק הבן וקרוביו ותחול הנזירות לזה הבן, הוא עניין שבא מפי הקבלה אין לו סמך בתורה ולא רמז, והוא מה שאמר הלכה היא בנזיר. וכבר סברו קצת החכמים לתת טעם בזה כדי לחנכו במצות, ולא נגמר זה הדבר.
והזמן אשר ימשך בו מעשה האב להתחייב הבן בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות, ואפילו שכבר הגיעו עונת הנדרים רוצה לומר שלוש עשרה שנים ויום אחד והוא שלא הביא שתי שערות, ידירו בנזיר לפי שהוא קטן כמו שנתבאר בפרק עשירי מיבמות.
ומה שאמר כיצד - רוצה לומר יעשה בקרבנות שהפריש לנזירות בנו, אם לא נתקיים הנזירות, כגון שהלך הבן בעצמו וגילח ראשו או שגלחוהו הקרובים, או שמיחה על אביו מה שחייבו, או שמיחו בו הקרובים ואמרו לו למה חייבת בזה החיוב, כיצד יעשה באלו הקרבנות.
ואמרו היתה לו בהמה מופרשת וכו' - וזה כולו מבואר ממה שנקדם פירושו בזה הפרק.
וזה כולו עניין שבא מפי הקבלה, רוצה לומר שלא תחול זו הנזירות על הבן כשעשה מעשה שמורה שהוא אינו רוצה במעשה אביו, או שיבא באמירה שהוא לא יקבל הנזירות, בין שיאמר הוא או קרוביו, אבל חייב בנזירות בשתיקתו כשאין ביניהם הכחשה. וכל זמן שחל עליו הנזירות והתנהג בו, אינו יכול לא הוא ולא קרוביו לבטלו אחר כך, וזה יתכן אצלי:
זה שאומר רבי יוסי שהוא מגלח על נזירות אביו, הוא גם כן דרך אמיתי.
וכשהניח בנים רבים, וקדם אחד מהם וגלח על נזירות אביו זכה, וכמו כן אם נדר על תנאי שיביא קרבנות אביו אם גלח. וזה הדין גם כן אין לו סמך מן התורה אלא קבלה בלבד, והוא מה שאמר הלכה הוא בנזיר.
ואין הלכה כרבי יוסי:
משנה נזיר, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב