משנה אהלות יח ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה ב | >>
שלשה בית פרסות הן:
החורש את הקברה, נטעת כל נטעו, ואינה נזרעת כל זרע, חוץ מזרע הנקצר.
ואם עקרו, צובר את גרנו לתוכו וכוברו בשתי כברות, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, התבואה בשתי כברות, והקטניות בשלש כברות.
ושורף את הקש ואת העצה, ומטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל.
שלשה בית פרסות הן -
- החורש את הקבר -
- ניטעת כל נטע,
- ואינה נזרעת כל זרע - חוץ מזרע הנקצר.
- אם עקרו -
- צובר את גורנו לתוכו,
- וכוברו בשתי כברות - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- תבואה - בשתי כברות,
- וקטניות - בשלש כברות.
- ושורף את הקש, ואת העצה.
- ומטמא - במגע ובמשא,
- ואינו מטמא - באוהל.
כאשר נחרש הקבר הנה כבר נתפזר על פני כל הארץ, ולזה יטעו בו האילן להמשך שורשו תחת הארץ, ולא תזרע בו הזרע לפי שהיא תהיה מחוברת לעפר העליון אשר בו נתפזרו העצמות, וכאשר יתלש זה נתלש עמו מן העפר אשר בו העצמות ושארית הבשר.
ואם היה הדבר אשר זרע מה שאין דרכו שיתלש אשר לא יצא שורשו מן הארץ הנה זה מותר, כמו החיטה והשעורה.
ואם זרע מה שדרכו שיקצר, ואחר כך תלש אותו, הנה העפר אשר נתלש עמו כמו שזכרנו בדין בית הפרס עצמו, והוא עניין אמרו ואם עקרו, צובר גרנו לתוכו.
אחר יכברהו בכברה פעם אחר פעם, עד שלא ישאר שם עצם כשעורה.
ותבואה - היא חמשת המינים.
וקטניות - הן הפולים והאפונים, שיתחבר בהם עפר רב.
וקש - הוא התבן מחמשת המינים.
ועצה - הוא תבן הקטניות.
עוד אמר שזה בית הפרס הנזכר מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. וזהו בית הפרס הנמנה בשני מזאת המסכתא.
והלכה כחכמים:
שלשה בית הפרסות הן. כדקתני שדה שנחרש בה קבר ושדה שאבד בה קבר ושדה בוכין ולא היו ראוי למנות עמהם שדה בוכין דטהור גמור הוא אלא משום דשייך בו דין זריעה ונטיעה קא חשיב ליה:
החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל (מ"א) שיעורו מלא המענה:
ניטעת כל נטע. ודלא כר"י דאסר לעיל בכרם) ודוקא בכרם אסר משום דבוצר לגת הוכשר:
חוץ מזרע הנקצר. דזרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם השרשים הנעקרים עם עפרורית של שדה:
ואם עקרו. אותו הזרע הנקצר כגון חטין ושעורים וכיוצא בהן:
צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמו צובר את הגורן ולא יביאנו לבית שלא להרבות טומאה עד אחר דישה:
וכוברו בשתי כברות. לאחר דישה כוברו בשתי כברות זו אחר זו שמא נתערב עמו עצם כשעורה:
והקטניות בשלש. יש עפרורית בקטנית יותר מתבואה לפיכך חיישינן טפי לעצם כשעורה בקטנית והתבואה והקטנית טהורים ממ"נ דלא הוכשרו:
קש. הם השיבולים ידות של תבואה:
עצה. ידות של קטניות. ושורפן בשדה שמא יש בהם עצם כשעורה א"נ אשדות קאי דומיא דאחריני דבסיפא דקיימי אדשדה:
ואין מיטמאים באהל. השדה דכל טומאתו משום עצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל:
שלשה בית הפרס הן - כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים ד:
ניטעת כל נטע - נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר' יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:
חוץ מזרע הנקצר - אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:
ואם עקרו - אותו זרע הנקצר:
צובר את גורנו לתוכו - לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:
וכוברו בשתי בברות - זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:
והקטניות בשלש - לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן ז, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:
ושורף את הקש ואת העצה - בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה ח:
קש - תבן של תבואה ט:
עצה - תבן של קטניות:
ומטמאה במגע ובמשא - שדה בית הפרס שאמרנו:
ואינה מטמאה באוהל - דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:
שלשה בית הפרסות הן. כתב הר"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר"ש:
החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר"ש:
נטעת כל נטע. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב"ד פ"י מהט"מ [הלכה ח']. והרמב"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע"כ. ועיין לקמן:
[*התבואה. היא חמשת המינים. הרמב"ם].
[*והקטניות. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב"ם]:
[*בשלש כברות. כתב הר"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]:
[*ושורף את הקש. פירש הר"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש. והיה נ"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ"ל]:
[*הקש. פירש הר"ב תבן וכו'. וכ"כ הרמב"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ"ח. ופ"ט משנה ז. ובשבת פ"כ מ"ג וה'. ובב"מ ריש פ"ט. ועיין מ"ש שם בב"מ. והר"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע"כ]:
ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובנוסחת מהר"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר"ב. אבל הרמב"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ"י מהט"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא:
(ד) (על הברטנורא) לא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים, דטהור גמור הוא, אלא משום דשייך בה דין זריעה ונטיעה, קא חשיב ליה. הר"ש:
(ה) (על המשנה) הקבר כו'. הוא בית הפרם דריש פרקין [דלעיל] ששיעורו מלוא המענה. הר"ש:
(ו) (על המשנה) ניטעת כו'. שהנוטע אין דעתו לעקור, ואם תהיה טומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום. הר"א. והר"מ כתב, לפי שהשרשין יורדים למטה משלשה ולכך טהור כדלקמן משנה ה':
(ז) (על הברטנורא) כלומר, התבואה והקטניות:
(ח) (על הברטנורא) מפני שהם רב ומסתבכין ביחד וא"א לבודקן. אבל הר"מ כתב, אם תתיר לו בהנייה, מוציאו למוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה:
(ט) (על הברטנורא) וקשה, דבכמה דוכתי תנן התבן והקש. והר"ש כתב, קש הם השבולים ידות של תבואה. וכן עצה, ידות כו':
החורש את הקבר וכו'. היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה:
ושורף את הקש ואת העצה. פי' הר"ש ז"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע"כ:
ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י"ט שהיא נוסחת מהר"ם ז"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע"כ:
יכין
שלשה בית פרסות הן: חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל:
החורש את הקבר: שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]:
נטעת כל נטע: ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר:
ואינה נזרעת כל זרע: דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא':
חוץ מזרע הנקצר: שהכל קוצרין אותו:
ואם עקרו: לזרע הנקצר:
צובר את גרנו לתוכו: ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו:
וכוברו בשתי כברות: נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה:
וחכמים אומרים התבואה: הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל:
והקטניות: הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין:
בשלש כברות: דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן:
ושורף את הקש: לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד:
ואת העצה: הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]:
ומטמא במגע ובמשא: כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא:
ואינו מטמא באהל: שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת