משנה נדרים ו ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ו · משנה ג | >>

[עריכה]

מן הכבוש, אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. כבוש שאיני טועם, אסור בכל הכבושים.

מן השלוק, אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. שלוק שאיני טועם, אסור בכל השלקים.

מן הצלי, אינו אסור אלא מן הצלי של בשר, דברי רבי יהודה. צלי שאיני טועם, אסור בכל הצלויים.

מן המליח, אינו אסור אלא מן המליח של דג. מליח שאיני טועם, אסור בכל המלוחים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מִן הַכָּבוּשׁ,

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַכָּבוּשׁ שֶׁל יָרָק.

כָּבוּשׁ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם,

אָסוּר בְּכָל הַכְּבוּשִׁים.

מִן הַשָּׁלוּק,

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַשָּׁלוּק שֶׁל בָּשָׂר.

שָׁלוּק שֶׁאֵינִי טוֹעֵם,

אָסוּר בְּכָל הַשְּׁלָקִים.

מִן הַצָּלִי,

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַצָּלִי שֶׁל בָּשָׂר,

דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

צָלִי שֶׁאֵינִי טוֹעֵם, אָסוּר בְּכָל הַצְּלוּיִים.

מִן הַמָּלִיחַ,

אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הַמָּלִיחַ שֶׁל דָּג.

מָלִיחַ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם,

אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִים:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מן הכבש -

אינו אסור - אלא מן הכבש של ירק.

כבוש - שאיני טועם,

אסור - בכל הכבשין.

מן השלק -

אינו אסור - אלא מן השלק של בשר,

דברי רבי יהודה.

שלוק - שאיני טועם,

אסור - בכל השלקים.

מן הצלי -

אינו אסור - אלא מן הצלי של בשר,

דברי רבי יהודה.

צלי - שאיני טועם,

אסור - בכל הצלויים.

מן המליח -

אינו אסור - אלא מן המליח של דג.

מליח - שאיני טועם,

אסור - בכל המלוחים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר ידעת ההפרש שיש בין השם הידוע לשאינו ידוע.

לפיכך אם אמר: "מן השלוק" בה"א הידיעה, הרי זה מורה על השלוק הידוע, והוא ברוב מן הירקות.

ואם אמר "שלוק" בלתי ה"א הידיעה, הרי זה מורה על כל מה ששולקים אותו.

זה כלל ידוע בכל הלשונות, שהשם שאינו ידוע כולל כל המינין על דרך כלל, והשם הידוע פוטר. ולא תפשע בעיקר הידוע: "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם".

ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק - דסתם כבוש של ירק הוא:

כבוש שאיני טועם - משמע כל מיני כבוש. וכן שלוק, צלוי, מליח, בלא ה"א, משמע כל מינים של שלוק, ושל צלוי ושל מליח ^ו:

כבוש שאיני טועם. כתב הר"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה"א וכו'. וכ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ"מ כתב בפ"ט מה"נ. שהרמב"ם כפי מ"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה"נ מפרשי לשלוק ומליח ע"כ. וא"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב"ם כן. אלא שמה שהרמב"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"כ. לומר לך שאע"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ"ש בפירושו. אפ"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ"כ הולכים אחר לשונם. ואע"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה"א הידוע. לשם בלא ה"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה"ג נמי באינך כולהו ע"כ. וכן פירשו התוספות והרא"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא:

[אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא"ש. וכך העתיק הטור סימן רי"ז. עוד גירסת הרא"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ו) (על הברטנורא) ושאיני טועם לאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאיני טועם אי אמר כבוש אין אי לא לא. והתוספ' מפרשי דעיקר החילוק הוא שאיני טועם וכן בהנך דלעיל המתבשלים בקדרה. הר"נ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מן הכבוש וכו': ביד שם פ"ט סי' ב' ג': והראב"ד ז"ל כתב בהשגות פ"ט מהלכות נדרים שהחילוק הוא בין שלק לשלוק ובין כבש לכבוש ובין מלח למליח א"נ בין שאני אוכל לשאני טועם ע"כ. וז"ל הר"ן ז"ל אסור בכל הכבושין דכיון שהזכיר בלא ה"א הידיעה כל כבוש במשמע ודקתני שאני טועם לאו משום דאי לא אמר שאיני טועם לא מיתסר דודאי כיון דאמר כבוש מיתסר בכולהו אלא לרבותא נקטיה דאפי' אמר שאני טועם אי אמר כבוש אין ואי לא לא וכולה מתני' בכה"ג מיפרשא. ואית דמפרשי שההפרש דכולה מתני' הוא משום שאמר שאיני טועם ע"כ. וכן פי' הרא"ש ז"ל שהטעם שאסור משום שאמר שאני טועם וכן פירשו תוס' ז"ל וכן משמע מפי' רש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' כפירוש ראשון. וכתוב בבית יוסף יו"ד סי' רי"ז שאע"פ שבפי' המשנה נראה מדבריו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה"א לכבוש בלא ה"א אפשר דכשכתב החבור חזר בו ופי' למתני' הכי הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושין והיינו כפי מה שדרך בני המקום לקרות לכבוש וה"נ מיפרשי נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא אתפרש במתני' ומ"מ הרמב"ם ז"ל הביא משפטו שכתב שם בפ"ט היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא ה"ז ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר ואם עבר אינו לוקה ע"כ. ובגמ' בעי אי אמר דכבוש דשלוק דצלי דמליח בדלי"ת ולפי פי' הר"ן ז"ל הכי בעי אי משמע הידוע כמו אם אמר בה"א אי לאו וסלקא בתיקו ולחומראי יש ספרים דגרסי מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר דברי ר' יהודה שלוק וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן הוא בירושלמי אבל בבבא דצלי איתיה בכל הספרים. ובמשניות הר"ר יהוסף והר"ר סולימאן ז"ל מצאתי מוגה מן הכבש אין אסור וכו' כבוש שאני טועם וכו' מן השלוק אינו אסור וכו'. שלוק שאני טועם וכו'. מן הצלי אינו אסור וכו' צלוי שאני טועם וכו' מן המליח אינו אסור וכו' מלוח שאני טועם וכו':