משנה אהלות יח א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה א | >>

[עריכה]

כיצד בוצרים בית הפרס?

מזים על האדם ועל הכלים, ושונים, ובוצרים ומוציאים חוץ לבית הפרס, ואחרים מקבלים מהם ומוליכים לגת.

אם נגעו אלו באלו, טמאים כדברי בית הלל.

בית שמאי אומרים, אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותן לתוך הכפישה ומוליך לגת.

אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בכרם הנעשה בית הפרס.

אבל נוטע בית הפרס, ימכר לשוק.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד בוצרין בית הפרס?

מזין על האדם ועל הכלים, ושונין,

ובוצרין, ומוציאין חוץ לבית הפרס,

ואחרים מקבלין מהן, ומוליכין לגת.

ואם נגעו אלו באלו - טמאין,

כדברי בית הלל.

בית שמאי אומרין:

אוחז את המגל בסיב,

או בוצר בצור,

ונותן לתוך כפישה, ומוליך לגת.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים?

בכרם הנעשה בית הפרס,

אבל הנוטע בית הפרס - ימכור לשוק.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר ידעת שהאוכלים לא יטמאו אלא אחר שהוכשרו באחד משבעה משקין.

וכבר הודעתיך בשבת שמכלל שמונה עשר דבר שגזרו הבוצר לגת הוכשר לטומאה. והתבאר בגמר שבת סיבת זה, ובכלל הטעמים לפי שפעמים יבדוק אדם כרמו כאשר ירצה לבצור אותה, ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו לראות אם הוא מבושל, אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים, אולם בוצר לשוק אינו מוכשר.

וכאשר היה כרם בבית הפרס [הקילו] בזאת הגזרה להיות טומאת בית הפרס דרבנן כמו שהתבאר, ואמר שאם נטהרו האנשים והכלים בהזאת שלישי ושביעי [והוא אמרו] ושונין, עד שלא יהיה שם טומאת מת אמיתי, כדי שלא יהיה חושב שהוא יבצור בזה הפרס עצמו טמא, אחר יחתוך ויוציא הענבים חוץ לבית הפרס וישאו אותם אנשים אחרים טהורים, לפי שהם יטמאו באוהל בהכרח לפי שמעת שיכנסו לבית הפרס יטמאו, ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרין כל זמן שיהיו בבית הפרס, וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח ונשאר בהכשר כמו שגזרו על בוצר לגת, ולזה כאשר יגעו הטהורים אשר ישאו הענבים לגת בבוצרים אשר הם יטמאו טומאת בית הפרס נטמאו, ויטמאו הענבים שהן מוכשרין כמו שביארנו.

ובית שמאי אומרים, שאין תקנת בצירה לגזירת בוצר לגת כלל, אלא אם הבוצר לא יגע בכלי שלא יטמאהו ויטמא הכלי לענבים, ואמנם יחבר חיבור על המגל ואז יבצור בו בכלי טהור שלא יקבל טומאה, או יבצור הענבים באבן אשר לא יקבל טומאה, וישימהו בכפישה, וכבר אמרנו שהוא כלי לו אוגן גבוה. והאמת אצלי שהיא לא תקבל טומאה שהיא בלא ספק מכלי אבנים והדומה לזה, ולזה תציל באוהל המת כמו שהתבאר בחמישי מזאת המסכתא.

ואמר רבי יוסי, שזה הדין אשר זכר בית הלל אמנם הוא בכרם נטוע בבית הפרס שאין תקנה בבצירה, אבל כאשר יבצור לגת הנה הוא מוכשר להטמא, אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר.

ואין הלכה כרבי יוסי.

וכבר הקדמנו בפתיחת זה הספר שהאדם אשר יטמא בבית הפרס הוא אב הטומאה, ולזה יטמא אדם וכלים כמו שהשרשנו שם:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

כיצד בוצרים. בטהרה בית הפרס:

מזין על האדם ועל הכלים ושונין. מזין בשלישי ושונין בשביעי:

ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע"ג דמודו בית הלל דבוצר לגת הוכשר דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפ"ק דשבת (דף יז.) ומשמנה עשר דבר הוא הני מילי לטומאה דאורייתא אבל בית הפרס דרבנן הוא ולא חשבינן להו כמוכשרין לטומאת בית הפרס ולהכי נמי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים ושונין שאם היו הבוצרין טמאין טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה אע"פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה וכי מיטהרי מטומאה דאורייתא לא מיטמו ענבים בנגיעתה משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשרו הכשר גמור:

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס מקבלין מן הבוצרין ומוליכין לגת בכלים אחרים אבל הבוצרין אין מוליכין אותן לגת לפי שהגת מלא משקין ומיתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו. כל הבוצרים נגעו בענבים טמאין כל הענבים כדתניא בתוספתא [שם] בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא אלו דברי ב"ה כלומר דחשיבי ליה כטהור לגבי ענבים שבצר הוא ולא לענבים שבצר חבירו וה"נ נחשב כטהור לענבים של בית הפרס זה ולא לענבים של בית הפרס אחר וכדפרישי' בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור ונוגע בענבים שבצר חבירו דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר אע"פ שהמקבלים מערבים הכל דה"נ מערבין של בית הפרס זה בשל בית הפרס אחר כיון דטהורים ואין לפרש נגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים קאמר חדא דמילתא דפשיטא היא ועוד דא"כ הוה ליה למיתני אלו באלו ובית שמאי סברי דבוצר לגת הוכשר אפי' לטומאת בית הפרס משום הכי קאמרי אוחז את המגל שהוא בוצר בו בסיב דלא מקבל טומאה או בוצר בצור אבן חדה דלאו כלי הוא וחזיא לחתיכה כדכתיב (שמות ד) ותקח צפורה צור:

ונותן לתוך כפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה וכפישה לאו בת קבולי טומאה:

ומוליך לגת. אפי' הוא עצמו כיון דזהיר ולא נגע ואית ליה נמי היכירא שמניח בכפישה כדאשכחן בגיטין בשילהי הנזקין (דף סב.) גבי מרחה בכפישה או באנחותה:

ומכר לשוק. קנסא בעלמא דקנסינן ליה משום דלא היה לו ליטע בית הפרס:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כיצד בוצרין בית הפרס - ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:

מזין על האדם ועל הכלים - בשלישי:

ושונין - בשביעי:

ומוציאין חוץ לבית הפרס - ואע"ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא ^א, ואע"פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:

ואחרים - שלא נכנסו בבית הפרס:

מקבלין - מן הבוצרים:

ומוליכין לגת - בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו^ב - הבוצרים נגעו באחרים המקבלין:

טמאים - המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

בית שמאי אומרים אוחז את המגל - דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:

או בוצר בצור - והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:

ונותן, לתוך כפיששה - כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:

ומוליך לגת - אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס - שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה ^ג, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר' יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:

ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:

ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:

הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:

ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) לשון הר"ש, שאם היו טמאים טומאה דאורייתא כו'. משמע דטהורים א"צ הזייה כלל. ומתניתין לא משמע הכי. אבל להר"מ מזין אף על הטהורים, וטעמא, כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס אלא מפני שהוא ספק. ועתוי"ט:

(ב) (על ה) כך היא גירסת הר"ש. אבל כתב, דאין לפרש שנגעו בוצרים במקבלים, דא"כ פשיטא. [וזה לא קשיא דטובא קמשמע לן דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרין ורשאין לבוצרן, כשיצאו חוץ לבית הפרס נחשבם מוכשרין. תוי"ט] ועוד, דהוה ליה למימר אלו באלו. ופירש הוא, שנגעו זה במה שבצר זה. ודמי להא דאיתא בתוספתא, בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) כלומר, שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק, ודאי טהורים הן, שלא גזרו אלא על הבוצר לגת:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

כיצד בוצרים וכו'. ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים:

אם נגעו אלו באלו. כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב"ם בפי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר"ש ז"ל גריס אלו ואלו בוי"ו:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כיצד בוצרים בית הפרס:    באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]:

ושונים:    ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש:

ובוצרים:    לוקטין הענבים מהגפנים:

ואחרים:    אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ:

ומוליכים לגת:    אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ:

אם נגעו אלו באלו:    הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם:

טמאים:    ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום:

בדברי בית הלל:    נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא:

בית שמאי אומרים:    ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו':

אוחז את המגל בסיב:    באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות:

או בוצר בצור:    אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]:

ונותן לתוך הכפישה:    ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן:

ומוליך לגת:    אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס:    שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר:

ימכר לשוק:    ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת