מאירי על הש"ס/שבועות/פרק ה

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף לו עמוד ב עריכה

שבועת הפקדון וכו'. כבר ביארנו בראש המסכתא ששבועת הפקדון היא הרביעית שבארבעת מיני השבועות וענינה האו שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באי זה צד וכפר בו ונשבע ואחר כך הודה שדינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שכל שבועות שהדיינין משביעין על קצת הכפירות הם מכלל שבועה זו וייחדנו על עניני שבועה זו שהיא החלק החמשי שבמסכתא ושכל אלו הפרקים הבאים הם מעניני חלק זה ואמנם זה הפרק בא לבאר עניני שבועת הפקדון לבד מבלי שישגיח למה שהדיינין משביעין כלל ועל זה הצד יחקלו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במי נוהגת שבועה זו ועל אי זה צד חייב בה ומה חייב בה השני בתכונת השבעוה היאך היא ועל אי זה צד חייב עליה קרבן אחד לבד ועל אי זה צד חייב עליה כמה קרבנות, השלישי באי זה ממון יתחייב בדין שבועת הפקדון ובאי זה ממון אינו בדין זה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והוא שאמר שבועת הפקדון שנא' עליה בפרשת ויקרא שכל שאדם תובע לחברו ממון וכפר בו ונשבע ואחר כך הודה שמשלם קרן וחומש לבעלים ומביא אשם בכסף שקלים כדכתיב בערכך כסף שקלים נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים ומפני שנתמעטו קצתן בשבועת העדות לסבה שכבר הזכרנו נגרר אחריה לומר בזו שנוהגת בכלן וכן אמר שהיא נוהגת בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו כגון שנשבעו הוא בין מפי אחרים כגון שהשביעו התובע ואע"פ שלא ענה אמן וכן הדין אם השביעוהו בית דין ואחר כך הודה וכן אין צריך שתהא הכפירה בבית דין לדעת חכמים שהלכה כמותם והם דורשים בזו דון מינה ואוקי באתרה כמו שביארנו בפרק עדות נמצא בין שנשבע בין שהושבע בין שקבל בין שלא קבל כל שכפר אחר השבועה באי זה מקום שתהא השבועה או הכפירה חייב בדין שבועת הפקדון ואפילו נשבע בלא תובע כגון שראהו רץ אחריו ואמר לו מה אתה בא אחרי שבועה שאין לך בידי וכיוצא בזה בין שנשבע לבעל הממון בין לבא בהרשאתו כמו שביארנו בעדות וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ופי' זדון השבועה שהוא מזיד בכל ר"ל שיודע שהפקדון בידו ושהשבועה אסורה עד שיתחייב עליה קרבן מפני ששבועת הפקדון לא נאמר בה ונעלם ונעשה בה מזיד כשוגג לענין קרבן וביאור שגגתה עם זדון הפקדון שיודע שהפקדון בידו וכן שהשבועה אסורה אלא שאינו יודע שהוא חייב עליה קרבן ואינו חייב על שגגתו ר"ל אם שגג בפקדון והוא שאינו זוכר הפקדון ושוגג בעקר השבועה ר"ל שאינו יודע שהשבועה לשקר בממון אסורה הרי זה אונס ופטור מכלום ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלים כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף לז עמוד א עריכה

מזיד שאמרו שחייב קרבן בשבועת הפקדון לא סוף דבר כשלא התרו בו הא אם התרו בו שיהא חייב מלקות אינו כן אלא אפילו התרו בו אין כאן מלקות כלל שהכתוב עשה בו מזיד כשוגג לענין קרבן ואע"פ שקרבן במזיד חדוש הוא התורה חדשתהו בארבעה דברים והם עדות ופקדון ובא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ובעדות מיהא אע"פ שנעשה בו מזיד כשוגג לא הוזכר בו דין זה מפני שמן הסתם אין התראת ודאי בשבועת העדות ומי יאמר שהם יודעים לו עדות אם תאמר שאחרים ראו בהזמנתם ובעקר המעשה יבאו הם ויעידו והרי אין הממון נפסד בעדותן של אלו ואם שהמתרים שראו עמהם קרובים ואין ראויים אף בשעת השבועה אין מלקין אותם על פי עצמם אבל פקדון אפשר שהם יודעים שהיא תחת ידו עדין, ויש מפרשים הטעם מפני ששבועת העדות אין בה אזהרה מפורשת אלא אם לא יגיד ונשא עונו ואין זו אזהרה אלא עונש ואחר שכן לא הוצרך לכתבה:
נזיר שנטמא במזיד לוקה ולא עוד אלא שלוקה שלש מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל ומשום לא תאחר לשלמו שהרי משהא נדרו בשעת מעשה ופעמים שלוקה אף משום בל יבא אם היתה טומאה וביאה באין כאחת כגון שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ופרש גג התיבה מתחתיו אבל אם נכנס כדרכו כבר נטמא משהכניס חוטמו או אצבעות רגליו וחיוב ביאה אין בו עד שיכנס כולו ונמצא בשעת ביאה שכבר הוא עומד בטומאתו ואין טומאה על טומאה לענין מלקיות אף בהתרו בו על כל אחת אלא אם כן פירש מן הראשונה כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שמכל מקום נזיר שנטמא במזיד לוקה לא הופקע קרבנו אלא מביא קרבן טומאה והוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדי שתחול עליו נזירות חדשה בטהרה וסותר מנינו ומונה מתחלה עד שישלים ויביא קרבנות טהרה האמורות בענין:
ולענין ביאור השבועה הוזכרה כאן בריתא שלא נמצא מקומה להדיא אלא שבספרי שנו בדומה לה וקצת מגיהים שנו את הגירסא בספרי כמו ששנויה כאן וענין גרסתם הוא פתע להביא את האונס ר"ל אם נטמא באונס שהיה בדין אם במקום שעשה בה ספק כודאי כגון סוטה לא עשה בו אונס כרצון בנזיר שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא עשה אונס כרצון ת"ל פתע, פתאום להביא את השוגג וכן בדין במקום שלא חייב את המזיד ר"ל קרבן כגון חלב ודם חייב את השוגג כאן שחייב במזיד אינו דין לחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת קל וחומר ומה פקדון שלא חייב בו את השוגג ר"ל שהוא אנוס הוא חייב בו את המזיד כאן וכו' לא אם אמרת בפקדון שאינו לוקה דין הוא שיתחייב קרבן תאמר בנזיר טמא שכן לוקה הואיל ולוקה לא יביא את הקרבן ת"ל וכפר ומכל מקום בספרי שלנו גורסין עדות במקום פקדון ושמא מתוך הדמיון שנאוה כאן בפקדון ויש גורסין כאן לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בפקדון שאינו לוקה כלומר אם אמרת בנזיר לחייב את האונס תאמר בפקדון וכו' ופי' מדקאמר לוקה כלומר על הדרך שאמרת לוקה בנזיר תאמר בפקדון שאינו לוקה ועקר הדברים כגירסא ראשונה:
הכופר בממון שאין עדותו מועילה לו כלל ונשבע והודה אינו חייב בשבועת הפקדון ר"ל שאם היה שואל והדבר תחת ידו וטען שנגנב ממנו ונשבע והודה פטור שהרי אין גנבה פוטרתו ונמצא שאין הכפירה מועלת לו כלום וכן אם הלה טוענו מלוה בשטר או בעדים והלה מודה בעקר הלואה וכפר בשטר ובעדים ר"ל לויתי אבל לא בשטר לויתי אבל לא בעדים ונשבע והודה שכל אלו אינן אלא כפירת דברים בעלמא ואינן בדין שבועת הפקדון שמא תאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים ואומר לא היו דברים מעולם יהא פטור שהרי אין כאן אלא כפירת דברים שהרי העדים יעידו הואיל ולא מעל בטענת פרעון אלא בלא לוה אין זה כלום שהרי כפירתו מועלת לו עכשיו והעדים שמא לא יבאו או ישכחו או ימותו ואפילו היה שם כתב ידו אפשר שתאבד ומכל מקום מלוה בשטר הואיל ושטר יש בו שעבוד קרקעות אף בסתם הרי הוא כטענת קרקע ואין שבועת הפקדון חלה אלא בממון המטלטל כמו שיתבאר הא מכל מקום בשטר שכתוב בו בפירוש שלא יהא שם שעבוד קרקע שבועת הפקדון חלה עליו ואומרין עליו שטרא עביד דמירכס:
מי שהיה חייב לשני אחים או לשני שותפין מנה ותבעוהו שניהם מנה אם הודה חציו לאחד וכפר לשני חייב משום שני הודה כלו לאחד וכפר לשני והוא שאמר ממך לויתי ולא מחברך אם זה שהוא מודה לו תובע כל אותו המנה לעצמו ומאמינו לתועלתו הרי נמצא השני נפסד וחייב משום שני אבל אם היו שני השותפין טוענין ששניהם הלווהו ונמצא שהודה הנתבע לאחד בכלו ואף זה שהוא מודה לו מודה לשני שיש לו חלק בו אין זה אלא כפירת דברים ופטור וזהו שאמרו כחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין:
בתלמוד המערב אמרו על שמועה זו הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה הרי הם אחראין וערבאין זה לזה ונראה פי' הדברים ממה שלא מעטו מוכחש בה שנים שלוו מן האחד מנה ותבע המלוה כלו לאחד וכפר בו אלמא שכיוצא בזה חייב אף בחלק חברו הואיל ובידו לתבעו כלו ממנו ואפשר לפרש שכיון שמודה לאחד פטור אלמא כל אחד נעשה כמורשה מחברו וכל אחד נקרא בעל הממון ויכול לתבוע לו כל החוב ואם כן אף שנים שלוו כל אחד נעשה לווה וחייב בכל הממון אע"פ שחלקוהו אחר שלוו וכבר הסכימו כל הפוסקים לפסוק כדברי תלמוד המערב והביאוהו כלם בהלכותיהם ובחבוריהם ואע"פ שבראשון של מציעא שנו בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את חלקו השטר במקומו עומד והלה כותב לו התקבלתי את שלך דמשמע שאין האחד חייב בחלק חברו אפשר בשאף המלוה רוצה ליפרע מכל אחד חלקו או שמא כשנתפרש בשטר פלני מנה ופלני מנה ופי' זה מכל מקום הוא ללשון תלמוד שלנו שאמר פרט למודה אבל ללשון תלמוד המערב שאמר למכחש נראה פי' הדברים דמאחר שכשהפקידו שנים לאחד אם הא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו שהרי זה אמור משניכם לויתי אף בשלוו שנים ממנו יכול לומר לשניכם הלויתי הכל ונמצא כל אחד מכם חייב הכל ואמר שם על זה ולא עבדין כן כלומר אין נוהגין לסמוך על כך אלא שכלם כותבין שיהו אחראין וערבאין זה לזה וקצת גאוני ספרד דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מפני שהם לפי דעתם כנגד התלמוד שלנו שלא מצאו פטור אלא בשאמרו מתרוינן יזפת ומדין כפירת דברים בעלמא אלא שיש אומרים שבתלמוד שלנו אמרו פרט למודה וכו' אלמא הודאתו לאחד פוטרתו ומצד שאף זה מודה לחברו ומתוך כך צריך שיהו שניהם לשם והודה הלוה לזה וזה לשותפו ובתלמוד המערב אמרו פרט למכחש אע"פ שעכשו אינו מודה זה לחברו ומדין שאינו חייב לו בלא חברו ואם כן ראוי לפסוק כדברי תלמוד המערב וללמוד הימנו ששנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא שאם חברו בעיר ואינו בא עמו יש לומר ששליחותו הוא עושה ולא קפדי אהדדי וכן למדנו שאין צרך לכתוב אחראין וערבאין זה לזה וכן כתבו רוב פוסקים אלא שמכל מקום כלם הסכימו שאין האחד בחלק חברו אלא כערב ולא יתבע ממנו תחלה ומתוך שלא נתבאר דין זה ר"ל היותם אחראין וערבאין זה לזה בתלמוד שלנו ראינו לבאר בכאן אע"פ שלעקר הדין מיהא לא היה זה מקומו ורוב מה שנכתוב בענין זה הוא על פי קדומי חכמי ההר שהאריכו בדין זה הרבה ונאמר:
כל שלוו שנים מאחר בשטר נפרע מכל אחד חלקו ואין לו לתבוע חלק אחד לחברו תחלה שאינו אלא כערב אבל אם תבע את חברו ונמצא שאין ממון לחברו נפרע מן האחד וכן אם הלך האחד למדינת הים שאף בערב דנין כן ואין אומרין לא יפרע מן הערב תחלה אלא כשהלווה במקום שיוכל לתבעו הא כל שהלך למדינתת הים אין אומרין להוציא מנה על מנה ומכל מקום אם לא הלך בדרך רחוקה או שהוא במקום שאפשר להזמינו לכאן יראה לי שאינו נפרע מן הערב תחלה:
אף כשהוא נפרע מן האחד חלק חברו אינו גובהו אלא בשבועה שמא פרע לו השותף חלקו אפילו תוך זמן והרי הוא כבא ליפרע ממשעובדים וכן הדין בכל ערב אבל חלק שלו נפרע בלא שבועה:
טען זה שבכאן חברי שבמדינת הים פרעך אף מחלקי אם טען זה בבריא כגון שיאמר מעות הנחתי לו לפרעך או הוא אמר לי שפרעך או אם הם שותפים שחלקו ואמר כשחלקנו עכב לעצמו מן השתוף כדי אותו החוב יראה לחכמים אלו שהזכרנו שיכול להשביעו על כל עשויים השותפים לפרוע זה בשביל זה כשהשתוף בידם אבל אם טען בשמא כלומר שמא פרעך אם כבר חלקו השתוף או שלא היה להם שתוף אין יכול להשביעו על חלקו כלל אלא פורע לו חלק חברו בשבועה וחלקו שלא בשבועה וכערב דעלמא שאין יכול לומר הלווה שמא פרעך הערב שאין דרך ערב לפרוע תחלה ואם הם שותפים עדין רשאי:
ולעקר הדין יש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו אלא שנודע והוחזק השותפות שלהם הא בשאינן שותפין אינם אחראין זה לזה ולא עוד אלא שיש אומרים שאינו כלום עד שיעמד בשטר שהם שותפים וזה הבל אלא שיש מכריעים לומר דוקא בשההלואה מעורבת ביניהם כלומר שפלוני ופלוני לוו מפלוני מנה אבל אם נתחלקה ההלואה בשטר ר"ל פלוני הלוה לפלוני ופלוני חמשים לזה וחמשים לזה אינן אחראין זה לזה וכן הדברים נראין:
לוו שנים מאחד בעל פה בעדים או שלא בעדים אף הם נעשין אחראין זה לזה ומכל מקום אם הלך האחד למדינת הים אינו פורע חלק שותפו אף בשבועה שטוענין לו שמא פרעך חברי חלקו וכן כל מלוה על פה אינה נגבית מן הערב אף בשבועה מטעם זה ואין ערב בעל פה כלום אלא בשהלווה לפנינו ואינו טוען שפרע אבל חלקו פורע לו שלא בשבועה ואף בחלקו כתבו חכמים אלו שאם טען שותפי פרעך שכבר הנחתי לו מעות על זה או הוא אמר לי שפרעך נשבע שכך הוא ונפטר שהרי אף השותף היה נאמן לומר פרעתי הכל מפני שהמלוה יכול לכוף את האחד על הכל, ויש מפקפקין לפרעו בלא רשותו או רשות בית דין ומכל מקום פשוט הוא שאם טען אני ראיתי שפרעך נשבע היסת ונפטר, וכן אם היו שניהם לפנינו וטען אחד אני פרעתי הכל נשבע ויפטרו שניהם וכן בערב שפרע מדעת הלווה נשבע ופטור לווה וערב אם היא מלוה על פה:
היו שניהם לפנינו והאחד עני שאין לו כלום וזה חוזר לגבות הכל מן העשיר והעשיר טוען שפרעו העני מחלקו והעני מודה שלא פרע יראה להם שחייב זה בהודאתו של עני לגבות שלא בשבועה ואין באין בה מטעם חשש קנוניא וכן כל ערב שבעל פה בהודאת הלווה וגובה שלא בשבועה ואע"פ שבא ליפרע ממשעבדי אע"פ שחייב מודה אינו גובה אלא בשבועה מחשש קנוניא אין זו כמשועבד גמור ויש אומרים דוקא בשבועה שכל חשש קנוניא נשבע ויש אומר בזו הואיל ואין כאן שטר ויש בה חשש קנוניא אף בשבועה אינו נוטל ולא יראה כן שאם כן לא מצינו ערב מתחייב בעל פה שהרי יאמר כבר פרעך הלווה אלא ודאי מחייבין אותו אם בשבועה אם שלא בשבועה אלא שנראין הדברים דוקא בשבועה אבל כל שיש שטר ולווה מודה שלא פרע גובה שלא בשבועה חשש קנוניא במקום שטר טענה קלושה היא ואין מדמין ערב לנפרע ממשעבדי אלא בשאין הלווה לפנינו שטוענין לו מה שהיה יכול הלווה לטעון והוא אשתבע לי דלא פריעת כמו שיתבאר במסכתא זו אבל כל שהלוה בפנינו מחייבין את הערב בכל מה שהלווה חייב ויש אומרים מכל מקום בדין זה שמשביעין את העני או את הלווה שאין לו כלום ומכיון שנשבע מפקיעין חשש וקנוניא מכל וכל:
אף הם האריכו בשנים שלוו מלוה מן האחד בתורת עסק שידוע בן שחציו בדין מלוה וחציו בדין פקדון כמו שביארנו במציעא וכתבו שנפרע מכל אחד חלקו ואם טוענין שנאנס ישבע כל אחד מחלקו שנאנס ומפסיד המלוה החצי שבתורת פקדון ונפרע משניהם החצי שבתורת מלוה ואם נתעסקו בו יחד ונשבע האחד שנאנס פטור השני בשבועתו של זה, לא היה ממון לאחד נפרע כלו מן האחד אם לא נאנס משלם כלו ואם נאנס משלם חציו, הלך האחד למדינת הים משלם זה שבכאן בשביל חברו חלק המלוה בשבועה שהרי יכול לומר אשתבע דלא פריעת שטוענין לערב כמו שכתבנו ובחלק הפקדון אינו משלם כלום בשביל חברו ואפילו בשטר שיכול לומר לו אלו היה חברי בכאן היה טוען שנאנסו אלא שנשבע שלא הניח לו שותפו כדי לפרוע:
היו שניהם לפנינו ותבע זה לאחד מהם ואמר לו כל השתוף ביד חברי ותבע השני ואמר לו בהפך שהכל ביד חברו אם היה ממון לשניהם גובה משניהם על הדרך שביארנו היה אחד מהם עני והלה מזקיק את העשיר לדין ואומר לו הריני משלם החצי בתורת מלוה אבל החצי שבתורת פקדון אני רוצה ליפטר בשבועת נאנסו שאין לך אונס גדול מזה שחברי כופר לי בה זה היה מעשה לפני חכמים שהזכרנו והיה שם מי שחייב את העשיר ומטעם פשיעה שלא היה לו להאמין את חברו בלא שטר שהרי המלוה לא האמינו אלא בשטר ואע"פ שהאמינו לענין החזרתיו לך דוקא בשבועת התורה כמו שביארנו בבתרא פרק הבית ומעתה כשהפקיד לחברו שלא בשטר פיחת את שמירתו וחייב ואפילו על חלק חברו שלא אמרו טוענין לערב אלא בשאין הלווה בפנינו והרי חברו טוען שלא נאנס ושמא תאמר והרי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכן בכאן על דעת שותפו אינו כן שהשותפין אין סומכין על שותפיהן כל כך וקצת חכמים שהיו עמהם בדין זה חלקו לומר שהמפקיד לשני שותפין בבית אחד מפקיד הוא על דעת כל אחד מהם ואין כאן פשיעה וגירוע שמירה שהרי שותפין שומרי שכר זה לזה ומחייבין לזה העשיר בחלק המלוה אבל בחלק הפקדון פטור אם בחלקו שהרי אונס הוא ואם בחלק חברו אע"פ שהוא נעשה ערב מפני שאין מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו נפטר מחמת אונס ולי נראה שמחייבין אותו ולא מטעם פשיעה אלא שאין זה נקרא אונס שהרי אין אח מהם טוען בודאי שנאנס אלא כל אחד אומר על חברו שבידו הוא והרי הוא ערב עליו ויש בדבר גמגום ויש דנין בדין זה לחייב את העשיר בשלשת חלקי הממון חצי שבמלוה ורביע שבפקדון והוא חלק חברו שבפקדון שבחלק עצמו פוטרין אותו מצד שהוא טוען שנאנס אבל חלק חברו אומרין לו אם אתה מאמין לדברי חברך הרי הוא אומר שבידך הוא ואם אי אתה מאמינו לא נאנס שהרי הוא טוען שלא בא לו אונס אחר אלא זה וכיון שאין לו ממון ישלם הוא בעבורו ואין זה נראה והיאך מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו היה פטור בו אלו היה לו ממון:
אף הם האריכו בדין אחד שלוה מן השנים וכתבו ששני המלוים שותפין באותו חוב עד שיפרע ויחלקו המעות או שיתרצו ויטלו חוב כנגד חוב וכל שלא חלקו יש רשות לאחד לתבוע הכל ואין הלווה יכול לומר לא אדון עמך אלא בחציו לפי שכל אחד נקרא בעל הממון ומורשה מחברו וכמו שאמרו מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכלה וכן אם הודה לאחד וכפר לאחד אינו אלא כפירת דברים כמו שכתבנו ואפי' מת אחד מן השותפין אף הוא באותו חוב שותף ליתומים וכמורשה מהם ומעתה אף אם הוא טוען שפרע לחברו הכל נאמן בשטר לענין שנאמר לזה אשתבע דלא פריעת ר"ל שלא אמר לך חברך שנפרע ובעל פה להפטר מכל וכל בהיסת:
ירד לדין עם האחד ויצא זכאי התבאר בכתובות שאם היה השני בעיר פטור משניהם שמאחר שהיה בעיר ולא בא לטעון מתרצה הוא בטענות של חברו ואם לא היה בעיר יכול לומר אנא טעיננא טפי ומזקיקו לדין פעם אחרת ואע"פ שכתבנו שמורשה הוא ממנו דוקא לזכותו ואם בא הלווה לומר הואיל וחברך אינו בעיר לא אדון עמך אלא בחלקך שהרי חברך יכול להזקיקני פעם אחרת כתבו חכמים אלו שאין משגיחין בו ועל כרחו ידון בכל ואם יתחייב פורע הכל לזה וכל שיפרע לזה נפטר ונסתלק אף מן האחר ואין השני יכול לחזור ולדון אלא אם יצא זכאי אבל אם יצא חייב ופרע לחברו אין טענה עוד לשני וטעם הדבר אצלם שאף הוא אומר אין כאן חלק מבורר ואלו לא אדון אלא על החצי ואזכה בדין חברי גובה מהם מחצה שאין לאחד לחלוק בלא רשותו ונמצא שהכל מעורב ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בהפך שכל שאין חברו בעיר אין יכול לכופו לדון אלא על החצי ומכל מקום יצא זכאי מן הראשון והזקיקו השני לדין ויצא חייב אין משלם אלא חצי החוב שכבר יצא זכאי מן הראשון ואף הראשון אין יכול לומר לשני תן לי חלקי במה שיצא זה חייב שהרי זה אומר לו כבר נסתלקת מחלקך משעה שיצא הוא זכאי בדינך ואם יצא הלווה חייב באותו חצי נוטל האחר שאינו בכאן חלקו בהם ומאחר שנפרעו המעות יכול הוא לחלוק ולהניח ביד בית דין ואם נתפשר זה ובא האחר הבחירה בידו אם יקבלנה אם לאו ואם לא יקבלנה מחזיר הלה ללווה חלק שהיה ראוי לזה ודן עמו:
גדולי המפרשים כתבו בשנים שערבו לאחד והעני או הלך ובא המלווה וגבה כל חובו מן האחד שאין דנין בהם כשנים שלוו להיות זה הערב חוזר וגובה ממנו מחצה אלא מה שפרע פרע ומכל מקום אם פרשו על עצמן כבעלי חוב גמורים חוזר וגובה ואף בלשון ערבות לבד אם נעשו שלוחים זה לזה חוזר וגובה חלקו, וחכמי ההר כתבו שאם נתערבו בלשון השטר וכגון שיאמרו ובפנינו נכנסו פלוני ופלוני ערבים וכך אמרו לנו וכו' הרי הם כשני לווים אבל אם היה הלשון זוכרם אחד אחד אין לאחד על חברו כלום ואין הדברים נראין אלא כל שהם בשטר אחד שטר מערבם והרי הם כשני לווים:
איש ואשתו שלוו ומת הוא ונשארו ממנו והנושה בא לגבות חובו מן האשה שהיא שותפת בחוב זה כדי שיפטר מן השבועה זה היה מעשה ודנו בו גדולי המפרשים שחצי החוב נפרע ממנה בלא שבועה אלא אם כן תאמר אשתבע לי דלא פריעת אבל החצי האחר אינו גובה אלא בשבועה אי משום יתומים אי משום ערב שאף הבא ליפרע מן הערב נשבע תחלה מפני שהוא כמשועבד אלא אם כן הוא קבלן או שיש בו נאמנות על גופו של ערב:
בתלמוד המערב בסוף השמועה שהזכרנו למעלה אמרו שנים שהפקידו אצל אחד כאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר את שלו ויהא חייב והקריאה הנכונה אין בחרק תחת האלף והוא כמו אם כלומר אלו היינו אומרים לשמוע לו נמצא חייב בכפירתו לאחד שהרי נעשה ככופר את שלו אלא שמאחר שאין לו ליתן לו אפילו חלקו עד שיבא חברו עמו שכל שהפקידו שנים לאחד בכרך אחד אין מחזיר אלא לשניהם אם כפר לאחד אינו כפירה ואין אומרין שנעשה ככופר בחלקו וחייב שאין זו כפירה שאין כאן בעלים גמורים כמו שביארנו למעלה:
אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב פי' שאלו החזירו האחד אין יכול לתבעו לשני וכן אין לחברו תרעומת עליו על שהחזירו הואיל ונעשין אחראין וערבאין זה לזה ושאלו אחר כן הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ותירץ תמן כל שבועה חלה על פרוטה הכא שבועה חלה על שוה פרוטה ומקצת קדמונינו מפרשים שהשואל דקדק אם ישתנה דין זה כשהפקיד פרוטה לשניהם עד שאין מגיע אלא חצי פרוטה לאחד שאם אתה אומר שישתנה לומר שכל שכפר האחד פטור נמצאת מחלק ביניהם עד שאין חלקו של זה מצטרף לחלקו של זה לדון הכל בפרוטה ואם כן אף ביתר משוה פרוטה נאמר שנחלק ביניהם ולא יתחייב זה בכפירת חלקו של זה וחזר הוא והקשה אלו נשבע אחד וחזר ונשבע לא נמצא מתחייב על חצי פרוטה כלומר אף כשהפקיד אחד פרוטה או יותר ונשבע וחזר ונשבע שתי פעמים שחייב על כל אחת ואחת לא נמצא כל אחת כחצי פרוטה ותירץ תמן ר"ל ביתר מפרוטה אע"פ שחזר ונשבע כמה פעמים חלה על זה בפרוטה ומאחר שחלה באחת חלה על כלן אבל כשלא הפקיד אלא פרוטה לשניהם לא חלה על זה בחלקו ואין כאן שבועה ויש מפרשים הפקיד להם שוה פרוטה אם אתה אומר שיתחייב אחד על הכל אם השביע את זה וחזר והשביע את זה ששניהם חייבים לא נמצא כל אחד מהם מתחייב על חצי פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה ותירץ תמן ר"ל בשאלה זו ר"ל שבועה חלה על פרוטה הואיל וכל אחד חייב על הכל אבל הכא ר"ל בקרא דלאשמה בה שבועה חלה על חצי פרוטה ויש גורסין שם הכא כל שבועה חלה על פרוטה בתמיה:
שנים שלוו' או נפקדו באחד וכפרו שניהם הרי שניהם חייבין וכן כתבנוה בקמא פרק הגוזל קמא בסוגיא הבאה על המשנה הרביעית:
בתוספתא של מציעא אמרו בפרק ראשון שנים שלוו בשטר ופרע אחד את חלקו בשטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי על שלו ר"ל שאפילו רצה לחדש שטר על הנשאר אינו מקבל ממנו אלא ישמור את שוברו:

דף לז עמוד ב עריכה

שתי כתי עדים שהיו יודעין בתביעתו של זה ותבעם לעדות וכפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה פעמים ששתיהן חייבות בשבועת העדות ופעמים שהראשונה פטורה כבר ביארנוה בפרק עדות ולא באה בכאן אלא ללמוד ממנה לענין שבועת הפקדון והרי אין אנו צריכים לה שהרי פסקנו הכופר בממון שיש עליו עדים חייב:
בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם כדין שבועת הפקדון ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ולא חומש ואשם שאין אלו משתלמין במקום כפל ולענין כפל מיהא דוקא בשנשבע או קבל בבית דין וכן כתבנוה בקמא פרק מרובה:
הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם שלא נאמרה פרשה זו אלא לדבר המטלטל וגופו ממון כעין הפרט ר"ל תשומת יד וגזל ופקדון ואבדה יצאו קרקעות שאין מיטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון ומכל מקום לענין השבה אף העבדים והשטרות בכלל מטלטל להתחייב בגזלתם בכל אונסין שיארעו בהם אבל קרקע אינה נגזלת ואינו חייב באונסיה מעתה גזל שדה ושטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב להעמיד לו שדה אחר וזה שמעטנו שטרות מדין שבועת הפקדון פירושו בין לממון שבהן לדעת מי שדן דיני דגרמי בין לגופן כלומר הקלף לצור על פי צלוחיתו ואפילו הוא בשוה פרוטה או יותר:
ממה שכתבנו למדת במי שאמר שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן והודה שחייב עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן ואחר כך הודה פטור וכן כל כיוצא בזה וכן אין שבועת הפקדון נוהגת אלא בממון המשתלם על פי עצמו אבל לא בקנס כמו שיתבאר:
המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר שבועת הפקדון כיצד אמר תן לי פקדוני שיש לי בידך או מלוה או אי זה ממון והלה אומר שבועה שאין לך בידי או שאמר לו אין לך בידי משביעכני ואמר אמן חייב וכבר ביארנו שאמר אמן לאו דוקא אלא כל שכפר אחר השבועה וכן ביארנו ששבועתו על ידי תובע לאו דוקא אלא אפילו נשבע מאליו כגון ראהו רץ אחריו ואומר לו מה אתה רץ אחרי שבועה שאין לך בידי ממון ובא אחר כן לבאר שאם נשבע עליו ארבעה וחמשה פעמים או שהשביעו הוא ארבעה וחמשה פעמים וכפר בכל אחת ואחת בין שהיתה השבועה או הקבלה או הכפירה בבית דין בין שלא בביתת דין חייב על כל אחת ואחת ופירש הטעם מפני שכשפר פעם אחת אם הודה חייב לשלם אע"פ שכפר ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מה שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע אינו חוזר ומגיד כמו שהתבאר:
היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא שבועה אחת שבועה שאין בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת והוא הדין בשבועה לא לך לא לך ולא לך וכל שכן אם הזכיר שבועה באחרונה ר"ל בתחלה ובסוף כגון שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה והם דברי ר' אליעזר שאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה וכל שכן אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד, אמר לו חברו תן לי פקדון ותשומת יד וגדל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחתת ואחת, תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת , וזה שביארנו בלא לך ולא לך וכן בלא לך לך שכלן פרט לחייב על כל אחת ואחת התבאר בסוגית הגמ' שנחלקו בהן ר' מאיר ור' יהודה ושמואל ור' יוחנן פרשו מחלקתם ולפירושו של שמואל לא לך ולא לך הוא פרטו של ר' יהודה שהו"ו פירושה כאלו אומר ושבועה לא לך ולר' מאיר מטעם שהזכרנו בהפך שלהן ולפירושו של ר' יוחנן לא לך ולא לך כלם מודים שהם פרט ולא נחלקו אלא בלא לך לא לך שלדעת ר' יהודה כלל לדעת ר' מאיר פרט, ולענין פסק אין לנו שהכל פרט לחייב על כל אחת כמו שביארנו, ר' מאיר אומר אפילו חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת פירשו בגמ' אפילו אמר חטה בכלל חטים שעורה בכלל שעורים וכוסמת בכלל כוסמין כלומר אין צריך לומר בחלוק מינין אלא אפילו במין אחד שחלקו לתביעות כגון שאמר תן לי חטים שמסרתי לך אתמול ושמסרתי לך היום שבועה שאין לך בידי חטים ולא חטה חייב על כל אחת ואחת ויש מפרשים אפילו אמר שבועה שאין לך בידי גרעין חטה אחד שעורה וכוסמת ואע"פ שהכל חוזר לגרעין חייב על כל אחת ואחת ומקצת חכמים מפרשים שאם אמר תן לי חטה שיש לי בידך ואמר שבועה שאין לך בידי חטים אין אומרים קושטא קאמר מי שתבע וחטים אין לו הא חטה ר"ל גרעין אחד יש לו ואם הודה בחטה יהא פטור אלא אף על החטה הוא נשבע שחטה וחטים הכל אחד וכל שהודה בשוה פרוטה חייב:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דף לח עמוד א עריכה

השוחט בהמת קדשים על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו הקרבן פסול ואין בו כרת עירב בו שני מחשבות כגון ששחטו על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו וחוץ לזמנו בין שקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום בין שקדמה מחשבת המקום למחשבת הזמן בין שהיו שתיהן כאחד הרי זה פסול ואין בו כרת שהמחשבות מתערבות ונעשות מחשבה אחת ואין הלכה כמי שאומר שתי מחשבות הן וכל שקדמה מחשבת הזמן כבר נתפגל ונתחייב כרת ושוב אין פגולו נפקע שהיא הכרת נפקע וכן שאומר שלא סוף דבר בכזית כזית אלא אף בכזית וכזית אין הוא"ו מצרפן אין הלכה כן אלא כמחשבה אחת היא כמו שביארנו:
ולענין סוגיא מיהא קשה מעט לפרש שבסוגיא של זבחים משמע בכזית וכזית שכל שאין בו וא"ו נראה שהוא פרט יותר משיש בה לדעת ר' יהודה שנאמרה שמועה זו לשם לדעתו וגדולי המפרשים מהפכים גירסא שבכאן מפני זו לומר בלא לך כולי עלמא לא פליגי ולא הועילו בתקנתם כל כך שכל אותה סוגיא נאמרה לדעת ר' יהודה ולפי סוגיא זו על כרחנו אחת מהן לפרט לדעת ר' יהודה אלא שהסוגיות מתבלבלות בכמה מקומות ושמא לדעת ר' עצמו אמרה:
כבר ביארנו בפרק שלישי שזה שאמרו במשנתנו על מי שאמר לחברו תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך ואמר שבועה שאין לך בידי שאינו חייב אלא אחת שמאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפת לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל כשאמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אם כן יש פרוטה בכל אחד מהן ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום אף לחייב אחת על כלם ולא נאמר פרוטה אחת מצטרפת אלא ארישא דמתתני' והוא כשאין חיוב שבועה אלא אחת ואין אומרין שכשהזכיר תחלה שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה לחייב אחת ואחר כך בא חיוב הפרטים עד שאם תהא שם פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא בא אלא להתחלת ספור הפרטים הכל כמו שביארנו בפרק שלישי ומעתה היו חמשה תובעים כל אחד בחטים ושעורים וכוסמין ואמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין לא לך ולא לך ולא לך והודה הרי זה חייב חמש עשרה אשמות לבד ואלו היתה כיוצא בה בפקדון תשומת יד לגזל ואבדה שהן ארבעה פרטים היה מתחייב עשרים שכל שאמר לך פירושו לא לך חטים ושעורים וכוסמין על הדרך שהזכירן בראשון, היו פרטים באים אחר כלל כיוצא בזה בתובעים והוא שיאמר שבועה שאין לכם בידי לך ולא לך גאוני ספרד מדמין אותה לזו וכתבו שאין בזו גם כן חיוב אלא על הפרטים וכן הדין שהתובעים אין מצטרפין לפרוטה שאם תבעו בין החמשה שוה פרוטה והוא אמר שבועה שאין לכם בידי אין פרוטת כלן מצטרפת ופרוטה לכל חד וחד בעינן שאם לא כן אין כאן ממון ואין כאן וכחש ומעתה כללן ואחר כך פירטן אין להם כלל גם כן אחר שפרש וגדולי הראשונים שבגיירונדאה כתבו ששבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך לחייב על הכלל אחת ועל הפרטים כמספרם שמאחר ששבועה שאין לכם בידי לא היה מצטרפן לפרוטה למה הוא כוללם ודאי לחייב עצמו על הכלל ועל הפרטים אבל בכלל התביעות הואיל ופרוטתן מצטרפת לא נתכון בכללו לחייב עצמו על הכלל אלא לצרף פרוטה מכלם ואין הדברים נראין:
ממה שכתבנו למדת שהכופר בפחות מפרוטה אינו חייב בשבועת הפקדון ומכל מקום חייב הוא בשבועת בטוי:
בבבא קמא התבאר שכל שכפר בפקדון או טען עליו שנגנב או שאבד ונשבע והודה ואחר כך חזר וכפר או טען שאבדה ונשבע והודה וכן כמה פעמים משלם קרן הראשון וחומש אחד על כל שבועה ושבועה שנא' וחמשתיו יוסף עליו ריבה הכתוב חומשין הרבה לקרן אחד:
המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי ורצה להודיע בה שאין דין שבועת הפקדון אלא בממון שאלו היה מודה בו היה חייב לשלמו אבל כפר לו בקנס הואיל ואלו היה מודה בו היה פטור מלשלם או אפילו היה בדרך שאלו היה מודה לא נפטר בכך כגון שעמד בדין הואיל ומכל מקום עקרו קנס אין בו דין שבועת הפקדון אלא שהוא חייב בשבועת בטוי ומכל מקום אם היה באותה תביעה קנס וממון וכפר בכל חייב בשבועת הפקדון שסתמו הממון הוא תובע לדעת חכמים שהלכה כמותם ולבאר דינים אלו באה משנה זו והוא שאמר אנסת או פתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מכל מקום בשת ופגם היה משלם על פי עצמו ועליו חלה השבועה הואיל ולא הזכיר שתביעתו על הקנס:
וכן גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מכל מקום היה תובעו בקרן אבל אם אמר שורי גנבת וטבחת ומכרת והוא אומר גנבתי ולא טבחתי ומכרתי משביעכני ואמר אמן פטור משבועת הפקדון שהרי אין כאן אלא תביעת קנס אלא שבכלן חייב בשבועת בטוי המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעכני ואמר אמן חייב שהרי ממון הוא תובעו המית שורך את עבדי וכו' פטור שאין כאן חיוב כלל אלא מתורת קנס שלשים שקל אפילו אינו שוה דינר ואפילו שוה אלף ואלמלא קנס זה לא היה מתחייב בשיורו שלא היה מן הדין להתחייב בנזקי בהמתו אלמלא שהתורה חייבתו ומעתה אין בו ממון מעורב כלל ואפילו לא היה העבד שוה אלא דינר אין אומרין שהדינר מיהא ממון והשאר קנס אלא אין כאן ממון כלל חבלת בי ועשית בי חבורה ונמצא מתחייב בחמשה דברים שהן ממון וכפר ונשבע והודה חייב אמר לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני וכפר ונשבע והודה פטור שאין כאן אלא קנס שהרי כבהמתו הוא ואין כאן ממון כלל אפילו בדמי שנו ומעתה אלו הודה פטור ולא יצא לחירות זה הכלל כל שתביעתו במה שאם יודה ישלם על פי עצמו חייב ובשאינו משלם על עצמו פטור:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' כך הם:

דף לח עמוד ב עריכה

התובע את חברו בחטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאין לו בידו כלום והודה שיש בידו כוסמין לבד חייב שהרי חלה השבועה על מה שהודה אמר שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאלו הודה היה מתחייב שלש והודה באחת או בשתים הרי הוא חייב על אותם שהודה:
כבר ביארנו שכל הכופר בממון שאלו היה מודה בו לא היה מתחייב פטור משבועת הפקדון כך הטוען בו טענת שקר ואלו היה אומר מה שהוא אמת היה פטור אין כפירתו מתחייבת מעתה מסר שורו לשומר חנם ונגנב שנמצא שאלו הודה שנגנב פטור וכשזה תובעו אמר לא הפקדת אצלי או שנאנס ונשבע והודה שנגנב פטור משבועת הפקדון וכל שכן אם לא היה פוטר עצמו בטענה כגון שהשאילו שורו ונגנב שהוא חייב וטען לו שנאנס והרי הוא חייב גם כן פטור משבועת הפקדון ונמצא שאין בטוען טענת שקר על פקדון חיוב אלא בפוטר עצמו בטענה זו ושלא היה פטור ממנה בהודאת מה שהיה טוען כגון שומר שכר שהיה טוען נאנסה והודה שנגנבה ושהוא חייב וכן כל כיוצא בזה:
גנב שורו ואמר לא גנבתי ואתה הפקדתו אצלי ונשבע והודה חייב שהרי היה פוטר עצמו בגנבה ואבדה וכן טען ששכרו היה פוטר עצמו באונסין וכן טען ששאלו היה פוטר עצמו במתה מחמת מלאכה ומכל מקום אם אמר אתה הפקדתו אצלי או השכרתו או השאלתו והרי הוא לפניך טול אותו ולך ונשבע פטור שהרי מזמין לו את שלו ולא תועיל לו עוד כפירה זו ליפטר מכלום וכן אם אמר מכרתו לי ולא נתתי דמיו טול אותו כשלך וכל כיוצא בזה פטור משבועת הפקדון ובכלן חייב בבטוי ודברים אלו מתבארים קצת במסכת בבא קמא וקצתם בפרק אחרון שבמסכתא זו:

ונשלם הפרק תהלה לאל