רמב"ם על כלים יח
ראו גם נוסח המשנה כלים יח רמבם
כלים פרק יח
עריכהכבר קדם לנו בפרק חמישה עשר ששידה תיבה ומגדל אשר היו מחזיקים ארבעים סאה מהלח, הנה היא לא תטמא. ובארנו שהתמונה אשר תחזיק אותה היא אמה על אמה ברום שלש אמות, היא אשר יחזיק ארבעים סאה מהלח.
ואמרו בית שמאי, שזה הכלי נמדד אותו מבפנים, ואם היה בתוכו אמה על אמה ברום שלוש אמות הנה הוא לא יטמא, ואם היה תשבורתו פחות מזה הנה הוא יטמא.
ובית הלל אומרים, שאנחנו נמדוד אותו מבחוץ, וכאשר היה בשטחו החיצון אמה על אמה ברום שלוש אמות, אף על פי שאין בתוכו אלא פחות מזה השיעור לפי שיחסר ממנו עובי העץ, הנה טהורה.
ולבזבז - הקנה הסובב למעלה מהשפה והוא זר.
ואמרו וביניהן אינו נמדד - רוצה לומר האויר אשר בין הרגלים שהוא לא יכנס במדידה.
ואמר רבי שמעון שזורי, שאם היה גבוה הרגלים פחות מטפח הנה נמדוד כל מה שביניהן מלא, וכאילו הוא מקשי.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי שמעון שזורי:
מוכני - ירצה בו "האופן" אשר יהיה בו לפי שרוב מה שיעשו זה בתיבות הגדולים וברוב האוצרות כדי שיהיו מהלכים, מהן ממה שיצאו ויובדלו מהתיבות, ומהן מה שלא יובדלו מהן אבל יצאו לעת ידוע ויוצקו מהיציאה.
- ואם היה זה המעבר נבדל ויוצא מהתיבה, הנה לא יטמא בטומאת התיבות אם היתה מקבלת טומאה, וזהו עניין אמרו אינה חבור לה.
- וכן לא יטמאו התיבות בהטמאות "האופן" לפי שאינו חלק ממנה, ואמנם הוא כלי אחר.
- אמנם אם היתה זה "האופן" לא יובדל ממנו, הנה נמדוד אותה עם מדידת התיבה, ואם היה בין שניהן יחד אמה על אמה ברום שלש אמות הנה הן לא יטמאו, כי זה המוכני הוא חלק מהשידה.
- וכן תבדיל באוהל המת בין הטומאה והכלים, ותהיה בדמיון כותל ולא תטמא היא בעצמה ולא יטמא מה שהוא חוצה לה, והוא עניין אמרו מצלת כמו שיתבאר בשמיני מאהלות.
- אולם אם היה זה "האופן" יובדל ממנו, הנה לא יחשב מכללה בדבר מאלו הדינים.
- ומותר לגרר זה "האופן" בשבת אף על פי שבו מעות ואינם ראויין ליטלטל, להיות זה "האופן" בלתי מתנועע בעצמו, וכאשר טילטל "האופן" ובו המעות לא יכול להוציאו ויבדיל אותו מהשידה הנה הוא לא יטלטל המעות.
- אם לא שיסור ויגביה השידה בכללה או יעתיקה ממקום למקום, שהוא אז כבר טילטל המעות.
והקמרון - הוא המכסה הקבוע אשר יהיה על קצת התיבות כמו כיסוי הארגזים, וכבר בארתי לך ואמרנו שהן פירשו "שש עגלות צב"(במדבר ז, ג) "קמורות", ואמר התרגום בו "כד מחפין", רוצה לומר שעליהם מכסה יגן עליהם.
ואמר כי כאשר היה זה הכיסוי הקבוע תקוע עמו ולא תהיה מורכב ונבדל הנה הוא גם כן יחשב עמו, ואם היה במדידת (הקובה) [הכיסוי] עם חלל התיבה אמה על אמה ברום שלוש הנה היא לא תטמא.
ואמר איך נדע מידת זאת (הקובה) [הכיסוי], ואמר שאמנם נמדדנה כמו שנמדוד המשולשים.
וראש תור - יקרא הזוית המשולש, כמו שבארנו בכלאים.
ואמר שאנחנו נמדוד המשולש שווה השוקים מתחדש בזה (הקבוב) [הקמרון], לבד והוא אשר נתיחד תארהו אל מדידת השידה, וזה צורתו:
ואשר התבאר לי שהן אמנם נסמכו על מדידת המשולש לבד להיות הקמרון יתחלפו תמונותיו, פעם יהיה חתוכות מן קו העגלה, ופעם יהיה מהתמונות המתחדשות מהקוים המתחדשים. ומדידת אלו התמונות דקה מאד ודרכם רחוקה, ועם זה כולו לא יתחבר במדידתו באמת לעולם, רוצה לומר שהן לא יוציאו קוטרו כמו שהוא ידוע אצל בעלי הלימודים, ולזה נסמיכו על מדידת חלל המחודד אשר ראשו אמצע הקבוע ותושבתו תושבת הכיסוי, וזה מבואר ממה שציירנו אצל בעלי התשבורת בהכרח.
ואמר רבי יהודה, אם זאת השידה כאשר היה לה כיסוי קבוע יעתיקהו ויטה אותו לבד, עד שלא יוכל להישען בפני עצמו אם לא שתתפשנו הנה הוא טהור, ואף על פי שהיא קטנה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אמר כי כאשר הוסר רגל מרגליו הנה הן לא יטמאו, ואף על פי שזאת השידה או התיבה לא ינקבו בנטילת זה הרגל אבל ישארו מקבלים, להיותן כבר נפסד תמונתן.
עוד אמר רבי יוסי, שאלו הכלים כאשר לא יחזיקו ארבעים סאה, אם לא בהשתנות מצבם כשיתפשטו או ינטו על אחד מצידיהן, הנה הן יטמאו כאשר לא יקבלו ארבעים סאה על מצבן הראשון.
וחכמים אומרים, הואיל ומקבלים מכל מקום טהור, כמו שקדם.
ונקליטי המיטה - הן שתי ניצבים על שני קצוות המיטה, ישליכו עליהן הסדין בעת השינה, ויהיה על המיטה כמו קובה כדי שלא יכנסו בו הזבובים בעת שישן בתוכו.
וחמור - יקרא כל דבר יסמכו עליו, והוא בכאן חתיכת עץ תכנס תחת המיטה להתקיים עליו ולהתפשט עליו המיטה.
וחיפוי - הן המכסאות אשר יקשטו בו המיטה בכסף וזהב וזולתו.
ומלבן - הוא עץ מרובע ארוך על אורך המיטה, יורכב על אופן המיטה ממה שימשך העניין, ובו נקבים ויכנסו באלו הנקבים לקיים עמידתן במיטה, ותשוב זה העץ מכלל המיטה.
ומלבני בני לוי - עץ מרובע ארוך מורכב על שני ניצבים, על זאת הצורה:
יתלו בו הלווים מיני הכלים אשר יאמר עליהן השיר בכל יום.
ואין הלכה כרבי יוסי:
הנה נבאר בהלכה שאחר זה אי זה חלק המיטה הן אשר יקראו לשונות. ובכלל הן ארבע קצוות בארבע זויות המיטה, גבוהים על ריבוע המיטה והם כמו אמה או יותר.
ואמר שאם נרכיב זה המלבן על שתי הלשונות נוכחיות לפני המיטה ונשאר גבוה על המיטה, הנה לא יטמא בהטמאות המיטה, לפי שאין חילוק בין זה המלבן ומלבני בני לוי אשר הקדמנו צורתם ואמרנו שהן טהורין.
והלכה כרבי יוסי, ורבי שמעון:
כבר התבאר לך בפתיחת דברינו שזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע מטמאין "משכב". כאשר תשמע במשנה או בפירושנו משכב הזב, תדע שהכוונה בו כל מה שיעשה משכב, ואמנם לקחנו הזב דרך משל.
ואחר זה אומר שהזב יטמא המשכב על (כל) [חמישה] פנים:
- כאשר ישב עליו,
- או יתפשט עליו,
- או יעמוד עליו,
- או יסמוך עליו,
- או יתלה בו עד שיהיה זה הבגד נושא לכבדות הזב באיזה פנים שיהיה,
- ואף על פי שיהיה בין הזב ובין זה הכלי בכל מין מאלו החמישה צורך [מבדיל], מה שנתבאר בראש זאת המסכתא שהוא מטמא תחת אבן מסמא.
- וכאשר טמא הזב הכלי באחד מאלו החמישה דברים יקרא זה הכלי "משכב ומושב", שדין המשכב והמושב אחד, כמו שהתבאר שאין הפרש בין שישב על הדבר או שישכב עליו, וכן אמרו "אפילו ישב על המשכב, או שכב על המושב", יהיה אב מאבות הטומאה לפי מה שהקדמנו בו.
- ומילת מדרס תכלול אלו החמישה פנים, עד כי כאשר אמרו "דרס עליו הזב" יהיה עניינו שהוא ישב או שכב [או נסמך] או עמד או נתלה בו.
- וכאשר תשמע טמא מדרס או טומאת מדרס תדע שהנרצה בו לשוב זה הדבר משכב הזב וחבריו באי זה פנים שיהיה מאלו הפנים, ואני עתיד לבאר זה בסוף פרק שני מזבים.
- וכבר בארנו בפתיחה שהמשכב יטמא אדם ובגדים באשר הוא אב.
- והנה הכלי אשר יגע במדרס הזב יקרא מגע מדרס, רוצה לומר שהוא נגע בדבר אשר דרס עליו הזב, והוא ראשון בלא ספק כמו שבארנו שאשר יגע באב הוא ראשון.
ושמור אלו העניינים בכל מה שעתיד לבאר מהביאור ולא נצטרך להחזיר אותו.
ודע שהמיטה הנבדלת והוא אשר נקראהו אנחנו והוא אשר ידבר עליה בכאן מצורתה לפי מה שאספר לך. וזה:
- שאורכה רב מרוחבה.
- הנה שני העצים העומדים ברוחב, אשר:
- אחד מהן ממה שימשך לראש האדם השוכב במיטה והאחרת ממה שימשוך לרגלים, תקרא כל אחד מהן קצרה.
- והשני העצים הארוכים אשר הן משני צדדים יקראו להן "ארוכות המיטה", וכל אחד מהן תקרא ארוכה.
- עוד יעשה ארבע ניצבים מרובעים, אורך כל אחד מהן כמו שלוש טפחים, ויעשו בכל אחד מהן שני חריצין עד שיתרכבו בהן קצה העץ הקצרה וקצה העץ הארוכה.
- ואלו הארבע ניצבים הם אשר יחברו המיטה עד שיעמידו לה צורת הריבוע.
- וישימו ניצב אחד קיים בכל זוית וזוית מזויות המיטה הארבע, וישארו מקצות זה הניצב מעט יגבה למעלה מן המיטה כמו טפח או יותר, ואלו הניצבים הן אשר יקראו לשונות.
- עוד יקחו עץ מרובע מקשי על אורך הארוכות, ונתרכב בין שתי לשונות לא עליהן, עד שתהיה דבוקה בארוכה האחת, ויהיה זה פני המיטה, וזה העץ תקרא מלבן.
- עוד יעשו ארבע רגלים מעץ, ויתקעו אותן בארבע זויות המיטה מתחת הארבע לשונות עד שתגבה המיטה מן הארץ, וכל רגל מהן יקרא כרע.
ושמור זאת הצורה ואלו השמות ולא נצטרך להחזירם כאשר נזכור המיטה או חלק מחלקיה.
ואלכסון - הוא הקוטר, וכבר ציירנו אותו פעמים.
ואמר כי:
- כאשר היתה המיטה טמאה מדרס, ואחר ניטל ממנה הקצרה ההולכת ברוחב ושתי הרגלים אשר תחתיה, הנה נשארה המיטה טמאה מדרס כמו שהיתה תחילה, שתמונת המיטה נשארת לפי מה שהיתה.
- ואם חסר אחד מהארוכות ושתי הרגלים אשר תחתיה, הנה הנשאר מהמיטה טהורה, לפי שכבר נפסדה תמונתה וצורתה, על השורש אשר אצלנו בכל הכלים "נשברו, טהרו".
- ולמיטה גם כן ארבע ניצבים כמו שבארנו והן הלשונות, וכאשר נחתכו שתי לשונות מאלו הלשונות והן אשר הן על אחד משני הקטרים, עד שתתפרק המיטה וישוב ארוכה וקצרה מצד וארוכה וקצרה מצד, או שנחתכו גם כן שתי הרגלים המקבילים על הקוטר עד שיחזירם פחות מטפח, או נחתכו הרגלים הארבעה עד ששב גובה כל אחד מהם פחות מטפח ושבה המיטה על שטח הארץ כאשר נחתכו רגליה, הנה המיטה כבר טהרה מטומאתה באחד מאלו ההפסדים, כי כבר נפסד תמונתה ואלו הדברים הן שבירתה.
ואין הלכה כרבי נחמיה:
אמרו אבל טמאה מגע מדרס - רוצה לומר שהיא שבה בדמיון מיטה שנגעה במדרס אשר הוא ראשון לטומאה, והנה שבה ראשון אחר שהיתה אב לסיבת השתנותה.
אולם אם נשברו השתי ארוכות יחד, כבר נטהרו טהרה שלימה:
זה הכרע אשר זכר שהוא טמא מדרס הוא שנטמא לבדה כשדרס הזב עליה, אולם אם היתה המיטה טמאה מדרס ונשבר רגל מרגליה הנה היא טהורה.
וכבר בארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת שבעה, הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב. ולזה כאשר נטל זה הכרע אחר הרכבתם ישאר טמא טומאת שבעה כמו שהיה, והמיטה טמאה טומאת ערב להיותה נוגעת בכרע שהוא אב. ואם היה כרע טמא טומאת ערב והוא שיהיה ולד הטומאה, רוצה לומר שהיא נטמא בטומאת מת, הנה אצל חיבורן במיטה יהיה הכל ראשון. וכאשר ניטל נשארה המיטה טהורה, אבל הכרע ולד הטומאה והוא לא יטמא כלים לפי השורש שעשינו בתחילת דברינו.
אמר וכן השן של מעדר - רוצה לומר כאשר היה השן טמא ונרכב במחרישה הנה דינה כדין הכרע בשווה. וזה כי איזו טומאה שהיתה בשן בעת הרכבתה ונדבקה במחרישה הנה תהיה המחרישה טמאה כמוה, וכאשר נבדלה השן ממנו תשאר השן בטומאה שהיתה בה בין קלה בין חמורה, ונדון על המחרישה דין כלי שנגע בזה השן. וזה כולו מבואר ממה שהשרשנו:
תפילין של ראש בו ארבע בתים, יכנס בכל בית ממנו פרשה מן הארבע פרשיות, וכל בית ממנו כלי קבול בפני עצמו, ושם כל הבית ובית יקרא קציצה.
ואמרו שתפילין של ראש כאשר נטמאו והיה זה העור אב הטומאה בלא ספק, עוד אחר זה התיר הקציצה הראשונה ותיקנה הנה נשארה אב הטומאה כמו שהיתה.
וכן כאשר התיר שניה אחר זה ותיקנה, שלישית אחר זה ותיקנה, עד שהיו השלושה בתים כבר נחתכו ונתפרו ונשארה הבית הרביעי, הנה היא נשארה כמו שהיתה.
ואם נחתכה הרביעית גם כן ותיקנה, והיו הארבע בתים כולן כבר נטלו וחזרו, הנה לא תשאר אב אבל תשוב כמו כלי שנגע באב, והוא אמרו אבל טמאה מגע טמא מת, לפי שכל קציצה ממנה נטמאה אצל הרכבתה בנשארת אשר היתה אב, עד אל הרביעית הנה היא אצל מה שנרכבה היתה כמו השלושה וחזר הכל ולד הטומאה, רוצה לומר ראשון.
ואם חזר אחר זה אחר חזרתה מגע טמא מת, רוצה לומר ולד הטומאה, ונחתך הבית הראשון פעם שניה עוד נרכבת, הנה היא נשארה מגע טמא מת כמו שהיתה. וכן אם התיר השניה. אבל אם התיר השלישית וחזרה הנה לא יטמאו מפני הרביעית לפי שהרביעית כבר חזרה ולד הטומאה ולא יטמא כלים כמו שהשרשנו, והוא עניין אמרו ואין מגע עושה מגע, הנה כבר נטהרו כולן לפי שלא ישאר בו דבר יטמא זולתו, וכאשר נבדלו השלשה בתים הנה כאילו הוא כלי אחד נגע בזאת הרביעית אשר לא טמאוהו:
אומרו מקבלת טומאה מכאן ולהבא - על השורש אשר זכרנו בפרק חמישה עשר מזו המסכתא, והוא אמרו "נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא".
ואמרו מטמאת חבילה - שהיא לא תטמא אלא כללה מחוברת, וכן לא תטהר אלא כשהיא מחוברת, וכן מטבילין אותה.
ומאמר חכמים מטמאה אברים - ביאר התלמוד עניינו שתהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים שהיא תטמא אז, ואם היה היא חלק מיטה, לפי שתיקונה שתשים בצד מקום גבוה ונמשך העץ עליהן וישכב עליו.
וכן אמר שהיא כאשר היתה שלמה ונטמאה ונטהרה ונחתכה חתיכה חתיכה, הנה אמנם היא טהורה.
והלכה כחכמים:
משנה כלים, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב