רמב"ם על נגעים יג
ראו גם נוסח המשנה נגעים יג רמבם
נגעים פרק יג
עריכהיאמר שעשרה עניינים הן לבית, ולהן דינין מתחילתן ועד סופן כמו שיתבארו:
- הראשון, שיחליף מראה הנגע בשבוע ראשון.
- והעניין השני, שיעדר הנגע לגמרי בשבוע ראשון.
- והמשפט באלו שני העניינים, שיקלוף מקום הנגע, וישאר הבית טהור.
- והעניין השלישי, שיחליף מראה הנגע בשבוע שני.
- והעניין הרביעי, שיעדר הנגע לגמרי בשבוע שני.
- והדין באלו שני העניינים, שיקלוף הבית, ויצטרך לטהרת צפורים כמו שנבאר.
- ואם יוסיף הנגע בשבוע ראשון, הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע אחר זה, יתוץ את הבית כולו, וזה עניין החמישי.
- ואם לא חזר הנגע, הנה יצטרך צפורים, וזהו עניין הששי.
- ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע ראשון, והוסיף בשבוע שני, וזהו עניין השביעי,
- הנה הדין בזה, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע אחר זה, יתוץ את הבית כולו.
- ואם לא חזר הנגע, הנה הוא טעון צפורים, וזהו עניין השמיני.
- ואם בעיניו עמד הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני, והוא העניין התשיעי,
- הנה דינו, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע, יתוץ.
- ואם לאו, טעון צפורים, וזהו העניין העשירי.
ואלו המשפטים אשר סיפרנו באלו העניינים, מהם פסוקי התורה מבוארים, ומהם קבלה מסמיכותם ורמזים מהתורה:
- ואולם פסוקי התורה הם המשפטים אשר זכר הפושה בשבוע ראשון, אשר נאמר בו חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, חזר יתוץ, לא חזר טעון צפורים,
- ואמר יתעלה בזאת הפרשה "ובא הכהן, וראה והנה פשה הנגע בבית"(ויקרא יד, מד), ואמר אחר זה "ונתץ את הבית"(ויקרא יד, מה),
- אמרו "במה הוא מדבר, אם בפושה הראשון הרי אמור, הא אינו מדבר אלא על שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד, ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, שידין בו כדין פושה בראשון בעצמו",
- לפי שנאמר בפושה בראשון "ושב הכהן"(ויקרא יד, לט) ובא בזה המאמר אשר בא הפירוש שהוא בפושה בשני "ובא הכהן"(ויקרא יד, מט), ואמרו "זו היא שיבה, זו היא ביאה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע".
- ואמר יתעלה בזאת הפרשה גם כן "ואם בא יבא הכהן, וראה והנה לא פשה הנגע בבית"(ויקרא יד, מח),
- אמרו "במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון הנה אמור, אם בפושה בשני הנה אמור, הא אינו מדבר אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה [הנגע]",
- ושמו גם כן דין העומד בראשון ובשני כדין פושה בשני, לאמרו בכאן בעומד בראשון ובשני "ואם בא יבא"(ויקרא יד, מח), ואמר בפושה בשני "ובא הכהן וראה"(ויקרא יד, מד) כמו שביארנו.
- ואמרו גם כן "נאמר "צרעת ממארת"(ויקרא יד, מד) בבתים, ונאמר "צרעת ממארת"(ויקרא יג, נא) בבגדים, מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני, אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני",
- וכבר קדם שדין [פושה בשני כדין] פושה בראשון,
- הנה הדין גם כן בפושה בראשון, ובפושה בשני, ובעומד בראשון ובשני, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, חזר יתוץ, לא חזר טעון צפורים, כמו שביארנו בסוף המשנה.
- ואמר [יתעלה] בזאת המסכתא "וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית"(ויקרא יד, מח) וכו',
- והיה לו לומר "לחטא אותו", וכאשר אמר "לחטא את הבית" [אמרו] "הרי חוטא כאן בית אחר", מכאן לכוהה בשני, וההולך לו, שהוא קולפו וטעון צפורים.
- וכאשר הגיע הדין בעומד בראשון וכוהה בשני או הלך הנגע בשני שהוא טעון צפורים, שמענו כוהה בראשון וההולך לו בראשון אינו טעון צפורים.
וזה כלל הסמיכות והרמיזות על אלו הדינין המקובלים:
האבן שבזוית - רוצה לומר אם תהיה בזוית המשותפת בינו ובין חבירו.
ראש ופתין - מין מלבנים. היה מפורסם התמונה בזמן ההוא אצלם, כמו הנדבך והקשרים אשר יחברו בם הכתלים, ומזאת התמונה יתבאר זה הדין:
מלבנין - אשר יהיו ממעל על שטח הקורה.
וסריגי החלונות - הסבכות אשר בחלון, יהיו מעץ וממתכות גם כן.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי אלעזר:
אמר השם יתברך בבית המוסגר "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב"(ויקרא יד, מו), הנה לא יטמא זולתי מתוכו.
ואמר במוחלט "צרעת ממארת היא בבית, טמא הוא"(ויקרא יד, מד), אמרו "טמא הוא, הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו", ומי שיגע בו מאחוריו יטמא.
וכבר ידעת שעניין מטמאין בביאה, שיטמא כל מה שיכנס בה, לפי מה שיתבאר:
זה דומה למה שהתבאר בפרק אחד עשר, באמרו הטולה מן המוסגר בטהור.
והעניין בשתי ההלכות אחד:
אבן אחת ממנו מטמא בביאה - כאשר היתה תוך האוהל יטמא כל מה ששם כמו שיתבאר, וכל שכן הבית בכללו כאשר יגיע תחת אוהל.
והלכה כרבי אלעזר:
אמר השם במצורע "מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא יג, מו), ובאה הקבלה ש"מושבו טמא". ולזה כאשר ישב תחת האילן כבר שב זה המקום טמא, ואם נכנס אדם תחת זה הצל יטמא.
אולם אם היה אדם טהור יושב תחת הצל, ועבר המצורע תחת זה האוהל והוא הולך, לא נטמא הטהור, אלא אם כן עמד המצורע שם ואז ישוב זה מושבו שם ויהיה טמא.
וכן אבן המנוגעת וכלים המנוגעים כאשר ינוחו באוהל יטמאו, וכל מי שיכנס שם עמהן תחת האוהל יטמא. ואני עתיד לבאר ראיה זו:
השורש שכל הבא ראשו ורובו, כבא כולו. וכמו שהבגד לא יטמא בהתחדש הנגע בו אלא אם כן היה שלוש על שלוש ומעלה, כן לא יטמא גם כן בבית המנוגע אלא אם כן היה מה שיכנס ממנו בבית המנוגע משלוש על שלוש ומעלה, ואז יטמא הבגד כולו.
אולם אם היה הבגד עצמו מנוגע, הנה בעת שיגיע ממנו כזית בבית טהור טמאהו, לפי שהבגדים המנוגעים ואבני בית המנוגע ועציו ועפרו מטמאין בכזית בביאה. ולשון סיפרא "ולצרעת הבגד ולבית"(ויקרא יד, נה), מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה, אף בגד מטמא בביאה, אין לי אלא בגד, מניין לרבות את כולן, תלמוד לומר "זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר"(ויקרא יג, נט), מקישן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאים בביאה":
אמר השם יתברך "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב"(ויקרא יד, מו), הנה כבר למדנו שכל מה שיגיע בבית המנוגע יטמא.
ואמר השם "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו"(ויקרא יד, מז), [הרי לא גזר טומאה על בגדיו אלא אם שכב בבית].
ואמר השם "והאוכל בבית, יכבס את בגדיו"(ויקרא יד, מז), ואין הפרש בין אוכל או שוכב שלא באכילה יטמא, ואמנם כוונת הכתוב מה שזכרוהו ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה. וכאשר עמד בבית המנוגע שיעור יהיה אפשר לאדם בו שיסב ויאכל חצי ככר מלחם חיטין בלפתן, הנה כבר נטמאו בגדיו אשר עליו בין שיאכל או לא יאכל, יהיה שוכב או עומד או איך שיהיה, הכוונה בו שיתאחר זה השיעור.
ואמרו פת חיטים בלפתן - מפני שהוא זמן מועט, לפי שהלחם הטוב בלפתן ימהרו באכילתו ולא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב.
ושיעור זה הפרס אשר יאכל, רוצה לומר שישהה שם שיעור אכילתו ויטמאו בגדיו, הן שלוש ביצים בינונית מביצת התרנגולת כמו שביארנו בשמיני מעירובין:
דעת רבי יהודה מה שאומר לך, וזה שלדברי הכל שהגוי כאשר נכנס לבית המנוגע יטמאו הבגדים אשר עליו מיד, להיותו הוא בעצמו לא יטמא לפי מה שהשרשנו בפתיחה. וכאשר מצאנו האיש אשר יטמא יציל כלים שעליו מלטמא, ולא יטמאם עד שישהה בכדי אכילת פרס, והאיש אשר לא יטמא הוא עצמו לא יציל כלים שעליו אבל יטמא, גם כן אשר יכניס ידו לבית המנוגע כאשר לא יטמא הוא עצמו יטמאו כלים שעליו מיד:
אין הלכה כרבי שמעון, ולא כרבי יהודה:
על רוחב ארבע אמות - רוצה לומר שהמקום אשר יבוא שם יהיה ארבע אמות על ארבע אמות, עד שיהיה לו מושב בפני עצמו.
ויכנס קודם שיכנס אדם אחר בבית הכנסת ויצא אחר יציאת כל אדם, עד שלא יטמא שום אדם בעברו ביניהם, כי אולי יעמוד בעודנו הולך ויטמא כל מי שהאהילו כמו שקדם.
ורבי מאיר סבר, [מאחר] שבית המנוגע יטמא כל מה שבו, וכן אוהל המת, נעשה דינם שווה.
ורבי יוסי סבר, שטומאת מת חמורה לפי שהיא טומאת שבעה, וטומאת בית המנוגע טומאת ערב, ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה.
ואולם דיני צמיד פתיל ודיני הכלים אשר יצילו באוהל המת הנה כבר הקדמנו אותן בכלים ואהלות. וביארנו כל הכלים אשר יצילו בצמיד פתיל ואיכותם בעשירי מכלים. ובארנו שהאוהל יציל כל מה שבו בכיסוי לבד (ובצמיד פתיל), ויתבאר זה בחמישי מאהלות. ושם אמרו בסיפרא "כלים מצילין באוהל המת, ואוהלים בכיסוי", וביארנו עניין זה, ותבקשנו משם. ובתוספתא "הבור והדות שבבית המנוגע, אף על פי שהן מגולין, כלים שבתוכן טהורים". וכבר ביארנו בחמישי מכלים שהם לא יהיו טהורים באוהל המת אם לא שיהיו מכוסים. וזה סתם לדעת רבי יוסי.
והלכה כרבי יוסי:
משנה נגעים, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב