תלמידי רבנו יונה על הרי"ף

דף א עמוד אעריכה

  • מאימתי קורין את שמע בערבין וכו' - מאי דנקט ערבין ברישא (גמרא דף ב ע"ב), סידורא דקרא נקט, דכתיב "ובשכבך ובקומך". משום הכי בעי מאימתי זמן שכיבה, דמשם ואילך מחייבין למיקרי קריאת שמע. ומפרש: משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - שזהו יציאת הכוכבים, דכתיב גבי תרומה: "ובא השמש וטהר", והיינו ביאת אורו לגמרי; דהכי דרשינן בגמרא (שם): "מאי וטהר? טהר יומא".
ושלושה דינים יש בעניין הקדשים, דתנן (משנה נגעים יד ג): "טבל ועלה - אוכל במעשר, העריב שמשו - אוכל בתרומה, הביא כפרתו - אוכל בקדשים". פירוש: מעשר שני הוא קדשים קלים, והיו אוכלים אותם הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל, כגון שנגע בנבילה או בשרץ, צריך טבילה, ומיד הוא טהור, ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא - צריך טבילה והערב שמש לאכול תרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה, כגון זב או זבה וכיוצא בהן שצריכין כפרה, אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים - דחמירי - עד שיביא כפרתו.
הרי שזמן אכילת התרומה הוא מביאת אור השמש ואילך. ולעניין ק"ש ג"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה:
  • עד סוף האשמורה הראשונה - דהיינו שליש הלילה (דף ג.) דשלוש אשמורות הוי הלילה, דכתיב: "באשמורת התיכונה". ומדקאמר "תיכונה" מכלל דאיכא לפניה ולאחריה, וסבירא ליה לר' אליעזר דמאי דכתיב "ובשכבך" אינו ר"ל כל זמן ששוכבים במיטותיהן, אלא כל זמן שהולכין לשכב, ועד שליש הלילה דרך קצת בני אדם שמאחרין מלשכב ועדיין זמן שכיבה מקרי:
  • וחכמים אומרים וכו' - חכמים ור"ג חולקין על ר' אליעזר בסוף הזמן ודורשין "ובשכבך", כל זמן שבני אדם שוכבין במטותיהן. ואפילו חכמים דאמרי עד חצות (דף ד: ודף ט.), אינם חולקים עם רבן גמליאל בעניין הדרשה ד"ובשכבך", דמודו דמן התורה זמנה כל הלילה. אלא פלוגתא דר"ג וחכמים הוי בסייג, דחכמים היו עושין סייג להרחיק אדם מן העבירה, ור"ג לא חייש לסייג. ומיהו, בין חכמים בין רבן גמליאל, כולהו מודו דלכתחילה צריך לקרותה מייד בצאת הכוכבים.
תדע, דהא אמרינן לקמן (שם) "כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב" וכו', ורוצה לומר, שאפילו כשיבוא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר: "כיוון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע, אוכל ואשתה תחילה", אלא יש לו לקרותה תחילה או לשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואח"כ יאכל. וכיוון דחזינן דאפילו כשיבוא קודם זמנה, חששו שמא יבוא לידי פשיעה והצריכוהו לקרות או לשנות כדי שיתפלל מיד - שמעינן דדברי הכל שצריך לכתחילה לקרות מיד ביציאת הכוכבים. ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד: חכמים סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג, ור"ג ס"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה:
  • ויש להקשות, לרבנן דאמרי דאפילו דיעבד אינו יוצא אלא עד חצות, אם עבר חצות מה יהא דינו? שאם נאמר שלא יקרא כלל, קשה, כיוון דקריאת שמע חיוב מן התורה, היאך יכולין חכמים לפוטרו ממנה?
ואית דאמרי דסבירא להו דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות; שהברכות, שאינן אלא מדרבנן, יכולין הם בשלהם למנוע שלא יאמר אותן אחר שעבר זה הזמן. אבל קריאת שמע שהיא מן התורה, קורא אותה כל הלילה; ואף על פי שאין שכרו כל כך כמו אם קרא אותה בברכותיה, אפילו הכי יש לו שכר, כיוון שיוצא מחיוב של תורה.
ואם תאמר: ולמה אינו אומר הברכות? והא אמרינן גבי קריאת שמע של שחרית, שאף על פי שעבר זמן קריאתה, שאומר הברכות, כדתנן (דף ט:): "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד", ודייקינן עלה (דף י:): "מאי לא הפסיד? לא הפסיד הברכות".
ויש לומר, דגבי קריאת שמע של לילה החמירו יותר, מפני שהלילה היא זמן שינה, ואם יֵדע שיכול לצאת מחיוב קריאת שמע ומחיוב הברכות אחר חצות, יאמר בליבו: מה לי ולצרה הזאת, להכריח עצמי לקרות מיד, כיוון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל.
ונראה למורי הרב נר"ו דסבירא להו לרבנן שאפילו קריאת שמע עצמה, שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפוטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצווה עצמה. דהכי חזינן בלולב, שמצוותו מן התורה יום ראשון, ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (סוכה מב ב ומד א). וגבי סדין בציצית נמי, אף על פי שהתורה חייבה אותו והתירה הכלאים לעניין הציצית, דכתיב: "לא תלבש שעטנז" וסמיך ליה "גדילים תעשה לך", דאלמא משמע שהסדין שהוא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה, אפילו הכי היו פטרין אותו (מנחות דף מ:) בית שמאי, גזירה משום כסות לילה; כלומר, שאף על פי שאם היה לובש אותו ביום מחוייב להטיל בו ציצית מהתורה, אפילו הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית, כיוון דלילה אינה זמן של ציצית, דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, דכתיב "וראיתם אותו וזכרתם", דמשמע כל זמן שיש בו ראיה יש בו זכירה, וכל זמן שאין בו ראיה אין בו זכירה, וגזרו יום אטו לילה. הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת, ואפילו הכי פטרו אותו בית שמאי ללובשו בלא תכלת, משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז. ובהא הלכה כבית שמאי. הכא נמי, אף על פי שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו חכמים משום סייג, כדכתיבנא.
  • ואיפסיקא הלכתא (בגמ' דף ח:) כרבן גמליאל, דאמר שסוף זמן קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר. וזמן התחלת קריאתה הוא מיציאת הכוכבים ואילך, כרבי אליעזר, דבהא ליכא מאן דפליג עליה.
ובירושלמי שואל, על מה נהגו העולם לקרות קריאת שמע קודם זה הזמן? והכי אמרינן התם: הקורא קודם לכן לא יצא. אם כן, למה קורין אותה בבית הכנסת? ומהדרי, לא לצאת בה, אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.
וכיוון שקריאת שמע של בית הכנסת אינו לצאת ידי חובה, ואחר כך צריך לקרותה בבית לצאת ידי חיוב של תורה, צריך כל אדם להיות נזהר בקריאתה, ושלא יסמוך על הקריאה שקורא על מיטתו מפני כמה דברים: האחד, מפני שאותה שעל מיטתו קורא אותה אחר אכילה ושתיה, וקריאת שמע של חיוב צריך לקרותה קודם אכילה לכתחילה, כדכתיבנא לעיל. ועוד, שאותה שעל מיטתו, מתוך שחושב שאינה אלא להבריח המזיקין בלבד, כדלקמן (דף ה.), פעמים שאינו חושש ואינו קורא אותה. ועוד, שאינו מכוון לצאת בה ידי חובה מן התורה, ומצוות צריכות כוונה. דאפילו מי שאמר שאינן צריכות כוונה, מודה דלכתחילה צריכות. ועוד, שאפילו בלא זאת הכוונה, צריך כוונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא, ובאותה שעל מיטתו אינו מכוון על זה. ועוד, שהקריאת שמע של חיוב, צריך שיאמר אותה בברכה, ושיקרא לפחות שתי פרשיות ראשונות, שבהן עול מלכות שמים ועול המצוות; וקריאת שמע שעל מיטתו אומר אותה בלא ברכה, ואינו אומר אלא פרשה ראשונה בלבד. ומפני כל הטעמים האלו צריך שלא לסמוך לצאת ידי חובה על אותה שקורין סמוך למיטה, וצריך גם כן שלא להיסמך על אותה של בית הכנסת.
אלא כך הוא העניין, שבבית הכנסת יקרא קריאת שמע עם ברכותיה ויתפלל, ולא יכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע באותה הקריאה, אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. ויוצא ידי קריאת הברכות. ואחר כך כשיהיה בביתו קודם שיאכל, אחר יציאת הכוכבים, יקרא אותה ויתכוון לצאת בה ידי חובה, ויקרא אותה כולה במורא ובכוונת הלב. ואם לא ירצה לקרות אלא השתי פרשיות בלבד – סגי ליה בהכי. ואף על פי דאמרינן בירושלמי: "וצריך להזכיר יציאת מצרים בזמנה", דמשמע שצריך לומר פרשה שלישית שיש בה יציאת מצרים בשעה שקורא אותה לחובה, אפילו הכי, כיוון שהזכיר יציאת מצרים בברכות בשעה שקורא אותה בבית הכנסת, לא מצרכינן ליה להזכירה פעם אחרת.
וכתב רב עמרם ז"ל, שבשעה שקורא אותה יברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע". ואומר מורי הרב שאין זה נכון, שברכה זו לא מצינו אותה בשום מקום. ולפיכך נראה לו שיותר נכון שיאמר "אהבת עולם" שנתקנה אצלה, ואפילו על קריאת הפסוקים או קריאת תלמוד תורה מצינו שנפטר מברכה באמירתה, כדאמרינן (דף יא:): השכים לקרות קודם שקרא קריאת שמע, צריך לברך. לאחר שקרא קריאת שמע, אין צריך לברך. מאי טעמא? שכבר נפטר באהבה רבה.
ואם תאמר: כיוון שאינו אומר ברכת "מעריב ערבים", הוויא לה ברכה שאינה סמוכה לחבירתה, וכל ברכה שאינה סמוכה לחבירתה צריך לפתוח בה בברוך? יש לומר, שכיוון שבמקומה היא סמוכה לחבירתה, אין לחוש עכשיו כשאומר אותה על קריאת שמע אם אינו פותח בברוך. שכיוצא בזה מצינו בתלמוד (לקמן דף כט:) בתפילת הדרך, שאינה פותחת בברוך וחותם בה "שומע תפילה", מפני דכיוון דבשמונה עשרה – ברכת "שומע תפילה" סמוכה לחבירתה, אם עכשיו אינה סמוכה לחבירתה לא חיישינן להכי.
ועדיין יש לשאול, כיוון שאינו זמן קריאת שמע בשעה שקורין אותה בבית הכנסת, היאך יוצא ידי חובה מהברכות, אם אינו לילה לעניין קריאת שמע? ויש לומר, שאף על פי שאינו לילה ממש מפני שלא יצאו הכוכבים, אפילו הכי, כיוון ששקעה חמה והווי לילה לעניין תפילת ערבית, כדלקמן, הכא נמי דיינינן ליה לילה לעניין קריאת הברכות ויכול לומר "גולל אור מפני חושך וחושך

דף א עמוד בעריכה

מפני אור", כיוון ששקעה חמה ואינו יכול להתפלל תפילת המנחה משם ואילך, כדבעינן למימר בפרק תפילת השחר.
וברכת "אהבת עולם" נמי אומרים אותה, שהרי מצינו שעל קריאת פסוקים יכול לאומרה, כדכתיבנא לעיל, ולפיכך לא חיישינן אם אומרים אותה קודם צאת הכוכבים או אם אומרים אותה שתי פעמים.
וברכת "גאל ישראל" נמי, אף על פי שהתקינו לאומרה בלילה, כנגד יציאת מצרים שהיתה בלילה, אפילו הכי, כיוון שלא למדנו זכירת יציאת מצרים בלילה אלא מריבוי ד"כל ימי חייך" (דף יב:), ואין כתיב שם לילה בפירוש, אלא מייתור "כל" בלבד דרשינן ליה, לא חיישינן אם אם אין אנו אומרים אותה בלילה ממש; דכיוון שלילה הוא לעניין תפילת ערבית, לילה הוי להזכיר יציאת מצרים. והכי חזינן לקמן, שאמרו שהקורא קריאת שמע של לילה קודם הנץ החמה, ואף על פי שהוא יום, שכבר עלה עמוד השחר, מזכיר מדת הלילה; וכיוון שאפילו כשמתחיל היום לבא – אמרו שיוצא אחר שיעלה עמוד השחר מקריאת שמע, כל שכן הכא שמתחלת כבר הלילה, אף על פי שלא יצאו עדיין הכוכבים, שיכול לומר מדת הלילה, אף על גב שאינו יכול לקרוא קריאת שמע עצמה.
וכי תימא: כמו שיוצא לשם בדיעבד מקריאת שמע עצמה של לילה, אף על פי שאינו לילה ממש, הכי נמי אמאי אינו יוצא בדיעבד אחר שקיעת החמה, אף על פי שאינו לילה ממש? יש לומר, שכיוון שהתורה תלתה אותה בזמן שכיבה, ובשקיעת החמה אינו זמן שכיבה לשום אדם, לפיכך אינו יוצא באותה שעה כלל. אבל בבוקר, אף על פי שהוא יום, יוצא בדיעבד, מפני שעדיין זמן שכיבה הוא, שקצת בני אדם שוכבין בבוקר במיטותיהן.
ולברכת "המלך בכבודו" והפסוקים שאומרים בלחש אין לחוש, שזה אינו אלא מנהג, כדבעינן למימר לקמן.
הלכך קורא קריאת שמע בבית הכנסת עם הציבור בברכותיה, ומתפלל עמהם. ואינו קורא בכוונה לצאת בו ידי חובת קריאת שמע, אלא הברכות והתפילה בלבד; ואחר צאת הכוכבים, קודם שיאכל, קורא קריאת שמע כו', או לפחות השתי פרשיות, שבהן עול מלכות שמים ועול מצוות, ואומר ברכת אהבת עולם בלבד, וקורא אותה בכוונה לצאת ידי חובה של קבלת עול מלכות שמים.
ואף על פי שאינו אומר כל הברכות, אין לחוש, שהברכות אינן מעכבות.
ואחר שיאכל, קורא פרשה ראשוה פעם שלישית, סמוך למיטתו, כדי להבריח המזיקין; ובזה יצא ידי ספק מהכל.
  • ורבינו האי גאון ז"ל אומר בדרך אחרת, שמתפלל עם הציבור בבית הכנסת, ויקרא קריאת שמע כמו שקורא פסוקים, כדי להתפלל מתוך דברי תורה, כמו שאמרו בירושלמי. ולא יקרא הברכות, גם לא יענה "אמן" בכוונה לצאת ידי חובה; אלא אם ירצה לאומרה עם הקהל בלא חתימה ובלא פתיחה, הרשות בידו. ולאחר יציאת הכוכבים –יקרא קריאת שמע עם ברכותיה לצאת ידי חובתו. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפילה, שהרי מתפלל תחילה, וקורא קריאת שמע אחר כך עם ברכותיה לכוונת חובה, אפילו הכי מותר לעשות כן, כיוון שמתכווין למצווה להתפלל עם הציבור, שהתפילה נשמעת יותר ומקובלת לפני המקום.
וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (ברכות כז א): רב צלי של שבת בערב שבת, כלומר, קודם שקיעת החמה; ובוודאי לא היה קורא קריאת שמע באותה שעה, כיוון שלא יצאו הכוכבים. נמצא שלא היה סומך גאולה לתפילה, ואפילו הכי לא היה חושש, כיוון שהיה עושה כן למצווה, לקבל שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש, שהוא מצווה גדולה. הכא נמי, אף על פי שאינו סומך גאולה לתפילה, כיוון שמתפלל עם הציבור – מותר.
  • ומי שירצה להחמיר על עצמו, יכול לעשות בדרך אחרת יותר נכונה: שיקרא בבית הכנסת קריאת שמע והברכות בלא חתימה ופתיחה, ויתפלל עם הציבור; ואותה התפילה יתפלל על שם נדבה, שהרי אברים ופדרים של עולת נדבה נמי קרבין כל הלילה; ואחר כך בביתו יקרא קריאת שמע אחר יציאת הכוכבים בברכותיה בפתיחות וחתימות, ויתפלל לשם חובה. ובזה יהיה הכל מתוקן, שאותה שבבית הכנסת תהיה לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, כמו שאמרו בירושלמי; ויקרא קריאת שמע בעונתה, ויסמוך גאולה לתפילה. ומה שמתפלל אותה הברכה כדי לסמוך גאולה לתפילה הוי כמו שמחדש דבר בתפילתו, ואין צריך לחדש בה דבר אחר.
גמ'
  • ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ואנחנו עושים במלאכה וגו' — יש לשאול, האיך אמר שאין ראיה לדבר? שבפירוש נראה מהפסוקים שיציאת הכוכבים הוא לילה, ואין לך ראיה גדולה מזו. וגם במסכת מגילה מוכיח בפירוש מאלו הפסוקים, שזהו נקרא לילה. ויש לומר, שמפני שאינו מוכיח מהפסוקים בפירוש שכל זה הזמן הוא זמן שכיבה, אמר שאין ראיה לדבר, ואף על פי שהוא מוכח שהוא לילה.
  • והא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה, דווקא שלושה כוכבים בינונים, אבל פחות לא הוו לילה. דהכי אמרינן במסכת שבת: כוכב אחד, יום; שניים, בין השמשות; שלושה, לילה. ואמרינן עלה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים. וכיוון שכן, ואין הכל בקיאין בין (בינונים לקטנים), צריך ליזהר עד שיראו הקטנים. וכן במוצאי שבת צריך ליזהר גם כן שלא לעשות שום מלאכה עד שיראו שלושה כוכבים קטנים. ואם הוא יום מעונן, ימתין עד שיצא הספק מליבו. ובערב שבת גם כן, אם הוא יום המעונן, יקבל אותו מבעוד יום מפני הספק.
וזהו עיקר היראה, ליזהר מהספיקות, ולא לעשות המצוות על דרך ההרגל; שעונש הספק יותר מהוודאי. וכן מצינו שעל הוודאי מביא חטאת, ואמרינן (זבחים מח א) דחטאת [בת] דנקא, כלומר, שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטאת אלא דנקא, די לו בזה. והדנקא היא מעה, והוא שתות הדינר, כדאמרינן (קידושין יב א) שש מעין כסף דינר. ואם מביא אשם על הספק, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חֵלֶב, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל (זבחים מח א וכריתות כו ב במשנה), צריך להביא [אשם ב]שתי סלעים, שהם ארבעים ושמונה מעין, כי הסלע ארבעה דינרים, והדינר שש מעין, אשתכח דשני סלעים הוו ארבעים ושמונה מעין. ועל הוודאי סגי במעה אחת בלבד!
והטעם בזה, למה החמירו על הספק יותר מן הוודאי, אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הוודאי – משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק – עושה סברות ואומר

דף ב עמוד אעריכה

אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל ליבו לשוב; ולזה החמירו בו יותר.

פעמים שאדם קורא קריאת שמע שני פעמים בלילה - אף על פי שאחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובה מקריאת שמע של יום, קורא אותו "לילה", מפני שעיקר היום אינו אלא אחר הנץ החמה ואילך, וכל דבר שמצוותו ביום, לכתחילה צריך לעשותו מהנץ החמה ואילך. וכיוון שלכתחילה אינו יום, אף על פי שבדיעבד יוצא מקריאת שמע של יום, קורא אותו לילה.

אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה - דסבירא ליה להאי לישנא, דאף על פי שכבר עלה עמוד השחר, עדיין זמן שכיבה הוא אצל קצת בני אדם.

ואית דבעו מימר, דמהכא שמעינן שזמן קריאת שמע אינו אלא לאחר הנץ החמה, דהא חזינן דקודם הנץ החמה יוצא מקריאת שמע של לילה.

ואין זה כלום, דבוודאי זה הלשון אינו חולק על (המשנה) [הברייתא] ששנינו בפירוש (בדף ט:) דזמן קריאת שמע של שחרית – משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות, וזהו קודם הנץ החמה. וגם אינו חולק על מה שאמרו (שם): "ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה", שלא היו ממתינין עד לאחר הנץ, אלא מתחילין אותה קודם, בעניין שהיו גומרין אותה בהתחלת הנץ.

הלכך ודאי אפילו לכתחילה יכול לקרותה קודם הנץ. ומה שאמר בכאן "לאחר הנץ החמה", לאו דווקא, אלא איידי דמעיקרא איצטריך למימר "קודם הנץ החמה", לאשמעינן שאפילו אחר שעלה עמוד השחר יוצא ידי חובתו משל לילה, הוצרך לומר בהכרח גבי של יום "לאחר הנץ"; ולא בא אלא למעט דאחר הנץ אינו יוצא משל לילה. מפי מורי הרב.

וכתב רבינו אלפס ז"ל, דלא פליגי הני לישני אהדדי, דתרווייהו הלכתא נינהו. וההפרש שיש ביניהם, דקודם הנץ החמה, כיוון שכבר עלה עמוד השחר, אינו פוטר כלל אלא בשעת הדחק, כגון שיכור, אבל לא במזיד. אבל קודם שיעלה עמוד השחר פוטר בדיעבד אפילו לעושה במזיד. אבל אחר שעלה עמוד השחר, אינו פוטר אותו, הואיל ועשה במזיד, כדמפרש ואזיל.

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה – יש לתמוה, למה אמרו בזה "חייב מיתה" יותר משאר מקומות שאסרו חכמים כמה דברים? ויש לומר, מפני שבזה אפילו חכמים מודים, דמן הדין זמנה כל הלילה; אלא שעשו סייג, כדי להרחיק האדם מן העבירה. ואולי יאמר בליבו: כיוון שאין זה אלא סייג בעלמא, לא



דף ב עמוד בעריכה

אחוש לדבר, כי עדיין יש לי פנאי כל הלילה; משום הכי הוצרכו בכאן להזהיר יותר, ולהודיע שהעובר על דבריהם, אפילו בדבר שמותר מן הדין, כיוון שגדרו הם, והוא פורץ גדר – ישכנו נחש.

אי נמי בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכו' — יש מדקדקים על זה הלשון שכתב הרי"ף, דהא אמרינןת0041: המשכים לצאת לדרך, מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה; וכשיגיע זמן קריאת שמע, קורא קריאת שמע. אלמא משמע שיכול לקרותה בדרך; והיאך אמר בכאן שיקרא אותה קודם הנץ החמה, שנראה שהצריכוהו לאומרה קודם הזמן שיש לה לכתחילה, מפני שאינו יכול לאומרה בדרך. ואומר מורי הרב, שאין זו קושיא, דוודאי דבר פשוט הוא שיכול לקרותה בדרך. ומה שכתב: כגון שהיה משכים לצאת לדרך, רוצה לומר שמשכים לצאת לדרך ויודע שהשיירה הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל; ולפיכך אמרו, דכיוון שהוא שעת הדחק שאינו יכול לעשות בעניין אחר, קורא קודם הנץ.

איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית — יש לשאול: וכי מפני שסומך גאולה לתפילה, יש לו שכר כל כך שיהיה בן עולם הבא? ואומר מורי הרב, שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה, מפני שהקדוש ברוך הוא כשגאלנו והוציאנו ממצרים, היה להיותנו לו לעבדים, שנאמרת0042: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". ובברכת "גאל ישראל" מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא. והתפילה היא עבודה, כדאמרינן בבבא קמא: "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו היא תפילה. וכשהוא מזכיר יציאת מצרים, ומתפלל מיד – מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא, ושהוא עבדו ועובד אותו. וכיוון שהוא מכיר שהוא עבדו מפני שגאלו, ועושה רצונו ומצוותיו, נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.

ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים, ומתפלל מיד – הוא מראה שבוטח בה' בתפילה, כיוון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה, שאומר לשם, שכשראו ישראל הניסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם, בטחו בו, ועל זה נאמרת0043: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה', ויאמינו בה'" וגו'. וכיוון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם, ומתפלל מיד – נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו, ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד. והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה, ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.

ומאי דאמרינן: של תפילת ערבית – לאו דווקא, אלא מפני שתפילת ערבית רשות – נקט ערבית, וכל שכן תפילת שחרית.

ואף על גב דצריך לומר השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא — והטעם שאינו הפסקה, מפני שהשכיבנו מעין הגאולה הוא. שבשעה שעבר ה' לנגוף את מצרים, היו מפחדין ומתפללין לבורא לקיים דברו, ושלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם; שדרך הצדיקים, שיראים תמיד שמא יגרום החטא. וכנגד אותה התפילה התקינו לומר השכיבנו, שיצילנו ה' מכל דבר רע, וישמור צאתנו ובואנו. וכיוון שהתקינו לאומרו כנגד מה שהיה בשעת הגאולה, אמרו דלא הוי הפסקה, דכגאולה אריכתא דמיא.

ויש לשאול, על מה סמכו העולם להוסיף ולומר אחר כך פסוקים של ברכת "המלך בכבודו", שעל זה לא אמרו "כגאולה אריכתא דמיא" והוי הפסקה. ומקצת החכמים היו נמנעים מלאומרם, וכך היה מנהגו של מורי הרמב"ן נר"ו. אבל מורי רבינו יונה קרובו נתן טעם למנהג שנהגו כל העולם לאומרם; שבתחילה, שהיתה תפילת ערבית רשות, היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם שמונה עשרה הזכרות, כנגד שמונה עשרה ברכות, וחותמין עליהם ואומרים קדיש, ויוצאין. ואחר כך, אף על פי שקבעוה חובה, נשאר הדבר כמו המנהג


הערה ת0041: ברכות ל א.

הערה ת0042: ויקרא כה מב.

הערה ת0043: שמות יד לא.

דף ג עמוד אעריכה

הראשון, ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפילה, דכיוון שמתחילה אדעתא דהכי קבעוה חובה, לא מקרי הפסקה.

כיוון דתקינו רבנן "ה' שפתי תפתח" בתפילה, כתפילה אריכתא דמיא — פירוש: זה הפסוק דבוק עם הפסוק שאחריו, שאומר: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" וגו', ואמר אותו דוד כשהיה מתפלל על חטא בת שבע שחטא בו במזיד, ועל המזיד אין מביאין קרבן, שאין קרבן בא אלא על השוגג. ועל כן היה מתפלל לבורא: תסייעני שאוכל לכוון בתפילתי ולספר מעלליך, כדי שתהא תפילתי מקובלת; שכיוון שלא תחפוץ זבח על המזיד, תהיה תפילתי כפרה במקום הקרבן.

ועכשיו גם כן שאין לנו בית המקדש, ואין אנחנו מקריבין קרבנות, אנו אומרים אותה על אותו עניין, שתהיה תפילתנו מקובלת ורצויה במקום זבח וקרבן. ומפני שנתקן על עניין התפילה, אמרו דכתפילה אריכתא דמיא. מפי מורי הרב נר"ו.

שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם — פירוש: אף על פי שהצדיקים אינם רודפים אחר הכבוד, כי הקנאה והאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (אבות סוף פרק ד), כלומר מן העולם הבא; – אין זה הכבוד שלהם, אלא כבוד הבורא יתברך, כמו שאמר בסוף המזמור: "הדר הוא לכל חסידיות0051". ואותה הרוממות – כמו חרב פיפיות לשמרן מן המזיקין ולעשות נקמה בגוים.

ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך — משום דתורתו משמרתו, וכדאמרינן בפרק קמא דב"ב. ומאי דאמרינן (דף נד:): "שלושה צריכין שימור: חולה, חיה, חתן וכלה, ויש אומרים: אף תלמיד חכם בלילה" – זהו כשעומד יחידי באישון לילה ואפילה.

שיר של פגעים בכנורות ובנבלים ובתופים וכו' — פירוש: כשקידש עזרא את ירושלים, היו הולכים סביבות העיר ואומרים שיר זה, להבריח הפגעים והמזיקין. והיו אומרים אותו בשמחה ובשירים. ומפרש ואזיל, שאותו "שיר של פגעים" הוא "יושב בסתר עליון". ולא גרסינן "ואומר" אלא "אומר", דפירושי הוא דקא מפרש מהו "שיר של פגעים".

והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה וכו' — מתוך כך הקשה בכאן ולא הקשה לגבי קריאת שמע שעל מיטתו, מפני שאלו הפסוקים אינו אומר אותן לעולם לשם חובה, והם של שמירה, ונראה כמו שמתרפא בדברי תורה; אבל בקריאת שמע, שדרך הוא לאומרו לשם חובה, אינו נראה כמתרפא בדברי תורה.

על תפילתי שתהא סמוכה למיטתי — ומיירי בתפילת שחרית, שאין לו לעשות שום מלאכה קודם שיתפלל. דאי בתפילת ערבית, צריך שיתפלל אותה לכתחילה ביציאת הכוכבים קודם שיאכל וישתה, כדכתיבנא לעיל. ורש"י פירש, שהיה נזהר דאפילו לקרות [בתורה צ"ל] לא היה רוצה אחר שעלה עמוד השחר עד שיתפלל. ואומרים רבני צרפת ז"ל, שלא מצינו בשום מקום שהלימוד יהא אסור. ואפילו לדברי רש"י ז"ל אין לאוסרו אלא כשלומד לעצמו, מפני שיכול להתפלל תחילה ולחזור ללימודו אחר כך; אבל במי שמלמד לאחרים ודאי מותר, כיוון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא, ואם לא ילמדו עכשיו – יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אחר כך. שכן מצינו (ברכות יג ב) ברבינו הקדוש ז"ל, שהיה מלמד לתלמידיו, וכשהיה מגיע זמן קריאת שמע, היה מעביר ידיו על עיניו וקורא קריאת שמע וחוזר ללימודו, ואחר כך היה מתפלל, ולא היה חושש אף על פי שהיה מגיע התחלת זמן התפילה, ולא חיישינן שמא ישכח ותעבור השעה, דכיוון שהתפילה דרך הוא להתפלל אותה בכל יום, יתן אל ליבו הדבר ויזכור ויתפלל.

כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם — ואין זו ראיה, דוודאי אינו לשון צפון, אלא סימן לזכר בעלמא. וכן הרבה פסוקים שמביא אינן אלא לסימן. ואומרים שהטעם הוא, מפני שהמנורה היתה בדרום, ושולחן בצפון, והשולחן כנגד העושר, והמנורה כנגד התורה, כדכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו כג), וכדאמרינן (בבא בתרא כה ב): הרוצה להתחכם, ידרים; והרוצה להתעשר – יצפין, וסימנך: שולחן בצפון, מנורה בדרום.

ועדיין הדבר סתום, דמה טעם הוא לומר שבעבור זה יזכה לבנים זכרים? ואומר מורי הרב נר"ו, שהחכמים נתכוונו בזה לומר שקודם שישמש מיטתו שיזכור השולחן, שהוא כנגד העושר, והמנורה שהיא כנגד התורה, ויתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר, כדי שלא יצטרכו לבריות. והתפילה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפילה שמתפלל אחר כך, מפני שבשעת ההריון גוזרין מה יהיה משפט הנער ומעשהו, כדאמרינן (נדה טז ב): מלאך הממונה על ההריון וכו', ואומר: טיפה זו עשיר או עני, טיפש או חכם. ואף על פי שהתפילה מבטלת המזל, כמו שאמרו (שבת קנו א): "אין מזל לישראל", ורצונו לומר שאינן תלויין במזלם, שאם זכו, אף על פי שמזלם קשה – הזכות מבטלת אותו; אפילו הכי, כדי לבטל הגזירה צריך תפילה ותחנונים יותר. אבל כשהיה קודם הגזירה, אין צריך להרבות בתפילה כל כך, ולפיכך נתנו זה הסימן, שיתפלל על בניו קודם תשמיש שיגיעו לאלה השתי מעלות גדולות, ומתוך כך גם כן יזכור זה ויקדש עצמו בשעת תשמיש ויחשוב באשתו, כדי שיהיו בניו ראויים.

שניים שנכנסו לבית הכנסת להתפלל וכו' — והוא הדין אם נכנסו בני אדם הרבה לבית הכנסת, אף על פי שלא נכנסו ביחד, שאותם שנשארו אחרונים יש לאחד להמתין לחבירו. מיהו אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפילתו, אין חבירו חייב להמתין לו, דכיוון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם, ונכנס – איגלאי מילתא דאדעתא דהכי נכנס ואינו מפחד אם יישאר יחידי. וכי אמרינן שחבירו חייב להמתינו, דווקא בשאינו מאריך בדבר אחר אלא בתפילתו; אבל אם הוא מאריך בבקשות ובדברים אחרים, אין חבירו חייב להמתינו בשום עניין.

טורפין לו תפילתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו — פירוש נפשו – תפילתו, מלשון "ואשפוך את נפשי" (שמואל א א טו). ונפרעין ממנו מדה כנגד מדה: כמו שהוא טורף לתפילת חבירו, שמתוך שהניחו יחידי – נטרפה תפילתו, כך טורפין תפילתו, שלא תהיה תפילתו מקובלת.

לוא הקשבת למצְוֹתָי — יש מפרשים מלשון 'צות', רוצה לומר חבורה, כלומר: אם היית ממתין ל'מצותי', והם לאותן שעושין לי חבורה, היית זוכה לכל זה. ואומר מורי הרב נר"ו שנוכל לפרשו מלשון מצוות כמשמעו, ורוצה לומר: אם היית אתה מקיים שתי מצוות, שהיית מתפלל כראוית0052 וממתין אחר כך לחבירך עד שיתפלל, היית זוכה לכל זה.

הא פרשוה רבנן ואוקמוה בתפילת ערבית וכו' — כתב רבינו חננאל, שבימיהם היו הבתי כנסיות חוץ לעיר, ומתוך כך, אם מניחו יחידי, שמא יסתכן מהמזיקים שמצויין שם יותר. ונראה דאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין, שדרך העולם, כשאדם עומד יחידי בתפילה, תפילתו מתבלבלת.

היה לך להתפלל תפילה קצרה — אין לפרש שתפילת "צרכי עמך ישראל מרובין" קאמר, מפני שתפילה שתפילה זו אין מתפללין אותה אלא במקום סכנה, כדתנן (ברכות כט ב): המהלך במקום גדודי חיות ולסטים, אומרים: "צרכי עמך ישראל מרובין", והכא ודאי לא איירי במקום סכנה, שלא אמר: "מתיירא הייתי מפני סכנה", אלא "שמא יפסיקוני עוברי דרכים". הלכך, אף על פי שבכל מקום שאומר בברכות "תפילה קצרה" – רוצה לומר תפילת "צרכי עמך ישראל מרובין", הכא על כרחך אית לן למימר שתפילת "הביננו" קאמר. כך פירש רבינו יצחק הזקן ז"ל. ומכאן היה למד שאין אומר "הביננו" אלא בדרך, שמפני שהיה בדרך – אמר לו "היה לך להתפלל תפילה קצרה", דמשמע שאם לא היה בדרך, לא היה לו להתפלל אלא תפילת שמונה עשרה שהיא ארוכה יותר. ומביא עוד ראיה, מדקאמר לקמן בפרק תפילת השחר: מה בין הביננו לתפילה קצרה? "הביננו" – כי מטי ליישוב לא צריך לצלויי; תפילה קצרה – כי מטי ליישוב צריך לצלויי. דמשמע שאין אומרים הביננו אלא בדרך. ומה שאמרו: כל השנה כולה מתפלל אדם "הביננו", חוץ מימות הגשמים – אינו רוצה לומר בבית הכנסת, אלא בדרך. וכן נראה


הערה ת0051: [הללויה]. (הגהות הב"ח)

הערה ת0052: נראה לענ"ד שרומז לומר, שאם סיים הראשון ומיהר לברוח בעוד השני מאריך בתפילה, כנראה שלא השני מאריך יותר מדיי, אלא הראשון קיצר יותר מן הראוי ולא כיוון כראוי בתפילתו כפי הצורך, שכן תפילה צריכה מתינות ויישוב הדעת, והיה לו להאריך ולסיים גם הוא יחד עם השני, או לפחות לא היה לו להיות בהול לברוח בעוד השני מתפלל. נ.

דף ג עמוד בעריכה

שסובר הריא"ף, שכתב לשם: "כי מטי ליישוב – לא צריך לצלויי". מיהו שמעינן דלא מצלי איניש "הביננו" אלא בשעת הדחק, כגון מי שהיה מהלך במדבר וכיוצא בו. ונראה שאם הוא עומד במקום שהוא טרוד, וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפילה ארוכה כל כך, שאפילו בעיר מתפלל "הביננו" בימות החמה. מפי מורי הרב ז"ל.

מפני חשד — פירוש, שאף על פי שהאדם לא יעשה העבירה, יש לו ליזהר ולברוח מן הדברים שמביאין לידי חשד, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל", וכן אמרו חכמינו ז"ל (חולין מד ב): הרחק מן הכיעור וכו'.

ומפני המפולת — כלומר, שאפילו תהיה החורבה במקום שאין שן חשד ולא חשש מזיקים, יש לו ליזהר שלא יסתכן בעצמו.

כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם יהיה בעזרו — לא אמר זה במקומות של בית הכנסת, דכיוון שכולה מקום תפילה היא, אין להקפיד אם יושב פעמים בזווית זו ופעמים בזו, אלא רצה לומר שקובע מקום לתפילתו בביתו, שפעמים שאינו יכול ללכת לבית הכנסת; מתפלל בביתו, ומייחד מקום ידוע לכך. והכי משמע בירושלמי, דגרסינן התם: כל הקובע מקום לתפילתו בביתו להתפלל, כאילו הקיפה מחיצות של ברזל, וכשמת – אומרים: אי עניו, אי חסיד.

ויש מקשים, וכי מפני זה בלבד מספרים אחר מיטתו שבח גדול כזה? והלא שמואל הקטן (דנהירין ליה שבילין דשמיא כשבילי דנהרדעי)ת0061 ושאמרו עליות0062 שראוי שתשרה שכינה עליו כמשה רבינו אלא שאין דורו ראוי לכך, אמרו זה עליו לשבח גדול; והיאך אמרו בכאן שאומרים אותו על כל אדם שקובע מקום מיוחד בביתו להתפלל?

ויש לומר, שלא אמרו בעבור קביעות המקום בלבד, אלא רוצה לומר שכל כך מדקדק בתפילתו, שגם בזה הוא נזהר, שרוצה שתהיה תפילתו במקום מיוחד. וכיוון שכל כך הוא אוהב התפילה, ודאי מדת ענוה יש בו כדי שתהיה תפילתו מקובלת לפני המקום, כעניין שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" וגו'; שאם לא יהיה לו הענוה, לא יוכל לעולם להתפלל בכוונה ולא תהיה מקובלת לפני המקום ברוך הוא. וכיוון שזכה לענוה יתירה, זוכה למדת החסידות שהיא גדולה יותר, שהאחת גורמת לחבירתה, כדאמרינן בעבודה זרה כ ב, "ענוה מביאה לידי חסידות". נמצא שבעבור דקדוק התפילה זוכה לאלו המעלות ויאמרו אותם עליו כשנפטר מן העולם. מפי מורי הרב נר"ו.

היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה — הטעם, מפני שנראה כמי שיוצא מן הטורח אל המנוחה, והוא הפך, שבית הכנסת הוא בית התפילה היא המנוחה, ויש לו לשמוח בישיבתו בה. וכן אמרו ז"ל (מגילה י א): "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", "מנוחה" זה שילה, "נחלה" זה ירושלים. הנה שהמקומות שהיו מקריבין בהם הקרבנות ומתפללין בהם נקראים מנוחה ונחלה.

אבל בדעייל מצוה למרהט שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' — כלומר, כשנרדפה, נזכה לידיעה; שכל הדברים צריכין הקדמות, והרדיפה בכאן היא הקדמה, שמתוך חשקו ותאוותו הוא הולך במרוצה, ומזה יבוא אל הידיעה. ואפילו בשבת הוא מצוה, ואין בזה משום לא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול (שבת קיג א) כיון שמתכוון למצוה.

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע וכו' — פירש רש"י זכרונו לברכה, שהפתחים של בתי כנסיות שלהם היו פתוחים כנגד המזרח, לא בכותל מזרחי של בית הכנסת אלא בכותל מערבי שלו, ופונים כנגד ההיכל שעומד בכותל מזרח. ואחורי בית הכנסת קורא אותו הצד שהפתחים פתוחים בו, דהיינו המערב. ולפיכך העומד שם וחוזר אחוריו לבית הכנסת נקרא רשע, מפני שלושה דברים: האחד, מפני שכולם בפנים והוא בחוץ; ועוד, שאותם שבבית הכנסת מתפללין פניהם כלפי ההיכל, ועומד במזרח, והוא מתפלל ופניו כלפי מערב; ועוד, שאחוריו כלפי בית הכנסת. ובעבור כל אלה נראה שכופר במי שמתפללין לו הקהל, ולפיכך נקרא רשע. והוא הדין שאפילו כשעומד בבית הכנסת אין לו להתפלל למערב, אלא שאינו נקרא רשע, כיוון שעומד בבית הכנסת ומשתתף עם הציבור. אבל אם היה עומד מבחוץ, לצד כותל מזרחי שבו ההיכל, אף על פי שאחוריו כלפי כותל מזרחי של בית הכנסת, כיוון שמתפלל פניו כנגד המזרח כמו שהציבור מתפללין – אינו נקרא רשע.

אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא וכו' — כלומר, כי אמרינן דנקרא רשע, דוקא כשאחוריו לבית הכנסת, מפני השלשה דברים שאמרנו; אבל אם חוזר פניו לבית הכנסת, כיון שעומד בכותל מערבי של בית הכנסת, נמצא שפניו כנגד ההיכל למזרח. וכיון שמתפלל פניו כנגד המזרח כמו כל הקהל, אף על פי שעומד בחוץ, לית לן בה. זו היא שיטת רש"י ז"ל.

ורבינו יצחק הזקן מפרש בעניין אחר, שאחורי בית הכנסת – רוצה לומר: אחורי כותל מזרח, שאין שם פתחים. דלשון אחורי הכי משמע, שעל צד ששם הפתחים אינו קורא אותו "אחורי". וכשעומד אחר כותל מזרחי של בית הכנסת, ואחוריו כלפי הכותל, אף על פי שפניו כנגד רוח מזרח ונמצא שמתפלל לרוח שכל הציבור מתפללין, אפילו הכי נקרא רשע, מפני שני דברים: מפני שכל הציבור בפנים והוא בחוץ, ומפני שאחוריו כלפי בית הכנסת. ומפרש, דמאי דאמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, רוצה לומר: כי אמרינן דנקרא רשע, דוקא כשאחוריו לבית הכנסת ופניו למזרח, מפני השני דברים שאמרנו; אבל כשפניו אצל בית הכנסת, כיון שפניו כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל, אף על פי שעומד בחוץ, ונמצא מתפלל כלפי רוח מערב, וכל הקהל כנגד המזרח, לית לן בה, כיון שפני כל הקהל כלפי ההיכל, ופניו גם כן כלפי הכותל ששם ההיכל.

ומביא ראיה לזה הפירוש, מדאמרינן לקמן בפרק תפילת השחר (ברכות ל א): היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה את עצמו כאילו עומד לפני הכפורת, כלומר: יחזיר פניו לקיר מערבי ששם הכפורת, ויראה בלבו כאילו היה עומד בפנים עִם ישראל ופניו לפני הכפורת עצמו. הרי שאף על פי שלא היה מתפלל לרוח שכל ישראל היו מתפללין, שהכפורת היה נתון בצד מערב, וכל ישראל שהיו בבית הכנסתת0063 היו מתפללין פניהם כנגד מערב, ששם הכפורת. וזה, כשעומד אחורי הכפורת ופניו לכפורת, נמצא שפניו כנגד המזרח, ואינו מתפלל לצד שכל ישראל מתפללין; ואפילו הכי אין בכך כלום, כיוון שפניו לקיר הכפורת, ופני כל ישראל לכפורת. הכא נמי, אף על פי שמתפלל כנגד המערב, וכל ישראל כנגד המזרח, – שעכשיו מתפללין למזרח, שנאמר: "והתפללו דרך ארצם" (דברי הימים ב ו לח, אפילו הכי, כיון שפניו לקיר ההיכל ופי כל ישראל להיכל – לא נקרא רשע. ולדברי הכל, אם עומד בחוץ לצד צפון או לצד דרום, ואחוריו לבית הכנסת, נקרא ת0064 רשע, מפני שעובר על כולם: הוא בחוץ, וחוזר אחוריו לבית הכנסת. מיהו אם פניו לבית הכנסת – דברי הכל לא נקרא רשע, אף על פי שעומד בחוץ, כיון שפניו אצל בית הכנסת. ואף על פי שנמצא שאינו מתפלל לרוח מזרח כשאר הקהל, אין לחוש, כיון שאין מתפלל למערב הפך ממה שמתפללין כל הקהל. מפי מורי הרב נר"ו.

אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין וכו' — לפירוש רש"י ז"ל אתיא מילתיה דרבי יהושע בן לוי שפיר, דהכא על כרחך אית לן למימר שרצונו לומר מהצד ששם הפתחים, וכדאמר אביי: לא אמרן אלא דלא דרי טונא ודליכא שני פתחים, דמשמע דמשום הכי אסור, מפני שיראו אותו ויחשדוהו שפורק ממנו עול התפילה, כיון שהצבור בתפילה והוא אינו נכנס לשם. אבל היכא דאיכא שני פתחים, אף על פי שיראו אותו לא יחשדוהו, שיאמרו: בפתח אחרת נכנס. אבל לפירוש רבינו יצחק ז"ל, שמפרש דאחורי בית הכנסת – רוצה לומר הצד שאין בה פתח, קשה, הא חזינן הכא שהוא על הצד ששם הפתח, וכדכתיבנא. ואפשר לתרץ לדבריו ולומר, שפעמים קורא "אחורי" – הצד שיש לשם פתחים, ופעמים קורא גם כן "אחורי" לצד שאין שם פתח. ומילתיה דרב הונא מיירי בצד שאין שם הפתחים, ומילתיה דרבי יהושע בצד ששם הפתח, שבגמרא אינם סמוכים זה לזה, דדברי רב הונא הם בכאן, ודברי רבי יהושע במסכת מגילה, אלא שהרי"ף הביא אותם בכאן. מפי מורי הרב נר"ו.

והא דאמרינן לעיל: כדו בר קיימת קמי מרךת0065 רוצה לומר, כשתי רשויות אתה קיים לפני בוראך, שהקהל מתפללין לרוח אחת ואתה מתפלל לרוח אחרת. ולדעת רבינו יצחק, נפרש שעל שלא היה מתפלל בפנים עם הקהל היה אומר לו, אף על פי שהיה מתפלל ופניו כלפי המזרח כמו הקהל. ודו רוצה לומר שניים, מלשון "דו פרצופין" (ברכות סא א) ו"טב למיתב טן דו" (קידושין מא א). ובר רוצה לומר רשות,


הערה ת0061: נ"ב: כל זה נמחק, ונראה לי טעות סופר, כי זה היה שמואל ירחינאי, חבירו של רב. ד"ת.

הערה ת0062: סוטה מח ב.

הערה ת0063: נ"ב: במקדש. ב"ח.

הערה ת0064: גם כן. מהרא"י.

הערה ת0065: נ"ב: לפירש"י. ב"ח.

דף ד עמוד אעריכה

מלשון "הא דעיילו בבר, והא דעיילו בלא בר" (סוכה מה ב). ויש גורסין בדו בר, ומפרשין אותו: מלבך אתה בודאם, ורוצה לומר: כזבן, רשות אחרת קיימת לפני בוראך, שאינך מתפלל כמו כל הקהל.

כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל וגו' — פירוש, זה הפסוק נאמר על בית המקדש, שהקב"ה היה משרה שכינתו שם, ובזכותו היו ישראל יושבים לבטח ולא היו מפחדים מהאויבים. ועכשיו שאין בית המקדש קיים, מקום התורה במקומו, כדאמרינן (ברכות ח א): מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד; ולפיכך בזה ינצל מהאויבים. ואפילו מי שאינו יודע אלא מעט, יש לו לקבוע באותו מקום וללמוד במה שיודע, כדי שיזכה לזה, ויחשוב בענייניו ויכנס בלבו יראת שמים. ואם אינו יודע כלל, יש לו ללכת לבתי המדרשות, ושכר הליכה בידו.

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין — ואומרים הגאונים ז"ל, שאפילו כשאין האדם הולך לבית הכנסת, יש לו לשער שיתפלל בשעה שמתפללין הקהל. ועוד אמרו שאפילו כשאין הצבור מתפללין, יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת, מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת צבור. והא דאמרינן אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, איירי בשאין תורתו אומנותו, אבל תורתו אומנותו – מתפלל בבית מדרשו, כדבעינן למימר קמן.

מעלה עליו הכתוב כאילו פדאם לבני וכו' — פירוש, כשהיה בית המקדש קיים, היה זכות המקדש במקום זכות תורה וגמילות חסדים (ח) ועכשיו הם במקום בית הכנסת(ח2), וכשעוסק בהם, נמצא שבזכותו עומדים ישראל כאילו היו נפדים, ובית המקדש בנוי על מכונו. ולפיכך אמרו שמעלה עליו הקב"ה כאילו הוא פדאם, כיון שעומדין בזכותו כמו נפדים.

אלא אימא נוטל שכר כנגד כולן — כלומר, כל אחד ואחד מעשרה הראשונים, נוטל שכר כנגד כל הבאים אחריהם. וטעם הדבר, מפני שהשכינה שורה בבית הכנסת כשיש שם צבור, דכתיב: "אלהים נצב בעדת אל".

לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל — הטעם, מפני שלא ייראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בית הכנסת. ודווקא בימיהם, שלא היה מקום מיוחד לכל אחד ואחד; אבל עכשיו, שכל אחד ואחד מכיר את מקומו, אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום, שדבר ידוע הוא שאינו יושב שם אלא דרך קביעות. ולפי דרך זה, נראה דמי שאין לו מקום ידוע אצל הפתח, שאין לו לשבת שם. ואית דמפרשים שישהה כזה השיעור.

אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב הקב"ה שערים המצויינין בהלכה וכו' — כלומר, הפסוק לא בא להשמיענו שאוהב הקב"ה שערי בתי הכנסיות משערי בתים אחרים, שזה דבר פשוט הוא, ומה חידוש יש בזה? אלא ודאי רוצה לומר, שאוהב הקב"ה שערי ציון מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמו שאוהב בית המקדש יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, כך אוהב השערים המצויינין בהלכה, כלומר ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק. מפני שהמקומות הקבועים הם במקום בית המקדש, כדאמרינן: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וכמו שהמקדש חביב יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, כך מקום קביעות התורה חביב משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם קבועים.

אלא ביני עמודי היכא דהוו יתבי וגרסי — פירשו רבני צרפת ז"ל, שאפילו בלא עשרה היו עושין כן, מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבית הכנסת בצבור, כדאמרינן: אוהב הקב"ה שערים המצויינין בהלכה יותר מבתי כנסיות. ורבינו משה ז"ל פירש, שלא אמרו אלא בעשרה. ואם תאמר: כיוון שבעשרה היו מתפללין, מה חידוש בא להשמיענו, שחשוב מקום קביעות התורה יותר מבית הכנסת? שהרי כמו בבית הכנסת עושין! יש לומר, שבא להשמיענו שאף על פי שבבית הכנסת מתקבצין הרבה בני אדם, וברב עם הדרת מלך, אפילו הכי יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם מלהתפלל בבית הכנסת עם הצבור. ואומר מורי הרב נר"ו, שאפילו לדעת רבינו משה ז"ל אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר, דכיוון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבית הכנסת; אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו, אין לו ללכת לבית הכנסת (ט) אם לא ימצא עשרה, מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הליכה, וטוב לו שיתפלל ביחיד משיתבטל כלל. תדע, שהרי תפילה עצמה היו מבטלין גדולי החכמים מפני הלימוד, כמו שמצינו שרבי שמעון בר יוחאי לא היה מתפלל אלא משנה לשנה, ורבי יהודה הנשיא מחדש לחדש, כדי שלא יתבטלו מתורתם. וכיון שהלימוד לא היו מבטלין אותו מפני התפילה עצמה, כל שכן שאים לו לבטלו מפני ההליכה, שיותר טוב שיתפלל בביתו בלא עשרה משיתבטל ללכת לבית הכנסת או למקום אחר. מפי מורי הרב נר"ו.

רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא — לכאורה משמע דדווקא לצאת מותר בין גברא לגברא, אבל לדבר בבית הכנסת אסור, כדאמרינן (סוטה לט א): כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר. ואף על פי שסוגרים הספר בינתיים, אפילו הכי אסור, שלא אמרו: כל זמן שפתוח, אלא: כיוון שנפתח, דמשמע שנפתח הפעם הראשונה, אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה. מפי מורי הרב נר"ו.

בין פסוק לפסוק מאי? תיקו — פירוש, מנהגם היה לתרגם כל פסוק ופסוק כדי להבין לדלת עם הארץ, ומיבעיא לן אם מותר לצאת בשעה שמתרגמים כמו שמותר לצאת בין גברא לגברא. וסליקו בתיקו, והוי ליה תיקו דאורייתא ולחומרא.

רב ששת הוה מהדר אפיה וגרוס וכו' — כתב הרי"ף ז"ל בשם הגאונים, דדווקא רב ששת שתורתו אומנותו, אבל להורות לאדם אחר אסור. ואית דמפרשים דדווקא רב ששת


הערה .ב: נ"ב: מעלה אני עליו. מהרא"י.

הערה (ח): נ"ב: ובית הכנסת. ב"ח.

הערה (ח2): נ"ב: ועכשיו הם במקום המקדש. ב"ח.

הערה (ט): נ"ב: אף אם לא. ב"ח.

דף ד עמוד בעריכה

היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה, דדברים שניתנו בכתב אי אתה יכול לאומרן על פה; אבל אדם אחר שרואה וחייב בקריאת התורה, אסור לספר, ואפילו שתורתו אומנותו. ונראה למורי הרב נר"ו, שאם קודם שנפתח ספר תורה חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרוא, ומתחיל לקרוא, מותר ואפילו לכל אדם; דכיוון שכבר התחיל במצווה מתחילה, וראו אותו אנשי בית הכנסת שקבע עצמו לקרוא, אינו פוסק בה בעבור ספר תורה. אבל אם לא התחיל מתחילה, אין לשום אדם – אפילו מי שתורתו אומנותו – לספר בשום עניין כלל אחר כך. ודייק הכי מלישנא דאמר: "הוה מהדר אפיה וגריס", ולמה היה צריך להודיענו שהיה חוזר פניו? אלא ודאי רוצה לומר שקודם שהתחילו (ג) ס"ת היה מראה עצמו שלא היה רוצה לשמוע ס"ת (לקרות)(ג2), ולפיכך היה מותר לו. והוא הדין שבכמו זה העניין מותר לכל אדם.

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור וכו' — כלומר, שקודם שיקראו הצבור הפרשה בבית הכנסת, יקרא אותה בביתו, בין בשבת עצמו בבקר, בין בכל אותו שבוע. אבל אין לו להקדים משבוע זה לשני שבועות או לשלשה. ויש בני אדם שנוהגים לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע, ומסיימין בשבת.

ואפילו עטרות ודיבון — יש מפרשים דנקט זה הפסוק מפני שאין לו תרגום, וקאמר שאפילו הפסוקים שאין להם תרגום, צריך לקרוא אותם שלשה פעמים. וזה אינו נראה, שהרי מצינו הרבה פסוקים אחרים שאין להם תרגום, כגון פסוקים של ברכת כהנים(ד) ואחרים הרבה. ולמה לא הזכירם? ועל כן נראה דמשום הכי נקט האי קרא, לאשמעינן דאפילו עטרות ודיבון, שאין לו תרגום אונקלוס אלא תלמוד ירושלמי, שזהו מכללתא ומלבשתא, צריך לומר אותו התרגום שיש לו, והפסוקים אחרים – שאין להם לא תרגום אונקלוס ולא תרגום ירושלמי – אפשר שדי בשיאמר אותם שתי פעמים, ואפשר שצריך לומר אותם שלוש פעמים. מפי הרב נר"ו.

מתני': מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' — כלומר: מאימתי זמן קימה, דמשם ואילך התחלת זמן קריאת שמע, ואם קרא קודם לכן – לא יצא אלא בשעת הדחק? ומהדרינן: משיכיר בין תכלת ללבן – בגמרא אמרינן: בין תכלת שבה ללבן שבה. ואית דמפרשי1 בין בגד אחד של תכלת לבגד של לבן. ואין זה נכון, שזה – כשעלה עמוד השחר מיד יכול להכירו. ולפיכך נראה יותר כמו שפירש בתלמוד ירושלמי, שבחוליות שבציצית יש אחד של תכלת ואחד של לבן, וכשמכיר בין חוליא של תכלת לחוליא של לבן הוא זמן קימה, ומשם ואילך מתחיל זמן קריאת שמע של יום.

רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי — יש מפרשים, מלשון "החציר והבצלים" דמתרגמינן "כרתי ובצלי". ואינו נראה, דמה עניין תכלת אצל כרתי? אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך, דכרתי הוא מין צבע שקורין הינדי ודומה לתכלת. ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת קריאת שמע לכתחילה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בני אדם, והכי משמע בירושלמי.

עד הנץ החמה — כלומר, סוף זמנה לכתחילה עד שתנץ החמה. והנץ החמה הוא מלשון "הנצו הרמונים", כלומר, עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים.

רבי יהושע אומר עד שלוש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות — ואף על פי שבשאר מקומות (בשבת קיא ב ושבת קכח א) אין אנו פוסקין הלכה דכל ישראל בני מלכים הם, בהא הלכה היא, וסוף זמן קריאת שמע הוא עד שלוש שעות, שעדיין זמן קימה לקצת ויוצא בדיעבד.

אמר אביי לתפילין כאחרים — יש ספרים שגורסים "לתפילה". ואפילו לאלו הספרים, פירושו תפילין. והא דאמרינן דזמן תפילין משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו, לא משום דלילה לאו זמן תפילין הוא, דודאי לילה זמן תפילין הוא, אלא שחכמים חששו מפני שהוא זמן שינה ושמא יפיח בהן, ואמרו (מנחות לו ב) הלכה ואין מורין כן. ואביי דאמר: לתפילין כאחרים, לא בא למעט שאין זמנן קודם, אלא אתא לאשמעינן שאם בא לשאול מתי הוא זמנן, נשיב לו משעה שיראה את חבירו, אבל קודם זה הזמן אין מורין לו. ומה שאמר משיראה את חבירו, פירוש בחבירו הרגיל אצלו, דאי בשאינו רגיל, אפילו לאחר כמה שעות לא יכול להכירו. והטעם דתלו אותו בשיכיר את חבירו, משום דבתפילין כתב ראיה, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך". וציצית שמצוותו ביום כדיליף (מנחות מג ב) מקרא ד"וראיתם אותו", אפשר שזמן התחלתו הוא גם כן משיראה את חבירו, או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. מפי מורי הרב נר"ו.

תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפילה — כלומר, קודם הנץ החמה, וכדאמרינן: עם שמש – עם חשיכה, ואינו רוצה לומר חשיכה ממש, אלא קודם חשיכה. ואמר מורי הרב נר"ו, שאף על פי שהוותיקין היו קורין אותו סמוך להנץ החמה, אפילו הכי מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא, דהלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות, דהא רב הונא דהוא בתרא פסק כוותייהו, ואביי נמי הכי סבירא ליה, שלא בא אביי לחלוק על הפסק שפסק רב הונא, אלא שאמר שהוותיקין, מתוך שהיו מדקדקין במצוות, והיו רוצים לסמוך גאולה לתפילה, היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפילה. ואם היו מתחילים לקרותם מיד כשיכיר את חבירו, היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ החמה, והיה להם להתאחר אחר קריאת שמע ולהמתין עד שתנץ החמה, ונמצא שלא היו יכולין לסמוך גאולה לתפילה, ומתוך כך היו צריכין לקרותה סמוך להנץ החמה. אבל לאדם אחר שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפילה, מודה שיכול לקרותה לכתחילה משיראה את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וקודם לכן אין לו לקרות אלא בדיעבד, אי נמי בשעת הדחק, שקורא אותה אחר שעלה עמוד השחר כדכתבינן לעיל. הנה למדנו שיש בזמן התחלת קריאת שמע שני זמנים לדברי הכל: הראשון – אחר שעלה עמוד השחר בדיעבד, כגון בשעת הדחק, והשנית זמן קריאתה לכתחילה, והוא משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו, כדכתבינן. וכמו כן יש שני זמנים בסוף הזמן, אחד לכתחילה ואחד בדיעבד, ואפילו לוותיקין. האחד לכתחילה, והוא עד שתנץ החמה, והשנית בדיעבד, והוא עד ג' שעות כר' יהושע. וראיה לדבר דאין זמנה לכתחילה אלא עד הנץ החמה בלבד, מדתנן בפרק מי שמתו (ברכות כב ב): "ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם לאו יתכסה במים ויקרא", אלמא משמע דמשום הכי הצריכוהו לקרות במים, כדי שלא תעבור זמנה, ואם איתא דזמנה לכתחילה אחר הנץ החמה, למה הצריכו אותה לקרותה במים? אלא ודאי מפני כך אמרו: יתכסה במים ויקרא, ולא חששו למה שאינו סומך גאולה לתפילה, מפני שראוי לחוש יותר שתנץ החמה בינתיים ויעבור זמן קריאת שמע לכתחילה. ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפילה, שהרי אחר כך יש לו לעלות ולהתכסות, ואין לך הפסקה גדולה מזו, אפילו הכי רצו חכמים שיקרא קריאת שמע בזמנה, והיינו קודם הנץ החמה , משיסמוך גאולה לתפילה. הרי נראה מכאן בהדיא שזמנה לכתחילה עד סוף הנץ החמה. ובדיעבד עד שלוש שעות כרבי יהושע, דהא איפסיקא הלכתא כוותיה.

ואם תאמר: מניין לנו דוותיקין סוברין ד[סוף] זמן קריאת שמע לכתחילה אינו אלא עד (סוף) הנץ? דילמא סבירא להו דאפילו אחר הנץ הוא זמנה לכתחילה, ומה שהיו מדקדקים וקורין קודם הנץ – לא היו עושין זה מפני שאין זמן קריאת שמע לכתחילה אחר כך, אלא מפני שזמן תפילה הוא כשתנץ החמה, והיו צריכין להתפלל מיד, [ולפיכך] היו מדקדקין וגומרין אותה עם הנץ החמה, כדי שיסמכו גאולה לתפילה; ולעולם זמן קריאת שמע הוא אפילו אחר הנץ לכתחילה, ד"ייראוך עם שמש" יכולין הם לפרשו גבי קריאת שמע כמו גבי תפילה, שהכל היא בכלל יראה. ויש לומר, דבהכרח אנו למדים מדברי ותיקין דסבירא להו דסוף זמן קריאת שמע אינה אלא עד הנץ החמה לכתחילה, דמסתמא לשון "ייראוך עם שמש" אינו רוצה לומר בזריחת השמש דווקא, אלא לאחר שנתפשט השמש בעולם, כדאמרינן גבי תפילת (המנחה) (שבת קיח ב): אמר רבי יוסי: יהא חלקי עם מי שמתפלל (אותה) עם דמדומי חמה; ודאי רוצה לומר בעוד השמש על הארץ עדיין. ואם איתא שזמן קריאת שמע לכתחילה אחר הנץ, כיוון שזמן תפילה אינה בתחילת זריחת השמש דווקא, למה היו צריכין להטריח ולדקדק כל כך מפני סמיכת גאולה לתפילה? הרי אפילו בלא זה הדקדוק יכולין לסמוך, שאף על פי שיקרא קריאת שמע אחר הנץ מעט, עדיין הוא זמן תפילה לכתחילה ויוכל לקרות קריאת שמע ואחר כך ולסמוך גאולה לתפילה? אלא ודאי אף על פי שזמן תפילה אחר הנץ החמה הוא, זמן קריאת שמע אינו מהנץ ואילך, ומפני שלא יעבור זמן קריאת שמע – דלכתחילה היו מדקדקין שיקראו קריאת שמע בעונתה קודם הנץ, ושיגיעו ל"גאל ישראל" בהתחלת הנץ, שמשם ואילך זמן תפילה, ויסמכו גאולה לתפילה.

ואם תאמר: מנין לנו דוותיקין סוברין כר' יהושע, דבדיעבד יוצא עד שלש שעות? דדילמא סבירא להו דאפילו בדיעבד אינו יוצא מהנץ החמה ואילך? יש לומר, דבהכרח למדנו גם זה מדבריהם, שסוברים דבדיעבד יוצא אחר הנץ, מדחזינן שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה. ואם איתא דאינו יוצא בדיעבד אחר הנץ, היאך היו מצמצמין כל כך שיגמרו אותה עם הנץ החמה ממש? היה להם לחוש שמא יעבור זמן קריאת שמע, ולא היו מכניסין קריאת שמע בספק כזה! אלא ודאי סבירא להו דבדיעבד יוצא אחר הנץ, ולפיכך היו מצמצמין כל כך, שהיו חושבין: אפילו אם נטעה פעם אחת בשיעור לא נחוש, שאף על פי שעבר זמן קריאת שמע דרבנן, עדיין לא עבר זמן קריאת שמע של תורה, שזמנה בדיעבד עד ג' שעות.

ומצינו למדין שאפילו לוותיקין זמן קריאת שמע לכתחילה משיראה את חבירו בריחוק ד' אמות ויכירנו עד סוף הנץ החמה, ובדיעבד בשעת הדחק יכול להתחיל ולקרוא אחר שעלה עמוד השחר, ובסוף נמי קורא קריאת שמע בדיעבד עד שלוש שעות. ואף על גב דאמרינן שזמנה לכתחילה אינה מהנץ החמה ואילך, אפילו הכי אם לא קרא אותה קודם הנץ, יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל, והכי משמע במסכת יומא, דתנן התם: הילני המלכה עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרינן עלה: בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות ניתזין ממנה ובה היו יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. ואמר אביי: "לשאר עמא דירושלם", כלומר, לא היה צריך


הערה (ג): לקרות. ב"ח

הערה (ג2): תיבה זו מחוקה. ב"ח

הערה (ד): שנמנו במשנה מגילה ד י עם הפרשיות שנקראין ואינם מיתרגמין (וכגירסת הרמב"ם, שמנה ברכת כהנים עם הנקראים ואינם מיתרגמים). נ.ו.

הערה 1: ואית דמפרשי — זה הפירוש עצמו שדחה הגמ', ולא הבנתי מאי ואית דמפרשי דקאמר? ד"ת.

דף יח עמוד בעריכה

בתפילה. ומורי הרב נר"ו היה מסופק בזה, והיה אומר שהנכון לצאת מן הספק שיתפלל אותה לערב בתורת נדבה; ואין צריך לחדש בה דבר, כיון שהוא מתפלל אותה על דרך הספק, כי שמא הלכה הוא שצריך לחזור ולהתפלל אותה לחובה, ואין לך חידוש גדול מזה:

העיד רבי יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. ואומר במדרש371 שהמלך שלמה היה ישן עד ג' שעות, כמו שדרך בני מלכים לעמוד בג' שעות. ופעם אחת הטעתו בת פרעה וישן עד ד' שעות והקריבו תמיד של שחר בד' שעות372 ומזה היתה קבלה ביד ר' יהודה בן בבא והעיד שתמיד של שחר קרב בארבע שעות:

דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. אע"פ שנראה מכאן שאם ירצה יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ואילך, דלר' יהודה משם ואילך אינו זמן תפילת מנחה, ולדברי רבנן יכול להתפלל מנחה עד הערב, אפילו הכי אין לו לאדם לעשות בעניין שיהו מנהגותיו סותרין זה את זה; שאם יתפלל מנחה לפעמים מפלג המנחה ואילך כרבנן, ולפעמים יתפלל ערבית באותו זמן קודם שקיעת החמה כר' יהודה, נמצאו דבריו סותרין זה את זה, שפעמים דן אותו יום ופעמים דן אותו לילה. אלא יעשה כל שעה כמו רבנן, שיתפלל מנחה עד שקיעת החמה, ותפילת ערבית אח"כ, או כמו ר' יהודה שיתפלל תפלת המנחה לעולם עד פלג המנחה בלבד ויתפלל ערבית אח"כ כל זמן שירצה, ואפילו קודם שקיעת החמה. ועכשיו כיון שמנהגנו להתפלל תפילת מנחה אחר פלג המנחה כרבנן, אין לנו להתפלל תפילת ערבית קודם שקיעת החמה כרבי יהודה, אלא לעשות הכל כרבנן. מיהו בדיעבד אם התפלל תפילת ערבית בכוונה לצאת מפלג המנחה ואילך יצא, ולא מחייבין ליה לחזור ולהתפלל. מפי מורי הרב נר"ו:

אסור לעבור כנגד המתפללין וכו'. ודווקא כנגד פניהם, אבל בצידם לא חיישינן להעברה בעלמא:

אל יתפלל אדם אחורי רבו ולא כנגד רבו. נראה בגמ'373 שהטעם שאסרו להתפלל אחורי רבו, מפני ההפסקה, כי שמא יצטרך רבו לפסוע ג' פסיעות לאחוריו בעוד שהוא מתפלל ולא יוכל להפסיק. וכנגד רבו שאסור נראה שהטעם הוא מפני שמשוה עצמו לרבו. וכל שכן אם חוזר אחוריו כנגד רבו, שהוא ביזוי יותר ואסור. מיהו אם מרחיק ארבע אמות נראה שמותר להתפלל אחוריו או כנגדו, שזה כרשות אחר בפני עצמו נראה:

והנותן שלום לרבו. רוצה לומר שמקדים לו שלום, ואין לו לתלמיד להקדים שלום לרב, אלא כמי שיש לו מורא ממנו ואינו יכול להקדים לו שום דיבור מרוב המורא. וכן אמרו (שבת דף פט.): כלום יש עבד שמקדים שלום לרבו? ומה שאמרו בהרבה מקומות: כדי שאלת שלום תלמיד לרב, אינו רוצה לומר אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב. מפי מורי הרב נר"ו:

האומר דבר שלא שמע מפי רבו. רוצה לומר, שלא שמע ממנו ואומר אותו בשמו:

רב צלי של שבת בערב שבת. כלומר, היה מתפלל קודם שקיעת החמה, ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא קריאת שמע בעונתה; ואף על פי שלא היה סומך גאולה לתפילה, כיון שהיה מתכוין למצוה לקבל שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקודש לא חיישינן להכי. וזהו מפלג המנחה ואילך, דמשם ואילך יכול אדם לקבל השבת בתפילתו, אבל קודם לכן לא. וכשרוצה להתפלל ולקבל עליו השבת מבעוד יום, צריך שידליק תחילה, שאחר שקיבל השבת בתפילה אינו יכול להדליק ולעשות שום מלאכה אחר כך. ואם תאמר: והיאך יכול להדליק כל כך מבעוד יום? שהרי אמרו (שבת דף כג:): ובלבד שלא יקדים, ובלבד שלא יאחר! יש לומר, דהני מילי כשאינו מקבל השבת עד הערב, דכיון שאינו מקבל השבת עד הערב אין לו להקדים ההדלקה; אבל כשמקבל שבת מבעוד יום ומדליק תחילה סמוך לקבלה, אף על פי שעוד היום גדול אין בכך כלום. והיה אומר ה"ר יעקב מאורלינ"ש ז"ל, שאף על פי שתוספת שבת די בכל שהוא, אפילו הכי אם הוא מוסיף הרבה374 יותר, בכלל תוספת הוי וחייב עליו, אף על פי שאפשר לומר שאינו אלא מדרבנן, אפילו הכי אסור לעשות בו שום דבר כמו תוספת כל שהוא. וכיוצא בזה אמרו לעניין תרומה (עבודה זרה דף עג:), שאף על פי שחיטה אחת פוטרת כל הכרי, אפילו הכי אם תרם הרבה, הכל דיינינן ליה תרומה (משנה תרומות ד ה). מיהו אם התפלל מבעוד יום בטעות, שהוא יום מעונן והיה חושב שהיה לילה ואחר כך זרחה השמש, צריך לחזור ולהתפלל אף על פי שהתפלל מפלג המנחה ואילך, כיון שלא נתכוין להתפלל אלא אחר שקיעת החמה והתפלל בטעות, ומותר בעשיית מלאכה, שקבלת טעות לא שמה קבלה. וראיה לדבר מדאמר בגמרא (דף כז.): "וטעותא מי הדרא? והא קאמר אבידן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים וכסבורין העם לומר: חשיכה, ובאו לבתי כנסיות והתפללו של מוצאי שבת בשבת ואחר כך זרחה חמה, ובאו ושאלו לרבי, ואמר להם.: הואיל והתפללו התפללו". ומהדרינן: "שאני ציבור דלא מטרחינן להו", דמשמע דדווקא מפני טורח הצבור חששו ואינם צריכין להתפלל, אבל ביחיד לא חיישינן לטרחא. והרב רבי משה בר יוסף נרבונ"י ז"ל אמר שאם טעו הציבור בערב שבת והתפללו מבעוד יום, שהיו סבורין שהיה חשכה, אף על פי שלא נחייב אותם לחזור ולהתפלל מפני טורח הציבור ויוצאין באותה תפילה של שבת שהתפללו כבר, אפילו הכי מותרין בעשיית מלאכה. ודייק הכי מדאמר "שאני ציבור דלא מטרחינן להו", דמשמע שלא חששו אלא משום טרחא בלחוד, אבל מפני קבלת השבת בתפילתם לא חששו כלל ומותרין במלאכה:

ורבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. כתב רבינו האי גאון ז"ל, שזה לא היה עושה אלא למצוה, שהיה לו להחשיך על התחום לדבר מצוה, כגון על עסקי המת או על עסקי חתן וכלה; אבל שלא לדבר מצוה, כיון שכבר נהגו העולם להתפלל מנחה עד שקיעת החמה, אין לו להתפלל ערבית אלא משקיעת החמה ואילך, אלא כשצריך להקדים בעבור דבר מצוה שיש לו לעשות כמו שאמרנו:

מאי אין לה קבע, אינה קבע, כמאן דאמר תפילת ערבית רשות. פירוש, בלשון אין לה קבע נכללים שני



הערה 371: ויקרא רבה סדר שמיני פ' י"ב. ורש"י הביא במשלי ל"א בשם הפסיקתא. ועיין במעשה אלפסי.

הערה 372: תמהתי מאד על דברי זה המפרש, איך מוכח מזה המעשה שאינו קרב ביותר מד' שעות? כי זה המכוון מעדות רבי יהודה. ורש"י ז"ל פירש בעדותו של רבי יהודה, שאמר "ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות", והוסיף רש"י ז"ל: "ותו לא", עכ"ד:

הערה 373: רש"י פירש, דמחזי כיוהרא. והתוס' פירשו, דמחזי כמשתחווה לרבו. ואולי לדעתם אפילו ברחוק ד' אמות אסור:

הערה 374: ראוי לדעת אם זה יצדק אפילו ביותר מפלג המנחה. תנ"י: