משנה אהלות יח ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה ג | >>
שדה שאבד קבר י בתוכה, נזרעת כל זרע, ואינה נטעת כל נטע.
ואין מקיימין בה אילנות, חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות.
נוסח הרמב"ם
שדה שאבד קבר בתוכה -
- נזרעת כל זרע,
- ואינה ניטעת כל נטע,
- ואין מקיימין בה אילנות,
- חוץ מאילן סרק - שאינו עושה פירות.
- ומטמא - במגע ובמשא, ובאוהל.
פירוש הרמב"ם
זהו בית הפרס השני.
בעבור שלא יודע מקום הקבר לא יטעו בו אילן מאכל, לפי שאוכל על זה הקבר הנה זה האילן ימשך תחת הארץ ויתחבר במת. אבל מותר לזרעה, לפי שלא ימשכו שורשי הזרעים תחת הקבר.
וזה בית הפרס מטמא באוהל לפי שאולי בזה הקבר האהיל כאשר לא נדע מקומו איו, אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה.
ואמרו חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות - ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות, לפי שהוא ביאר ואמר שהסיבה בהיתר נטיעת אילן סרק לפי שאינו עושה פירות, ואין בו דבר שנחוש לו שמא יטמא:
פירוש רבינו שמשון
נזרעת כל זרע. בתוספתא (שם) קתני ר' יהודה אומר שדה שאבד בה קבר אין ניטעת ואין נזרעת כל זרע וכן הי' ראוי לגרוס כאן דהיכי שרי לחרוש ולזרוע הא קא מיטמא בהיסט דבית הפרס מטמא במשא:
ואין ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא שאין נוטעין אלא אפי' נטועין נמי אין מקיימין אותה שלא להרגיל בני אדם לשם משום דמטמאה באהל אחמור בה טפי ובתוספתא [שם] נמי תניא אין נוטעין לתוכה מקשאות ומדלעות שלא להרגיל רגל אדם לשם:
חוץ מאילן סרק. דמקיימים אבל ליטע לכתחלה אסור אי נמי אאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרשות היחיד דמדתניא בתוספתא (רפי"ח) חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רשות הרבים ורשות היחיד מה שאין כן בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא פרק עד כמה (דף כט.) ובפ"ב דכתובות (דף כח:) ובפ' [צ"ל לפני אידיהן (דף יג.)] (האומר (דף סט.)) ובפ' האשה בפסחים (דף צב:) ובפרק בכל מערבין (דף ל:) ומי שהוציאוהו (דף מז.) דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
נזרעת כל זרע - הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת' קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני יא:
ואינה ניטעת כל נטע - ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:
חוץ מאילן סרק - דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:
פירוש תוספות יום טוב
שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:
נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:
ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:
ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:
ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(י) (על המשנה) שאבד. נראה דאבד ברה"י דאורייתא בבקעה בימות הגשמים. והא דאמרינן בכל דוכתי בית הפרס דרבנן, היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה, דהתם הטומאה ידועה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס, אבל אבד הספיקא לכל אדם. הר"ש:
(יא) (על הברטנורא) דהיכי יחרוש ויזרע, הא מיטמא בהיסט. הר"ש. ומהר"ם כתב דלא קשיא, דהא תנן במשנה ג' דאינה עושה בית הפרס. וכן הוא גירסת הר"מ. ומפרש, לפי שאין שרשי הזרעים מגיעין עד לקבר, משא"כ שרשי האילנות:
(יב) (על המשנה) ולשון הר"מ, עפרה מטמא:
(יג) (על המשנה) ובמשא כו'. כבית הפרס. שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בעפרה. הר"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס, לפי ששייך בו ג"כ פריסת העצמות כו'. והתוספ' נדחקו בזה:
(יד) (על המשנה) ובאוהל. לפי שאולי ע"ז הקבר האהיל כו', וכבר היתה בו טומאה קבועה. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
נזרעת כל זרע. היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן ג"כ היא גירסת הרא"ש ז"ל וז"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע"כ אבל ר"ע ז"ל תפס גירסת הר"ש ז"ל:
ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר"ם ז"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר"ש ז"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרה"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה"ר ורה"י משא"כ בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
נזרעת כל זרע: דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו:
ואינה נטעת כל נטע: דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע:
ואין מקיימין בה אילנות: שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן:
ומטמא במגע ובמשא ובאהל: ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת