מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף לו עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה בפני ב"ד ושלא כו' ואח"כ הודה חייב קרבן כו' עכ"ל. הוצרך לפרש ואח"כ הודה לרבה דבעדים לא מיחייב דהוי כפירת דברים אלא למאי דמסיק תלמודא דביש לו נמי עדים לא הוי כפירת דברים וחייב מצינן לאוקמא מתני' נמי בהכי וק"ל:
בא"ד דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו עכ"ל. מפי' מהרש"ל וצ"ל דרש"י בא לפרש דחייב מפי עצמו אף בלא טענת תובע כו' וזהו שמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל"ב עכ"ל אבל אין לזה מקום כאן ועוד נראה לפרש משום דגבי שבועת עדות קתני דבעי כפירה בב"ד והכא בשבועת הפקדון לא קתני ליה וקאמר דהיינו מדכתיב וכחש כל דהו כפירה אפילו שלא בב"ד ודו"ק:

דף לז עמוד אעריכה

תוס' בד"ה הזיד כו' דמי יודע שהם יודעים לו עדות ואין נראה כו' עכ"ל. הקשה מהר"י אבן לב דמאי קאמרי מי יודע שהם יודעים לו עדות משכחת לה כגון דהוי עדי אחריני בהדייהו כשהעידו על אותו עדות וא"ת א"כ אינן חייבים קרבן דהוי כפירת דברים כו' הא ליתא דרב כהנא ס"ל כו' דהוי כפירה כו' עכ"ל ע"ש וי"ל כמ"ש התוס' לעיל בפרק שבועת העדות דבאיתנהו הנהו סהדי קמן לכ"ע הוי כפירת דברים ולא פליגי הכא ר"כ ורבה אלא בליתנהו קמן וא"כ הנהו דמתרו בהו אינם יודעים שהם יודעים לו עדות גם מה שהקשה מהרש"ל לפרש"י שמא המתרים שמעו מהם שיודעים לו עדות א"נ כו' אלא שהם קרובים כו' עכ"ל לאו קושיא היא דהא לענין מלקות קאמר הכא ועל פיהם ששמעו מהם ולא ע"פ קרובים אין מלקין אותם אלא ע"כ דאיכא סהדי אחריני כשרים שיודעים שהם יודעים לו עדות שהיו עמהם כשהעידו על אותו עדות כמ"ש אבן לב אלא דליתנהו קמן ומש"ה הוה התראת ספק אך קשה דא"כ תקשי ליה דבפקדון נמי כיון דע"כ בליתנהו להני סהדי הכשרים קמן דאל"כ הוה כפירת דברים וא"כ ה"ל התראת ספק דמי יודע שיש לו פקדון אצלו ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה מילקא לקי קרבן לא מייתי ואע"ג דגבי שפחה כתיב בקורת כו' עכ"ל. ומה שכתבו דהתם לא עבדינן ביה תרתי אלא הוא מביא קרבן והיא לוקה לא קשיא להו הכי לפי הסברא א"ד הא והא עבדינן להו דהתם גלי קרא דלא עבדינן ביה הני תרתי קרבן ומלקות אבל הכא מהיכא תיתי דלא ליעביד ביה הני תרתי אלא לפום הך סברא מילקא לקי קרבן לא מייתי מהיכי תיתי למימר הכי אי לאו משום דלא מצינו דליעביד ביה הני תרתי קרבן ומלקות ואהא קשיא להו ואע"ג דגבי שפחה כו' ודו"ק:
בד"ה מאי אינו לוקה כו' דה"פ כו' שכן כפרתו תלוי במלקות הקל ולא בקרבן כו' עכ"ל. ודפריך מכלל דנזיר טמא נפטר במלקות הקל הא קרבן כתיב ביה כו' אדברי המקשה נמי פריך ודו"ק:
בא"ד שלא חייב את השוגג פי' שגגתה גרידתא חייב כו' עכ"ל. והיינו אונס אבל פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' לאו בהאי שוגג גרידתא קמיירי אלא בשגגת קרבן עם זדון העבירה והכי איתא בהדיא בספרי בפתע להביא את האונס דהיינו שוגג גרידתא ובתר הכי תני פתאום להביא את השוגג והדין נותן כו' דהיינו שגגתה בקרבן עם זדון העבירה וכן הבין מהרש"ל שמועה זו ואין מקום לתמיהת מהר"י אבן לב במקום זה שכתב יש לתמוה דאם שוגג למדין ממזיד היכא מהדרינן ללמוד מזיד משוגג כו' עכ"ל, ע"ש דשפיר אנו למדין שוגג ממזיד היינו שגגת קרבן עם זדון העבירה מזיד גופיה למדין משוגג היינו משוגג גרידתא דהיינו אונס אך מ"ש מהרש"ל אסיפא דברייתא וכפר עליו מאשר חטא לאו דוקא דמכפר ילפינן אלא מפתאום רק שמביא האי קרא מדכתיב ביה קרבן ואפתאום קסמיך עכ"ל, נראה מדבריו דשוגג דנקט ברישא לא אתיא מק"ו אלא מהאי קרא אבל קשה דא"כ לא ה"ל למנקט ק"ו אחרינא גבי שוגג אלא האי ק"ו דעדות הוה נמי מצי למנקט גבי שוגג דהיינו שגגת קרבן עם זדון העבירה וה"ל נמי לדחויי בהך פרכא מה לשבועת עדות שאינו לוקה וע"כ אני אומר דהאי ק"ו דברישא קאי גבי שוגג ואצטריך קרא בסיפא וכפר עליו מאשר חטא למזיד ושוב למדין שוגג מק"ו דמזיד וה"ק ברישא פתאום להביא שוגג ובלא קרא נמי הדין נותן ומה במקום כו' ודו"ק:
גמ' ת"ש אינו חייב על שגגתה כו' מאי לאו זדון עדים כו'. ק"ק מאי קא קשיא דהא ע"כ גבי שבועת עדות דתני נמי כה"ג ומה הן חייבין על זדון השבועה קרבן עולה ויורד דהיינו זדון עצמן דזדון עדות ליכא בהו כמ"ש התוס' לעיל דא"א לעולם לידע אם הם מזידים שיכולין לומר שכחנו ויש ליישב:

דף לז עמוד בעריכה

שם אימא סיפא זה הכלל כו' אלא מהא ליכא למשמע מינה. הקשה מהר"י אבן לב יש לתמוה דאמאי קאמר דליכא למשמע מינה והלא אורחא הכי הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפילו גנבת עבדי והוי כעין לא זו אף זו קתני עכ"ל, ואין כאן קושיא דרב פפי נמי הוה ידע דאיכא נמי מלתא אחריתא לרבויי בזה הכלל וליכא למשמע מסיפא לרבויי עבדי גנבת אלא דליכא למשמע נמי מרישא מידי כיון דאיכא למימר דהתנא סמך אסיפא לרבות עבדי גנבת וכעין לא זו אף זו וק"ל:

דף לח עמוד אעריכה

תוס' בד"ה אלא מהא כו' אבל גבי עדות מאן דפטר בעדי קרקע יחייב בעדי קנס כו' עכ"ל. מיהו לפי מה שפרש"י לעיל בפרק שבועת העדות דא"כ עדי קנס לר"א חייבין וכן בשבועת הפקדון כו' עכ"ל, אין זה מספיק ולא יתיישב קושייתם דהא התם לר"א בעל פלוגתיה דר"ע ע"כ אית לן למימר דבשבועת הפקדון נמי בקרקע פטור ובקנס חייב ואפשר דלית להו לתוס' כפרש"י אלא דלענין עדים דוקא קאמר דבקרקע פטורים ובקנס חייבין לר"א אבל בשבועת הפקדון לכ"ע בקנס פטור כיון שלא היה מתחייב בהודאתו ולא כפר ליה ממונא כמ"ש הכא וק"ל:
בד"ה ה"ג לא לך לא לך ולא לך ול"ג וי"ו בכולהו אלא בבתרא כו' עכ"ל. ר"ל במתני' גרסינן הכי וכן בכל הנהו דמייתי מתני' ל"ג וי"ו אלא בבתרא דהשתא מוכח ממתני' דבתרוייהו חשיב פרטא בין דוי"ו ובין בלא וי"ו דמלא לך תניינא מוכח דבלא וי"ו הוי פרטא ומולא לך בתרא מוכח דבוי"ו נמי הוי פרטא אבל בברייתא בדברי ר' יהודה ודאי גרסינן כולהו בוי"ו ולא חשיב פרטא אלא בוי"ו ולכך מתני' לא מצי אתיא כוותיה אבל אי הוה גרסינן נמי במתני' כולהו בוי"ו מאי דוחקיה לאוקמי במסקנא דע"כ כרבי דסתמא דמתני' דלא כר"מ נוקמיה בפשיטות טפי כר' יהודה כן הוא כוונת דברי התוס' וניחא נמי לפי דבריהם דלפי אותה הגירסא דגרסינן במתני' נמי כולהו בוי"ו אדפריך ממתני' לשמואל דאמר לר"מ דכולהו בוי"ו כללי הוי תקשי נמי לר' יוחנן אמאי לא תני במתני' רבותא טפי דאפילו בלא וי"ו לר"מ הוי פרטא דבוי"ו אפילו ר"י מודה ליה דהוה פרטי ולגירסת התוס' ניחא לר"י דתרוייהו תני במתני' דהוי פרטי מיהו הך קושיא דפריך גבי חטה ושעורה וכוסמת מאי אפי' ע"כ הוה קשיא נמי לר' יוחנן כיון דתרוייהו פרטי הוי לר"מ ותני לתרוייהו במתני' מאי אפילו דקתני ודו"ק:
בפרש"י בד"ה הרי כאן עשרים ש"מ ד' שבועות הן ובקמייתא לא חשיב דכללי עכ"ל. הקשה מהר"ן אבן לב מי הכריחו לפרש דפריך למאן דלא מחייב אכללא ואמאי לא פירש דפריך נמי הכי למאן דמחייב אכללא והכי פריך דאם איתא דפרטי קחשיב וכללי לא קא חשיב אמאי תני ר' חייא הרי כאן עשרים כו' ומשני דהיא איירי בפקדון ותשומת יד וגזל ואבידה ובתרוייהו לא קחשיב כללי עכ"ל ע"ש ואין מקום לקושייתו דאין דרך לתלמוד להקשות לאמוראים כיון דהברייתות גופייהו לא מיתרצי אהדדי אלא ע"כ דברייתות מיתרצי ליה השתא אהדדי למאן דמחייב אכללי אלא דחדא מינייהו לא קחשיב אלא פרטי ואידך קא חשיב נמי כללא ול"ק ליה למקשה אלא למאן דלא מחייב אכללי וק"ל:

דף לח עמוד בעריכה

גמ' ה"ד אי דפריש ר' חייא מנינא אתא כו'. הקשה מהר"י אבן לב לעולם אימא לך דפריש ואתא לאשמועינן דהרי כאן כ' חטאות ולא כ"ה דאפרטי מחייב ולא אכללי עכ"ל ואין כאן קושיא דהך מלתא ליכא למשמע מינה דאימא אדרבה דמחייב אכללי ומיירי בחטין ושעורין וכוסמין דלא הוי רק ג' פרטי אלא ע"כ דאיך שיהיה לא אתי לאשמועינן אלא אע"ג דלא פריש מיחייב אכל חדא וחדא וק"ל:
שם ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מפטר כו'. ר"ל דסברי נמי האי לא שביק כו' מיהו דסברי נמי האי לא שביק איניש מידי דקיץ כו' כדאמר ר"ש ולכך מהני טעמי ודאי תרוייהו הוא תובע כדקאמר לדברי חכמים אף בושת ופגם אבל ר"ש ודאי לית ליה האי לא שביק איניש מידי דכי מודה לא מפטר כו' אלא האי דקאמר איהו דלא שביק איניש מידי דקיץ כו' ותו לא מידי ממה שנתקשה בזה מהר"י אבן לב וק"ל:

סליק פרק שבועת הפקדון