משנה אהלות יח ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה ד | >>
שדה בוכין, לא נטעת, ולא נזרעת, ועפרה טהור, ועושים ממנה תנורים לקדש.
ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח, ואין בודקין לתרומה.
ולנזיר, בית שמאי אומרים, בודקין.
ובית הלל אומרים, אין בודקין.
כיצד הוא בודק?
מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים, וממחה, אם נמצא שם עצם כשעורה, טמא.
נוסח הרמב"ם
שדה בוכים -
- לא נטעת,
- ולא נזרעת,
- ועפרה טהור,
- ועושין ממנה תנורין לקודש.
- ומודים בית שמאי ובית הלל -
- שבודקין - לעושה פסח,
- ואין בודקין - לתרומה.
- ולנזיר -
- בית שמאי אומרין: בודקין.
- ובית הלל אומרין: אין בודקין.
- כיצד היה בודק?
- מביא את העפר שהוא יכול להסיטו,
- ונותן לתוך כברה שנקביה דקין, וממהה -
- אם נמצא עצם כשעורה - טמא.
פירוש הרמב"ם
זהו בית הפרס השלישי.
הוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה, יעברו בו המתים ויספדו בו, ואינו מוחזק בטומאה, והיה עפרו טהור. ואמנם מנעו בו הנטיעה והזריעה כדי שלא ישתמשו בו האנשים שם בשביל ששם טומאה, והוא אמרם "שלא להרגיל רגל אדם להכנס לשם". ולא נעשה זה הבית הפרס כראשון לפי שכל מי שיכנס לשם טמא, לפי שהוא מטמא במגע ובמשא כמו שקדם מרוב השימוש אשר בו, אולם זה השלישי אשר כל מי שיכנס בו טהור וכבר אפשר שיהיה בו טומאה מנעו להיכנס בו ולהשתמש שם.
ומודים שבודקים לעשות פסח - עניין זה שההולך לשחוט את פסחו ויצטרך שיעבור לבית הפרס, יקח זה העפר אשר הלך עליו ויבדקהו כמו שזכר, ואם מצא בו עצם כשעורה הנה הוא טמא ואינו עושה פסח, ואם לא ימצא שם טומאה הנה הוא טהור ועושה פסחו. וכן אם נכנס לבית הפרס לעניין מהעניינים ואחר הפגישו פרק הפסח, בודק ועושה פסחו. ולא יעשה זה לתרומה, אבל הנכנס לבית הפרס כבר נטמא לתרומה ואינו בודק כלל. וסיבת זה שטומאת בית הפרס דרבנן ופסח בזמנו בכרת, ולא העמידו דבריהן במקום כרת בכל הדברים, ואין בגזירה דרבנן ביטול קרבן במועדו, אבל יעשה אותו כמו שנזכר בזה המקום. אבל אכילת תרומה הנה אין בה זולת מצוות עשה, שכל אכילת קדשים מצוות עשה הוא, ובמקום עשה העמידו דבריהם.
והנזיר, כאשר נכנס לבית הפרס, אם נטמא ולא יצטרך בדיקה, או יבדוק בזה מה שיטמאהו אם לא, זהו מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
ועפר שהוא יכול להסיטו - כל מה שהוא יכול לדקותו ולהוציא בכברה יעשה.
וממחה - הוא שיניע ידו בכברה כל מה שיוכל על התכלית:
פירוש רבינו שמשון
שדה בוכים. מפרש בפרק קמא דמו"ק (דף ה:) שדה שמפטירין בה מתים והוא מקום רחוק מן הקברות מזומן להושיב שם המטה ומתוועדים ובוכים שם ואומרים עליו צידוק הדין ולשון מפטירין שייך ביה כדאשכחן בירושלמי כד דמך רבי אבין אפטר עילוי זעירא מתוקה שנת העובד:
לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן (שם) מפרש משום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא מתייאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומיהו דוקא משום דנתייאשו דאחזוק כדין אבל לא נתייאשו אם כן היו מחזיקין שלא כדין ומותר לקלקלו:
ועפרה טהור. דלא מחזקינן ביה טומאה כלל:
ועושין ממנה תנורין לקדש. אע"פ שמשני בית הפרס הראשונים אין עושין:
שבודקין לעושי פסח. אבית הפרס ראשון קאי אשדה שנחרש בה קבר דאם הולך שם בערב הפסח בודקין אותו כדפירש בסיפא ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה פסחו ודוקא לעושי פסח סמוך אבדיקה זו כדאמרי' בפסחים בסוף האשה (דף צב.) דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת אבל בתרומה לא אכיל כדקתני ואין בודקין לתרומה דאין בדיקה זו מועלת להתירו בתרומה ואם הולך שם נזיר ב"ש אומרים בודקים ואם נמצא שם עצם כשעורה מגלח ומביא קרבן ואם לאו אינו מגלח וב"ה אומרים אין בודקין דאפי' לא נמצא מגלח ומביא קרבן ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור:
כיצד הוא בודק. בפסחים בסוף האשה (דף צב:) מייתי הך משנה דבודקין לעושי פסח ואין בודקין לתרומה וגרסי' התם בכל הספרים מאי בודקין א"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס שנידש טהור ומוחקין מן הספרים מאי בודקין משום דבדיקה דמתני' מפורשת כאן וגרסינן א"ר יהודה מילתא באפי נפשה ולא יתכן כלל כדמוכח בסיפא פרק בתרא דחגיגה (דף כה:) דמייתי משנה זו דבודקין לעושי פסח והדר מייתי דרב יהודה ודעולא והדר קאמר לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה ואי לא גרסי' מאי בודקין לא היה לו להפסיק (צ"ל במילתא ועי' תוס' בכורות כט.) בין מילתא דרב יהודה ודעולא ודקאמר התם איבעיא להו בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומה אי אבדיקה דמתני' קאי לא היה לו להביא דרב יהודה ודעולא קודם לכך נראה דגרסינן מאי בודקין והא דתנן הכא כיצד הוא בודק הכי קאמר כיצד הוא בודק שיועיל אף לתרומה אבל בדיקה דתנן הכא דמועלת לפסח ולא לתרומה אינה מפורשת במשנתינו ואתו רב יהודה ועולא לפרושה ולכך מייתי דרב יהודה ודעולא קודם משום דאבדיקה דידהו איבעיא לן בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו וכן מוכח בבכורות פרק עד כמה (דף כט.) גבי נוטל שכר לדין ולהעיד להזות ולקדש דתנן אם היה כהן מטמאהו מתרומתו ואמרינן בגמרא איהו) נפשיה גופיה היכי אזיל בבית הפרס דרבנן דאמר רב וכו' אלמא לא מהניא בדיקתם לתרומה דהא מטמאהו מתרומתו קתני וי"מ דבדיקה דרב יהודה ועולא עדיפא מבדיקה דמתני' והכי קאמר מאי בודקין שיועיל אף לתרומה ולא יתכן כלל כדפרישית מההיא דחגיגה (דף כה.) ודבכורות (דף כט:) ומיהו ההיא דבכורות יש לפרש דאפי' בלא בדיקה שרי כדאשכחנא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (דף מז.) דמיטמא ללמוד תורה ולישא אשה בבית הפרס דרבנן והא דמייתו עלה דרב יהודה לאו משום דבודק בניפוח אלא לראיה בעלמא מייתי לה דבית הפרס דרבנן מדסמכינן אניפוח וכן יש לפרש ההיא דסוף פרק שני דכתובות (דף כח:) וכן צ"ל מכח ההוא דבכל מערבין (דף ל:) דתנן מערבין לכהן וקאמר בגמרא דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס ואי הוה מטמא לתרומה היכי שרי למ"ד התם מערבין לדבר הרשות ועוד יש לפרש דכל הבדיקות שוות ודוקא לעושי פסח ולא לתרומה אלא דבדיקה דמתני' לאחר שעבר ובדיקה דרב יהודה ועולא כדי לעבור:
את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר התיחוח:
וממחה. מלשון (חולין דף קכ.) המחה החלב וגמעו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שדה בוכים - מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:
לא ניטעת ולא נזרעת - בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא טו, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:
ועפרה טהור - דלא מחזקינן בה טומאה כלל:
ועושים ממנו תנורים לקודש - מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:
שבודקים לעושה פסח - אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:
ואין בודקין לתרומה - דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה טז, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:
ולנזיר - שהלך שם:
בית שמאי אומרים בודקין - ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:
ובית הלל אומרים אין בודקין - דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן יז:
את העפר שהוא יכול להסיטו - כגון עפר תחוח:
וממחה - עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:
פירוש תוספות יום טוב
לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:
ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':
ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:
ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טו) (על הברטנורא) פירוש, כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו סוף שמתיאשים, אבל לא ודאי שמתיאשים. והיינו דכתב דדוקא שנתיאשו. ולפי זה אינו ענין לטומאה אלא משום דשייך ביה זריעה ונטיעה קחשיב ליה. והר"מ כתב, אין נוטעים כו', שלא להרגיל בני אדם לשם, שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות כו' לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו כו' ועפרה טהור כו', שהרי לא הוחזקה שם טומאה. וכעין זה כתב רש"י [ותוספ']. ועתוי"ט:
(טז) (על הברטנורא) שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הר"מ. ועתוי"ט:
(יז) (על הברטנורא) ודינו כספק נזיר טמא וספק נזיר טהור. והך משנה אינה הלכה, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה כלל. וראיה, דבפרק ז' דנזיר משנה ג' תנן דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שדה בוכין. ברמב"ם שם פ"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע"כ וכתב עליו שם מהרי"ק ז"ל דבריו על פי דברי הר"ש ז"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע"כ. ועיין על זה במ"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע"כ. ועיין עוד בתוספות ז"ל בס"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה"ה וז"ל הגמ' בפ"ק דמו"ק דף ה' ע"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע"כ ופי' רש"י ז"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע"כ. ונלע"ד שצ"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ"ל ז"ל:
ומודים ב"ש וכו'. פסחים ס"פ האשה ופירשו שם תוס' ז"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ"ד מנפח והולך ואיכא מ"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע"ש וכן העלה ג"כ הר"ש ז"ל וע"ש:
ובה"א אין בודקין. לשון הר"ס ז"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ"מ קשה מה שפי' ר"ש במה שאמרו ב"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע"כ:
וממחה. מלשון המחה החלב וגמעו הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וממחה ס"א וממהה ע"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
שדה בוכין: היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי:
לא נטעת ולא נזרעת: מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו:
ועפרה טהור: דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא:
ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח: לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל:
ואין בודקין לתרומה: דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]:
ולנזיר: ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא:
בית שמאי אומרים בודקין: ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים:
ובית הלל אומרים אין בודקין: דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק:
מביא את העפר שהוא יכול להסיטו: ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו:
ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה: מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה:
טמא: ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת