רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בבא מציעא/פרק ט

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

המקבל שדה מחבירו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש יחרוש הכל כמנהג המדינה וכשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש וכשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנין ושניהן מספיקין את הקנין:

גמ' תנא מקום שנהגו לקצור אין רשאי לעקור האי אמר בעינן דתתבן ארעאי והאי אמר לא מצינא דאיטרח. לעקור אינו רשאי לקצור האי אמר בעינא דתנקר ארעאי והאי אמר בעינא תבנא. לחרוש אחריו יחרוש ואפי' באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא קמ"ל דא"ל הוה לך לפרושי: הכל כמנהג המדינה. הכל לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן מקום שנהגו להשכיר אילנות ע"ג קרקע משכירין ומקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין. להשכיר משכירין פשיטא ל"צ דכ"ע יהבי בתילתא ואזל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא א"ל הא דבצירי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. ושלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא דכולי עלמא מקבלי בריבעא ואזל איהו וקביל בתילתא מהו דתימא א"ל האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי אמר רב יוסף בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחיזרא דבעה"ב חיזרא גופיה דאריסא כללא דמילתא כל עיקר בלומא דבעה"ב נטירותא יתירתא דאריסא ואמר רב יוסף מרא וזבילא דוולא וזרנוקא דבעה"ב אריסא עביד בי יאורי: כך חולקין בקנים. קנים מאי עבידתייהו אמרי דבי רבי ינאי קנים המוחלקים שמעמידים תחת הגפנים ומה טעם קאמר מה טעם שניהם חולקין בקנים שמעיקרא שניהם מספיקין את הקנים:

סימן ב

מתני' המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעיין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו ואם אמר חכור לי בית השלחין זה בית האילן זה מנכה לו מן חכורו:

גמ' היכי דמי אי דיבש נהרא רבה אמאי אין מנכה לו מן חכורו מכת מדינה היא אמר רב פפא דיבש נהרא זוטרא דאפשר לאיתויי בדוולא א"ר פפא הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה בין בחכרנותא בין בקבלנותא מכאן ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנות' ליתא בקבלנותא: ואם אמר לו חכור לי בית השלחין זו וכו' ואמאי ולימא ליה שמא בעלמא אמרי לך מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"ג שאין בו אלא לתך הגיעו והוא דמתקרי בית כור שלא מכר לו אלא שמא כרם אני מוכר לך אע"ג שאין בו גפנים הגיעו והוא דמיתקרי כרם שלא מכר לו אלא שמא פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמיתקרי פרדס. אמר שמואל אי א"ל מחכיר לחוכר שמא אי א"ל חוכר למחכיר קפידא. רבינא אמר אידי ואידי דא"ל מחכיר לחוכר ומדא"ל זו פשיטא דקאי בגוה עסקינן בית השלחין זו למה לי למימר הכי קא"ל בית השלחין כדקיימא השתא והלכתא כרבינא. י"מ דדוקא קאמר רבינא בדא"ל מחכיר לחוכר אבל אי א"ל חוכר למחכיר הוי קפידא בלאו האי טעמא מדלא קאמר אידי ואידי בין א"ל מחכיר לחוכר בין כו' וליתא דהא מתני' בדאמר ליה חוכר למחכיר איירי כדקתני אם אמר ליה חכור בית השלחין זו ואפילו הכי דוקא משום האי טעמא הוי קפידא וע"כ צריכנא למימר דאף בדאמר חוכר למחכיר צריכנא האי טעמא והא דלא קאמר אידי ואידי בין א"ל חוכר למחכיר בין א"ל מחכיר לחוכר משום דשמואל לא אשכח קפידא אלא בדאמר חוכר למחכיר קאמר איהו דאף בדא"ל מחכיר לחוכר נמי איכא קפידא בכה"ג דאיירי מתני' והא דתנן מנכה לו מן חכורו ואינו חייב להעמיד לו בית השלחין אחר ובית האילן אחר משום דא"ל בית השלחין זו אבל אם אמר חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר כו' ויבש המעיין כו' חייב ליתן לו בית השלחין אחר או יחפור מעיין אחר או יטע אילן אחר והכי תניא בתוספתא שדה בית השלחין אני חוכר ממך שדה בית האילן אני חוכר ממך יבש המעיין או נקצץ האילן חייב להעמיד לו שדה אחר שדה בית השלחין זו בית האילן זו אני חוכר ממך יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו: ירושלמי נקצץ האילן אמר ר' יצחק כשנקצץ האילן כולו אבל אם נשתייר ממטע עשרה לבית סאה יכול הוא למימר בקדמיתא הוו כחישו ולא הוו עבדי סגין ברם כדין אינון דלילין ועבדין סגין. יבש המעיין א"ר יצחק ביבש המעיין כולו ברם אי הוי עמיק תרתי אמין ואיתעביד עמיק תלת אמין יכול למימר לעי ביה והוא סגי:

סימן ג

מתני' המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו שכך כותב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא:

גמ' תניא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא פירוש היה דורש ומחשב לשון שנהגו הדיוטות לכתוב כלשון שתקנו חכמים לכתוב כדתנן בפרק נערה שנתפתתה דף נב: לא כתב בנן נוקבן וכו' בנן דכרין וכו' מפני שהוא תנאי ב"ד:

סימן ד

וכן נמי לשון הדיוטות מאחר שנהגו לכתוב אף אם לא נכתב ככתוב דמי דאי כשנכתב פשיטא דצריך לקיימו דלאו אסמכתא הוא:

סימן ה

רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירוש מקום שנהגו לעשות הנדוניא שנותן האב לבתו להכניס לבעלה במלוה בלא כפל אלא מה שנותן הוא כותב גובה מלוה החתן גובה מחמיו כל הנמצא כתוב בכתובה וכן האשה כשתבא לגבות תגבה הכל. לכפול גובה מחצה נהרבלאי מגבו תלתא לפי שבמקומם נהגו להוסיף שני שלישין. מרימר מגבי שבחא פירוש כל הנמצא כתוב בכתובה ואע"פ שנהגו במקומו לכפול ולהשביח חצי שוייו א"ל רבינא והתניא לכפול גובה מחצה ל"ק הא דקנו מיניה והא דלא קנו מיניה רבינא משביח וכתיב לבנתיה אמרו ליה ניקני מיניה דמר אמר להואי מיקניא לא מכפיל ואי מכפיל לא מיקניא:

סימן ו

ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובה דברתאי ובמקום שנהגו לכפול הוה שלחה רב אחא בריה דרב איקא לקמיה דרב אשי ד' מאה דאינון תמנן מאה לכתובה או ד' מאה דאינון מאתן לנתינה אמר רב אשי חזינן אי אמר הבו לה ד' מאה בכתובתה דאינון תמנן מאה ואי אמר כתובו לה בכתובתה ד' מאה דאינון מאתן איכא דאמרי אמר רב אשי חזינן אי אמר לכתובתה ד' מאה דאינון תמני ואי אמר בכתובתה ארבע מאה דאינון מאתן ולא היא ל"ש אמר לכתובתה ול"ש אמר בכתובתה עד דאמר הבו לה סתם בלא זכירת כתובתה ולא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא:

סימן ז

ההוא גברא דקביל ארעא א"ל אי מובירנא לה יהיבנא אלפא זוזא אוביר תילתא אמרי נהרדעי בעי למיתב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ורבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא קאמר. ומסתברא לן דמיחייב ליתן מאי דאוביר בשוה דלא קאמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שיעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ויהיב ליה דתנן שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו דכיון דשיעור מאי דאוביר בשוה הוא דיהיב שיעבודא שיעבד נפשיה וגמר ומקני ה"נ מאי דאוסיף על שיעוריה דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שיעבד נפשיה אבל שיעורא דראויה לעשות דאיתא בכלל אלפא זוזי שיעבודא משעבד נפשיה ומיחייב ביה. ואשכחן לרבא גופיה בכי האי גוונא לקמן דף קט. בענין ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא בלא שבתא ואמר רבא אסמכתא היא ולא קניא ואקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ומשנינן התם מאי דאפסיד משלם הכא מאי דאפסיד מנכי ליה ואידך יהבינן ליה והאי נמי דאלפא זוזא דכוותא מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם ואידך לא. ולא הבנתי ראיותיו הא דאייתי ראיה ממתניתין ליתא דבמתני' כתב ליה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לא מחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לו אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כוון אלא להגזים ולא שיעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שיעבד עצמו ועל השאר שיעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום ומה שהביא ראיה מההיא שתלא ליתא דהתם בלא דברי השתלא אף אם שתק ולא אמר כלום דין הוא דמאי דמפסיד משלם דלשם הכי ירד כדמוכח מההיא שמעתא הלכך כיון דגזים כל דבריו כמאן דליתנהו דמי והעמיד על דינו כאילו לא אמר כלום ומשלם מה שהפסיד אבל הכא כשתסלק דבריו לא מיחייב מידי ונ"ל כדבריו ולאו מטעמיה אלא כדפרישית לעיל שכיון שנהגו לכתוב בו אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד הלכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד:

סימן ח

ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטי עבד חטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא דאילו זרעה שומשמי הוה השדה נכחש יותר ומה שהרויחו שלא נפחת יפחות מחלקו ויטול המקבל בין בחכירות בין בקבלנות א"ל רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי תכחוש ארעא ולא לכחוש מרה: ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי עבדי טפי משומשמים בר רבינא למימר מנכי ליה שבחא דביני ביני א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא אטו איהו אשבח ארעא לא אשבח:

סימן ט

אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הנותן ממון לחבירו להתעסק בו בסתם תקנו חכמים שיהא חציו מלוה ואחריותו על המקבל וגם הריוח שלו ובלבד שיתן שכר טרחו כדתנן לעיל דף סח. במתני' אין מושיבין חנוני וכו' ואי לא יהיב ליה הוי רבית כי הוא טורח בחצי הפקדון להרויח לנותן בשכר חצי ההלואה עבוד רבנן מלתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה שחולקין ביחד הריוח וההפסד וההוא דלעיל שם: דרב עיליש לפי שהיה כתוב בשטר פלגא באגר והפסד ולא פירש בו השכר לכך אמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. אמרי נהרדעי השתא דאמר פלגא מלוה אי בעי למישתי ביה שכרא שתי. רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא דא"ל לעסוקי ביה יהבית לך ולא למישתי ביה שיכרא אמר רב אידי בר אבין אם מת נעשה מטלטלין אצל בניו אמר רבא להכי קרו ליה עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו והלכתא כרבא בתרוייהו הלכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עיסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפילו מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או בעל חוב ול"ל נכסי למיתנא לית להו מהני מטלטלי דעיסקא מידי אלא שקיל להו מרייהו דלא קננהו מיתנא אלא לאיעסוקי בהו וכיון דמית הדר עיסקא למריה ואי איכא ביה רווחא בההוא שעתא דמית שקלי מיניה יורשים או בע"ח מנתא דהוה שקיל מיתנא: אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה תרי עיסקא וחד שטרא פסידא דלוה מיירי כשנתן לו עיסקא ולא קצב לו שכר דאז הוי תלתא באגר ופלגא בהפסד לנותן הלכך אי יהיב ליה ק' יריען במאתן דינרין זהב וכתיב ליה חד שטרא במאה דינרין וחד שטרא במאה דינרין וזבין לחמשין יריען במאה ותלתין דינרין וזבין לאידך חמשין בשבעין דינרין אי כתב בחד שטרא הוו אתו הנך תלתין דרווחא וממלן להנך תלתין דפסידא והשתא דכתב ליה בתרי שטרי בתלתין דפסידא דרי נותן פלגא ובתלתין דרווחא לא שקיל אלא עשרה אשתכח דקמפסיד חמשא. ואמר רבא האי מאן דקביל עיסקא ופסיד וטרח ומלייה ולא אודעיה לא מצי א"ל דרי מהך פסידא בהדאי דא"ל להכי טרחת ומלי' דלא ליקרו לך מפסיד עיסקי. ואמר רבא הני תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי פירוש ב' שקבלו עיסקא מבעה"ב בשותפות שיסחרו בה עד זמן פלוני ורווח וא"ל חד לחבריה תא ונפלוג וא"ל אידך נרווח טפי עד זמן שקבענו לבעל העיסקא דינא הוא דמעכב ואזיל ומפרש טעמא דאי דא"ל פלגא רווחא הב לי ונשא ונתן בקרן עד הזמן נימא ליה רווחא לקרנא משתעבד למלאות חסרון הקרן ושמא לא יהיה לך למלאות החסרון הקרן ויחזור עלי ואי א"ל הב לי פלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משתעבד ואי אפסיד בחלקי חלקך משועבד למלאותו ואי א"ל הב לי פלגא דידי ואי מטי לך פסידא דרינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף. ויחיד שקבל עיסקא מבעה"ב לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום אבל הנותן אין יכול לחזור דחציה הוה מלוה עד אותו זמן וגם חצי הפקדון נתן לו רשות והשליטו להשתכר בו עד הזמן עם המלוה ומשועבד הפקדון למלוה להשלים חסרון ומה שלא פירש הגמרא דין זה לפי שנראה בעיניו דבר פשוט ורב אלפס ז"ל פי' על דרך אחרת דמיירי בלא קביעות זמן והעכוב הוא לכל סחורה עד זמן מכירתה ופרש"י כאשר פרשתי והוא הנכון:

סימן י

מתני' המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו מאי איכפת לך הואיל ואני נותן חכורך אין שומעין לו שהוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלת לפני עשבים:

גמ' ואי א"ל לבתר הכי כריבנא לך א"ל ביזרא דנפל נפל ובחכירותא איצטריכא לאשמועינן:

סימן יא

מתני' המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד בה כרי חייב ליטפל בה א"ר יהודה וכי מה קצבה בכרי אלא אם יש בה כדי נפילה:

גמ' ת"ר המקבל שדה מחבירו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה שכך כותב לו אנא אוקים ואניר ואזרע ואחצד ואעמר ואדיש ואדרי ואוקים כריא ותיתי את ותטול פלגא ואנא בעמלי ובאנפקות ידי פלגא וכמה כדי להעמיד בה כרי. א"ר יוסי בר' חנינא כדי שתעמוד בו הרחת כדי שלא יהא כונס שלו רואה פני החמה. איתמר לוי אמר ג' סאין דבי ר' ינאי אמרי סאתים אמר ר"ל וסאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה והלכתא כר"ל וכדברי רבי ינאי:

סימן יב

אמרי דבי ר' ינאי לתפלה ולתפילין ארבעת קבין לתפלה מאי היא דתנן היה נושא משוי על כתיפו והגיע זמן תפלה פחות מארבעת קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל ד' קבין מניחן ע"ג קרקע ומתפלל. תפילין מאי היא דתניא היה נושא משוי בראשו ותפילין בראשו אם היו תפילין רוצצות אסור ואם לאו מותר באיזהו משוי אמרו במשוי של ארבעת קבין:

סימן יג

תני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שנוהג בהן מנהג בזיון אבל קושרן על זרועו במקום תפילין משום ר' שילא אמרו אפי' מטפחת שלהן אסור להניח ע"ג הראש שיש בו תפילין וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא:

סימן יד

מתני' המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו ר' יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אין מנכה לו מן חכורו:

גמ' ה"ד מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדוף רובא דבאגי עולא אמר כגון שנשתדפו ד' שדות מד' רוחותיה וסוגיין כרב יהודה ובעייא דמערבא עולא קאמר להו. א"ל זרעה חיטי ואזיל וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגי ואשתדוף נמי הנך שערי מאי מצי אמר ליה המקבל אי זרעי חיטי הוי נמי אשתדוף או דלמא מצי א"ל אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך מסתברא א"ל אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך. נשתדפו כל שדותיו של מחכיר ולא אשתדוף רובא דבאגי מאי כיון דלא אשתדוף רובא דבאגי לא מנכי ליה או דלמא כיון דאשתדוף כולי ארעתיה אמר ליה משום לתאי דידך הוא. מסתברא דא"ל אי משום לתאי דידי הוא הוה משתייר פורתא דכתיב כי נשארנו מעט מהרבה. נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואשתדוף רובא דבאגי ואשתדוף נמי האי בהדייהו מאי מי אמרי' כיון דאשתדוף רובא דבאגי מנכה ליה או דלמא כיון דאשתדוף כוליה ארעתיה א"ל משום לתאך הוא מסתברא דא"ל משום לתאי דידך הוא ואמאי ה"נ נימא אי משום לתאי דידי הוה משתייר פורתא משום דא"ל אי הוי חזי לך לאשתיורא מדנפשך הוה משתייר לך. אמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה חייב דא"ל אילו זרעתה הוה מיקיים בי כי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אין זורעה ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אין זורעה לא קשיא הא כר' דאמר בתרי זמני הוי חזקה והא כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוי חזקה וקיימא לן כר' בנשואין ומלקיות וכרשב"ג בוסתות ושור המועד ובמאי דלא איפסיקא הלכתא נראה דהלכה כרשב"ג דהוה אבוה ורביה דרבי. אמר ר"ש בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה לא דאמר ליה כל יומא זרע זרע וליזיל לכאורה נראה דריש לקיש קאי אהני ברייתות דלרבי שלישית ולרשב"ג רביעית לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה חייב כל זמן משך הזריעה ואם לא זרעה אין מנכה לו אבל רב אלפס ז"ל לא הביא הנך ברייתות והביא הך דר"ל ואמתני' קאי לא שנו דמנכה לו מן חכורו אלא שזרעה וכו'. ועד אימת עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה ארישייהו: ר' יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות וכו' ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה בזוזי למיעבד בה תומי אגודא דנהר מלכא סבא איסתכר אתא לקמיה דרבא א"ל נהר מלכא סבא לא עביד לאיסתכורי ומכת מדינה הוא זיל נכי ליה אמרו ליה רבנן לרבא והתניא ר' יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אין מנכה לו מן חכורו אמר להו לית דחש לה לדרבי יהודה:

סימן טו

מתני המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין חטין לשנה לקתה נותן לה מתוכה היו חיטיה יפות לא יאמר הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לה מתוכה:

גמ ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא וקבלה בכור שעורין ודרך אספסתא לקצור ולזרוע כמה פעמים עבדא אספסתא וחרשה וזרעה שעורין ולקו הנהו שערי שלחה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא כה"ג מאי כי לקתה נותן לו מתוכה דמי או לא א"ל מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותה הכא עבדא ארעא שליחותה שהרי לזורעה אספסתא חכרה לו נמצא שנתחייב לקנות לו שעורין מן השוק: ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בעשרה דני דחמרא תקף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתני' לקתה נותן לו מתוכה א"ל רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא שליחותה הכא עבדא שליחותה ומודה רב אשי בענבים דכדום ושדה שלקתה בעומריה דשדה לא עבדא שליחותה:

מתני המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורין לא יזרענה חטין חטין יזרענה שעורין רשב"ג אוסר תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה ורשב"ג אוסר וטעמא דרשב"ג מפרש בגמרא כדרבה דאמר רבה האי מאן דניחא ליה דתתבר ארעיה פי' שיזרענה ולא יזיק להכחישה יותר משאם היתה בורה לזרענה שתא חיטי ושתא שערי שתא שתי שתא ערב הלכך אסור לזורעה שעורין שמא בשנה שעברה נזרע שעורין וקשה לה אם יזרענה ב' שנים מין אחד:

גמ מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קיטנית א"ל והתנן תבואה לא יזרענה קטנית לא קשיא הא לן והא להו בבל שהיא מצולה וטבעני יכול לזרוע בה איזה מין שירצה:

סימן טז

א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן הני תחלי דבי כיתנא אין בהן משום גזל והעומדין על המיצר יש בהן משום גזל ואם הוקשו אפילו דבי כיתנא יש בהן משום גזל איתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין וכן הלכתא:

סימן יז

א"ל רב יהודה לרב נחמן רבין אחי לא תזבון ארעא דסמיכא למתא דא"ר אבא א"ר הונא אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עינא בישא. ואי מהדר ליה שורא ורתקא ל"ל בה:

סימן יח

א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במשחתא דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא:

סימן יט

אמר רב יהודה הכל לגלי גפא ואפילו מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא. לכריא דפתיא ואפי' מרבנן ואי נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו א"ר יהודה לכריא דנהרא תתאי מסייעי לעילאי עילאי לא מסייעי תתאי וחלופא במיא דמיטרא. תנ"ה חמש גנות המסתפקות מים ממעין אחד ונתקלקל המעין כולן מתקנות עם העליונה נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה. חמש חצירות המקלחות מים לביב אחד ונתקלקלה הביב כולן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה:

סימן כ

אמר רב יהודה א"ר האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה רב נחמן אמר מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה פי' היכא דהחזיק מן ההפקר אבל בקונה במיצר חבירו אית ליה שפיר דינא דבר מצרא. נהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא נמי מסלקינן ליה משום שנאמר ועשית הישר והטוב כלומר אף בזה שייך הישר והטוב כי ימצא להחזיק במקום אחר:

סימן כא

ורב האי גאון ז"ל כתב בספר מצרנות האי מאן דזבין ביני אחי וביני שותפי וכו' ופי' גאון כגון ג' או ד' שותפין ואיניש מעלמא קנה חלקו של אחד מן השותפין חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה מדין מצרנות דמצי א"ל שמא לא יפול חלקך במיצר שדה שקניתי וכן יאמר לכולן ור"נ אמר מסלקינן ליה שכל א' שותף בכל השדה אבל משום דינא דבר מצרא אם קנה אצל שדה השותפות לא מסלקינן ליה נהרדעי אמרי מסלקינן ליה כי הוא טוב לי כי אפייס את חביריי שיתנו לי סמוך לו:

סימן כב

א"ל איזיל ואיזבין וא"ל זיל זבין צריך למיקנא מיניה או לא ר"נ אמר לא צריכא למיקנא מיניה נהרדעי אמרי צריך למיקנא מניה והלכתא צריך למיקנא מיניה כתב הרמב"ם סוף הלכות שכנים בד"א שצריך קנין כשמחל לו קודם שקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא המצרן וסייע אותו או שכרו ממנו או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מיחה בו ולא עירער הרי זה מחל ושוב חין יכול לסלקו:

סימן כג

היה בן המיצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה והגדיל הקטן ובא למדינה אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם מוכר קרקעות שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי וכזה הורו הגאונים ומתוך דבריו משמע אם לא סייע אותו עד שלא ישתמש בו יכול לסלקו אפילו לזמן מרובה ולא מסתבר כלל כיון דטעמא דמצרנות אינו אלא משום ועשית הטוב והישר אין ליפות כח המצרן כל כך וכיון שלא גילה ללוקח מיד שידע בקנייה שהוא חפץ שיעשה עמו טובה ויניח לו השדה יש לו לומר שלא ישרה בעיניו או שאין לו מעות לקנותה ולא מסתבר כלל שיוכל לסלקו לעולם דא"כ איכא פסידא דמוכרין שלא יהא אדם רוצה לקנות קרקע ונראה כדברי רב האי גאון שכתב בספר מצרנות דכיון דשהה בר מצרא שיעור מיזיל ואמטויי זוזי דשכיח ליה ואיתויי ומיתבעיה בדינא ולא תבעי' בבי דינא לסלוקיה תו לא מצי לסלוקיה כי הא דאמר איזיל ואיטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואייתי זוזי אי איניש אמיד הוא נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה דשמעת מיניה דכי אזיל לבי דינא למתבע דינא דבר מיצרא לא נטרינן ליה לאיתויי זוזי אלא בכי האי שיעורא. והיכא דקני לוקח מחד בר מצרא כתב גאון דמצי אינך נמי לסלוקיה ולא אמרינן במקום המצרן קאי כיון שהקנה לו כחו וזכותו והרי הוא כאחד מן המצרנים דקדים וזבין דזביניה זביני משום דל"ל לבר מצרא זכותא בהאי ארעא אלא במאי דאית ליה בארעא ואילו זבנה איניש מעלמא לארעיה מי לא מצי בר מצרא לסלוק ללוקח ועוד אני אומר דקנין המצרן אינו אלא סילוק ומחילה שמוחל ללוקח זכות שתקנו לו חכמים משום ועשית הישר והטוב ולא מהני הך קנין לגבי מצרני אחריני וקנין דברים לא הוי כי זכות ישלו בסמיכות המצר ואותו זכות הוא מסלק בקנין. והשתא דאמרינן צריך למיקנא מיניה אייקור וזל ברשותיה אי לא קנו מיניה או אי זבן ולא אימליך ביה שהלוקח הוא שליח דמצרן לכל דבר ועדי קנין של הלוקח יכתבו השטר בשם המצרן ואין צריך קנין אחר והוי כקונה שדה לחבירו שלא מדעתו אי בעי שקיל ליה ולא צריך קנין אחר ואם הוקרו והוזלו ברשותו:

סימן כד

זבין במאה ושוי מאתן חזינן אי לכולי עלמא מוזיל ומזבין יהיב ליה מאה ושקיל לפי שגם הוא היה יכול לקנותה בדמים הללו ואי לא יהיב ליה מאתן וכן כל כיוצא בזה אם הרויח לו זמן הפרעון אי לכל איניש הוה עביד הכי כגון שמוכר שדה מפני רעתה גם המצרן לא יתן המעות עד אותו זמן ואי לא יהיב המצרן זוזי ללוקח לאלתר דהוי כאילו הלוום המוכר ללוקח עד אותו זמן ועל המצרן להביא ראיה דלכולי עלמא קמוזיל ומזבין דארעא דלוקח היא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן הישר והטוב ולא אמרינן סוף סוף ארעא למיקם בידי דמצרן קיימא ועל לוקח להביא ראיה כדאמרינן לקמן דף קי. גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה משום דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתומים לייתו ראיה ולישקלו דלקמן מיירי כשעשה אביהן אפותיקי והוו יתומים כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אבל הכא קרקע ברשות לוקח קיימא אלא שתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינו אלא כשנתחזק בה כבר הלוקח ובאה לרשותו ומספיקא לא מפקינן מיניה:

סימן כה

זבין במאתן ושויא מאה סבור מינה א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ולא שיתן המצרן מאה ללוקח ליקח הקרקע ויפסיד הלוקח מאה דאין זה הישר והטוב שיפסיד הלוקח אם נתאנה ויפסיד מאה זוזי דאם ישאר הקרקע בידו אין כאן הפסד כל כך דפעמים אדם חפץ בקרקע וקונהו ביתר משוויה. אלא נפקא מינה במאי דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לבטל המקח דכיון שאתה כשלוחי מה שטעית בשליחות אינו כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותו במאתים וגם הלוקח חפץ להחזירו למוכר המכר בטל וקאמר ר"נ על מעשה כזה אין אונאה לקרקעות דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר מדמיו. זבין גריוא דארעא באמצע נכסיה חזינן אי עדית היא או זיבורית היא זביניה זביני ואי בינונית איערומי קא מערים ופי' רב האי גאון בספר מצרנות כיון שנתכוון המוכר והלוקח להערים המכר בטל מעיקרו וישאר הקרקע ביד המוכר ולא נכוף המצרנים לקנותו באלו הדמים וכן נראה. כתב הרמב"ם ז"ל החליף חצר בחצר אין בו דין לבעל המיצר בבהמה או במטלטלין רואין דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בן המיצר ומסלקו ואינו יכול לומר תן לי כמו שלקחתי בו שזו הערמה ואינו מועלת כלום. וכן כל כיוצא בזה שיראה לדיינים שהוא הערמה אין מבטל כח המצרן. ומה שפי' גאון איערומי קא מערים וישאר הקרקע ביד המוכר אם לא ערערו המצרנים באותה שעה ועמד הקרקע ברשות הלוקח ימים רבים ואח"כ קנה מן המוכר פעם שנית נראה דיכולין המצרנים לסלקו כאילו ערערו באותה שעה. ונראה לפרש אי זיבורית היא זביניה זביני ויש לו דין מצרן ואי בינונית היא איערומי קא מערים ואין לו דין מצרן ולא נצטרך לומר כדברי הגאון להפסיד למוכר שיבטל המקח דשמא לא כוון הוא להערים ואע"ג דלשון זביניה זביני הוא קצת דחוק:

סימן כו

מתנה לית ביה משום דינא דבר מצרא אמר אמימר ואי כתב ביה אחריות אית בהו משום דינא דבר מצרא לפי שאין דרך אדם לקבל על שדה מתנה אחריות שאין המקבל מתנה מפסיד כלום אם יטרפנה בע"ח ממנו אלא ודאי מכר הוא ואיערומי קא מערים להפקיע זכות המצרן ושיימינן לארעא כמה שויא והני זוזי יהיב מצרן ונחית לארעא ואם הודה שקנאה לו ולהערים כתב לשון מתנה ואמר לו בכך וכך דמים קניתי נשבע ונוטל כיון שהוא כשליח המצרן ואם פירש בשטר המתנה שקבל עליו אחריות השדה כך וכך מעות יותר מדמי שוויה ואינו מודה שלקחה אלא אומר שמתנה היא צריך המצרן ליתן מעות המפורשים בשטר אחריות ממה נפשך אי מתנה היא לית בה דינא דבר מצרא ואי מכר הוא מסתמא לא קבל עליו אחריות יותר מדמי המכר שקבל כדאמרינן לעיל בשמעתין שפעמים אדם קונה קרקע שוה מאה במאתן ואם רוצה בה המצרן צריך ליתן מאתים:

סימן כז

מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מצרא ואפילו אחד מן המצרנים רוצה ליקח כל נכסיו בכל מקום שהן דדמי ללמכור ברחוק ולגאול בקרוב לפי שאין מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד הלכך כשמזדמן לו אין לו להודיע למצרן שמא בתוך כך ימלך הלוקח ולא תקנו לעשות הטוב והישר למצרן שיהא רע למוכר. מכר לבעלים הראשונים לית בה משום דינא דבר מצרא. כתב בעל העיטור דלבן בעלים אית דינא דבר מצרא:

סימן כח

זבין מעובד כוכבים וזבין לעובד כוכבים לית ביה משום דינא דבר מצרא. זבין מעובד כוכבים דאמר ליה אריה אברחאי ממצרך זבין לעובד כוכבים עובד כוכבים לאו בר ועשית הישר והטוב הוא אלא שמותי משמתינן ליה עד דמקבל עליו כל אונסא דאתי ליה מחמתיה והוא שיוכל למכור לישראל באותן דמים שקנאו העובד כוכבים אבל אינו מחויב למכור לישראל בפחות ואי חזינן שמתכוין העובד כוכבים לקנות במיצר ישראל כדי להשחית נחלת ישראל כגון בשכונת היהודים או שיש ערמה בדבר הכל לפי ראות הדיינים והא דאין ממתינין עד שיבא לו היזק וינדוהו אז עד שיפרע לו משום שהחמירו חכמים לקונסו שיכתוב לו שטר שיעבוד על נכסיו ויחול השיעבוד מעתה:

סימן כט

משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. דא"ר אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מאי משכנתא דשכונה גביה למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא. רש"י פירש לעיל פרק איזהו נשך דף סח. שהמלוה מסלק המצרן וכן פירשו התוספות ולמעלה הארכתי בו. למכור ברחוק ולגאול בקרוב למכור ברעה ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מצרא דחיישינן דלמא אדמעכב בר מצרא נפיק ארעא מתותי ידיה וזבין ליה איניש אחרינא: לכרגא ולמזוני ולקבורה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא:

סימן ל

לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא. פי' רש"י שותף שבא למכור חלקו לחבירו אין המצרן יכול למימר אני אקנה ממך כדין ב' מצרנין שבאו לקנות כאחד כי השותף יש לו חלק בגוף השדה ועדיף טפי מן המצרן ומסתבר מהאי טעמא דאף אם קדם המצרן מסלק ליה שותף דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי ממצרן שאינו בא אלא מכח סמיכות המיצר וכן נראה ויש מפרשין לשותפין אדם שיש לו קרקע אצל קרקע של ב' שותפין ומכרה לאחד מן השותפין אין המצרן יכול לומר אני מצרן ודאי ואתה מצרן ספק שמא יפול חלקך מצד אחר אלא חשיב ודאי כמותו כיון שיש לו חלק בכל השדה:

סימן לא

ורבינו תם פירש אם הוא שותף עמו בשדות אחרות אין המצרן יכול לסלקו בשדה זו וכן כתב רב האי אם הוא שותף עמו בסחורה ומכר לו שדה אין המצרן יכול לסלקו:

סימן לב

שכני העיר ושכני השדה שכני העיר קודמין שכן ותלמידי חכמים תלמידי חכמים קודמין קרוב ות"ח ת"ח קודם. פרש"י דלא איירי בדינא דבר מצרא אלא להשיא עצה דרך מוסר למי ימכור אם באו שניהם לקנות ואין מצרן לא זה ולא זה ור"ת פירש כגון ששניהם מצרנין כגון שהשדה שלו סמוכה לעיר ואחד יש לו שדה בעיר סמוכה לזה ואחד בשדה מצד אחר. איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב מאח רחוק. זוזי טבי וזוזי תקילי לית בה משום דינא דבר מצרא הני ציירו הני שרו לית בה משום דינא דבר מצרא פי' רבינו חננאל ז"ל המצרן הביא מעות צרורין וחתומין וטוען שכך ניתנו לו ואין רשאי לפותחן עד שיבואו הבעלים וידקדקו המשקל והמנין: כתב הרב הברצלוני ז"ל תשובה לגאון כל שכן אם שתק המצרן אחר שידע שקנה הלוקח ולא תבע בזמן קרוב כמו יומו או קרוב בטל דינו:

סימן לג

אמר איטרח ואיתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל ואיתי זוזי אי איניש אמיד הוא דאזיל ומייתי נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה ארעא דחד ובתי דחד מרי דארעא מעכב אמרי בתי ומרי בתי לא מעכב אמרי דארעא ומיירי שהבית יש לו לעמוד במקום זה עד זמן ידוע ארעא דחד ודיקלה דחד הקונה ב' אילנות בתוך שדה חבירו ואם מתו לא יטע אחרים תחתיהן מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא ואם קקנה ג' אילנות גם מרי דיקלי יכול לעכב דקנה קרקע. ארעא לזרעא וארעא לבתי ישוב עדיף ולית ביה משום דינא דבר מצרא אבל לנוטעה אילנות יראה דחשיב מבתי כדקאמר בפרק השואל דף קא: בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום ישוב א"י:

סימן לד

איפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא חזינן אם יכול להכניס בה תלם את ביה משום דינא דבר מצרא ואי לא לית ביה משום דינא דבר מצרא פסק ר"ת ז"ל דלא שייך דינא דבר מצרא בבתים אלא בשדות דטעמא משום דיכול ליקח במקום אחר ובתים אינן מצויין לקנות בכל פעם ועוד עשיר צריך הוא לשדות הרבה אבל עשיר שיש לו בית דירה יפה לא יתכן שיסלק הלוקח מבית דירתו והוא יקנה בית להשכירה לאחרים אין זה הישר והטוב ועוד חזינן דבהפסק משוניתא וריכבא דדיקלא נסתלק מצרנות גם בתים מובדלים בחומות ודברים נכונים הם אלא שלא נהגו כן. הני ארבע בני מצרני דקדים חד מינייהו וזבן זביניה זביני ואי אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזול:

סימן לה

מתני' המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות שקמה קבלה הימנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו בקורות שקמה שקוצצין אותה אחת לשבע שנים הלכך יקצוץ כשיגיע זמן הקציצה ותחזור לכמות שהיתה כשבאה לידו:

גמ' אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו ורבא אמר אפי' בשבח שקמה אין לו והלכתא כרבא:

סימן לו

רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחו בה תאלי כי קמסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא דקלא ואלים נמי בעי מר שבחא אמר ליה התם לאו אדעתא דהכי נחת אנא אדעתא דהכי נחיתנא כמאן כאביי דאמר בשבח שקמה יש לו אמר ליה אפילו תימא כרבא התם לית ליה פסידא הכא אית ליה פסידא א"ל מאי פסידא ידא דאספסתא שקול ידא דאספסתא וזיל א"ל אנא כורכמא רישקא רבאי א"ל גלית אדעתך דלמשקל ואיסתלוקי עבדת שקול כורכמך רישקך וזיל אין לך אלא דמי עצים בלבד רב ביבי בר אביי קביל ארעתא וגדר בה משוניתא קדחו ביה זרדתא בההיא משוניתא כי קמסתלק אמר הבו לי שבחא א"ל רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא אפילו רב פפא לא קאמר אלא דאית ליה פסידא הכא מאי פסידא אית ליה:

סימן לז

ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא אפסיד רב יהודה אמר מסליקנא ליה בלא שבחא רב כהנא אמר יהיב ליה שבחיה ומסלקינן ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא מסתלק בלא שבחא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד משלם הכא מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה. לעיל. רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא שכיב שבק חמש חתנא אמר עד האידנא חד הוה והשתא חמשא וסמכי אהדדי ומפסדו לי אמר להו אי ניחא לכו דשקליתו שבחייכו ומסתלקי לכו מוטב ואי לא מסלקינן לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה האי שתלא דשכיב יורשין דיליה מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא פירוש הא דקאמר מסלקינן להו בלא שבחא אבל אי בעי יהיב להו שבחא ומסלק להו דאין ממון להורישו לבניו והכי איתא בתוספתא דפירקין המקבל שדה מחבירו ומת לא יאמרו לו תן לנו מה שעשה אבינו אלא שמין ונותנין להן וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' שותפין (פ"ה מהל' שותפין) אחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטל השותפות או העיסקא אפי' התנו לזמן קבוע וכזה הורו הגאונים. הא דאמר להו רב יוסף עד האידנא חד והשתא חמש לפייסן בדברים אמר כן שלא יתרעמו על מה שסילקם. והוא הדין נמי אם לא שבק אלא חד זריז ומהימן מצי מסלק וכן כתב הרמב"ם וה"ר מאיר ז"ל:

סימן לח

רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר מאי קעביד לי. על הסלוק נתרעם כי שבחו נתן לו א"ל שפיר תעביד לד. א"ל והא לא אתרי בי אמר ליה לא צריכא לאתרויי ורבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא כו' כולן כמותרין ועומדין דמי כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד דמי אמר רב מניומי בריה דרב נחומי באתרא דשקיל שתלא פלגא ואריסא תילתא האי שתלא דבעי איסתלוקי יהבינן ליה שבחא ומסתלק כי היכי דלא ליפסיד בעל הבית היכי דמי כגון דהוה ליה כולי שבחא תריסר סילעי לשתלא שיתא ולמרי ארעא שיתא ואי בעי שתלא לאסתלוקי שקיל אריסא דנחית בדוכתיה תילתא דאינון ארבע סלעי. פשו להו מתריסר סלעי תמני. שקיל מרי ארעתא מינייהו שיתא סלעי דאינון מנתא דידיה. ותרתי סלעין דאינון ריבעא תמני ודנקא תריסר שקול להו שתלא. והיינו דקאמר סבר רב אשי למימר ריבעא דהוא דנקא ואקשי ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי נימא ליה שקיל מנתא דידך והב ליה לאריסא מנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה. ואמר ליה כי מטית שחיטת קדשים תא אקשי לי. פירש רש"י יש מפרשים דדחויי דחייה רב אשי לרב אחא. ולא היא דעל כרחך קבלה מיניה דסברא טובה היא דא"ל שתלא החצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיע לו והיינו ריבעא ממש כיצד טול אתה שלשה רבעי הכרם לחלקך ותן השליש לאריס נמצא אוכל כל השנה חצי פירות בלא יציאה. ומנתא דילי מאי דבעינא עבידנא ביה אני אמכור הרביע המגיע לי לאחרים. ואם באת לקנותה הרי אין עלי לעשות לך ותאכל אתה את פירותיה בחנם. ואם תתנהו לאריס לישקול מיניה וביה שהרי עכשיו אתה קונהו ממני. ועוד מדקאמר סבר רב אשי למימר מכלל דמסקנא לאו הכי. ורב אלפס ז"ל פסק כרב אשי וכן כתב הראב"ד ז"ל ופירוש כי מטית לשחיטת קדשים כלומר אחר שתתחכם ותלמוד בכל מקום תוכל להקשות לי כי עתה אין ראוי להקשות לי כי איך יחלוק עמו בקרקע והוא משועבד זה לזה. שאם יאמר השתלא נחלוק הכרם ואיעביד חלקי וחלקך אין שומעין לו ואין חולק אלא בפירות. וכן מסתבר דהלכה הכי ואף על גב דקאמר סבר רב אשי למימר וכן מצינו בריש בבא בתרא סברוה דמיתקיים:

סימן לט

ואמר רב מניומי בריה דר"נ קופא סבא פלגא פירוש גפנים שהזקינו נוטל תציין כי כן דרכן וה"ל בזמורות הגפן. שטפה נהר אין זה מצוי והוי כסילוק בלא זמנו ושקיל ריבעא:

סימן מ

ההוא שטרא דהוה כתב ביה שנין סתמא ומשכנתא דסורא הואי ולא פירש השנים מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים. קדם המלוה ואכל הפירות של שנה שלישית. ואמר רב יהודה קרקע בחזקת בעליה עומדת. ורב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן הן. והלכתא כותיה דרב כהנא. והא דקי"ל כר"נ דאמר לעיל בפ' השואל דף קב: קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו בא בסוף החודש כולה למשכיר. ומשני התם לאו מלתא דעבידא לאיגלויי הוא הכא מלתא דעבידא לאיגלויי הוא ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ויראה כיון דקי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אנו מניחין הפירות ביד המלוה אלא מפני חשש טורח ב"ד אם מתו העדים ונשתקע הדבר מפי אחרים ויראה לב"ד שלא יוכל המלוה לברר דבריו מוציאין הפירות מיד המלוה ללוה. מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' א"ל הבא שטרך א"ל אירכיס לי. אמר רב יהודה מלוה נאמן. מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה משכנתא דסורא דכתבי ביה הכי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ה"נ דאי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי דמהימן. א"ל איבעי ליה למחויי ואי לא מחא איהו דאפסיד אנפשיה.

סימן מא

אריס אומר למחצה ירדתי ובעה"ב אומר לשליש הורדתיך מי נאמן. רב יהודה אמר בעה"ב נאמן. ור"נ אמר הכל כמנהג המדינה והלכתא כר"נ:

סימן מב

יתומים אומרים אנו השבחנו ולא תטול השבח דמיירי כשעשאו אפותיקי והוו יתומין כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. אבל לא עשאו אפותיקי אפילו השביחו יתומין בע"ח גובה את השבח. כדמוכח בבכורות בפ' יש בכור דף נב. ובע"ח אומר אביכם השביח. סבר רב חגא למימר על בע"ח להביא ראיה מ"ט ארעא בחזקת יתמי קיימא ובעל חוב לייתי ראיה ולישקול. א"ל ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה. מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ויתמי לייתי ראיה ולישקלו. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים. אלמא דאמר כיון דלמיקץ קאי א"ל זיל קוץ ואייתי ראיה. וה"נ כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא ויתמי לייתי ראיה ולישקלו. אייתו יתמי ראיה דאנהו אשבחו. סבר רב חנינא למימר בארעא מסלקין להו. לא היא בדמי מסלקין להו מדר"נ דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובע"ח ליתומים ובע"ח ללקוחות. והני מילי היכא דשויא לוה הדין ארעא אפותיקי למלוה ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד. אבל אי לא שויא ניהליה אפותיקי כיון דלא מסיק ביה בלוה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למישקל שבחא דאשבחי יתמי או לוקח. ודינא הוא דשביק להו גריותא בההוא ארעא כשיעור שבחייהו אי בעו יהיב ליה זוזי ומסלקינן ליה. אלא כיון דהויא ארעא ניהליה אפותיקי כמאן דקני ליה דמי והוו להו יתמי או לוקח כמאן דאשבח בארעא דלאו דיליה הלכך שקיל ליה בע"ח לכולי ארעא ומסלק להו משבחייהו בדמי. והני מילי כדהוה שבחא כנגד הוצאה. אבל אי הוה הוצאה יתירה על השבח לית ליה הוצאה אלא כנגד שבחא ולעיל בפ"ק סימן לט הארכתי בזה:

מתני' המקבל שדה מחבירו לז' שנים בשבע מאות זוז אין השביעית מן המנין. שבוע בשבע מאות זוז שביעית מן המנין:

סימן מג

שכיר יום גובה כל הלילה. ושכיר לילה גובה כל היום. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום:

גמ' תנו רבנן מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. מנין לשכיר לילה שגובה כל היום ת"ל ביומו תתן שכרו. ואיפוך אנא. שכירות אין משתלמת אלא לבסוף. ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שעד בקר מה תלמוד לומר עד בקר. מלמד שאין עובר אלא בקר ראשון בלבד. מכאן ואילך מאי. אמר רב עובר משום בל תשהא. אמר רב יוסף מאי קרא. אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך. האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים שניהם אינן עוברין משום בל תלין. זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו. והוא דאמר להו שכרכם על בעה"ב. אבל אי לא אמר להו הכי עובר. דפעולתו היא אצלו. כדתניא השוכר את הפועלים לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטלה מבעה"ב מה שההנהו. אמר רבה בריה דרב הונא הני שוקאי דסורא אין עוברין משום בל תלין. מידע ידעי דאיומא דשוקא סמיך להו. אבל משום בל תשהא ודאי עובר. שכיר שעות גובה וכו'. אמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום. שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום ושכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום. והלכתא כרב דקי"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד דפליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון ורב כרבי יהודה וקי"ל רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר"י בפרק מי שהוציאוהו דף מו: ומתניתין מוקי לה רב לצדדין: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום בל תלין פעולת שכיר ומשום ביומו תתן שכרו ומשום לא תבא עליו השמש. איזהו עושק ואיזהו גזל. אמר אביי לא שכרתיך מעולם זהו עושק. נתתי לך שכרך זהו גזל. רבא אמר זהו עושק זהו גזל. לא שכרתיך מעולם ונתתי לך שכרך חד הוא. ולמה חלקן הכתוב לעבור בשני לאוין. ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא שתתן לו שכרו. ד"א ואליו הוא נושא את נפשו כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו:

מתני' אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בהן משום ביומו תתן שכרו ויש בהן משום לא תלין פעולת שכיר. אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אין עובר עליו. המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אין עובר עליו.

גמ' תנו רבנן לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר יכול אפילו לא תבעו. ת"ל אתך לדעתך. יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני. תלמוד לומר אתך. יכול אפילו אין לו. ת"ל אתך והוא שיש אתך פירוש מעות. איבעיא להו חוזר או אין חוזר. אם השולחני אין רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפילו אומר אני סומך על השולחני במעמד שלשתן שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבעה"ב בידו לא מלוה ולא פקדון. אלא שולחני מקיף לבעה"ב. והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני על פנקסו הדא דאיתמר בשלא העמיד הפועלים אצלו אבל העמידן אצל חנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום אלמא דקנו אע"ג דל"ל לבעה"ב אצל החנוני כלום. גמרא דירושלמי סבר כדרב ששת דאמר אין חוזר. כי השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב דכיון שבעה"ב חייב ליתן לפועלים שכרם מיד חשיב כערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין. ואין הלכה כרב ששת וכיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרין ותובעין מבעה"ב. דאטו בשופטני עסקינן שהשולחני לא יתן לו אם ירצה והם יפטרו את בעה"ב ויפסידו שכרן. ואפילו אם מחל לו מחילה בטעות היא. אלא כי פליגי כששולחני אינו חוזר אם יכולין לחזור ולתבוע מבעה"ב אם ירצו. רב ששת אמר אין חוזר לפי שמחל לבעה"ב כל זמן שהשולחני אינו חוזר בו. ורבה אמר חוזר דלא חשיב ליה מחילה. והלכה כרבה דמתניתין דייק כוותיה. ומכאן ראיה דמחילה לא בעי קנין דהכא בלא קנין איירי. דאי בקנין פשיטא דאין חוזר דכיון שהקנה לו ודאי לפוטרו לגמרי נתכוין ואפילו לא יתן לו השולחני. דאי לפוטרו כשיתן לו השולחני לזה לא הוצרך קנין שכבר נפרע. אלא ודאי מיירי בלא קנין ואפילו הכי אמר רב ששת אין חוזר משום דמחל לו. ורבה דאמר חוזר משום דלא חשיב ליה מחילה. ועוד ראיה מדאמר פרק איזהו נשך דף עא. הנח על גבי קרקע והפטר ופרק הזורק בגיטין דף עח: זרוק לי חובי והפטר ולא משמע דאיירי בקנין אלא בדבור בעלמא. ועוד ראיה מפרק קמא דקדושין דף טז. גמרא וקונה את עצמו בשנים וביובל דקאמר התם ואלא דכתב ליה שטר שחרור למה לי לימא ליה באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל לו על גרעונו אין גרעונו מחול. משמע דאי אין גופו קנוי יכול למחול. וליכא למימר דהתם בקנין איירי דאם כן אפילו גופו קנוי יכול למחול דאף עבד כנעני משתחרר בקנין כדאיתא בגיטין פרק השולח דף לט. גבי ההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע וקבכיא קמיה שקל כומתא ושדי עלה ואמר ליה קני כומתא וקני נפשך ומסיק דאי לא הוי כליו של מקנה היתה משתחררת. והא דקאמרינן בפרק קמא דסנהדרין דף ו. דפשרה צריכה קנין דשניהם צריכין להקנות זה שימחול חצי וזה שיפרע חצי. שאני התם דדמי למחילה בטעות כשידע אחד מהן שהדין עמו יאמר אילו הייתי יודע זה לא הייתי מוחל או אם הייתי יודע שיאמרו לי למחול כ"כ לא הייתי מתרצה. מידי דהוה אמאי דאמרינן התם שם פשרה בשלשה ודין בשנים אלא משום דדמיא למחילה ובטעות צריך לאלומיה למילתיה בשלשה. ועוד י"ל דהאי דבעי קנין היינו משום שלא יסרבו מלקיים הפשרה ולא מטמם מחילה. בעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר משום בל תלין או אינו עובר משום בל תלין. אומן קונה בשבח כלי והלואה היא ואין עובר. או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות הוא ועובר. אמר להו עובר דשכירות הוי. וכן הלכתא דתניא דמסייע ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו אפילו מכאן ועד י' ימים אין עובר משום בל תלין. נתנו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין. אלמא אין אומן קונה בשבח כלי. וקבלנות כשכירות היא ועובר והכי אסקה רבא בפרק הגוזל קמא דף צט: דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי. והא דאוקי רב מרי להא מתניתין דאגריה לביטשא כל בטשא במעה דחייה היא ולא סמכינן עלה:

סימן מד

מתני' שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אין נשבע ונוטל. ואם יש עדים שתבעו הרי זה נשבע ונוטל:

גמ' מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל. אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב ושדיוה אשכיר משום דבעה"ב טרוד בפועליו. וה"מ דבעה"ב אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי. אבל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה דאע"ג דבעה"ב טרוד בפועליו קציצה ודאי דכירי. וכיון דבעה"ב טרוד בפועליו אפילו עבר זמנו לישתבע שכיר ולשקול אלמה תנן עבר זמנו אין נשבע ונוטל. התם חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין דכי מטא זמן חיוביה רמי אנפשי' ומדכר. ועוד דאין שכיר משהה שכרו. וגרסינן בפ' כל הנשבעין דף מה: אמר רב נחמן לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך נתתי לך שכרך. ואם יש עדים שתבעו וכו'. והא קתבע ליה קמן. א"ר חסדא שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום בסוף הלילה ושכיר לילה בסוף היום. ולעולם תו לא פרע ליה וכי שכיר משהה שכרו כל כך זמן ארוך. אמר רב עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה פירוש אינו נשבע ונועל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו היום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה:

סימן מה

מתני' גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין וגו':

סימן מו

המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד. היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. מת אינו מחזיר ליורשיו. רשב"ג אמר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום משלשים יום ולהלן מוכרו בב"ד:

גמ' אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא. אם היה בידו של לוה כלים והוא עומד בחוץ שומטם מידו ונותנם למלוה. אבל לא יכנס לביתו ליטול משכונו. תימה ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלותו ואנן קיימא לן דפריעת בעל חוב מצוה ומצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו. וראיתי מפרש שליח ב"ד מנתח נתוחי מנתחו ומושכו וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא יכנס לביתו למשכנו. ולפירוש ר"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכנו. והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל לא יכנס לביתו למשכנו. ותניא כוותיה דשמואל שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש. ותניא לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש. ונותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני. אבל לא לאשתו ולבניו וכדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבע"ח. ותנן בערכין דף כג: אף ע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש ומטה ומצע וסנדלין ותפילין לו אבל לא לאשתו ולבניו. אם היה אומן נותנין לו ב' כלי אומנות מכל מין ומין ואם היה חרש נותנין לו ב' מעצדין ושני מגירות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרין למכור מן המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לו ב' מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. פשיטא דכי היכי דסגי ליה עד השתא תסגי ליה נמי השתא. מהו דתימא עד האידנא דהוה ליה לאשולי הוו מושלי ליה השתא ליכא דמושלי ליה קמ"ל:

סימן מז

המוריש נכסיו מעלין לו תפיליו. אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן:

גמ' אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין מזון וכו'. מ"ט דאמר קרא ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. לו אבל לא לאשתו ולבניו. הוא מערכך החייהו ולא אשתו ובניו מערכך. לכאורה משמע דהאי דקאמר נותן מטה ומטה וכו' קאי ארישא דברייתא דקתני שליח ב"ד שבא למשכן אלמא דשליח ב"ד שבא למשכן אין נוטל כלום מכל אותן כלים שמסדרין לבע"ח בשעת גבייה. וא"כ קשיא הא דקתני במתניתין ומחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והלא כר ומחרישה היינו מטה וכלי אומנותו ומה שייך בהו חזרה והלא מעיקרא אינו יכול ליטלם. ואין צריך לומר באותן שאין צריך להן. דא"כ גם להחזיר א"צ כדאמרינן בשמעתין עשיר שכב בעבוטו וליכא למימר דסדור וחזרה חד הוא דמה שמהדרין נוטל בעת שאין צריך ומחזירו כשהוא צריך. דהא אמרינן בשמעתין דערכין מסדרין ואין מחזירין וכן בהקדש לרבי יוחנן. ופירש ר"ת דקרא דהשבת עבוט איירי היכא שהמלוה רוצה להיות בטוח ואין נוגשו לפרעון וכה"ג אין מסדרין ונוטל הכל ומחזיר לו מה שצריך. אבל אם בא לגבות חובו למ"ד אין מסדרין נוטל ממנו הכל ואין מחזיר לו כלום. ולמ"ד מסדרין מה שנוטל אין מחזיר לו כי צריך להניח כל מה שצריך. הלכך תנא דמתני' מצי למיסבר דאין מסדרין דמתניתין איירי דנטל ממנו בתורת משכון ואז אינו יכול למוכרן לעולם כיון שלקחו בתורת משכון. אם לא שיחזור לו משכונו לגמרי ויחזור וימשכננו בתורת גבייה. ורשב"ג סובר אפילו לקחו בתורת משכון מוכרו לאחר שלשים. והא דקתני נותן לו מטה וכו' לא קאי אשליח ב"ד אלא מלתא באפי נפשה היא ומיירי במשכון נגישות פירעון דומיא דסדור דערכין. ור"ת פסק דאין מסדרין לבע"ח דהא רשב"ג סבירא ליה במתניתין אין מסדרין דקתני מכאן ואילך מוכרן בב"ד אפילו כשלקחו בתורת משכון וקי"ל בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כל כמה דלא פסיק גמרא כמאן דפליג עליה. ועוד דאפילו רבנן דמתניתין מצי סברי דאין מסדרין כדפרישית ואשכחן נמי אמורא דאמר בהדיא אין מסדרין. ולא אשכחן שום אמורא שאומר בהדיא דמסדרין. ורבה בר אבוה ששאל מאליהו מהו שיסדרו לבע"ח והשיב דגמר מיכה מיכה מערכין. נראה לר"ת דגרסינן מנין שמסדרין לבע"ח כלומר מנין למאן דאית ליה אבל איהו סבירא ליה דאין מסדרין וכן גורס בהלכות גדולות. וגירסת הספרים אינה עיקר דאי הוה בעי מהו שיסדרו לבע"ח היה לו להשיב מסדרין כי הטעם לא שאל לו. ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן בכל דוכתי מיניה אפילו מן גלימא דעל כתפיה. אבל רב אלפס והגאונים ז"ל פסקו דמסדרין. ולית הלכתא כרבי ישמעאל ור"ע דאמר כל ישראל בני מלכים הם ואם היה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו. דהא הך דרשב"ג ורבי ישמעאל ור"ע שיטה היא ולית הלכתא כחד מנייהו. ולאו מר כהן הוא מ"ט קאי מר בבית הקברות. א"ל לא מתני מר סדר טהרות דתניא ר"ש בן יוחאי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל וכו'. אומר ר"ת ז"ל דדחוי קמדחי ליה ולא קאמר ליה אליבא דהלכתא דלית הלכתא כר"ש אלא כרשב"ג דאמר בשילהי אהלות מדורות העובדי כוכבים טמאין לפי שקוברין שם נפלים ואסור לכהן ליכנס שם משום טומאת אהל. אבל עיקר טעמו היה משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ויש מקומות שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיוצא בהן. וגם אליהו היה מכיר באותן שהיו פותח טפח. וכן מצינו שהיה דוחה כשקבר ר"ע וא"ל וכי אינך כהן והשיב צדיקים אין מטמאין ומשום כבודו של ר"ע אמר כן. וטעמא משום דמהרוגי מלכות היה והיו יראים מלקוברו ומת מצוה היה. והכי נמי איתא בסדר אליהו רבה פ"ד שהיו אומרים בבה"מ שהיה מבני בניה של לאה ואמר להו רבותי אין אני אלא מבני בניה של רחל. והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחך לאחד מהן היה מפליג בדברים. ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב והלא רבית הוא. אמר רב ששת הכי קאמר ואם עני הוא לא תשכב ועבוטו אצלך. הא עשיר שכב ועבוטו אצלך. ת"ר המלוה את חבירו אין רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר. במה דברים אמורים שמשכנו שלא בשעת הלואה. אבל משכנו בשעת הלואתו אין חייב להחזיר לו. עד בוא השמש תשיבנו זה כסות היום שנתנה לחבול בלילה. השב תשיב לו את עבוטו כבוא השמש זה כסות לילה שנתנה לחבול ביום. אמר רבי יוחנן משכנו ומת שומטו מעל בניו וכן אין שביעית משמטתו. תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אבל נכנס לביתו של ערב. ד"א לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר גמל לשכר פונדק לשכר דיוקנאות. יכול אפילו זקפן עליו במלוה. ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה:

סימן מח

מתני' אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה. החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. ולא ריחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. והך דאלמנה ודריחים מיירי שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו מותר. דסתם חבלה משמע שבא למשכנו על הלואתו. ועוד מדקמפרש טעמא דקרא משום שמשיאה שם רע בשכינותיה על כרחך שלא בשעת הלואה איירי דאילו בשעת הלואתו אין חייב להחזיר לה. ולא כמו שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' מלוה (פ"ג מהל' מלוה) דאף בשעת הלואתו איירי. ואוכל נפש גופיה שרי לחבול אם יש לו יותר מן השיעור של סידור. תוספתא היו לו חמש ריחים אין למשכן אפילו אחת מהן. ואם אין עושה מלאכה אלא באחת מהן אין חייב אלא משום אותה בלבד:

גמ' א"ר הונא חבל ריחים לוקה שתים אחת משום ריחים ואחת משום נפש הוא חובל. רכב לוקה שתים אחת משום רכב ואחת משום נפש הוא חובל. ריחים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום נפש הוא חובל. ורב יהודה אמר חבל ריחים לוקה א'. ריחים ורכב לוקה שתים. כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול ריחים ורכב מה ריחים ורכב מיוחדים שהם שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו אף כל שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו. ר"ת ז"ל לא גריס זוג של ספרים דאין עושין בו אוכל נפש ואם מפני שמשתכרין בו וקונין בשכר אוכל נפש אם כן כל הכלים נמי. וגורם זוג של מספרים והוא תספורת שגוזזין בו ירק. א"נ שגוזזין בו בית השחיטה. כדאיתא בבכורות דף כה. א"נ שגוזזין אחר שחיטה במקום הבהוב כדמוכח פרק המביא כדי יין דף לד. וצמד של פרות מיירי בפרות. שדרכן לרכס בתבואה: ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה. הוא סכין של שחיטה. אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש ותא קום עליה בדינא אם יודה ישלם ואם יכפור ישבע. רבא אמר לא צריך למיקם עליה בדינא יכול לטעון עד כדי דמיהן ונשבע ונוטל. ואביי ל"ל הך סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מריה דחושלא תפיס להו וקטעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. התם לאו מידי דעביד לאושולי ולאוגורי. הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי. דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא ל"ל הך סברא והא רבא אפיק זוזי דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. אמר לך האי כיון דאיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי. והלכתא כרבא:

סימן מט

ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר וידוע בעדים שהיו שלו ונמצאו ביד אחר וכן דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר והשאילן או השכירן או הפקידן בעדים אין יכול לטעון לקוחין הן בידי או משכון הן בידי אם ראו אותן בידו בעדים. אבל אם לא ראו אותן בידו נאמן במיגו דהחזרתים לך. וכן דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ולא השאילן או הפקידן לו בפני עדים אפילו ראו אותן בידו נאמן לומר לקוחין או משכון הן בידי: