רמב"ם על מעילה ב

מעילה פרק ב עריכה

משנה א עריכה

כבר בארנו שעניין הכשר הוא ההכנה, ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה עניינו שהיא מוכנת ומזומנת להפסל מטבול יום, לפי שבשר קדשים שנוגע בהם טבול יום פסולין וזהו טבול יום שטבל ולא העריב שמשו, או מחוסר כפורים וכבר בארנו בשני מכריתות מחוסרי כפרה, הרי הן מופסלין ואין מותר לאוכלן. ועוד יתפרש הפסול מן הטמא במקומו במסכת טהרות. אחר כך אמר ובלינה, רוצה לומר שלנה אחר שנשחטה נפסלה.

מה שאמר הוזה דמה, חייבין עליה משום פיגול - אין עניינו שיהא אפשר שתהא פיגול אחר ההזייה, שזה אי אפשר [בעניין הפיגול כמו שבארנו אותו בשני מזבחים. אבל אנו אומרים אי אפשר] שיגמר בהם דין הפיגול ויהיה האוכל ממנו חייב משום פיגול אלא אחר הזית הדם, לפי שמתנאי הפיגול שיקרב המתיר כמצוותו כמו שנתבאר בששי מזבחים. וכן אחר ההזייה אפשר שיהיה נותר, אם היא חטאת כשרה וראויה לאחר זמנה תהיה נותר, אבל קודם ההזייה תהא פסולה בלינה בלבד לא בנותר. וכן אחר ההזייה הוא שאם אכל ממנה טמא חייב כרת, אבל קודם הזייה לא.

אחר כך אמר ואין בה מעילה - לפי שאין בחטאת העוף אימורים רק כולה לכהנים כבשר חטאת כפי מה שהקדמנו שאחר זריקה אין מועלין בו.

ודע זה שבארנו כאן והבן אותו בכל הפרק הזה, כדי שלא נצטרך לשנות הפרק הזה בכל הלכה והלכה.

וכן הבן כי כל מה שאמר בפרק הזה "הכשר" רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם, לא עניין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום, ודע זה ואל יטעך שיתוף העניין:

משנה ב עריכה

עולת העוף - אין לכהנים בה כלום רק כולה כליל לאישים, ולפיכך מועלין בה. וכבר ידעת כי היא צריכה מיצוי, שנאמר "ונמצה דמה"(ויקרא א, טו):

משנה ג עריכה

שיתוך - גזור מן נתוך, רוצה לומר עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והעניין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי:

משנה ד עריכה

כבר ידעת שדבר תורה בעור העולה שהוא לכהן, ולפיכך אין מועלין בעורות.

אחר כך אמר מועלין בבשרה כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח. וכשמרימין כל האפר מעל גבי המזבח ומשליכין אותו בבית הדשן אין מועלין בו, שכבר נעשית מצוותו, כמו שיתבאר.

משנה ה עריכה

אלו שזכר בכאן בקדשי קדשים הרי כמו שבארנו בחמישי מזבחים. וכבר הקדמנו בפרק שלפני זה שקדשי קדשים אחר זריקת דמים מועלים [באימורים ואין] מועלין בבשרם.

ושם נתבאר גם כן שזבחי שלמי צבור אוכלים אותם הכהנים, ולפיכך אין מועלין בבשרם, כמו החטאת והאשם:

משנה ו עריכה

כבר בארנו במנחות ששתי הלחם אוכלים אותם הכהנים, ולפיכך אין בהם מעילה.

וכבר נתבאר בשני ממנחות היאך מתפגל שתי הלחם ולחם הפנים.

ונתבאר באחד עשר ממנו ששתי הלחם ולחם הפנים יעמוד ימים ואחר כך יאכל, ולפיכך לא זכר כאן לינה:

משנה ז עריכה

כל זה מבואר, לכשתבין מה שפירשנו ותזכור מה שהקדמנו במנחות:

משנה ח עריכה

כבר בארנו במנחות והוא עניין מפורסם, שקומץ המנחה דומה לאימורי הקדשים, ושיירי מנחה הנאכלת דומה לאימורי הקדשים, ושיירי המנחה שאינה נאכלת דומה לבשר קדשי קדשים, והם של כהנים ולפיכך אין מועלין בו:

משנה ט עריכה

כל אלו שמנה הם לאישים, והם בעצמן הם המתירין לזולתן, ויש מהם שאין לו מתירין, ולפיכך מועלין בהם משקדשו בכלי שרת עד שיצאו לבית הדשן כמו שבאר בהקומץ.

ולא יתחייב עליהן בדין פיגול לפי העיקרים שבארנו ופירשנו ברביעי מזבחים כשתעיין אותו שמה.

אבל דין טמא ונותר חייב, שנאמר "כל איש אשר יקריב מכם"(ויקרא כב, ג), ואמרו "בכל הקדשים הכתוב מדבר", וכבר נתבאר בשלושה עשר מזבחים שאין חייב כרת אלא טמא שאכל את הקדש, ומה שאמר כאן "אשר יקרב" רוצה לומר שכל זמן שאכל בטומאה הדבר שאינו ראוי ליקרב, והוא משיקדיש בכלי אז יתחייב.

וכבר נתבאר בסוף חגיגה שמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש, כל קדש:

משנה מעילה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב