רמב"ם על נזיר ה
נזיר פרק ה
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה נזיר ה רמבם
בית שמאי למדין מתמורה, כמו שהתמורה אפילו בטעות מתקדשת הבהמה, כמו כן עניין ההקדש מתחילתו, ויתבאר זה במסכת תמורה (פרק ב הלכה ג).
ובית הלל אומרים, התמורה שהגיע אצלנו קדש אבל בכאן אין אצלינו קדש, ובטעות לא נתחייב הקדש:
כבר בארו, שזה המאמר ואפילו במקום שהיין שם ביוקר יותר מן השמן, שיהיו דמי מה שעלה בידו פחותים מדמי הדבר שנדר, אינו הקדש לדעת בית הלל לפי שהוא טעות.
והביא דמיון משור שהוא קדושת הגוף, ומן הדינר והחבית שהם קדושת דמים:
מה שאמר מונה משעה שנדר - שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר, רוצה לומר שישאר אחר הנזירות שמנה משעה שנדר, כמו הימים שבין נדרו ושאלתו לחכם שנהג בהם היתר ולא נהג הנזירות בהם, וכאילו מנה משעה שנשאל. ואמנם זה מדרבנן על דרך חומרא, אבל החיוב הוא מה שזכר שמנה משעה שנדר, ואף על פי שלא נהג נזירות אלא משנשאל לפי שהיה באותו הזמן טועה והיה סבור שלא חל עליו הנדר.
ובפרק אחרון מבכורות (הלכה ט) נתבאר שהתשיעי והעשירי ואחד עשר שלשתן מקודשין. ושם נתבאר דין כל אחד מהם והטעם בזה שהמעשר אינו מתקדש בכוונה, ואמנם הדבר תלוי בקריאת החשבון לפי שנאמר "העשירי יהיה קדש לה'"(ויקרא כז, לב) ואינו כהקדש, אבל הוא תלוי בכוונת מי שהקדיש, וכל זמן שאמר עשירי בין שנתכוון לקדושה או לא נתכוון, הגע בעצמך אם הניח השבט על השמיני והוא יודע שהוא שמיני אינו קדוש בהכאת השבט עליו, וכמו כן כשהניחו על התשיעי או על אחד עשר והוא יודע שהוא תשיעי או אחד עשר אינו קדוש. ואמנם אמר שמיני לפי שהתשיעי והעשירי ואחד עשר טעה בחשבונם:
מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו - רוצה לומר שלש בהמות המחוייבות לו.
והטעות שטעה נחום מבואר, כי באמרו התירם אינו רוצה לומר התיר נדרם, אבל רוצה לומר שהוא התיר להם שתיית יין והטומאה ואמר להם שהנזירות בלתי קיימת. אבל אילו התיר להם נדרם אין מחלוקת שזה מותר.
ומאמר חכמים משחרב בית המקדש אינו נזיר, שמורה בלא ספק שהוא אינו צריך הפרה לפי שלא חל עליו הנזירות, נמשכו בזה המאמר לאחר דעת רבי אליעזר שאומר פותחין בנולד רוצה לומר שהוא אינו צריך הפרה כמו שבארנו בפרק תשיעי מנדרים (הלכה ב). ואמרו בתלמוד, "שטפוה רבנן לרבי אליעזר ואוקמוה בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד".
והלכה כחכמים.
ומכאן יתבאר שעניין מאמר רבי אליעזר פותחין בנולד רוצה לומר שאינו צריך הפרה ונתבאר מדבר שבא בנדרים שהוא צריך הפרה לדעת רבי אליעזר, וכבר בארנו זה לשם:
בית שמאי אומרים, כולן נזירין - רוצה לומר מי שנתקיימו דבריו ומי שלא נתקיימו דבריו כולם חל עליהם הנזירות, לפי כמו שהקדש טעות אצלם הקדש כך נזירות בטעות נזירות.
ורבי טרפון אומר, שכל אחד ואחד מהם לא פסק הדבר, ולא אמרו אלא לפי כוח המחשבה ולא חייב עצמו בזה הנדר חיוב גמור, לפיכך בין מי שנתקיים מה שאמר בין מי שלא נתקיים אינו חייב בנזירות. , ובית הלל אומרים, שכל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילהו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות, לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות. ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא] היה אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות. והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו, הוא מה שאמרנו.
ואין הלכה כרבי טרפון:
הרתיע לאחוריו וחזר לאחוריו - רוצה לומר זה האיש שהיו חולקין עליו אם הוא פלוני או לא או אם נזיר או לא, לאחר שהוא בא נגד פניהם חזר לאחוריו ולא נודע מי מהם האמת, לפיכך לא נתחייב אחד מהם בנזירות.
ורבי שמעון שסובר ספק נזירות להחמיר כמו שנקדם בפרק השני (הלכה ח), מחייב כל אחד מהם נזירות מספק כמו שזכר.
ואינה הלכה:
וכבר נקדם לך בפרק אחרון מבכורים "כוי יש בו דרכים שווה לחיה ולבהמה" וכו', ולפיכך חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר.
ואם יאמר אדם אחד בעצמו אלו הדברים כולם על הכוי, וידור בנזיר על כל צד מאלו הששה צדדין, נתחייב ששה נזירות, ודע זה.
ולפי שזכר הכוי שהוא מין חיה ומין בהמה, וזכר דיני מי שנדר שהוא כך או אינו כך, הביא מה שהוא דומה לזה.
וזה שיהיו שני אנשים באים כנגדו אחד נזיר ואחד אינו נזיר, הרי מי שאמר עליהם הריני נזיר שאחד מכם נזיר חל עליו הנזירות.
וכמו כן אם אמר ששניכם נזירין, לפי שכבר אמר אמת במקצת כמו שאמר בכוי.
וכמו כן אם היו הבאין נגדו רבים והיו בהן נזירין ושאינם נזירין, ואפילו היו מאה חסר אחד שאינן נזירין ואחד נזיר, ואמר שכולכם נזירין, חל עליו הנזירות לפי שיש בקצתם נזיר, כמו שחל עליו בכוי כשאמר שזה חיה לפי שקצת דרכיו דרכי חיה.
וזהו עניין אמרו הרי כולם נזירין - רוצה לומר הנזירות חל על אלו כולם שאמרו כל חלק מאלו החלקים:
משנה נזיר, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב