מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ז

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף מה עמוד א

תוס' בד"ה קציצה ודאי כו' וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז כו' עכ"ל. כבר כתבנו בחידושינו בפ' המקבל לפי מה שכתבו התוס' שם דמפשטא משמע שלא פרע האחד שהודה ניחא דה"ל מודה מקצת אבל לפי התירוץ שכתבו התוס' שם דמצי איירי שפרע הא' שהודה קשה א"כ אי הוה איירי בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וליכא העזה ומתוך שמעתין נראה נמי דמצי איירי שפרע האחת שהודה כמו שדקדק הרא"ש לקמן בשמעתין דאפילו בפרע הא' דהוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בעל הבית כו' תדע שכן הוא מדפריך איני והא תני רבא בר שמואל קצץ המע"ה ואי לא כו' ובמה טעה התלמוד לפטור בעה"ב והלא מודה מקצת הוא אלא ודאי מלתא דשמואל והברייתא איירי בכופר הכל כו' עכ"ל ולפ"ז ודאי קשה אי איירי הברייתא בשכרו שלא בעדים איכא מגו לכ"ע וצ"ע:

דף מה עמוד ב

בד"ה אי הכי אפי' כו' לא משמע דקאי אהא אי הכי עכ"ל. דלא נראה להו לחלק בין עבר זמנו בין לא עבר זמנו לטעמא דמשום כדי חייו כמ"ש הר"ן אבל לעיל גבי פירכת אי הכי אפילו קצץ נמי כו' ודאי דנראה להם לחלק בין חילוקין בתשלומין ובין חילוקין בקציצה לטעמא דמשום כדי חייו כמ"A הר"ן אבל מהר"י אבן לב הבין בדברי התוס' דר"ל דלא משמע דקאי אהא אי הכי משום דהוי קשיא להו למה הפסיק תלמודא בהנך קושיין וליתיב ליה בעידין וליתיב ליה מעיקרא כו' משמע דאי הכי לא קאי אהאי טעמא דכדי חייו כו' עכ"ל ועוד האריך וא"א לומר כן דא"כ תקשי להו נמי הכי לעיל גבי אי הכי אפילו קצץ כו' דהפסיק בהו נמי בכל הנהו קושיין וק"ל:
בד"ה מתוך כו' וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי כו' עכ"ל. אבל התם ההוא ודאי נמי דמת במלחמה דקאמר בדדמי הוא ודו"ק:
בד"ה מתוך שיכול כו' לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך כו' עכ"ל. כבר כתבו לעיל דאין זה מגו טוב אבל משמע להו לפרש כן משום דנוח לו לומר טפי כו' כעין מגו דנאנסו דפריך מיניה וק"ל:
בד"ה בעדים אין צריך כו' ועוד אור"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא כו' עכ"ל. ובתוס' בפ' ח"ה דחו תירוץ זה דהא אמתני' קאי התם ועדיין לא נתקנה שבועת היסת וק"ל:
בד"ה בשטר צריך כו' אבל התם איירי בעסקא דפלגא מלוה כו' עכ"ל. היינו במאי דפסק רבא הלכתא כדייני גולה דאיירי בעסקא אבל בהך דהמפקיד אצל חבירו בשטר כו' לא פסק רבא כרב חסדא וס"ל דאינו נאמן וק"ל:

דף מו עמוד א

בד"ה לא קצצתי כו' דאי פרע כבר ה"ל כופר הכל ובסמוך מוקמי לה כר"י כו' עכ"ל. אבל הך ברייתא דרבה בר שמואל מצי איירי בפרע דאתיא כרבנן וכן דקדק הרא"ש דההיא דרבה בר שמואל איירי בשפרע דאל"כ במה טעה התלמוד לפטור בעה"ב משבועה דהא ה"ל מודה מקצת ע"ש ברא"ש אבל ק"ל דמ"מ מאי פריך מהך דרבה בר שמואל אמלתא דשמואל אימא דשמואל איירי בלא פרע כההיא ברייתא דר"י ולכך ישבע בעה"ב דה"ל מודה מקצת ויש ליישב:

דף מו עמוד ב

בד"ה בקונטרס גרסינן כו' דהא גודרות אין להם חזקה אפילו זה אומר גנובים דדברים העשויים כו' עכ"ל. הא ודאי דגודרות לאו מטעמא דעשויין להשאיל ולהשכיר הוא אבל טעמא אחרינא איכא בהו דדבר מההלך בדרכים יכול לומר מעצמו נכנס לרשותך כדמוכח בפ' ח"ה אלא דה"ק דהא בגודרות אפילו אם אומר גנובים הם שגנבום מתוך ביתי נאמן בעה"ב ולא נימא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כיון דאית להו מגו לומר דמעצמו נכנס לרשותך ובהיתר בא לידך והיה נאמן ה"נ הכא נאמן בעה"ב לומר אפילו גנובים הם כיון דאית ליה מגו דבהיתר בא לידך דרך שאלה ושכירות כיון דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר הם ולפי דבריהם אלו הא דמפלגי בין עשוין להשאיל ובין אין עשוין להשאיל קאי אפילו אמר גנובים דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן הבעה"ב אבל הרא"ש דחה דברים אלו שכתב וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובים אתרע ליה חזקתו של כלים שהן עשוין להשאיל כו' ע"ש גם התוס' שכתבו לקמן בד"ה וספרא דאגדתא כו' וליכא למימר התם טעמא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינא כו' ואינו נאמן במגו דשאלה ושכירות הוא סותר דברים אלו שכתבו התוס' הכא אלא דדבריהם דלקמן הם לרווחא דמלתא דגם ע"פ דעת הרא"ש דלא אחזוקי אנשי בגנבי במיגו דשאלה ושכירות מ"מ התם דלא קאמר שהוא גנבו כו' נאמן במיגו דשאלה ושכירות ומהר"י אבן לב תמה בסתירת דברי התוס' ואין כאן מקום תמיהה ודו"ק:
בא"ד ור"ח עצמו פי' כפי' הקונטרס מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן כו' עכ"ל. גם בזה תמה מהר"י אןב לב דהיכי מצי ר"ח לפרושי כפי' הקונטרס לפי מאי דגריס ובכולהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל כו' עכ"ל והאריך בזזה בדרכים רחוקים ודחוקים והנראה דאין מקום לתמיהתו דודאי אי גרסי' ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל כו' א"א לפרש כפי' הקונטרס אלא משום דאיכא דגרסי כגירסת פי' הקונטרס ולא אמרן אלא בדברים העשוים כו' והיה לבעל דין לחלוק דמתוך פי' ר"ח שפי' כפי' הקונטרס ע"כ נימא דטעות נפל בגי' ר"ח בלי חסרון ויתור אלא בהיפך דברים וצריך להיות כגי' פי' הקונטרס ולזה הוצרכו להוכיח לפי גירסתו מדשינה הכא לומר ובכולהו לא אמרן ע"כ לא איירי כשיטה דלעיל דקיימא אאינו נאמן וא"כ ע"כ דגירסת ר"ח אינו טעות סופר וצריך להיות הגירסא ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין כו' ובפי' ר"ת שפי' כפי' הקונטרס הוא דחוק לקיים זהו הנראה לי ברור בדבריהם ודו"ק:

דף מז עמוד א

בד"ה הלכתא כו' והא דאמרינן בסמוך עבד רב נחמן כו' זה היה אח"כ כו' עכ"ל. וכן צ"ל בהא דקאמר לעיל מיניה היכי תנן א"ל לא ידענא הא דאמר בלישנא קמא אמר רב נחמן ר"י אומר יחלוקו זה היה אח"כ אלא דנקטו מלתייהו אהלכתא מאי משום קושיא ואהא פריך מינה לקמן אם איתא כו' ועי"ל דבכמה דוכתין מצינו דאמוראי פליגי בדברי אמורא רבם אבל מעשה רב ובודאי דליכא דפליג אהא דעבד רב נחמן עובדא יחלוקו ודו"ק:
בד"ה מתוך כו' מפסיד התובע חצי אע"ג דלא רמיא עליה אלא שבועה דרבנן וטעמא משום דקנסינן ליה כו' עכ"ל. תירוץ זה כתבו ג"כ בפ' ח"ה אך מה שהוסיפו הכא לעיל לומר בתירוצם לרב נחמן ולר' אבא דכ"ש דהל"ל כשתובע מחויב שבועה דמפסיד אלא משום כו' ולהכי ביתומים מן היתומים ומת לוה כו' כל זה מילי דכדי וסברא דלא צריכא להו הכא דסגיא להו למימר כמ"ש דל"ש מחיוב התובע שבועה ול"ש מחיוב הנתבע שבועה ואין יכול לישבע אותו שחייב שבועה משלם הנתבע אלא דבחשודין יחלוקו והתובע מפסיד החצי משום קנסא וכן מוכיחין דברי התוס' דבפ' ח"ה אבל זאת הסברא שכתבו הכא דלרב נחמן ור' אבא נמי כשהתובע מחויב שבועה דמפסיד היא סברא דצריכא לפי התי' שכתבו התוס' בפ' השואל כששניהן חדושין לאו משום קנסא מפסיד התובע החצי אלא כיון דהתובע נמי מחויב שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וכמ"ש מהרש"ח דאיתא כן בהג"ה בתוס' כאן ומה שדחה בהג"ה זו תירוץ זה דא"כ ביתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כרב ושמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו כו' עכ"ל וכן הק' התוס' בפ' ח"ה אהאי תירוצא שכתבו התוס' בפ' השואל אבל התוס' שם בפ' השואל כתבו ליישב זה דבשבועה דרבנן אינו מפסיד המחויב לישבע ואינו יכול אלא בששניהם חשודים אע"ג דכשנגדו אינו מחויב אלא שבועה דרבנן אפי' הכי מפסידו והיינו משום שהשבועה בא מחמת הנתשבע שהיה חייב שבועה דאורייתא לכן חשיבה גם בתובע מדאורייתא כו' עכ"ל ועוד האריכו שם התוס' לדחות תירוץ זה מצדדים אחרים ואין שיהיה הנה התוס' דהכא שתרצו בזה בשניהם חשודין דיחלוקו משום קנסא ובדברי התוס' דפ' ח"ה לא הוי צריכי לסברא זו שכתבו לרב נחמן ולר' אבא דבמחויב התובע שבועה ואינו יכול לישבע דמפסיד, ויש שהיו רוצים ליישב דברי התו' דהכא שהוצרכו לסברא זו במה שהק' דבח"ה משמע דהלכה כר' אבא כו' ולקמן מסיק דעבד כרב ושמואל עבד משמע דמלתא דרב ושמואל עיקר כמו ר' אבא ולזה כתבו דכ"ש דהוי ליה למימר כשהתובע מחויב שבועה מפסיד ולכך ביתומים מן היתומים דעבד כרב ושמואל עבד ומפסידין אבל אין לדברים אלו עיקר דהא לא מיתרצא כיון דקי"ל כר' אבא דאין יכול לישבע נמי משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי ולא היה להם לבני מלוה להפסיד הכל כמו שהקשו התוס' לקמן ועוד דאכתי הא לא מיתרצא דבפוגם שטרו נמי אמאי לא מפסידין בני המלוה אלא ע"כ דאית לן למימר דבפוגם שטרו קי"ל כרב נחמן ור' אבא כיון דלא הויא אלא שבועה דרבנן נוטלין ולא מפסידין וביתומים מן היתומים דוקא אע"ג דלא הויא נמי אלא שבועה דרבנן מפסידין דאיכא בהו שום טעם כמ"ש התוס' בפ' השואל דבקל אמרו ביתומים שלא להוציא מהם וכה"ג כתב הרא"ש והשתא לא קשיא הלכתא אהלכתא דבכ"מ הלכה כרב נחמן ור' אבא חוץ מיתומים מן היתומים דמטעם זה אמרו דעבד כרב ושמואל עבד ומעיקרא לא הוה קשיא להו אלא משום דהיה משמע להו דעבד כרב ושמואל בכל מילי והוה עיקר כמו ר' אבא וזה שדקדקו בתירוצם לומר וביתומים מן היתומים דוקא דעבד כרב ושמואל כו' אבל הנכון בדברי התוס' שלא הוצרכו לסברא זו בתירוצם דהוי סגי להו בתירוצם דבשניהם חשודין יחלוקו משום קנסא כמ"ש התוס' פרק ח"ה אלא שר"ת בספר הישר פי' כן מכח סברא דודאי כ"ש הוא אם משום שבועה דאינו יכול לישבע משלם ומוציאין ממנו ממון כ"ש דאית לן למימר דמפסיד מטעם זה להחזיק ממון ביד מי שהוא דסברא גרועה היא דכל מי שאינו יכול לישבע בין התובע ובין הנתבע שישלם הנתבע דאם הנתבע משלם לר' אבא כשאינו יכול לישבע כ"ש שהתובע יפסיד כשאינו יכול לישבע ודו"ק:

דף מז עמוד ב

בא"ד אבל ק"ק דמנא ליה לתלמודא בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא כו' לא ידענא כו' עכ"ל. ר"ל דאימא דכמו דרב ושמואל ס"ל דאינו יכול לישבע מפסיד אף בשבועה דרבנן אימא דמודו נמי בנסכא ואנא ידענא דאינו יכול לישבע משלם אבל הא לא קשיא להו דמנ"ל לתלמודא דרבי אבא לית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים אימא דמודה רבי אבא דאף בשבועה דרבנן אם אינו יכול לישבע מפסיד, די"ל דהא רבי אלעזר לקמן דס"ל כרבי אבא אמר בהדיא יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין וע"כ היינו משום דרבי אבא לא קאמר אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן אפילו מפסיד לא אמרינן לרבי אבא ועוד כתבנו בזה בפ' ח"ה ע"ש:

חידושי אגדות מ"ז ע"ב

חלה על שניהם כו'. עיין בפרש"י לעיל ובתוס' דהכא:
אזהרה לעוקב אחר כו'. עיין פרש"י ובערוך פי' מי שמרדף והולך על עקביו ומזמן לחבירו ניאוף עוד פי' מלשון מרמה ויעקבני זה פעמים כו' ע"ש ובמכילתא אמרו כתוב אחד אומר לא תחמוד וכתוב אחד אומר לא תתאוה כיצד כו' ה"ד אזהרה לעוקב אחר המנאף ע"ש ואפשר דהכא דריש לה מלא תנאף מדלא כתיב לא תשכב אשת רעך וגו' כדכתיב גבי עונש ואיש אשר ישכב את אשת רעהו וגו' וכה"ג דריש מינה פ' כל היד לא תנאף ביד ודו"ק:
ותרגנו באהליכם כו' באהלו של מקום כו'. היינו אהל ומשכן שעשו לשכון שכינה שם דאי באהליכם ממש הא כתיב וילונו וגו' ויפול משה ואהרן על פניהם לפני כל עדת ישראל וגו' דמשמע שלא היו בשעת התלונה בביתם אלא במחנה כנגד המשכן כמפורש וכבוד ה' נראה באהל וגו' ודו"ק:
עד הנהר הגדול נהר פרת כו' קרב לגבי דהינא וכו'. והתוס' פ' מעשר בהמה הקשו אדהכא דמשמע שהוא קטן מג' נהרות כפרש"י והתם אמרינן דג' נהרות למטה מפרת והוא פרת דמעיקרא ולולי פרש"י נראה דה"נ הכא ס"ל דפרת גדול מכולם הוא מדקורהו הכא גדול ולא קורהו גדול בפ' בראשית שהוזכרו שם הד' נהרות וקאמר משום דהכא לגבי א"ח הוזכר לכך קורהו גדול ע"ש קרב לגבי כו' וק"ל:

דף מח עמוד א

תוד"ה נשבע ב"ה כו' וי"ל דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם כו' עכ"ל. ר"ל דאף זו מתקנת חכמים היא בלא שבועת היסת כיון שאומר שכבר נתן לו מקודם שנתן הפירות ואין דרך לתת קודם רמו רבנן שבועה עליה ור' יהודה משום דאפשר דנתן קודם ולא נתקנה בזה שבועה וק"ל:
בא"ד וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר ר' יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו כו' עכ"ל. ור' יהודה דקאמר כל מי שהפירות בידו ידו על העליונה ודאי דלא קאי אסיפא דעדיין הפירות אינן בידו וצריך ליתנן לו אלא ארישא קאי שפיר אלא דמה"ט גופיה דפליג ברישא משום דחנוני מקבל דינר קודם שנותן הפירות שמעינן דפליג נמי בסיפא שהדינר מונח בחנות ולא נטלו החנוני עדיין שצריך ליתן לו הפירות דאילו כבר נתן לו הפירות לא היה הדינר עדיין מונח בחנות ודו"ק:

דף מח עמוד ב

בד"ה אם אמר כו' דשמא להשביע את בניו אמר כן כו' עכ"ל. ר"ל שאמר כן בפני עדים שאינו פרוע כדי לאחשבינהו את בניו בפני הבריות ושמא כנגדה אמר האמת שהוא פרוע ולכך צריכין לישבע שלא פקדנו כו' וק"ל:

דף מט עמוד א

תוס' בד"ה לכל מגלגלין כו' פי' ריצב"א דקאמר כו' ואין נראה דשבועת כו' אלא אור"י דוקא נקט כו' עכ"ל. כצ"ל וכ"ה במרדכי ודו"ק: