פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף ו ע"ב

הלכות רב אלפסעריכה

בשחריתא, ו"אמת ואמונה" ערבית - לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב). ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע - כורע בברוך, וכשהוא זוקף - זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב? דכתיב: "ה' זוקף כפופים" (תהלים קמז). רב ששת, כי הוה כרע, כרע כחיזראב, וזקף כחוייא.

ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה, מתפלל אדם "האל הקדוש" ו"מלך אוהב צדקה ומשפט", חוץ מעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שהוא מתפלל "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". רבי אלעזר אומר, אפילו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אם אמר "האל הקדוש" ו"האל המשפט" - יצא, שנאמר: "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" וגו' (ישעיהו מה). מאי הוי עלה? ואסיקנא: והלכתאג - המלך הקדוש והמלך המשפט. ומדאסיקנא הכי, שמע מינה דליתא לדרבי אלעזר דאמר: אם אמר

רש"י (ליקוטים)עריכה

הכלכלה וכו'.

להגיד בבקר חסדך — והיינו אמת ויציב, שכולה נתקנה על חסד שעשה לאבותינו, שהוציאם ממצרים ובקע להם מים והעבירם. וברכת אמת ואמונה על העתידות כמו כן, מדברים שאנו מצפין שיקיים לנו (הבטחת אבותינו)(א) לגאלינו מכף כל העריצים ולשום נפשינו בחיים וכהאי גוונא, שכל אלו נסים התדירין תמיד.

כשהוא כורע — באבות והודאה, כורע בברוך, וזוקף עצמו כשהוא מזכיר השם.

כי חיזרא — המקל שביד אדם, שחובטו בבת אחת כלפי מטה.

זקיף כחויא — בנחת, בתחלה ראשו ואחר כך כל גופו, שלא תראה כריעתו עליו כמשוי.

כחויא — נחש, שזוקף עצמו כהאי גוונא.

המלך הקדוש — לפי שימים אלו מראה מלכותו לשפוט העולם.

המלך המשפט — כמו מלך המשפט, כמו "נושאי הארון הברית" (יהושע ג יד), דפירושו ארון הברית.

הדרן עלך מאימתי

הערות והגהותעריכה

הערה (א): הבטחתו ואמונתו. ב"ח

שיטת ריב"בעריכה

להגיד בבקר חסדך — וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו את הבטחת אמונתו לגאלנו מיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה נסים הצריכין תדיר.

מאי הוי עלה — ואסיקנא דהלכתא המלך הקדוש והמלך המשפט. כתב הרב דודי ז"ל, הלכתא כרבה למעבד הכי לכתחילה, ואי שני – לא מהדרינן ליה. דרבה בר חיננא ור' אלעזר לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא: רבה בר חיננא קאמר לכתחילה, ור' אלעזר אמר בדיעבד. ואין דבריו בזה מחוורים אצלי, דמדשיילינן בגמרא מאי הוי עלה, למימרא דמפלג פליגי רבה בר חיננא ור' אלעזר אהדדי, דבמסכת ע"ז בההוא עובדא דההוא גברא דאמר ליה לחבריה: אי מזביננא להאי ארעא לדידך מזבנינא לה וכו', שיילינן מאי הוי עלה, ומתמהינן: מאי הוי עלה?! כדאמרינן! כל שכן היכא דליכא פלוגתא, דליכא לשיולי מאי הוי עלה. אלא מחוורתא דמדקאמר סתמא רבה בר חיננא שמתפלל אדם בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים המלך הקדוש והמלך המשפט, אלמא כוותיה דרבה בר חיננא קיימא לן וליתא לדר' אלעזר. סליק פרקא.

תלמיד רבינו יונהעריכה

קבעינן עליה. ומדחזינן שהקשו גבי יין שנברך עליה לכתחילה ג' ברכות, ולא הקשו בתמרי, משמע דיותר פשוט הוא דיין מיזן זיין מהתמרים. וכיוון שפוטרת התמרים בדיעבד, הוא הדין נמי דפוטרת גבי יין בדיעבד, שהרי אפילו לכתחילה היו אומרים שיברך עליו זה, אלא משום דלא קבעי עליה. ועוד אומרים רבני צרפת ז"ל, שאפילו לא אמר אלא ברכת הזן, בין על היין בין על התמרים, יצא; ואף על פי שאין בה אלא מעין הזן בלבד, ובברכת על העץ יש בה מעין שלש, כיוון דמטעם שהם מזון אמרינן שיצא – אפילו לא אמר אלא ברכת הזן בלבד, מספיק ויצא. מפי מורי הרב נר"ו.

להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות — פירוש, האמונה שהבורא עושה עמנו בכל יום, שאנו מפקידין נשמתנו בידו, והוא מחזירן אלינו בשבח, שהנשמות הולכות עייפות מהעמל שטורחים בני אדם כל היום לבקש פרנסתם, ובבקר הן שבות במנוחה. ואינו כבשר ודם, שכשמפקידין בידו פקדון – מחזיר אותו כמו שנתנוהו לו, ולפעמים יותר גרוע. אבל הבורא יתעלה מחזיר הפקדון בשבח, כאמור. ועל כך אנו משבחין אותו כל לילה, כי הוא ה' אלהינו ואין זולתו; ובבקר אנו משבחין אותו עם יציאת מצרים, ועם החסד שעשה עמנו שגאלנו להיות לו לעבדים.

כשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם — ובגמרא פריך: והא כתיב: "מפני שמי נחת הוא", והכא קאמרינן שזוקף בשם? ומתרץ: מי כתיב "בפני שמי"? אלא "מפני שמי", דמשמע קודם שיזכיר השם, דהיינו כשמזכיר ברוך. והטעם להיות כורע בברוך ולזקוף בשם, מפני שבשעה שכורע מראה הפחד והיראה שיש מלפניו, וכשזוקף מראה הבטחון שיש לו בו בכל ענייניו שייטיב אליו, וזה תלוי בזה; שמי שירא מהשם יתברך הוא בוטח בו, כעניין שנאמר: "ביראת ה' מבטח עוז" (משלי יד).

ואסיקנא והלכתא המלך הקדוש והמלך המשפט — אין לפרש דרבי אלעזר היה אומר דלכתחילה לא יצא אלא בדיעבד, דאם איתא דרבה ורבי אלעזר בהאי פליגי, דרבה סבירא ליה בין לכתחילה בין בדיעבד צריך שיאמר המלך הקדוש והמלך המשפט, ורבי אלעזר סבירא ליה דלכתחילה צריך שיאמר המלך הקדוש והמלך המשפט, אבל בדיעבד אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא – אם כן לא היה לו לומר במסקנא לשון "והלכתא המלך הקדוש והמלך המשפט", דלשון "והלכתא" רוצה לומר שכך יש לו לומר(ב) ולא בעניין אחר; וכיוון דבין רבה ובין רבי אלעזר תרווייהו סבירא להו לכתחילה צריך שיאמר המלך הקדוש והמלך המשפט, מה הוצרך לומר אחר כך "והלכתא (צריך לומר) המלך המשפט והמלך הקדוש"?

הערות והגהותעריכה

הערה (ב): לכתחילה. הב"ח

המאור הקטןעריכה

מאי הוי עלה? רב יוסף אמר: האל הקדוש והאל המשפט, ורבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה למעבד הכי לכתחילה, ואי שני, לא מהדרינן ליה, דלית לן ראיה מהכא לאהדורי. ודאמר רבה בר בר חנה משמיה דרב שמתפלל אדם המלך הקדוש והמלך המשפט בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, לכתחילה קאמר שמתפלל כך. ור' אלעזר אומר: אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא, בדיעבד קאמר, ולא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.

ומה שכתב הרי"ף ז"ל דשמעינן מיכא (מדאמר בגמ' דהלכתא כרבה) דמהדרינן ליה, לא שמעינן מיניה הכי, ונראה שיש חילוף בין הגרסא שלנו ובין הגרסא שלו. וכן נראה שיש שבוש בגרסא שלו מן הגמרא, לפי שמצאנו כתוב בהלכות בעניין "פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה", וכך נמצא כתוב בהן: "אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא, יצא. אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי, ולא איפשיטא ולקולא עבדינן". וזה שבוש הוא, דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא איבעיא לן מעולם, דהא פשיטא היא דאי כסא דשכרא הוא דנקיט בידיה, לא יצא; ואי כסא דחמרא הוא דנקט בידיה, הא נמי פשיטא דיצא, דאי נמי סיים בדשיכרא יצא. וסוגיין דפתח בזו וסיים בזו – יצא, ובלבד שלא יטעה בחתימה שהיא העיקר. דעד כאן לא איבעיא לן אלא בטועה בפתיחה, אבל בחתימה ליכא ספיקא, דוודאי לא יצא. והא דאמרינן: טעה בפתיחה יצא, אפילו אכל נהמא וקסבר דתמרי אכל, פתח בדתמרי וסיים בדנהמא יצא, דהיינו בעיין בפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דלא אפשיטא ולקולא עבדינן, ולא מהדרינן ליה. ואף על גב דמתמה עלה בגמרא מאי קא נפיק, לפום בעיין מתמהינן עלה, כלומר אי הכי תפשוט בעיין. ובמקום הזה לא נתבררו דברי רי"ף, כשפירש דין אכל תמרי ולא פירש דין אכל נהמא, ואדרבה ההוא הוה ליה לאשמועינן טפי. והא דאמרינן לעיל היכא דטעה בחתימה לא יצא, הני מילי בחותם בכסא דשכרא בדנהמא, אי נמי בחותם בדחמרא בתמרי; אבל בחותם בכסא דחמרא בדשכרא, אי נמי בחותם בתמרי בדנהמא, יצא, ואין זו טעות. ולא הוצרכתי לכתוב לך עיקר הגירסא, כי ידועה וברורה היא בכל ספרינו. ופירוש ההלכה תמצאנו על אופניו בפירוש רש"י ז"ל.

השגות הראב"דעריכה

א] ונראה וכו'. אמר אברהם: אין כאן חלוף בגמרא שלנו, אבל מדאמר רבי אלעזר ב"האל המשפט" יצא, מכלל דרב סבירא ליה לא יצא, ורבה ורב יוסף לא הסכימו על דעתיה דרב, הלכך אם אמר "האל" – לא יצא. ואין לנו לומר לא פליגי אלא אם כן פירשה הגמרא. ועוד, אי לאו פלוגתא היא, למה ליה למימר "מאי הוי עלה"? ואין נראין דבריו.

ב] ואי כסא דחמרא וכו'. אמר אברהם: דבפירוש קתני בברייתא, שחרית צפתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא, אלמא פתיחה בלא חתום לא יצא, דבר פשוט הוא. והגרסא המיושבת בהלכת הרב ז"ל כך היא, אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא יצא, אלא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי? ולא אפשיטא, ולקולא עבדינן.

ג] והא דאמרינן לעיל וכו'. אמר אברהם: כבר פסק הרב ז"ל לקולא היכא דאכל נהמא, דהיינו בעיין, ולא הוצרך הרב לכתוב אכל תמרא אלא לאשמועינן מאי דאתמר בגמרא עלה, דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא, דתמרי מיזן זייני; דהא ודאי צריכא.

ד] ופירוש ההלכה תמצאנו וכו'. אמר אברהם: בפירוש הצרפתי. והיינו משליכים פירושי הגאון ורבינו חננאל ז"ל אחר גוינו וטועים היינו, שלא מצאנו מעולם פגם בברכה משום כוונה אחרת. וכבר ידענו, שאפילו בקריאת שמע שהוא מן התורה, אין הכוונה מעכבתה, חוץ מפסוק ראשון; וכל שכן זה, שמתכוין לשם ברכה בעולם. ועוד, שהוא שנוי הגמרא, שאין בעיקר הגירסא "פתח אדעתא דשכרא" אלא "פתח בדשכרא" וכן כולם. וגוף הברייתא נמי כך היא שנוייה: שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, וכן כולם, ואין שם "על דעת" כפירוש הצרפתי. מעתה יש לנו לתפוס פירוש הגאונים, שפירשו: "פשיטא, היכא דנקיט כסא דחמרא וסבר דשכרא הוא, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא – יצא", כגון שאמר: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם שהכל [נהיה בדברו] בורא פרי הגפן, שאפילו סיים בדשכרא נמי יצא. אלא היכא דנקיט שכרא ופתח בדחמרא, דאמר בא"י אמ"ה בורא פרי שהכל, מאי? "בתר פתיחה אזלינן", כלומר: ההזכרה והמלכות אינן אלא "בורא פרי" שהוא ברכת היין, אבל ל"שהכל" אין לו לא הזכרה ולא מלכות. או דלמא אחתימה נמי קיימי. ולא גרסינן אי נמי, ואי איתא, הכי גרסינן ליה: "אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה, פתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא יצא", ובוודאי חתימה בעינן וליכא. והברייתא כמו כן על זה הדרך היא: שחרית פתח ברוך [אתה ה' אלהינו] מלך העולם יוצר אור אשר בדברו מעריב ערבים וכלה עד סוף וחותם ברוך אתה י"י המעריב ערבים, לא יצא. פתח במעריב וכו', שאמר: ברוך [אתה ה' אלהינו] מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים יוצאר אור ובורא חושך וכו' ברוך יוצר המאורות, יצא. אלמא הזכרה ומלכות אחתימה נמי שדינן לה ומשום הכי יצא, ורישא דליכא חתימה כלל לא יצא. ודחינא, שאני התם דאיכא ברכה אחתימה גופה. ועל זה הדרך מתפרשת השמועה יפה, ואין נראין דבריו. ואחרי כל זאת חשבתי להעמיד גרסות באי נמי, כמו שכתב הוא, ובפירושי הגאון ז"ל מצאתי אותה מעומדת ומתוקנת, אם נראה בה מעט דוחק טוב הוא להעמידה, כי היא בנוסחא ספרדית.

מלחמת ה'עריכה

ועוד מאי הוי עלה? רב יוסף אמר: האל הקדוש והאל המשפט, ורבה אמר: המלך הקדוש, המלך המשפט. והלכתא כרבה למיעבד הכי לכתחילה, ואי שני – לא מהדרינן ליה, דלית לן ראיה מהכא לאהדורי. ודאמר רבה בר בר חנה משמיה דרב שמתפלל אדם המלך הקדוש והמלך המשפט בעשרה ימים שבין ר"ה ליום כיפורים, לכתחילה קאמר שמתפלל כך. ור' אלעזר אמר: אם אמר האל הקדוש – יצא בדיעבד, ולא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא.

אמר הכותב: הא לא אפשר; דאי לא פליגי, היכי בעי בגמרא: מאי הוי עלה? הוה ליה למימר: וכן אמר רבה, ורב יוסף אמר: מלך הקדוש, מלך המשפט. מדקא בעו הכי, שמע מינה פליגי, ומספקא להו כמאן מקמאי עבדינן, ואתו בתראי ופליגי בה פלוגתא חדתי; ודכולי עלמא במלכות חתמי, (ודכולי עלמא לית להו) [ודרבה לית ליה] דרבי אלעזר דאמר יצא. ועוד, דלישנא דגמרא נמי דיקא דפליגי, מדלא אמרינן הכי: אמר רבי אלעזר: ואם אמר האל הקדוש, יצא. ואילו היה הלכה כרבי אלעזר, לא פסקו סתם כרבה, המלך הקדוש, המלך המשפט. וכן פסק רב יצחק בן גיאת בשם גאונים ז"ל.

ועוד וכן נראה שיש שיבוש בגרסא שלו מן הגמרא, שלפי מה שמצינו כתוב בהלכות בעניין פשיטא היכא דנקיט כסא דחמרא בידיה, וכך נמצא כתוב בהן: אי נמי היכא דנקיט וכו' דזה שיבוש, דפתח בדשכרא וסיים בדחמרא לא איבעיא לן מעולם, דהא פשיטא היא דאי כסא דשכרא היא דנקיט בידיה לא יצא... עד ולא הוצרכתי לכתוב לך עיקר הגירסא כי ידועה וברורה היא בכל ספרינו, ופירוש הלכה תמצאנו על אופניו בפירוש רש"י ז"ל.

אמר הכותב: כבוד רבינו שלמה ז"ל יהא מונח במקומו, שדבריו טובים לפי ספריו; אלא שספרים משובשים גרמו לו לומר כן. אבל אין בכל נוסחי הגאונים "אדעתא", אלא "בדחמרא" ו"בשכרא". ואין הדברים נוחין, שלא מצינו פסול במחשבה כגון זו. ועוד, שהברייתא קתני: פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, ולא קתני: פתח על דעת יוצר אור ואמר מעריב ערבים, או פתח לומר מעריב ערבים ואמר יוצר אור, דקתני הכל הולך אחר החתום; אלמא בשפתח ואמר יוצר אור ממש נשנית. וכן שנויה בירושלמי: היה עומד בשחרית והזכיר של ערבית וחזר וחתם בשל שחרית, יצא!

אלא כך פירשו ראשונים: פתח בדשכרא וסיים בדחמרא, כגון שאמר ברוך שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, וכל השמועה מתפרשת כן. וכן כתבו רב האי ורבינו חננאל ז"ל, אלא שיש חלוקה ביניהם בחלוף הגרסא, וכבר מפורשת יפה בארוכה בפירוש רבינו חננאל לפי גרסתו. אבל גרסת רבינו הגאון כגרסת רבינו הגדול בהלכותיו.

והוצרכנו לכתוב בכאן תורפה של הלכה כפי דעת שניהם ז"ל, מפני מחלוקתו של בעל המאור. וכך היא הצעה של שמועה: פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא ובריך: ברוך אתה שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, לפי שהרגיש מיד שכוס של יין הוא, יצא, בין דניזיל בתר פתיחה בין בתר חתימה, שאפילו סיים בדשכרא נמי יצא. אי נמי נקיט כסא דשכרא בידיה, ופתח ובריך בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, יצא, שהרי חזר בו מיד תוך כדי דבור וסיים ברכתו כראוי; ומפני שהוסיף בה לא פסל, אלא שאמר: הקב"ה ברא זה וזה. אלא פתח אכסא דשכרא בדשכרא וטעה וחזר בו וסיים בדחמרא, כגון שאמר: שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן, ויצא, שכבר השלים ברכתו כהלכה, וחזרה בטעות שחזר וסיים שלא כראוי לא הויא חזרה לפסלה? או דלמא אפילו בזו – בתר חתימה אזלינן ולא יצא? תא שמע, דאמרינן: שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים, לא יצא.

פירוש, שבירך הברכה כולה ביוצר אור, וחתם בא"י המעריב ערבים, דהוה ליה נקט כסא דשכרא ופתח בדשכרא וסיים בדחמרא. אבל פתח במעריב ערבים וברך כולה בשל ערבית וחתם בה בא"י יוצר המאורות, יצא, דהוה ליה פתח בדחמרא וסיים בדשכרא. קתני מיהת רישא לא יצא, שמע מינה בתר חתימה אזלינן וכדתני|: הכל הולך אחר החתום. ופריק, התם איכא ברכה בחתימה, כלומר: לעולם אימא לך בפתח בדשכרא אדשכרא אף על גב דסיים בדחמרא, יצא, לפי שכבר נשלמה ברכתו לגמרי, ומאי דאמר בתר הכי – מילי דכדי נינהו, אף על גב דטעי בהו לית לן בה. אבל בברייתא, כיון שיש בה חתימה, עדיין (מתורת ברכות) [מתורף הברכות] היא, וכל זמן ששינה, לא יצא. ומיהו בסיפא, אף על פי ששינה בפתיחה יצא, שהכל הולך אחר החיתום שיש בו ברכה.

ואם תקשה, במה יצא? במה שאמר בא"י יוצר המאורות? והלא שנינו: אין רשאי לקצר! איכא למימר, הא אם קיצר יצא, והכי נמי מוכח בפרק כיצד מברכין. אי נמי דלא דמי ההוא דמצלי וטעי לההיא דלא מצלי ולא טעי. וזו אף לדברי רבינו שלמה ז"ל.

ואקשינן: הא ניחא לרב, יש לומר הכל הולך אחר החתום שיש בו ברכה; אלא לרבי יוחנן מאי איכא למימר? כלומר, הלא עיקר ברכה בפותח, ואי איכא לפלוגי משום ברכה (דבחתימה) [דפתיחא] – איפכא מסתברא, רישא יצא, סיפא לא יצא, והכל הולך אחר הפותח שיש בו מלכות! אלא על כרחין לרבי יוחנן ברכה שבחתימה אינה אלא כשאר תופסי ברכות, והוה ליה כאומר בא"י אמ"ה יוצר אור ומעריב ערבים, דהוא דומיא דשכרא וחמרא, אם כן לרבי יוחנן מאי פתח ומאי סיים דקתני? אחתימה, כלומר שפתח בחתימה בא"י יוצר המאורות המעריב ערבים, דקתני לא יצא, דהיינו בעיין! ומפרקינן, כדרבה בר עולא, דאמר כדי להזכיר מדת יום בלילה. כלומר, לעולם כדשנינן, (דאיכא) [דעיקר] ברכה בחתימה. [היכא] דמלכות שבפתיחה אינו מעין חתימה, בכולהו בתר חתימה אזלינן, [ושאני הכא] שאינו אלא כמזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה, הלכך רישא לא יצא, דעיקר ברכה דערבית היא. וסיפא יצא, דשחרית היא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו לעיל: שאני התם דהא בריך, והכי נמי מיפרשא, כדאמרן.

וסיומא דנוסחא דגאון ז"ל: מאי שנא מסיפא וכו'? מאי לאו לאתויי הא דאמרן? לא, לאתויי דאכל נהמא ותמרי. דהיכי דמי? כגון דאכל תמרי וקסבר דנהמא הוא. אבל פתח ובריך בנהמא וסיים בדתמרי יצא, ואפילו אמר הזן את הכל יצא, דתמרי נמי מיזן זייני.

ואית דגרסי בה: היכי דמי? אילימא דאכל נהמא ופתח ובריך בדנהמא וסיים בדתמרא, היינו בעיין. וגרסת רש"י ז"ל גם היא עולה לנו בזה, ואין לי להאריך.

ומה שאמר בעל המאור כי במקום הזה לא נתבררו דברי הרב, כשפירש דין אכל תמרי ולא פירש דין אכל נהמא, השמיט רבינו דין אכל נהמא והוא למד מדבריו, דכיוון דקיימא לן כרבי יוחנן דבעי מלכות, בין שבירך בדנהמא וחתם בדתמרי, בין שפתח בדנהמא וחתם בדתמרי בחתימה גופה, היינו בעיין דשכרא. ולא דמי לרישא דברייתא, דהתם אמר בה מלכות כדאמרן. וכן בירך בדתמרי וחתם בדנהמא לפום מאי דסלקא דעתין היינו סיפא, ולפום דדחינן לא יצא, והיינו נמי בעיין. אלא מיהו כיון דספיקא הוא, וברכת המזון דאורייתא, ובכולהו צריך לחזור ולברך. וזה ממקום טעות לבעל המאור, דהוא אמר בספיקא דאכל נהמא לא מהדרינן ליה, ולכך נשמט זה מן ההלכות, ולא פירש אלא מה שפירשו בגמרא. והוא הדין אכל תמרי, והוצרך לפרשו ללמד דאפילו סיים בדנהמא יצא, דתמרי נמי מיזן זייני.

שלטי הגבוריםעריכה

הערה א: ואיתא בירושלמי: צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות וצור ישראל וגואלו. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד, אי נמי על שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנו אלינו. ופירוש לא יצא ידי חובתו, רוצה לומר לא יצא ידי חובת מצוה כתקנה, אבל לעולם יצא, דברכות אינן מעכבות. טור.

הערה ב: רב האי ז"ל פירש: חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים, וראשו כפוף. וכשהוא כורע, לא יכרע באמצע מתניו וראשו יישאר זקוף. ומיימוני פירש, שיתפקקו כל חליות שבשדרה, ויעשה עצמו כקשת. ובהגהת הרא"ש ז"ל: מי שמתפלל, ובא לו נכרי כנגדו, ויש לו צורות בבגדיו, אל ישתחווה במודים ואפילו יהיה לבו לשמים, עד כאן.

הערה ג: כתב הרא"ש ז"ל: ובלאו האי פסקא קיימא לן כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה. ואם לא אמר מחזירין אותו, מדקאמר רבי אלעזר: אפילו אמר האל הקדוש יצא, מכלל דלרב – אפילו בדיעבד לא יצא, ורבה סבירא ליה כרב. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים שמוסיפין בעשרת ימי תשובה, אם לא אמר – מחזירין אותו, בין ביחיד בין בציבור, דמשנה הוא ממטבע ברכות. ואם מסופק הוא אם הזכיר אם לאו, יחזור ויתפלל, דאמרינן בירושלמי דתענית פרק קמא: תניא, המתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לאו, כל שלושים יום – חזקה מה שהוא למוד מזכיר; מכאן ואילך, מה שצריך מזכיר. כך כתוב בתוספות בשם ר"י ז"ל. ותמיהני למה מחזירין אותו, כיון שאינו מוזכר בתלמוד. דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא, ופסיק תלמודא דלא יצא; אבל בזכרנו ומי כמוך, אם תקנת גאונים היא לאמרם, מנא לן דמחזירים אותו? ואין זה נקרא משנה ממטבע ברכות, מאחר שלא הוזכר בתלמוד, עד כאן.