רמב"ם על נזיר ג

<< · רמב"ם · על נזיר · ג · >>

נזיר פרק געריכה

משנה אעריכה

כבר אמרנו (פרק א הלכה ד) שסתם נזירות שלושים יום, לפיכך צריך שישלים השלושים בנזירות, ויגלח ביום שלשים ואחד:

משנה בעריכה

יחשוב יום התגלחת, הראשון מן השלושים הקודמים ומהתחלת השלשים השניים, לפיכך יהיה תשלום השלושים השניים יום תשעה וחמשים.

וכשתשמע לשון גילוח, הבן ממנו הבאת הקרבנות בלשון התורה:

משנה געריכה

כתוב בתורה בנזיר שנטמא "והימים הראשונים יפלו"(במדבר ו, יב), לפיכך אם נטמא בתוך ימי הנזירות נתבטלו כל הקודמים בלא ספק.

ואם נטמא ביום מלאת ימי הנזירות, אמרו חכמים שהוא גם כן סותר את הכל. ורבי אליעזר אומר, שהוא לא סותר אלא סתם נזירות בלבד שהוא שלושים יום.

ואם נטמא אחר מלאת רוצה לומר אחר שנשלם הנזירות, אומר רבי אליעזר שהוא סותר שבעה בלבד. וחכמים אומרים, שהוא סותר שלשים.

וכבר נתבאר שסתם נזירות שלושים, ואם הוא גלח יום שלושים יצא ביום שלושים כאילו היה אחר מלאת, לפיכך סותר שבעה. וחכמים שאומרים שכל מי שנטמא אחר מלאת סותר שלשים, יאמרו "סותר הכל", לפי שכולם אינן אלא שלשים יום.

אבל אם אמר הריני נזיר שלשים, שהיה יום שלשים הוא יום תשלום הנזירות, ונטמא, אז כבר סותר כולם לדברי הכל. לרבי אליעזר לפי סברתו סותר שלושים וזה הנזירות אמנם הם שלושים. וכמו כן לחכמים לפי סברתם סותר הכל, ואפילו היו יותר משלושים נתבטלו, כמו שבאר בבבא השלישית.

והלכה כחכמים בכל זה:

משנה דעריכה

( ראו משנה ג' )


משנה העריכה

מה שאמר ואינו מביא קרבן טומאה - כמו כן אינו חייב תגלחת, וחייב מלקות מפני שעמד שם אחר שהתרו בו בלא ספק.

ומה שאמר עולין לו, ואין עולין לו - לפי מה שבארו, וזה כי מי שנזר בבית הקברות כך וכך ימים, אחר כך עמד שם בבית הקברות ימים, ויצא והזה שלישי ושביעי וטבל ואחר כך חזר בבית הקברות, הם יעלו לו ממניין הימים שעמד בבית הקברות מכלל ימי הנזירות. ואם הוא חזר אחר שיצא קודם שישלים טהרתו ונכנס בבית הקברות, סותר הכל, ולא יעלו לו מן המניין אלו הימים שהיה בהם בבית הקברות, לא הראשונים ולא האחרונים, אלא סותר הכל, לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת וכאילו לא יצא, שאמרנו שהימים שעמד שם לא יעלו לו מן המניין.

ויהיה שיעור המשנה ופירושה, מי שנדר בנזיר והוא בבית הקברות, אפילו הוא שם שלשים יום אין עולין לו. אם נטמא שם טומאה שהנזיר מגלח עליה, אינו מביא קרבן טומאה. יצא והזה ושנה וטבל וחזר, עולין לו מן המניין. חזר ונכנס קודם הזאה וטבילה, אין עולין לו מן המניין. רבי אליעזר אומר, אם חזר בו ביום שנזר אינו סותר אותו היום, שנאמר "והימים הראשונים יפלו"(במדבר ו, יב).

והלכה כרבי אליעזר.

וכמו כן הדין בנזיר טהור מתחילתו שנטמא ביום שנזר, אינו סותר אותו היום, אבל ישלים עליו המניין. ואם נטמא בשני אחר כך, אז סותר הראשונים:

משנה ועריכה

הנזירות אי אפשר בחוצה לארץ מפני הטומאה. ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, רוצה לומר שכל מי שחייב עצמו נזירות בחוצה לארץ נתחייב בזה על צד הקנס, לפיכך יעלה לארץ ישראל ויתחייב שם בנזירות.

וזה שנזר בחוצה לארץ, בית שמאי אומרים, יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות [ארץ] ישראל והוא שלושים יום. ובית הלל אומרים, נחייבהו מן הנזירות כפי מה שחייב עצמו בארץ.

ורבי יהודה סבר שכל מי שנטמא ביום מלאת אינו סותר את הכל, ואמנם סותר לו שלושים יום בלבד כמו שאמר רבי אליעזר, וכן נתבאר שלפי דעתו אמר זאת הסברא. וסמך זה למה שנאמר "זאת תורת הנזיר ביום מלאת"(במדבר ו, יג), התורה אמרה נטמא "ביום מלאת", נותנין לו תורת נזיר רוצה לומר סתם נזירות שהוא שלשים. ולכך אומר לא היתה נזירה אלא ארבעה עשר שנה, ולא מנה השלושים יום אחר שלא השלימה השנה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה זעריכה

זה מבואר. וכבר ידעת שהנזירות שלשים יום: