רמב"ם על נדרים ו
נדרים פרק ו
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה נדרים ו רמבם
מעשה קדירה — הריפות והגרש וכיוצא בהן.
ופירוש רך - שאינו יכול לעמוד בעצמו.
ועבה, - שהוא עב שיכול לעמוד בעצמו.
וביצת טרמיטא - ביצה מבושלת במים חמים, ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה, וקוראין אותה הרופאים "נימרשת".
ודלעת רמוצה - מין מן הדלועין שאינה ראויה לאכילה עד שטומנין אותה באפר חם. ושם האפר שנשאר בו חמימות "רמץ". וכבר ביארנו זה כמה פעמים במסכת כלאים:
מעשה רתחתא — הוא המאכל שעושין מן הקמח ומן לביבות הפת במים רותחין.
והעיקר שנגררים אחריו אלו הדינים ונסמכים, הוא מה שאמרו: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם". וזה גם כן תלוי לפי לשון הידוע והמורגל בין בני אדם שבאותו מקום שנשבע בו האדם, ולפי מה שמורה עליו באותו הזמן. ועל דרך משל, אם היה המקום שנשבע בו קוראין באותו זמן "מבושל" לצלי ושלוק, הרי הכל אסור עליו; ואם אין קוראין "מבושל" אלא המבושל ממש, הרי זה אסור עליו המבושל לבדו. ועל זה תעשה היקש מכל מה שיש בזו המסכתא באמרו: "הנודר מכך אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני", לפי שכל זה אמנם אמרו התנא לפי מקומו ולפי לשונם באותו הזמן ולפי המפורסם אצל ההמון, ומסר לנו זה על דרך הדמיון. לפיכך הבן זה, ולא נצטרך להחזירו במה שאנו עתידים לומר:
כבר ידעת ההפרש שיש בין השם הידוע לשאינו ידוע.
לפיכך אם אמר: "מן השלוק" בה"א הידיעה, הרי זה מורה על השלוק הידוע, והוא ברוב מן הירקות.
ואם אמר "שלוק" בלתי ה"א הידיעה, הרי זה מורה על כל מה ששולקים אותו.
זה כלל ידוע בכל הלשונות, שהשם שאינו ידוע כולל כל המינין על דרך כלל, והשם הידוע פוטר. ולא תפשע בעיקר הידוע: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם".
ואין הלכה כרבי יהודה:
דע, כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים, הרי זה מורה על הכלל ועל הפלגה בריבוי, כגון: "הבל הבלים", "שיר השירים". ואם אמר: "דג דגים", כלל כל המינים כולו באיזה עניין שיהיה.
ותפל — הוא הדבר שאין בו טעם.
וטרית טרופה — מין מן הדגים מחותך לחתיכות קטנות, מבואר בעבודה זרה.
וציר — רוצה לומר המים היוצאין מן הדגים המלוחין.
ומוריס — שם, הוא הנקרא בלשון ערבי "אלטמארי", ופעמים נעשה מן הדגים, ועל זה המוריס הנעשה מן הדגים מדבר בזאת ההלכה.
וצחנה — רוצה לומר, הדג הכבוש שכבר נתעפש והסריח, מגזרת "ותעל צחנתו"(יואל ב, כ):
קום - נקרא המים היוצאין מן הגבינה, ובמערב אנו קורין אותה "מיסא".
והלכה כאבא שאול:
רוטב - הוא המרק.
קופה - הוא התבלין.
וחכמים אומרים, כשאדם נשבע על דבר ידוע ומפרש אותו ומיחדו, הרי הוא עליו כמו הדבר האסור מעצמו. ומשערים אותו כשנתערב במין אחר בנותן טעם כדין שאר האיסורין כולן, מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. אבל אם נשבע על מין מן המינין, אינו אסור עליו אלא אותו המין בעצמו, ובעינו בלתי תערובת זולתו, כמו שביאר בזאת ההלכה באמרו "הנודר מן היין".
ואין הלכה כרבי יהודה:
( ראו משנה ו )
תנא קמא אומר: הנודר מן התמרים, מותר בדבש תמרים, לפי שהתמרים ראויין לאכילה, ונאמר שהוא לא נתכוין אלא לעצמן כמות שהן.
וחכמים אומרים: אפילו היה הדבר שנשבע עליו אינו ראוי לאכילה כלל, שהיה לנו לומר שהוא לא נתכוין אלא על הדבר היוצא ממנו, עם כל זה מותר ביוצא ממנו, כגון הסתווניות, והם הפירות שבימות הגשמים, ושם ימות גשמים – סתיו, ואינם ראויין לאכילה, ועושין מן הענבים שבימות הגשמים חומץ.
והלכה כחכמים:
שם לווי – שם מחובר, רוצה לומר שזה לא יוודע אלא במה שנתחבר בו, והוא אמנם נשבע בדבר שנודע בזה השם בלא שם מחובר.
ושומשמין - נקרא בערבי "אלסמס".
וכרשין - כרתי.
וקפלוטות - שם הכרתין שבארץ ישראל:
אספרגוס - קוראים המים ששולקים בהן הירקות, אי זה ירק שיהיה. והוא רוצה לומר בכאן באמרו "אספרגוס", המים ששולקים בו הכרוב.
וגריסין - שם נופל על הפולים הטחונים.
ומקפה - שם התבשיל, אי זה התבשיל שיהיה. הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים "מקפה של גריסין".
ואשישין - עדשים טחונים.
ואין הלכה כרבי יוסי, בכל מה שאמר:
משנה נדרים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב