רמב"ם על נדרים ו

נדרים פרק ועריכה

(א)

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק כו'. מעשה קדירה — הריפות והגרש וכיוצא בהן. ופירוש רך, שאינו יכול לעמוד בעצמו, ועבה, שהוא עב שיכול לעמוד בעצמו. וביצת תרמיטא, ביצה מבושלת במים חמים ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקוראין אותה הרופאים נימרשת.

ודלעת רמוצה, מין מן הדלועין שאינה ראויה לאכילה עד שטומנין אותה באפר חם. ושם האפר שנשאר בו חמימות, רמץ, וכבר ביארנו זה כמה פעמים במסכת כלאים:

(ב)

מעשה רתחתא — הוא המאכל שעושין מן הקמח ומן לביבות הפת במים רותחין. והעיקר שנגררים אחריו אלו הדינים ונסמכים, הוא מה שאמרו: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". וזה גם כן תלוי לפי לשון הידוע והמורגל בין בני אדם שבאותו מקום שנשבע בו האדם, ולפי מה שמורה עליו באותו הזמן. ועל דרך משל, אם היה המקום שנשבע בו קוראין באותו זמן "מבושל" לצלי ושלוק, הרי הכל אסור עליו; ואם אין קוראין "מבושל" אלא המבושל ממש, הרי זה אסור עליו המבושל לבדו. ועל זה תעשה היקש מכל מה שיש בזו המסכתא באמרו: "הנודר מכך אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני", לפי שכל זה אמנם אמרו התנא לפי מקומו ולפי לשונם באותו הזמן ולפי המפורסם אצל ההמון, ומסר לנו זה על דרך הדמיון. לפיכך הבן זה, ולא נצטרך להחזירו במה שאנו עתידים לומר:

(ג)

מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק כו', מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר כו' — כבר ידעת ההפרש שיש בין השם הידוע לשאינו ידוע, לפיכך אם אמר: "מן השלוק" בה"א הידיעה, הרי זה מורה על השלוק הידוע, והוא ברוב מן הירקות; ואם אמר "שלוק" בלתי ה"א הידיעה, הרי זה מורה על כל מה ששולקים אותו. זה כלל ידוע בכל הלשונות, שהשם שאינו ידוע כולל כל המינין על דרך כלל, והשם הידוע פוטר. ולא תפשע בעיקר הידוע: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". ואין הלכה כרבי יהודה:

(ד)

דג דגים שאיני טועם אסור בהן בין גדולים כו' — דע, כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים, הרי זה מורה על הכלל ועל הפלגה בריבוי, כגון: "הבל הבלים", "שיר השירים". ואם אמר: "דג דגים", כלל כל המינים כולו באיזה ענין שיהיה.

ותפל — הוא הדבר שאין בו טעם.

וטרית טרופה — מין מן הדגים מחותך לחתיכות קטנות, מבואר בעבודה זרה.

וציר — רוצה לומר המים היוצאין מן הדגים המלוחין.

ומורייס — שם, הוא הנקרא בלשון ערבי אלטמאר"י, ופעמים נעשה מן הדגים, ועל זה המורייס הנעשה מן הדגים מדבר בזאת ההלכה.

וצחנה — רוצה לומר, הדג הכבוש שכבר נתעפש והסריח, מגזרת "ותעל צחנתו" (יואל ב כ):

(ה)

הנודר מן החלב מותר בקום ורבי יוסי אוסר כו' — קום נקרא המים היוצאין מן הגבינה, ובמערב אנו קורין אותה מיס"א. והלכה כאבא שאול:

(ו)

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ורבי יהודה כו' — רוטב הוא המרק, קיפה הוא התבלין. וחכמים אומרים, כשאדם נשבע על דבר ידוע ומפרש אותו ומיחדו, הרי הוא עליו כמו הדבר האסור מעצמו, ומשערים אותו כשנתערב במין אחר בנותן טעם כדין שאר האיסורין כולן, מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. אבל אם נשבע על מין מן המינין, אינו אסור עליו אלא אותו המין בעצמו ובעינו בלתי תערובת זולתו, כמו שביאר בזאת ההלכה באמרו "הנודר מן היין" (משנה נדרים ו ט). ואין הלכה כר' יהודה:

(ח)

הנודר מן הענבים מותר ביין, מן הזיתים כו', הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים כו' — תנא קמא אומר: הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים, לפי שהתמרים ראויין לאכילה, ונאמר שהוא לא נתכוין אלא לעצמן כמות שהן. וחכמים אומרים: אפילו היה הדבר שנשבע עליו אינו ראוי לאכילה כלל, שהיה לנו לומר שהוא לא נתכוין אלא על הדבר היוצא ממנו, עם כל זה מותר ביוצא ממנו, כגון הסתווניות, והם הפירות שבימות הגשמים, ושם ימות גשמים – סתיו, ואינם ראויין לאכילה, ועושין מן הענבים שבימות הגשמים חומץ. והלכה כחכמים:

(ט)

הנודר מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן כו'. שם לווי – שם מחובר, רוצה לומר שזה לא יודע אלא במה שנתחבר בו, והוא אמנם נשבע בדבר שנודע בזה השם בלא שם מחובר.

ושומשמין, נקרא בערבי אלסמ"ס. וכרשין, כרתי. וקפלוטות, שם הכרתין שבארץ ישראל:

(י)

מן הכרוב אסור באיספרגוס, מן האיספרגוס כו' — אספרגוס קוראים המים ששולקים בהן הירקות, אי זה ירק שיהיה. והוא רוצה לומר בכאן באמרו אספרגוס, המים ששולקים בו הכרוב.

גריסין, שם נופל על הפולים הטחונים. ומקפה, שם התבשיל, אי זה התבשיל שיהיה; הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים "מקפה של גריסין". ואשישין, עדשים טחונים. ואין הלכה כרבי יוסי בכל מה שאמר: