רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ו עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאלחתום אינו רשאי שלא לחתום - פשיטא, היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה, וקסבר דשיכרא הוא, פתח ובירך בדשיכרא וסיים בדחמרא, יצא. ואפילו סיים בדשיכרא, יצא, דתנן: ועל כולם אם אמר "שהכל נהיה בדברו", יצא. אלא היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדישכרא, מאי? בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן? ולא איפשיטא, ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה, דספיקא דרבנן לקולא.
תניא: בשחרית, פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, לא יצא. פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור, יצא. בערבית, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות, לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, יצא. כללו של דבר, הכל הולך אחר חיתום ברכות. הכל, לאתויי מאי? לאתויי היכא דאכל תמרי, וסבר דנהמא אכל. פתח ובריך בדנהמא וסיים בדתמרי, יצא; אי נמי סיים בדנהמא, יצא. מאי טעמא? תמרי נמי מיזן זייני.
אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל שאינו אומר "אמת ויציב"
הקריאה שקורא אחר כך, אלא כשקורא מיד. אבל ברכת התורה שתקנוהו לחיוב קריאת התורה, פוטרת כל היום ואין צריך לברך לכל פעם ופעם שקורא. ולכאורה היה נראה לחלק בין מי שקריאתו כל היום או רובו, ובין מי שאינו קורא בקביעות אלא במקרה, דמי שקורא בקביעות – דין הוא שייפטר בברכת התורה שאמר בבוקר, מפני שלדעת כן אומר אותה שיקרא כשירצה, בין מיד, בין אחר שעה, בין שכוונתו על כל פנים לקרות או לשנות ויודע שיקרא. אבל אדם אחר, שאינו יודע אם יקרא אם לאו, אינו מברך לכונה שיקרא, על כל פנים כשבא במקרה ללמוד היה לו לברך, כיון שמתחילה לא נתכוון לאמרה על קריאה שיקרא ביום, אלא שנהגו העולם שלא לברך כלל, אפילו בבואם ללמוד דרך מקרה, משום דכיון דמצות הקריאה כל היום היא, אותה הברכה שבבוקר פוטרת כל מה שיקרא ביום. אלו הם דברי ר' יצחק ז"ל.
ואמר מורנו הרב נר"ו, דאכתי איכא למידק, דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום, ואפילו הכי אם חלץ אותן וחוזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך, ובציצית נמי, אף על פי שמצותו כל היום, אם מתעטף בו הרבה פעמים ביום, צריך לברך על כל פעם ופעם. וקבלה בידו מרבותיו, שאפילו נפל מעליו ולקחו מיד ונתעטף בו, שמברך עליו, ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו. והכא נמי, אף על פי שמצות הקריאה כל היום, היה לו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם. ונראה לו לתרץ, שאינו דומה זה לזה, מפני שהתפילין כשחולצן, או הציצית כשמפשיטן מעליו, נגמרה מצותן, ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת, מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך. אבל בקריאה, כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום, ולפיכך כשקורא וחוזר – למצותו הוא חוזר, ואין צריך לחזור ולברך. ואפילו כשקורא בלילה לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא, שיצטרך לחזור ולברך, שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה, גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום, וכדאמרינן בירושלמי, אמר רבי יוחנן: אנן אגירי דיומא אנן, יזפינן ביממא ופרעינן בליליא, כלומר, מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום; וכיון שכן, ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום, אם כן אנו כמו פועלים, שאין לנו להתבטל מהקריאה. ומה שאנחנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו, ואנחנו פורעין אותה בלילה. הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא, ולפיכך בברכה שבירך בבוקר להיפטר ממה שלומד ביום, באותה ברכה נפטר גם כן במה שלומד בלילה.
וכיוצא בזה הורה רבי יעקב ז"ל לענין סוכה, שאמר שאינו מברך כשנכנס לישן בה, מפני שמא לא יוכל לישן והויא ברכה לבטלה. וכי תימא יברך בשעה שמתחיל להתנמנם, שמא באותה שעה אין ידיו נקיות, דידיים עסקניות הן. ושאלו לו, אם כן היאך ישן בה בלא ברכה? והשיב, שהברכה שמברך בשעת אכילה פוטרת הכל עד אכילה אחרת, שהאכילה היא יותר עיקר מכל שאר הדברים, ועל כן עשו עיקר ממנה לחייבו שיברך בשעת אכילה, כדי שיפטור השינה והטיול וכל מה שמשתמש בה עד אכילה אחרת. הכא נמי, בברכה שבירך בבוקר נפטר עד יום אחר.
פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא וכו' — פירש רש"י ז"ל, שבשעה שהתחיל הברכה טעה במחשבה, שהיה סבור שהוא שכר, ופתח ואמר בא"י אמ"ה על דעת שיסיים בשהכל נהיה בדברו, ובינתיים הכיר שהוא יין וגמר הברכה כראוי וסיים בורא פרי הגפן, יצא כיון שחתם כראוי וכו'. וכן מפרש באידך ברייתא, בשחרית פתח ביוצר אור וכו', רוצה לומר שהיה מכיר שהוא יום, והתחיל בא"י יוצר אורת0111, ואחר שהתחיל נתבלבלה דעתו וחתם בא"י המעריב ערבים. פתח במעריב ערבים וכו', פירש דמתחלה הכיר שהיא לילה והתחיל לומר "מעריב ערבים", ובינתיים שכח וחתם "בא"י יוצר המאורות", לא יצא, כיון שחתם בטעות, שהכל הולך אחר החתימה, כדמפרש ואזיל. ומאי דמדמי להו תלמודא אהדדי, משום דכמו דלעיל אזלינן בתר חתימה ולא חיישינן למה שנתכוון בטעות בשעה שהתחיל הברכה, הכא נמי אזלינן בתר חתימה ולא חיישינן למה שאמר ההתחלה בטעות, ואם היה שחרית ופתח במעריב וסיים ביוצר המאורות, יצא. ולפי זה הפירוש יש לשאול, מאי דאמרינן: אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי, בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, ולא איפשיטה. ואם איתא שאינו אלא במחשבה, אמאי לא אפשיטה? שאף על פי שכוונתו היתה לברך בטעות על היין, מה בכך, הרי נעשית המצוה, ומצוות אינן צריכות כוונה. ולפי מה שפסק הרי"ף ז"ל דמצוות צריכות כוונה, אתי שפיר, דמשום הכי אמרינן בתר פתיחה אזלינן, שלא נתכוון לברך על שכר ולא יצא, דמצוות צריכות כוונה, או בתר חתימה אזלינן, ויצא, שהיתה החתימה כראוי.
אמנם רבינו האי גאון זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצוות אינן צריכות כוונה, וקשה להם, דהוה לן למימר שאף על פי שלא נתכוון לברך על השכר מתחלה, כיוון שנעשית המצוה – יצא, ואמאי לא אפשיטא? ויש לומר, דאפילו מי שסובר דמצוות אינן צריכות כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום כוונה, כגון נטילת לולב (סוכה מב א), דאמרינן: מדאגבהו נפק ביה, וכן כל כיוצא בזה; אבל במצוה שתלויה באמירהת0112 בלבד, ודאי צריכה כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוון באמירה ואינו עושה מעשה – נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוות.
ורבינו שמואל ז"ל סובר, שאף על פי שמצוות אין צריכות כוונה, ויצא בדיעבד, זהו כשעושה המצוה בסתם; אבל כשמתכוין בידיעה שלא לצאת, ודאי אינו יוצא. והכא מהא טעמא לא איפשיטא, משום דקסבר דחמרא הוא, ופתח בדחמרא, ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל אלא מחמרא. ומזה הטעם אומר שנוהגין העולם להבדיל בביתם במוצאי שבת אף על פי ששמעו הם ונשיהן ובני ביתם ההבדלה בבית הכנסת, ואין הברכה לבטלה, מפני שבשעה ששמעו אותה בבית הכנסת היתה כוונתם שלא לצאת בה, כי אם באותה שמבדילים בביתם. והכא נמי, כיון שנתכוין שלא לצאת אלא מן היין, לא יצא.
והרמב"ם ז"ל מפרש בעניין אחר, שפתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא – רוצה לומר שגמר כל הברכה כמו אם היה שכר, ואחר כך סיים ואמר בורא פרי הגפן קודם שישתה, כגון שאמר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו ובורא פרי הגפן, יצא כיוון שסיים כראוי. ואפילו סיים בדשיכרא, כלומר ששתה מיד שאמר שהכל נהיה בדברו, ונמצא שהיה הסיום כמו בשכר, יצא. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא, כגון שאמר בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן ושהכל נהיה בדברו, מאי? בתר פתיחה אזלינן, כלומר אחר מה שאמר בתחילה בורא פרי הגפן, ולא יצא, שהברכה לא היתה כלום? או אחר מה שאמר בסוף שהכל והברכה נאמרה כראוי ויצא. ולא איפשיטא, וכיון דלא איפשיטא הויא לה ספיקא דרבנן ולקולא, דמספיקא אין אומרים ברכה לבטלה. והאי אידך ברייתא, דבשחרית פתח ביוצר אור, מפרש אותה שהתחיל בא"י יוצר אור, ובשעת החתימה במקום בא"י יוצר המאורות חתם בא"י המעריב ערבים, וכן כולה על זה הדרך, כמו שכתבנו למעלה לפירוש רש"י ז"ל.
ויש קושיא לדרך הזה, דבגמרא חזינן דמדמי הני ברייתות אהדדי, ולזה הפירוש אינן דומות, דחיתום האמור בכאן רוצה לומר חיתום מדבר אחד בלבד, או מיוצר המאורות או ממעריב ערבים, וחיתום האמור למעלה הוא שבסוף אמר מעניין אחד, ובאותה חתימה עצמה אמר מתחלה מעניין אחר, ונמצא שבין בא"י ובין החתימה עצמה מפסיק. ולפיכך נראה שהפירוש האחר הוא יותר עיקר.
ואף על פי שההלכה מתפרשת בדוחק לפירוש ר"מ ז"ל, אפילו הכי לעניין הדין נראין דבריו, ואם אירע מעשה כך, שאמר על היין בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, יצא. וכן על השכר, אם אמר לדעת יין בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא. וכן ביוצר אור, אם חתם בשחרית בא"י המעריב ערבים יוצר המאורות – יצא, ולא נחוש להפסקה. מפי מורי ורבי הרב נר"ו.
אי נמית0113 סיים בדנהמא — כלומר, שבמקום ברכת העץ ועל פרי העץ אמר ברכת המזון, יצא, דתמרי נמי מיזן זייני, ולפיכך יוצא בברכת המזון אדתמרי, מה שאין כן בשאר פרי של ה' מינין. ואמרו רבני צרפת ז"ל שגם על היין, אם שתה אותו ושכח ובירך ברכת המזון [במקום] על הגפן ועל פרי הגפן – יצא. וכן נראה בפירוש בסוגיית הגמרא, דאמרינן התם דחמרא סעיד ומשמח, והוינן בה: אי הכי, ניבריך עליה שלש ברכות? ומהדרינן, לא קבעי אינשי עליה, דמשמע דמן הדין היה לברך עליה לכתחילה כמו על הפת, אלא משום דלא
הערה ת0111: נ"ב: ואינו כן בפירוש רש"י שלנו, אלא גם פה פירושו שהתחיל אדעתא דלימא יוצר אור, וכשאמר "מלך העולם" נזכר שאינו פתיחתו וסיים "אשר בדברו מעריב ערבים". ב"ח.
הערה ת0112: נ"ב: כלומר, מטעם סברא זו איכא למימר דלא אפשיטא הך בעיא במקומה, אבל לפום הסוגיא דריש פרק היה קורא שמעינן דאף בקריאת שמע שתלויה באמירה בלבד – אין צריך כוונה למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה. ב"ח.
הערה ת0113: נ"ב: דאי נמי. ב"ח.
לתורה ולישראל.
פתח בדשכרא — בתחילת הברכה פתח על מנת לומר "שהכל נהיה בדברו", וכיוון שהגיע ל"מלך העולם" נזכר שהוא יין.
וסיים בדחמרא — שאמר "בורא פרי הגפן".
פשיטא שיצא, דהא אפילו סיים כל הברכה בדשיכרא, שאמר "שהכל נהיה בדברו", יצא.
אלא הא קא מיבעיא לן, פתח בדחמרא אדעתא לומר "בורא פרי הגפן", וכשהגיע ל"מלך העולם" נזכר שהוא שכר ואמר "שהכל נהיה בדברו".
מאי, בתר פתיחה אזלינן — שפתח אדעתא לומר "בורא פרי הגפן", והוי כמו שסיים כך, ואין ברכה זו מוציאה מידיר0111 שכר, שאינו מין גפן.
פתח בשחרית — אדעתא לומר "יוצר אור".
וסיים — כשאמר "מלך העולם" טעה וסיים פתיחתו "אשר בדברו מעריב ערבים".
יצאר0112 — שהרי מזכירין מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, כדאמרינן לעיל, נמצא מעיקרא כי פתח על מנת לומר "אשר בדברו מעריב ערבים" היה דעתו לומר "גולל אור", והוי כאילו פתח אדעתא דשחרית, וכן סיפא איפכא, דלעולם אדעתא דתרוייהו פתח.
ופתח ברכה אחרונה — בדנהמא, על דעת לומר ברכת לחם, דהיינו על המחיה ועל
הערה ר0111: ברכת. ב"ח.
הערה ר0112: ולא משמע מיניה לחמרא ושיכרא, דלגבי ברכת ערבית ושחרית הוא דמצי למימר דכי פתח בזו וסיים בזו יצא. ב"ח.
פיסקא לחתום אינו רשאי וכו': גמ' פשיטא היכא דנקיט וכו' — נמצאת הלכה זו משובשת בהלכות הרב ז"ל, וכן היה לו לכותבה: פשיטא, היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשיכרא הוא, פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאפילו סיים בדשיכרא יצא, כדתנן: ועל כולם אם אמר "שהכל נהיה בדברו" – יצא. אלא נקט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא הוא, פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי? ולא אפשיטא ולקולא עבדינן. והיכא דנקט כסא דשיכרא ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא לא יצא. והיכא דאכל תמרי ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, דאפילו סיים בדנהמא יצא; מאי טעמא? תמרי נמי מיזן זייני. והיכא דאכל נהמא ופתח בדתמרי וסיים בדנהמא היכי עבדינן? לקולא עבדינן. פתח בדנהמא וסיים בדתמרי לא יצא. ובגמרא סברוה למיפשט בעיין מדתניא בשחרית פתח ביוצר אור וכו'. ואדחיא לה. אחרי שכתבתי זה מצאתיה כהוגן במקצת נוסחי הלכות הרב ז"ל. ויש לומר שלא הזכיר הרב ז"ל דין אכל נהמא פתח בדתמרי וסיים בדנהמא, לפי שכבר הזכיר דין נקט כסא דשיכרא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא, והיינו בעיין דעבדינן לקולא. אבל הזכיר דין אכל תמרי לאשמעינן דאפילו פתח בדנהמא וסיים בדנהמא יצא, דתמרי נמי מיזן זייני. כללא דשמעתא, נקט כסא דחמרא, אפילו פתח בדשיכרא וסיים בדשיכרא יצא, וכן אכל תמרי, אפילו פתח בדנהמא וסיים בדנהמא. והיכא דנקט כסא דשיכרא, פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא, יצא. פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, לא יצא. וכן אכל נהמא, פתח בדתמרי וסיים בדנהמא, יצא. פתח בדנהמא וסיים בדתמרי, לא יצא. אשתכח השתא דבכולהו גווני נפיק, בר מן נקט כסא דשיכרא פתח בדשיכרא וסיים בדחמרא, ובר מן אכל נהמא פתח בדנהמא וסיים בדתמרי.
הערה א: כתב הרא"ש: גירסת רש"י: פשיטא, היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר שיכרא הוא, פתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא – יצא, דאי נמי סיים בדשיכרא, יצא, דתנן: על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא. אלא נקט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, מאי? בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן? ופירוש הגירסה כתובה בעמוד לפנינו. וזה לשון הרא"ש: הקשה הראב"ד על גירסה זו ועל פירוש זה, שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה, אפילו בלא שום כוונה, הברכה עולה לו, כל שכן שהוא מתכוון לשום ברכה בעולם. ונראה דלאו קושיא היא, דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעיקר הכוונה לברכה אחרת. מיהו קשיא לפירושו, דהא תנן בברייתא: פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, דלא משמע אדעתא דיוצר אור, אלא שאמר יוצר אור, דומיא דסיים במעריב ערבים. הלכך נראה כגירסת רב אלפס: פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר שכרא הוא, פתח ובירך בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, דאפילו סיים בדשכרא יצא וכו', וזו פירושה: פתח ובירך בדשכרא, שאמר שהכל נהיה בדברו ונזכר שהוא יין, ואמר בורא פרי הגפן גם כן, וכן היתה אמירתו: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, יצא, דאפילו סיים בדשכרא, שאמר שהכל נהיה בדברו ולא אמר בורא פרי הגפן – יצא, דתנן ועל כלם וכו'. אלא היכא דנקט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא ואמר בורא פרי הגפן וסיים בדשכרא שאמר גם שהכל נהיה בדברו, מאי? בתר פתיחה אזלינן, ולא הוי ברכה, או בתר חתימה אזלינן, והוי ברכה. וכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא ולא מהדרינן ליה, עד כאן לשונו.
הערה ב: התוס' ורבנו תם פליגי על זה וכתבו דלא יצא, ומהדרינן ליה.
לשון ריא"ז בירך על השיכר ברכה של יין, אף על פי שהיה דעתו בפתיחתו לברך על השכר, הואיל והוציא מפיו ברכת היין לא יצא וצריך לחזור ולברך כמו שביאר מז"ה, עד כאן לשונו.
לשון ריא"ז הערה ג: אכל לחם וכסבור שאכל תמרים, ופתח לברך על דעת תמרים והוציא מפיו ברכת הזן, הרי זה ספק בתלמוד. ונראה בעיניי שצריך לחזור ולברך מספק, לפי שברכה אחרונה מן התורה היא והרי הוא ספק תורה, עד כאן לשונו.
הערה ד: כתב הרא"ש: עוד אמרו בשם רבני צרפת, שאפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד, בין על היין בין על התמרים, יצא (ואף על פי שאין בה אלא מעין הזן בלבד), ובברכת על העץ יש בה מעין שלש, ואפילו הכי יצא, כיוון דמטעם שהם מזון אנו אומרים שיצא, אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד יצא. וכן נראה [דדווקא] אם סיים הברכה ברוך אתה ה' (אמ"ה) הזן את הכל, דאי אפשר לברך אחריו אלא ברכה אחת. אבל אם אמר כל נוסח הברכה עד ברוך אתה ה' הזן, ולא חתם – יתחיל "ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" ויסיים ברכה מעין שלש כמו שאמר, ונוסח ברכת הזן הוא במקום על העץ ועל פרי העץ, עד כאן.
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)