רמב"ם על אהלות יח
ראו גם נוסח המשנה אהלות יח רמבם
אהלות פרק יח
עריכהכבר ידעת שהאוכלים לא יטמאו אלא אחר שהוכשרו באחד משבעה משקין.
וכבר הודעתיך בשבת שמכלל שמונה עשר דבר שגזרו הבוצר לגת הוכשר לטומאה. והתבאר בגמר שבת סיבת זה, ובכלל הטעמים לפי שפעמים יבדוק אדם כרמו כאשר ירצה לבצור אותה, ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו לראות אם הוא מבושל, אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים, אולם בוצר לשוק אינו מוכשר.
וכאשר היה כרם בבית הפרס [הקילו] בזאת הגזרה להיות טומאת בית הפרס דרבנן כמו שהתבאר, ואמר שאם נטהרו האנשים והכלים בהזאת שלישי ושביעי [והוא אמרו] ושונין, עד שלא יהיה שם טומאת מת אמיתי, כדי שלא יהיה חושב שהוא יבצור בזה הפרס עצמו טמא, אחר יחתוך ויוציא הענבים חוץ לבית הפרס וישאו אותם אנשים אחרים טהורים, לפי שהם יטמאו באוהל בהכרח לפי שמעת שיכנסו לבית הפרס יטמאו, ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרין כל זמן שיהיו בבית הפרס, וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח ונשאר בהכשר כמו שגזרו על בוצר לגת, ולזה כאשר יגעו הטהורים אשר ישאו הענבים לגת בבוצרים אשר הם יטמאו טומאת בית הפרס נטמאו, ויטמאו הענבים שהן מוכשרין כמו שביארנו.
ובית שמאי אומרים, שאין תקנת בצירה לגזירת בוצר לגת כלל, אלא אם הבוצר לא יגע בכלי שלא יטמאהו ויטמא הכלי לענבים, ואמנם יחבר חיבור על המגל ואז יבצור בו בכלי טהור שלא יקבל טומאה, או יבצור הענבים באבן אשר לא יקבל טומאה, וישימהו בכפישה, וכבר אמרנו שהוא כלי לו אוגן גבוה. והאמת אצלי שהיא לא תקבל טומאה שהיא בלא ספק מכלי אבנים והדומה לזה, ולזה תציל באוהל המת כמו שהתבאר בחמישי מזאת המסכתא.
ואמר רבי יוסי, שזה הדין אשר זכר בית הלל אמנם הוא בכרם נטוע בבית הפרס שאין תקנה בבצירה, אבל כאשר יבצור לגת הנה הוא מוכשר להטמא, אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר.
ואין הלכה כרבי יוסי.
וכבר הקדמנו בפתיחת זה הספר שהאדם אשר יטמא בבית הפרס הוא אב הטומאה, ולזה יטמא אדם וכלים כמו שהשרשנו שם:
כאשר נחרש הקבר הנה כבר נתפזר על פני כל הארץ, ולזה יטעו בו האילן להמשך שורשו תחת הארץ, ולא תזרע בו הזרע לפי שהיא תהיה מחוברת לעפר העליון אשר בו נתפזרו העצמות, וכאשר יתלש זה נתלש עמו מן העפר אשר בו העצמות ושארית הבשר.
ואם היה הדבר אשר זרע מה שאין דרכו שיתלש אשר לא יצא שורשו מן הארץ הנה זה מותר, כמו החיטה והשעורה.
ואם זרע מה שדרכו שיקצר, ואחר כך תלש אותו, הנה העפר אשר נתלש עמו כמו שזכרנו בדין בית הפרס עצמו, והוא עניין אמרו ואם עקרו, צובר גרנו לתוכו.
אחר יכברהו בכברה פעם אחר פעם, עד שלא ישאר שם עצם כשעורה.
ותבואה - היא חמשת המינים.
וקטניות - הן הפולים והאפונים, שיתחבר בהם עפר רב.
וקש - הוא התבן מחמשת המינים.
ועצה - הוא תבן הקטניות.
עוד אמר שזה בית הפרס הנזכר מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. וזהו בית הפרס הנמנה בשני מזאת המסכתא.
והלכה כחכמים:
זהו בית הפרס השני.
בעבור שלא יודע מקום הקבר לא יטעו בו אילן מאכל, לפי שאוכל על זה הקבר הנה זה האילן ימשך תחת הארץ ויתחבר במת. אבל מותר לזרעה, לפי שלא ימשכו שורשי הזרעים תחת הקבר.
וזה בית הפרס מטמא באוהל לפי שאולי בזה הקבר האהיל כאשר לא נדע מקומו איו, אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה.
ואמרו חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות - ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות, לפי שהוא ביאר ואמר שהסיבה בהיתר נטיעת אילן סרק לפי שאינו עושה פירות, ואין בו דבר שנחוש לו שמא יטמא:
זהו בית הפרס השלישי.
הוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה, יעברו בו המתים ויספדו בו, ואינו מוחזק בטומאה, והיה עפרו טהור. ואמנם מנעו בו הנטיעה והזריעה כדי שלא ישתמשו בו האנשים שם בשביל ששם טומאה, והוא אמרם "שלא להרגיל רגל אדם להכנס לשם". ולא נעשה זה הבית הפרס כראשון לפי שכל מי שיכנס לשם טמא, לפי שהוא מטמא במגע ובמשא כמו שקדם מרוב השימוש אשר בו, אולם זה השלישי אשר כל מי שיכנס בו טהור וכבר אפשר שיהיה בו טומאה מנעו להיכנס בו ולהשתמש שם.
ומודים שבודקים לעשות פסח - עניין זה שההולך לשחוט את פסחו ויצטרך שיעבור לבית הפרס, יקח זה העפר אשר הלך עליו ויבדקהו כמו שזכר, ואם מצא בו עצם כשעורה הנה הוא טמא ואינו עושה פסח, ואם לא ימצא שם טומאה הנה הוא טהור ועושה פסחו. וכן אם נכנס לבית הפרס לעניין מהעניינים ואחר הפגישו פרק הפסח, בודק ועושה פסחו. ולא יעשה זה לתרומה, אבל הנכנס לבית הפרס כבר נטמא לתרומה ואינו בודק כלל. וסיבת זה שטומאת בית הפרס דרבנן ופסח בזמנו בכרת, ולא העמידו דבריהן במקום כרת בכל הדברים, ואין בגזירה דרבנן ביטול קרבן במועדו, אבל יעשה אותו כמו שנזכר בזה המקום. אבל אכילת תרומה הנה אין בה זולת מצוות עשה, שכל אכילת קדשים מצוות עשה הוא, ובמקום עשה העמידו דבריהם.
והנזיר, כאשר נכנס לבית הפרס, אם נטמא ולא יצטרך בדיקה, או יבדוק בזה מה שיטמאהו אם לא, זהו מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
ועפר שהוא יכול להסיטו - כל מה שהוא יכול לדקותו ולהוציא בכברה יעשה.
וממחה - הוא שיניע ידו בכברה כל מה שיוכל על התכלית:
הרוצף - מן רצפה, עניינו שירצפו באבנים אבן לצד אבן, ויהיו האבנים גדולות שלא יוכל להניען ביד כאשר יתמידו ללכת בו.
ועוזק - בלשון ערב "אל-תעזיק", והוא שמסלק האבנים ומנקה אותו עד שיהיה שווה, ובתוספתא פסקו "אין לך בדיקה גדולה מזו", והוא מאמר הפסוק "ויעזקהו ויסקלהו"(ישעיה ה, ב).
ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים:
כבר התבאר בתלמוד, שאדם שכוחו רע הוא שיהיה רגלו מתנועע ומתרעד בעת העתקו, ובהמה שכוחה רע שתהיה בהמה חלושה שכאשר ירכב עליה תטיל גללים. וכאשר היה הנושא מתנועע הנה, כאילו הוא עצמו הולך בבית הפרס.
וידענו שכוח זאת הגזירה שגזרו על ארץ העמים טומאה אינו על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל, אבל הוא טמא להשתפך בהן עפר ארץ העמים.
וכבר התבאר ששונית הוא המקום אשר יעלה אליו הים אצל מלואה, וכאילו גושה טהור לפי שהיא לא תתישב ואיך יקברו בו המתים, ולזה לא יטמא ההולך שם בהיותו נוגע בארץ העמים, אבל אלו המקומות כמו אויר שאר ארץ העמים.
ואחר גזירה זו גזרו על ארץ העמים שיטמא גושה, ואמרו עניין זה שהיא תטמא במגע ובמשא כמו שקדם, ויטמא מי שיעמוד באוירה ואפילו לא נגע בארץ, ולשון התוספתא "הכניס ראשו ורובו לארץ העמים, טמא". וכן בגמר גיטין שהימים אשר בארץ העמים והאויר הוא כמו ארץ העמים. וכאשר היה זה כן, אמרו בכאן שהוא טהור להולך בים והדומה לו, אמנם הוא לפי הגזרה הראשונה אשר גזרו על גושה לבד ולא על אוירה כמו שהתבאר בגמר שבת. או יהיה העניין אמרו "טהור" שלא תחייבהו דיני טומאת מת, רוצה לומר הזאת שלישי ושביעי, ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם, לפי שזהו דין אוירה רוצה לומר שהגזירה היא אגושה לשרוף ואוירה לתלות, ואינו צריך טבילה ולא הערב שמש. וזהו האמת אצלי:
סוריה - היא הארץ שכבש דוד חוץ מארץ ישראל, והיא דמשק וחלב.
וכבר התבאר בפרק שישי ממסכת דמאי שהיא אינה כארץ ישראל בכל דיניה ולא כמו חוצה לארץ, וביארנו שם סיבת זה. ובתוספתא דכלים "בשלושה שווה סוריה לארץ ישראל ובשלשה לחוצה לארץ, עפרה טמא כחוצה לארץ, המביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ, המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ, ושלושה כארץ ישראל, הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים, וחייבת במעשרות ובשביעית, ואם יכול להכנס לה בטהרה טהורה". וכבר נכפל פעמים בזרעים שאשר יהיה לו קרקע לבד בסוריה הוא אשר יחייבהו שיוציא ממנו, רוצה לומר ממה שיצמח בזה הקרקע, המעשר, והוא עניין אמרם "כקונה בפרוור שבירושלים", כמו שביארנו בסוף חלה.
ועניין להכנס לה בטהרה - שתהיה דבוקה לארץ ישראל גבול בגבול, לא תבדיל ביניהם ארץ אחרת ולא מקום טמא. ובתוספתא "כמה תהא סמוכה ויהא יכול להכנס לה בטהרה, רבי שמעון בן גמליאל אומר תלם אחד מפסיק", רוצה לומר אפילו אם היה ביניהם מארץ העמים או מארץ טמאה כמו בית הקברות ודומה לו רוחב תלם אחד וזהו טפח, הנה הוא יבדילנה, ולא תהיה טהורה כמו ארץ ישראל.
ומדורות הגוים - רוצה לומר כאשר עמדו במקום מארץ ישראל.
אף על פי שאין עמו אשה - כשרה, גזרה משום שתשב עמו, שאנחנו לא נכווין לפי טומאת הישובין רק בלבד לטומאת מת, וכאשר היתה עמו אשה נאמר אולי הרתה והפילה וקברה הנפל בזה המקום, ולא יהיה נפל בפחות מארבעים יום כמו שביארנו בכריתות. אולם אם אין עמו אשה הנה בהיקש יתחייב שאינו צריך בדיקה, ואמנם יעשה זה כמו שביארנו. ואם היה שם מי שישמרהו שלא יקברו שם דבר, אינו צריך בדיקה:
כבר ביארנו שביב הוא הצנור שיגירו בו המימות, וקבוצו ביבין.
כל מקום שהחזיר וחולדה יכולין להלך בו אינו צריך בדיקה - לפי שאלו הבעלי חיים מחפשים על זה הדבר הנקבר ויאכלו אותו.
ועפר תיחוח - הוא העפר הבלתי קשה, שהקשה אי אפשר לבעלי חיים הנזכרים שיחפרו בידיהם ויוציאו מה שקברו בו:
האסטונית - הוא מקום כרמלית ואין לו כותל, והוא מין ממיני הכרמלית. אמרו "הים והבקעה והאסטונית, אינו לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים". וכבר ביארנו זה בשבת.
ואמרו עיר גוים שחרבה - רוצה בו שתהיה מדינה מארץ ישראל החזיקו בה גוים ואחר נחרבה. אמר רבן שמעון בן גמליאל, שהבעלי חיים יחפרו בה תמיד ויוציאו מה שיש שם. ולשון התוספתא "אין מדור העמים ובית הפרס בחוצה לארץ", לפי שחוצה לארץ נפרדה בטומאתה בגזירה דרבנן כמו שביארנו.
אחר הודיענו מקומות בארץ ישראל היו שם קברות, ומקומות היו ספק עוד העידו שהוא טהור וטהרוהו חכמים.
וקיני - מקום היה ספק, והיה נחשב בו טומאה אצל ההמון, ובזמן רבינו הקדוש התאמת עניינו וטיהרוהו.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
צריפין - מין ממיני האוהלים מיוחסים אל תמונתו והוא מחודד ואין לו גג כזה:
ונקרא בלשון הדבר שהוא נעשה ממנו והוא ממין תקרא "צריפא", ובתלמוד "צריפא דאורבני".
בורגנים - שובכים, והוא עשוי להצניע בו פירות והדומה להן.
ואלקטיות - גג בלתי כתלים עומד על עמודים, יכנס בו הרוח מכל צד, ויעמדו בו בקיץ, ושם הקיץ "קייטא".
ומקום החצים - המקומות אשר יעשו בו חיצים וכלי מלחמה.
ולגיונות - מרוצות הפרשים.
לפי שאלו המקומות אין בהן ישוב תמיד ולא יקברו בו, ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט, ולזה לא גזרו עליהן ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן:
משנה אהלות, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב