רמב"ם על יומא א
יומא פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה יומא א רמבם
אמר ה' יתברך בשבעת ימי המלואים "ומפתח אהל מועד לא תצאו"(ויקרא ח, לג) וגו', ואחר כך אמר "כאשר עשה ביום הזה, צוה ה' לעשות לכפר עליכם"(ויקרא ח, לד), ובאה הקבלה "לעשות" זה מעשה פרה, "לכפר עליכם" זה מעשה יום הכפורים.
לפיכך כהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים מפרישין אותו שבעת ימים, ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה ויהיה הוא טמא שבעת ימים, כמו שאמר הכתוב בבועל נדה "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים"(ויקרא טו, כד).
וחכמים אומרים, טומאה שכיחא מיתה לא שכיחא, ואם תחוש למיתה אין לדבר סוף, לפי שאנו אומרים שמא תמות זאת השניה וכן השלישית וכן הרביעית. ועניין באמרם "מיתה לא שכיחא", רוצה לומר שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקים.
ואין הלכה כרבי יהודה:
היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו השבעת ימים, כדי שתהא נוחה עליו יום צום כפור.
ומקריב חלק בראש - עניינו שיקריב הוא ראשון לכל המקריבין ויקריב איזה קרבן שירצה, וכמו כן יאכל מן הקרבנות הנאכלות איזה שיעור שירצה, ויקח חלקו בראש. ובתוספתא "כיצד מקריב חלק בראש? אומר עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב; כיצד נוטל חלק בראש? אומר חטאת זו אני אוכל, אשם זה אני אוכל; במה דברים אמורים? בקדשי המקדש, אבל בקדשי הגבול, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה":
העיקר אצלנו, כי כהן גדול צריך שלא יהיה באנשי דורו מן הכהנים יותר שלם ממנו בחכמה ובאמונה וביופי ובעושר ובכוח. אמר השם יתברך "והכהן הגדול מאחיו"(ויקרא כא, י), ובאה הקבלה שיהא גדול מהם בנוי בעושר ובחכמה. ואם אין לו ממון, מקבצין ממון מן הכהנים ונותנין לו שיהא עשיר יותר מכל אחד מהם. אמר השם "הגדול מאחיו"(ויקרא כא, י) שיגדלוהו מאחיו.
אבל במקדש שני שהיו בו הדברים כולם בלי שלמים כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים על דרך הישר היו ממנים כהנים גדולים בחזקה ואפילו שלא היו ראוים לכך, ובהם אפשר לומר שמא לא למדת.
ולזה הטעם נקראת הלשכה שמושיבין בה כהנים גדולים לשכת פרהדרין - ועניינו בית המחשבים, רוצה לומר פוסקי השערים הממנין אותן המלכים על השוקים ומעבירין אותן לפי שעה ברצון המלכים, וכך היו עושים בכהנים גדולים מי שהיה יותר קרוב למלכות ונקרב אליו בממון היה ממונה כהן גדול:
וכן לא יאכל ערב יום הכפורים דבר מן המאכלים המרבים את הזרע ומוסיפין בקשיות האבר, כדגים וחלב והביצים המתובלין בתבלין וכן כל מה שיש בו נפח:
היו מוליכין אותו לעליית בית אבטינס ללמדו חפינת הקטורת, וזה לדעת האומר שהוא מן העבודות הקשות שבמקדש. ועוד נבאר בתחילת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו "לשם מלא חפניו, כדחפני אינשי".
וכבר קדם לך בפרק החמישי משקלים "בית אבטינס על מעשה הקטרת".
ומשביעין אותו על דבר שאי אפשר לאדם שיראהו זולתו. וזה כי הצדוקים מאמינים שהוא היה נותן הקטרת על האש בהיכל, ואחר כך מכניס את המחתה לפני קדש הקדשים. וראייתם על זה ממה שאמר הכתוב "כי בענן אראה על הכפרת"(ויקרא טז, ב), כי הוא לא היה נכנס אל הכפורת אלא בענן לדעתן. והקבלה האמתית באה כי אין הדבר כן, אלא כמו שבאר ואמר "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'"(ויקרא טז, יג). ובאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה, כמו שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש, עד צאתו"(ויקרא טז, יז) ,ומפני זה היו משביעין אותו.
והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות, והם היו בוכין שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי כמו שתראה:
אלו הספרים הנזכרים, יש בהם ספורים וחשבונות לזמנים שעברו, ישעשעו הנפש ולא יתנמנם:
מכין באצבע צרדה - הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכוח, והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות.
ועניין והפג אחת על הרצפה - רוצה לומר הפשיר חמימות רגלך שתעמוד שעה אחת על הרצפה, לפי שהרצפה תצנן הרגלים ותדד השינה, וכשיתחממו הרגלים תבא השינה, ונתבארה זו הסיבה בשאלות הטבעיות. והפג היא מלה עברית "ויפג לבו"(בראשית מה, כו), ועניינו שנפשרה חמימות לבו. והרבה משתמשים חכמים בזו המלה בזה העניין כמו [ביצה יד.] "מפיגין טעמן":
"תרומת המזבח" היא הסרת הדשן מן המזבח, ונקרא דישון המזבח כמו "לדשנו"(שמות כז, ג):
משנה יומא, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב