רמב"ם על יבמות א
יבמות פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה יבמות א רמבם
אקדים עיקרים לזאת המסכתא, ומיד אתחיל בפירוש.
ואומר כי העיקרים אשר צריך שתדעם קודם העיון בכלל הבבות והדינין הבאים בזאת המסכתא, ארבעה עיקרים:
- אחד מהם, כשימות אח האדם מאביו, ועל כל פנים שימות בלא זרע והניח נשים רבות, אין לו שיחלוץ או ייבם חוץ מאחת מהן שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו"(דברים כה, ט), בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.
- וכשחלץ לאחת מהם או ייבם, הותרו השאר בלא חליצה ובלא יבום. וכמו כן אם הניח המת אחים רבים ואשה אחת או נשים רבות, אחד מן האחים לבד ייבם או יחלוץ לאחת מהן מן הטעם שזכרנו.
- והעיקר השני, כשמת האח והניח אשה, והיתה זאת האשה אסורה על האחים או על אחד מן האחים הזוקקים לחליצה או לייבום, כגון שתהיה אשת המת בת זה האח החי או אחות אשתו, זה האח שהיא אסורה עליו משום ערוה לא ייבם אותה שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה"(ויקרא יח, יח), ואמר "יבמה יבא עליה"(דברים כה, ה), והוא כאילו אמר באמת יבמה יבא עליה, אם תהיה אחות אשתו לא תקח לצרור. ולמדנו שאר עריות מאחות אשה.
- והעיקר השלישי, כשמת האח והניח נשים רבות, ואחת מהן ערוה על האח החי בעניין שאינו יכול ליבם זאת האסורה, כמו כן לא ייבם לשאר הצרות שנאמר "אשר לא יבנה בית אחיו"(דברים כה, ט), ובא בקבלה בית שהוא בונה את כולו בונה מקצתו, ומי שאינו בונה את כולו אינו בונה את מקצתו.
- והעיקר הרביעי, שכל מי שיכולה להתייבם מן התורה היא כמו כן זקוקה לחליצה, וכל מי שאינה יכולה להתייבם מן התורה כגון שתהיה ערוה כמו שזכרנו גם כן היא אינה צריכה חליצה, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה"(דברים כה, ז) וגו', "מאן יבמי" וגו', "וחלצה נעלו"(דברים כה, ט), ובא בקבלה כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה אלא תפטר.
ואחר ידיעת אלו העיקרים אתחיל בפירוש.
ידוע ומבואר שאפשר להיות באלו חמש עשרה נשים כולם המנויות, שתהיה כל אחת מהן אשת אחיו שלא בעבירה.
ואילונית - "דוכרניתא", המיוחסת לאיל והוא זכר הצאן.
והיא לא תלד מצד המזג שלה וסימניה:
- שאין לה שדים כמו שדי הנשים,
- ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים,
- וקולה עבה עד שאין הפרש בין קולה וקול האנשים,
- ואותו מקום אינו בולט מגופה על שטח הגוף כמו שאר הנשים, ועל זה העניין פירשו באמרו "אין לה שיפולי מעים כנשים".
- ומצינו מי שטעה בזה וחשב בו מה שאינו מסימני האילונית אבל הוא דבר נמצא ברוב הנשים.
- וקשה עליה תשמיש האדם, ולא תמצא בזה תאוה.
וכשתהיה האשה קטנה והשיאוה קרוביה ורצתה היא בנשואי עצמה, הרשות בידה שתצא מזה הבעל כל זמן שלא הביאה שתי שערות שהם סימני הנערות בלא גט, לפי שהנשואים אינם גמורין למיעוט שנותיה. ויציאתה בלא גט נקראת מיאון לפי שאינה רוצה להשאר עמו. ואם תפסו הקדושין, רוצה לומר שקיבל אביה קדושיה, אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן, אבל תתגרש בגט על כל פנים.
ולמיאון דינים וחלוקים הרבה נבארם במקומם בזאת המסכתא, ואמנם זכרנו מן המיאון כאן שיעור מה שיובן העניין אשר נופל עליו זה השם. ולכך יש להקשות, איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים. שהרי הוא לא הוציא מכלל חמש עשרה נשים זולת חמותו ואם חמותו ואם חמיו שיש להם בנים ולכך אי אפשר שימאנו לפי שבנים כסימנין. ואמנם בתו אפשר שתמאן לפי הנראה מזה המאמר, והעניין כך הוא, כי מחלקי המיאון שהאדם כשהשיא בתו והיא קטנה ונתגרשה בגט ועדיין היא קטנה נעשית יתומה בחיי האב, וכשנשאת פעם שנית בחיי אביה והיא קטנה הרי היא יכולה למאן כל זמן שלא תביא שתי שערות ועל פי התנאים אשר נתבארו במקומם, לפי שאין דינה מסור באביה כל זמן שהיא נערה אלא כל זמן שלא נשאת, אבל כשהשיאה פעם שנית כבר נסתלק דינו כמו שיתבאר.
ודע שהאדם כשאנס אשה או פתה אותה, זאת האשה הרי היא מותרת שתנשא עם בן האונס אותה לפי סברת חכמים. ועל זה אפשר שתהיה אמו אשת אחיו ותהיה אמו גם כן פוטרת צרתה. ומפני כן לא מנה אמו בכאן בזאת המשנה, לפי שהיא אליבא דרבי יהודה וסברתו שאדם אסור באנוסת אביו ומפותת אביו והיא במדרגת אשת אב.
ואין הלכה כרבי יהודה:
וכל היכולה למאן - רוצה לומר כגון שימות אחיו והניח שתי נשים אחת מהן ערוה על זה היבם, והיא קטנה שיכולה למאן אבל לא מיאנה קודם מיתת בעלה, לכך צרתה חולצת ולא מתייבמת, לפי שזאת הערוה אילו היתה גדולה והיו נשואיה גמורין היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום כמו שבארנו. ואילו גם כן מיאנה, היתה צרתה ראויה לחליצה או ליבום. ואם אפשר שתמאן ולא מיאנה, צרתה חולצת ולא מתייבמת:
אמרו חמורות מאלו - רוצה לומר מחמש עשרה נשים הנזכרות, לפי שאלו חמש עשרה אפשר שישא אותם אחיו מאביו. ואמנם אלו השש עריות אי אפשר שישא אותם אחיו מאביו, לפי שהן עריות על אחיו ואין קידושין תופסין בעריות. ואמנם יש להן קדושין על אחרים כמו שאמר מפני שהן נשואות לאחרים, ולפיכך אם עבר אחיו ונשא אחת משש עריות צרתה או חולצת או מתיבמת, לפי שעל דרך האמת היא אינה צרתה לפי שאין אלו נשואין אבל הוא זנות ועבירה. וכל שכן אם היתה אחת מהן נשואה לאיש אחר בנשואין גמורין כפי הראוי ויש לה צרות, הנה אלו הצרות מותרות, לפי שהעיקר אצלנו אין צרה אלא מאח.
וכבר בארנו במה שקדם, מן האפשר הוא שתהיה אמו נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה לפי סברת חכמים, והוא האמת:
אם חלץ לצרת ערוה, תהיה זאת הצרה פסולה לכהונה לפי דעת בית שמאי מפני שהיא חלוצה.
ובית הלל מכשירין לפי שאינה אצלם בת חליצה. ואם יבא אדם ויגרש אשה שאינה אשתו בגט אינה נקראת גרושה, לפי שאמרו "ואשה גרושה מאישה"(ויקרא כא, ז) ולא מאיש שאינו אישה. וכמו כן זאת היא חלוצה ממי שאין לו עליה זיקה.
ואם יבם צרת ערוה, בית הלל פוסלין זאת הצרה לכהונה לפי שהיא זונה אחר שנבעלה בעילת זנות.
ומה שחייב שלא נמנעו אחת מהכתות אלו העניינים הנזכרים, לפי שלא היו חושדין אלו מאלו שיכניסו עליהן חשש בשום דבר שסברתו לאסור, ואף על פי שהאחרים סברתם להיתר, אחר שהסברא הביאם להחמיר או להקל:
משנה יבמות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב