ברטנורא על אהלות יח

משנה אהלות, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כיצד בוצרין בית הפרס - ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

מזין על האדם ועל הכלים - בשלישי:

ושונין - בשביעי:

ומוציאין חוץ לבית הפרס - ואע"ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא , ואע"פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

ואחרים - שלא נכנסו בבית הפרס:

מקבלין - מן הבוצרים:

ומוליכין לגת - בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו - הבוצרים נגעו באחרים המקבלין:

טמאים - המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

בית שמאי אומרים אוחז את המגל - דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:

או בוצר בצור - והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:

ונותן, לתוך כפיששה - כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:

ומוליך לגת - אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס - שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה , מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר' יוסי:

(ב)

שלשה בית הפרס הן - כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים :

ניטעת כל נטע - נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר' יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:

חוץ מזרע הנקצר - אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:

ואם עקרו - אותו זרע הנקצר:

צובר את גורנו לתוכו - לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:

וכוברו בשתי בברות - זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:

והקטניות בשלש - לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן , שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:

ושורף את הקש ואת העצה - בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה :

קש - תבן של תבואה :

עצה - תבן של קטניות:

ומטמאה במגע ובמשא - שדה בית הפרס שאמרנו:

ואינה מטמאה באוהל - דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:

(ג)

נזרעת כל זרע - הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת' קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני :

ואינה ניטעת כל נטע - ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:

חוץ מאילן סרק - דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:

(ד)

שדה בוכים - מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:

לא ניטעת ולא נזרעת - בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא , מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:

ועפרה טהור - דלא מחזקינן בה טומאה כלל:

ועושים ממנו תנורים לקודש - מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:

שבודקים לעושה פסח - אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:

ואין בודקין לתרומה - דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה , העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:

ולנזיר - שהלך שם:

בית שמאי אומרים בודקין - ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:

ובית הלל אומרים אין בודקין - דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן :

את העפר שהוא יכול להסיטו - כגון עפר תחוח:

וממחה - עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:

(ה)

כיצד מטהרין בית הפרס - אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר:

נוטלין ממנו שלשה טפחים - כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות:

ר' שמעון אומר כו' - ואין הלכה כר' שמעון:

הרוצף - לשון רצפה של אבנים:

טהור - כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן:

אף העוזק - החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור . עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה). ואין הלכה כרבי שמעון:

(ו)

המהלך בבית הפרס - בשדה שנחרש בה קבר:

על אבנים שיכול להסיטן - כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים:

בהרים ובסלעים - אע"פ שאין קוברין שם מת:

טמא - מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם:

בים ובשונית טהור - מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין:

בזעפו - כשהים הולך וסוער:

(ז)

הקונה שדה בסוריא - ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ , וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל:

אם יכול להכנס לה בטהרה - שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה לארץ ישראל:

טהורה - אותה שדה. ואפילו אגושה דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ:

מדורות הגוים - שבארץ ישראל:

טמאים - שקוברין נפליהן בבתיהן :

ארבעים יום - כשיעור יצירת הולד:

אע"פ שאין עמו אשה - דנכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה:

עבד - של ישראל :

או אשה - ישראלית:

משמרין - המדור של הנכרים, שלא יקברו שם:

(ח)

הביבין העמוקים - צינורות שמקלחין מהן השופכים לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהם הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע:

ועפר התיחוח - דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח:

חזיר וברדלס - דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע:

(ט)

אצטבא - עשויה לנוי לפני הבתים. ואין קוברים שם נפלים:

עיר נכרים שחרבה - ערי ארץ ישראל שדרו בה נכרים וחרבה מן הנכרים:

אין בהן משום מדור עובדי כוכבים - שחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל :

קברות - כלומר ידוע שהם קברות:

היה ספק - אם מארץ העמים אם מארץ ישראל:

וטיהרוהו - דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות:

קיני - שם מקום והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטהרוהו:

(י)

אהלי ערביים - אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה . אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה:

והסוכות - של שומרי פירות:

והצריפים - מדורות שאין להם גג, אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו. ודירות של צער הן ולא קביעי:

בורגנין - סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים:

אלקטיות - גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בי מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ, תרגום קיץ. קייטא:

מקום החצים - מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה:

מקום לגיונות - שחונים בו חיילות של מלך: