רמב"ם על יבמות ב
יבמות פרק ב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה יבמות ב רמבם
למדנו איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, ממה שנאמר "כי ישבו אחים יחדיו"(דברים כה, ה), פרט לאשת אחי שלא היה בעולמו.
ומאמר - הוא הקדושין. ודין הקדושין באלו המקומות וכיוצא בהן, במדרגת קדושין שאינן גמורין, וצריך לדון בהן להחמיר.
ואני אפרש בכאן זה העניין על דרך משל, להקיש עליו שאר הדינין אשר ימצא בהן זה העניין. ונאמר על דרך משל, ראובן היתה לו אשה ושמה לאה, ואחר כך מת שמעון אחיו והניח אשה, ואחר מיתת שמעון נולד לוי. ואחר שנולד לוי קידש ראובן רחל שהיא יבמתו, ומת. הדין נותן שיחלוץ לוי ללאה ולא ייבם אותה, וזה מפני שאם ראובן לא קידש רחל, היה לו ללוי שייבם ללאה אם ירצה או יחלוץ. ועוד, אילו ראובן כנס רחל, היתה לאה פטורה מן החליצה ומן הייבום מפני שהיא צרת ערוה, לפי שרחל ערוה על לוי. ומפני שקידשה והיו שם קצת קדושין, (אין) דנין על לאה שלא תתייבם, וגם כן אינה מותרת בלא חליצה, וזה חומרא משני צדדין. ואפילו היו הקדושין גמורין אין הפסד בחליצה לפי שנחשוב אותה כאילו לא היתה, ואם אלו הקדושין לא גמרו הנשואין הרי חלץ לאה.
וכן תבין לעולם, כל זמן שתראה בדברי זאת המסכתא חולצת ולא מתייבמת בבעלת מאמר או גבי צרתה, ולא נצטרך להחזיר לך זה העניין תדיר:
מה שאמר רבי שמעון חוזר על שני המאמרים, לפי סברתו כשייבם ואחר כך נולד להם אח אינה אשת אחיו שלא היה בעולמו, לפי שהוא מצאה ברשות אחיו השני ונשואי הראשון כאילו לא היו.
ואין הלכה כרבי שמעון:
איסור ערוה - הן צרותיהן וצרות צרותיהן.
וכן אילונית לא חולצת ולא מתייבמת, שנאמר "והיה הבכור אשר תלד"(דברים כה, ו), פרט לאילונית שאינה יולדת. וכן אשת סריס חמה וכן אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתייבמת, שנאמר "ומת אחד מהם ובן אין לו"(דברים כה, ה), מי שראוי להיות לו בן, פרט לאלו שאינן ראויים להיות להם בן. וכך אשת גר ואשת עבד משוחרר לפי שאין אחווה לעובד כוכבים ולא לעבדים.
איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת - אבל עקרה וזקנה או חולצת או מתייבמת אף על פי שאינן ראויות לילד. וכל אשה מתייבמת ולא חולצת, או חולצת ולא מתייבמת, או חולצת ומתייבמת, חוץ מצרת ערוה וצרות צרותיהן שלא תחלוץ ולא תתייבם כמו שבארנו.
ואמרם אחותה שהיא יבמתה - בארנו בפרק הסמוך לזה (הלכה ג):
אמרו מצוה - מצוה לשמוע דברי חכמים.
ואיסור קדושה - שנאמר "קדושים יהיו לאלהיהם"(ויקרא כא, ו).
והשניות - עשרים.
ואלו הן: אם אמו ואין לה הפסק, ואם אבי אמו בלבד, ואם אביו ואין לה הפסק, [ואם אבי אביו בלבד], ואשת אבי אביו ואין לה הפסק, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, וכלת בנו ואין לה הפסק רוצה לומר כלת בן בנו עד סוף כל הדורות, וכלת בתו, ובת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו, ובת בן אשתו, ובת בת אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אם [אם] אשתו, ואם אב אם אשתו, ואם אב אבי אשתו:
אמרו אח מכל מקום - ואפילו ממזר שהוא פסול.
ואמרו לכל דבר - ליורשו ולהטמא לו, ואפילו היה אח פסול, וכן הבן אפילו היה ממזר.
ואשר חייב שלא נחשוב בן שפחה ונוכרית לכל, שנאמר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה"(שמות כא, ד), וכבר נתבאר שבן שפחה אחר אמו נמשך והוא כמותה. ואמר גם כן "כי יסיר את בנך מאחרי"(דברים ז, ד), ונתבאר שהוא יסור מאחרי ה' ויחשב עם אמו. וכן בא בקבלה האמיתית בנך קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, שנאמר "כי יסיר את בנך מאחרי":
מן העיקרים שצריכים שמירה, שהזקוקה ליבם, אינו מותר ליבמה לישא אחת מקרובותיה כגון אמה ואחותה ובתה.
ולפיכך אם הניח שני אחים, אחד חולץ בתחילה, ואחר כך ייבם השני אחותה לפי שהיא מותרת לו על אי זה צד שיהיה, אם היתה אשת אחיו הרי ייבם אותה, ואם היא אחות מקודשת אחיו היא מותרת לו לפי שאשת אחיו כבר נחלצה. אבל לייבם אחת תחילה לא, שמא זאת שייבם היא אחות מקודשת אחיו, ופגע באחות זקוקתו:
זה כולו מבואר כשתבין מה שקדם.
ואתה כבר הסכמתה שהאחד קידש אחת משתיהן ואין ידוע איזו מהם קידש, וכמו כן תסכים לשני כך שהוא קידש אחת משתיהן ואין ידוע אי זו מהן קידש כמו שבארנו.
והחליצה לעולם קודמת ליבום בכל הדומה לאלו העניינים, מן הצד שזכרנו.
ואמרו קדמו שנים וחלצו - רוצה לומר אפילו אחי אחד מן המתים שנפל בהם מן הספק.
ואמרו לא ייבמו שנים - מבואר, שמא יהיה הראשון מהם פוגע באחות זקוקתו כמו שבארנו. אלא אחד חולץ ברישא, והדר מייבם השני. ממה נפשך, אם המקודשת לאחיו היא אותה שנחלצה תחילה, לכך מותר לו לישא אחותה, ואם המקודשת לאחיו היא אותה שייבם, הרי ייבם אותה:
זה לפי שנאמר "והיה הבכור אשר תלד"(דברים כה, ו) רוצה לומר אשר תלד אם המת, ותלד במקום ילדה, ובא העתיד במקום עבר.
ונטען - הוא החשוד.
ודין נטען על אשת איש כמו שאומר. וזה אם הוא נטען עליה שהעידו עדים בדבר קרוב להיות, כמו שראו אדם יוצא מביתה והיא חוגרת אזורה, או שראו אדם שפירש מן המקום והיא עומדת מעל המיטה, וכל כיוצא בזה מן הדברים שנקראים דבר מכוער, הרי זה לא ישאנה האדם, ואם כנס לא יוציא. ואם יצא קול בעיר כשאירע הדבר מכוער וריננו אנשי המדינה על זה יום וחצי דינו שיוציא, אלא אם יהיו לו בנים ממנה שלא יוציא אף על פי שמרננין אנשי המדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו. ואם העידו עדים שראו דבר ערוה ראיה ברורה, אם כנס יוציא אפילו יהיו לו בנים ממנה, לפי שהעיקר אצלנו "טמאה לבעל, טמאה לבועל":
העיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע, לפיכך אם אמר הרגתיו תנשא אשתו לאחר, אבל הוא לא ישאנה, גזרה שכל מי שיחשוק אשת איש יהרוג בעלה וישאנה.
רבי יהודה אומר אדם משים עצמו רשע, לפיכך אם אמר הרגתיו לא תנשא אשתו.
ואמרו הרגנוהו - אינו רוצה לומר אני הייתי אחד מהרוצחים, דהיינו הרגנוהו היינו הרגתיו, אבל רוצה לומר אני הייתי עם הורגיו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
אדם שהוא מומחה יכול להפר נדרים לבדו ויאסור לבדו.
ואמרו וכולם - רוצה לומר כל אלו האנשים אשר נאמר בהן לא ישאנה, מותר לאחיו או לאביו או לשאר קרוביו שישאנה, שהעיקר אצלנו אין אדם חוטא ולא לו.
וכולם אם כנס לא יוציא חוץ מאשת איש, על הצד שזכרנו במה שקדם:
משנה יבמות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב