פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. הא דקתני סמוך למנחה לא יאכל הא מקמי הכי אכיל ומי מצי אכיל. חמץ מו' שעות ולמעלה הא אסור מדאורייתא. מצה נמי לא אכיל דאמר בירושלמי פרק זה הלכה א האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ואי מיני תרגימא הא אמרי' לקמן דף קז. דשרי. וצ"ל מצה עשירה דמצי אכיל. דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת בה ידי חובתו בלילה. וכן נוהג ר"ת בערב הפסח שחל להיות בשבת שהיה עושה סעודה שלישית במצה עשירה.

סימן בעריכה

עד שתחשך תימה אמאי תנא עד שתחשך טפי מבערבי שבתות ובערבי ימים טובים דלא קתני אלא לא יאכל מן המנחה ולמעלה ותו לא וי"ל דאתא לאשמעינן אף על גב דבשבתות ובשאר ימים טובים יכול להוסיף מן החול על הקדש ולאכול קודם שתחשך כדאמרינן פרק תפלת השחר דף כז: מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס בערב הפסח לא מצי אכיל עד שתחשך. וכן משמע בירושלמי בתוספתא שילהי פ"ב דקאמר פסח מצה ומרור אוכלין בבת אחת ומאימתי אוכלן משתחשך ותניא נמי לקמן דף קכ: הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ומצה איתקש לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו פירוש סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה דמנחה גופה מט' שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה ט' שעות.

גמ' תניא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מט' שעות ומחצה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. וקי"ל הלכה כר' יוסי מחבירו. ומתניתין דערבי פסחים ד"ה היא דמודה ר' יוסי בערב הפסח שלא יתחיל הסעודה מט' שעות ומחצה ומעלה משום חיובא דמצה ובערבי שבתות ובעי"ט היכא דאתחיל ליה מקמי ט' שעות ואימשיך ליה בסעודתיה עד דקדיש ליה יומא פריס ליה למפה על השלחן ומקדש והדר גמר ליה לסעודתיה. דתניא מפסיקין לשבת דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אין מפסיקין. ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהן היום ואמר רבן שמעון בן גמליאל לר' יוסי רצונך שנפסיק וניחוש לדברי רבי יהודה חברנו. אמר לו בכל יום אתה מחבב דברי בפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני. הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. א"ל א"כ לא נפסיק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי. תימה הוא על לשון רי"ף שכתב שמודה רבי יוסי בערב הפסח שלא יתחיל בסעודה מתשע שעות ולמעלה אלמא דסבירא לרבי יוסי דבערב שבת שרי אף להתחיל ופסק הלכה כמותו. והדר תו קאמר וערבי שבתות וימים טובים היכא דאתחיל ליה מקמי תשע שעות ואימשיך ליה וכו' אמאי נקט מקמי תשע שעות. והרמב"ן כתב שמצא בהלכות רב אלפס ז"ל מדוייקת היכא דאתחיל מקמי דקדיש יומא. אבל בהלכות גדולות כתב מן תשע שעות דמעלי שבתא ומעלי יומא טבא לא מתבעי ליה לאיניש מיתחיל בסעודתא דתניא לא יאכל אדם וכו' ואפילו רבי יוסי לא אמר אלא דאי אתחיל לא מפסיק אבל לכתחלה לא יתחיל. והא ליתא דהא אמרינן בשמעתין אלא הא דקתני ושוין שמתחילין אימתי אי בערבי שבתות וימים טובים הא מיפליג פליגי אלמא דרבי יוסי שרי אף להתחיל. וה"ר ישעיה מטראני הביא ראיה לדברי הלכות גדולות מדאיצטריך ליה לרבי יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי בערב שבת להפסקה מכלל דלא סבירא ליה כוותיה בהתחלה. דאי סבר כוותיה השתא להתחיל שרי כל שכן שאין צריך להפסיק אלא שמע מינה דוקא בהפסקה פסק כוותיה ולא בהתחלה. והא ליתא דא"כ תיקשי לך לרבי יוסי גופיה מאי איצטריך ליה לאשמועינן דאין מפסיקין השתא אתחולי מתחלינן איפסוקי מיבעי אלא ודאי כמו שפירש ר"י דתרי מילי נינהו דאפשר דאע"ג דשרי רבי יוסי להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב מכל מקום לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת הלכך אע"ג דרבי יוחנן סבר כרבי יוסי בהתחלה הוצרך לפסוק כמותו בהפסקה וכן פסקו רשב"ם ור"י דמותר להתחיל בסעודה בערב שבת עד שתחשך. וכן מוכחת סתם מתני' מדתני ערבי פסחים עד שתחשך מכלל דבערב שבת וי"ט שרי. אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה דאמר אדם מפסיק סעודתו ועוקר את השלחן ומברך ברכת המזון ומקדש ואח"כ גומר סעודתו. ולא כרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ואחר כך מקדש. אלא פורס מפה ומקדש ואחר כך שרי המוציא וגומר לסעודתיה ומברך ברכת המזון. מדלא הביא רב אלפס דברי רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא דאמרי הלכה כרבי יהודה בערב הפסח ואוקימנא לה להפסקה מכלל דאיהו לא מפליג בהפסקה בין פסח ובין שבתות וימים טובים ובכולהו פסיק כשמואל דפורס מפה ומקדש. ומה שכתב לעיל בערבי שבתות ובערבי ימים טובים היכא דאתחיל וכו' פריס מפה וכו' ולא הזכיר ערב הפסח משום דהוי בכלל ערבי ימים טובים דלענין הפסקה אין טעם לחלק ביניהם דבשלמא לענין התחלה משום חיובא דמצה ראוי לחלק ביניהם כדי שיאכל מצה לתיאבון. אבל בהפסקה שהוא משום כבוד שבת ויום טוב אין טעם לחלק ביניהם. ואם תאמר כיון דחזינן דר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן מפלגי בהפסקה בין פסח לשבת היכי שבקינהו רב אלפס ופסק כשמואל. ונראה לי דרב אלפס סבר כשינויא דרב פפא דהוא בתראה דמוקי מתני' כרבי יהודה ורבי יוסי פליג אף בערב הפסח ורבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא בהתחלה איירי ולא בהפסקה וברייתא בתרייתא משבש לה מן קדם קמייתא ואע"ג דרב פנחס בריה דרב אמי קבלה ומשום הכי קאמר הש"ס אלא מחוורתא כדרב הונא מסתברא ליה לרב אלפס לשבש בתרייתא ולאוקמי לשינויא דרב פפא כדי שלא נצטרך לחלק בהפסקה בין שבת לפסח דיותר מסתבר להחמיר בהפסקה שהיא משום כבוד שבת מבפסח ושינויא דחיקא הוא דשני רב נחמן בר יצחק כדי להעמיד דברי רב הונא ולא אזלינן בתריה אלא אמרינן מחמת קושיא זו דפריך הש"ס לרב הונא מדרבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא הדר ביה הש"ס מהאי דקאמר אלא מחוורתא כדרב הונא ומוקמינא לשינויא דרב פפא ומשבישנא לברייתא בתרייתא ורב פנחס שקבלה לא הוי שמיע ליה הך קמייתא. אומר אני שזו היא סברת רב אלפס וסברא נכונה היא ולא כמו שפסק רשב"ם לענין הפסקה הלכה כרבי יוחנן בערב הפסח וכשמואל בערבי שבתות וימים טובים. כך דנתי דעת רב אלפס. אלא שנסתכלתי בראשית דבריו שכתב ומתניתין דערב הפסח דברי הכל היא דמודה רבי יוסי בערב הפסח שלא יתחיל וכו' נמצא דסבר כאוקימתא דרב הונא ולפי זה לא יכולתי לתרץ דע"כ לדבריו דרב הונא צ"ל דר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא בהפסקה איירי ולמה לא הביא דבריהם לפסוק כמותם בהפסקה דערב הפסח. ומכל מקום מה שכתבתי דברים נכוחים הם ויש לסמוך עליהם דאף בערב הפסח סגי בפריסת מפה וכן פסק הר"ז הלוי והרמב"ן ז"ל. ומה שכתב רב אלפס והדר שרי המוציא וגומר סעודתו הקשה עליו הר"ז הלוי אילו היה צריך לברך המוציא הוה טעון ברכת המזון אסעודה הראשונה שלא מצינו ברכת המזון אחת לשתי ברכות של המוציא ועוד דחזינן לקמן גבי חברים שהיו מסובין דתפלה לא הוה הפסק להצריך המוציא וכ"ש קידוש ולא קשיא מידי דאף על פי שטעון המוציא אין צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל כדאיתא בפרק כל הבשר דף קז: השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה משום דהוי כנמלך שאינו יודע אם יתנו לו יותר וצריך לברך המוציא על כל פרוסה ואינו צריך לברך ברכת המזון על מה שאכל מדלא קאמר מברך אחר כל פרוסה ופרוסה. ומה שהקשה מתפלה תירץ ה"ר יונה דלא דמי דהכא כיון שקדש היום נאסרה עליו אכילה הלכך כמי שנגמרה אכילה הראשונה דמי וכשאכל אחר הקידוש הוי התחלת אכילה אחרת וצריך לחזור ולברך ומיהו קשה לרב אלפס מהא דאמרינן בירושלמי פ"ק דברכות הל' ו' גבי הא דאמר ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך ופריך והרי קידוש פי' דסמוכה לבפה"ג ופותחת בברוך ומשני שניא שאם היה אוכל מבעוד יום ומשך סעודתו עד שיקדש היום אינו אומר בורא פרי הגפן. ואילו היה קידוש הפסק להצריך המוציא משום דנאסרה עליו האכילה הוא הדין דנאסרה עליו השתיה וצריך לברך בורא פרי הגפן קודם קידוש. ונראה לי דלא קשה דודאי האיסור אכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור השתיה לא הוי הפסק. וכן כתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל יש מי שסובר דקידוש לא הוי הפסק דלא עקר דעתיה מאכילה ולא דייק. וכן כתב בהלכות גדולות דצריך לברך המוציא.

סימן געריכה

תניא כוותיה דשמואל ושוין שאין מביאין את השלחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. והא דתניא בפ' כל כתבי הקודש (דף קיט:) שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מצא נר דלוק ושלחן ערוך כו'. לא קשיא דערוך ומסודר היה במקום אחר כדי להביאו אחר הקידוש. ובימיהם היה להם שולחנות קטנים והיו מסובין על המטה וכל אחד שולחנו לפניו כדמוכח בפרק שלשה שאכלו דף מו: ואין טורח והפסק להביא השלחן אחר הקידוש. אבל לדידן שהשולחנות שלנו גדולים וטורח להביאם אחר הקידוש להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה נהגו להביא השלחן קודם קידוש ולפרוס מפה ומקדש. ובירושלמי דקאמר דפורסין מפה כדי שלא יראה הפת בושתו שהוא מוקדם בפסוק ודין הוא שיקדים בברכה ומקדימין ברכת היין. וקשה מאחר דברייתא איירי בכל ערב שבת מאי מייתי ראיה מינה ליושב וחשכה לו שדי לו בפריסת מפה. ופירש הר' יחיאל מפרי"ש דהכי מייתי ראיה דכי היכי דאהני פריסת מפה כאילו לא הביא השלחן הכי נמי אהני כאילו עקר את השלחן. והני מילי לקידוש אבל להבדלה אינו מפסיק כדבעינן למימר לקמן. והא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה לומר שפורס מפה ומבדיל ואחר כך גומר סעודתו כדרך שהוא עושה בקידוש ליתא.

סימן דעריכה

אותן בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו. ואע"פ ששתה וגם דעתו לשתות יין בביתו אפי' הכי צריך לברך בביתו בורא פרי הגפן דשינוי מקום חשוב כהיסח הדעת. ודוקא משום שנוי מקום. אבל אם קדש בביתו יצא ידי יין ואין צריך לברך על היין שבתוך המזון. והוא הדין נמי אם הבדיל על הכוס במקום סעודה בין שהבדיל קודם שנטל ידיו בין שהבדיל לאחר שנטל ידיו א"צ לברך על היין שבתוך המזון. דהא רב סבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה. וא"כ אין חילוק בין קידוש להבדלה. וראיה מהא דאמרי' בפ' כיצד מברכין דף מב. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון שהיו רגילין לקבוע עצמן בשתיה קודם נט"י וכן אחר שגמרו סעודתן קודם בהמ"ז וכל שכן שפוטר את היין שבתוך המזון. שאפי' מ"ד התם דיין שבתוך המזון אינו פוטר את היין שלאחר המזון. היינו משום דיין שבתוך המזון בא לשרות ואינו חשוב כיין שלאחר המזון שבא לשתות. אבל יין שלפני המזון שבא לשתות דעדיף מלשרות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון הבא לשרות. ועוד דאם צריך לברך על היין שבתוך המזון היכא שבירך על היין שלפני המזון א"כ מאי קאמר התם יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון תיפוק לי דיין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר המזון. ודוחק הוא לומר דמיירי בלא שתו יין בתוך הסעודה. אלא על כרחך יין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואע"ג דהתם מוקי לה בשבתות וימים טובים והקזת דם שאדם קובע סעודתו על היין. הוא הדין בחול נמי אם היה לפניו יין דעתו לשתות בתוך המזון ולא נקט שבתות וימים טובים אלא דאז הוא רגילות לקבוע סעודתו על היין. תדע דבימים טובים נמי אם לא היה בדעתו לשתות אחר המזון ואחר כך נמלך ושתה צריך לברך כי הכל תלוי בדעתו. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל דוקא במקום שאין היין מצוי להם אבל במקום שהיין מצוי כגון במקומות הללו אין הפרש בין שבתות לימי החול. ואף אם נאמר דדוקא נקט שבתות וימים טובים. היינו דוקא לפטור את היין שלאחר המזון לפי שאינו רגילות כל כך לקבוע לשתות יין לאחר המזון אבל בתוך המזון שכל אדם רגיל לשתות פשיטא דאפילו בימות החול פטר ליה יין שלפני המזון באקראי. הלכך נראה דיין קידוש והבדלה שעל שולחנו או בשאר פעמים כשמברך על היין לפני המזון באקראי בעלמא ואפילו בחול ודעתו לשתות יין בתוך הסעודה אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה. וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה.

סימן העריכה

ושמואל אמר אף ידי קידוש נמי לא יצאו ולרב למה ליה לקדושיה בביתיה. כדי להוציא בניו ובני ביתו. ואע"פ שכבר יצא יכול להוציאם כדאמר בראש השנה דף כט. כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא. ואע"ג דאמר התם חוץ מברכת היין. כיון דהאי בפה"ג לחובת הקידוש כקידוש דמי ויכול להוציאם אע"פ שכבר יצא ושמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא. להוציא אורחים ידי חובתן דאכלי ושתו בבי כנישתא. ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה. סבור מינה ה"מ מבית לבית אבל ממקום למקום לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל ואפי' מאיגרא לארעא הוה מקדש. וה"ה מחדר לחדר. אבל מפנה לפנה בבית אחד אפי' טרקלין גדולים א"צ לברך. והכי אמרי' בשמעתין דמפנה לפנה לא חשיב שינוי מקום. והכא גרסינן ממקום למקום ולקמן גרסי' מפנה לפנה. ומבית לבית דלקמן היינו ממקום למקום דהכא. ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. ואף רבה סבר דאין קידוש אלא במקום סעודה דאמר אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן ואמר לן טעימו מידי דילמא אדעייליתו לביתייכו מתעקרא לכון שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא. במקום סעודה. האי טעימו מידי דקאמר היינו אכלו לחם כדאמרינן בפ' שלישי דשבועות דף כב: כדאמרי אינשי נטעום מידי ואכלו ושתו. ובפרק קמא דשבת דף יא. עביד ליה עגלא תילתא אמר ליה לטעום מר מידי אמר ליה בתעניתא יתיבנא. אפי' אם יועיל מיני תרגימא להשלים סעודה שלישית מסתברא דלענין עיקר סעודת שחרית וערבית אינו מועיל. יש רוצים להביא ראיה מכאן שאין מקדשין אלא לאור הנר ומפרשי מתעקרא לכון שרגא ולא תוכלו לקדש בלא נר. וליתא דה"פ ולא תאכלו בלא נר אבל אם היו רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש ועל מה שלא היו אוכלים לא היה מקפיד לפי שיכולין לקיים שלש סעודות למחר. וקי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה. ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי וגם רבי יוחנן סבר כרב דאמר אף ידי יין נמי יצאו ונהי דאיתותב ביין בקידוש לא איתותב. מכל מקום הלכה כשמואל כיון דהנהו אמוראי סברי כוותיה. והמקדש שרוצה לאכול במקום אחר יכול לקדש לאוכלים שם דלדידהו הוי מקום סעודה. וכן משמע הכא דמסתמא אחד מבני העיר מקדש בבית הכנסת להוציא האורחין. והמקדש כיון שדעתו לקדש בביתו אין לו לשתות כי אסור לו לטעום עד שיקדש. אע"ג דרב דאמר ידי יין לא יצאו מיירי כששתה מן הקידוש שקידש בבית הכנסת דאם לא שתה פשיטא שלא יצא כיון דאיכא הפסק בין ברכה לשתיה. מ"מ לשמואל דאמר ידי קידוש לא יצאו מיירי בלא שתה דכיון דצריך לקדש בביתו אי אפשר לו לשתות. וכיון דהלכתא כשמואל המקדש בבית הכנסת אי ליכא אורחין נראה דהויא ברכה לבטלה. ורבינו נסים ז"ל כתב במגילת סתרים דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהיה בדעתו מתחלה לאכול במקום הקידוש ושוב נמלך ואכל במקום אחר אבל אם מתחלה קידש אדעתא דהכי לאכול במקום אחר יצא ידי קידוש. והביא ראיה מהא דאמר בירושלמי בסוף כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו ליל י"ט האחרון מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו. ולכאורה נראה דהירושלמי פליג אגמרא דידן דלפי הירושלמי מאי קאמר לשמואל למה ליה לקדושי בבי כנישתא לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם. אלא שיש לפרש דה"ק ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא וכו' דאתי למיטעי ונפק מיניה חורבה דמאן דחזי סבר שיש קידוש שלא במקום סעודה שלא יעלה על לבם לומר להוציא את מי שדעתו לאכול בביתו שהרי אין אדם סומך על זה הקדוש והכל מקדשין בביתן. ומשני דלא אתי למיטעי שיבינו הכל שהוא להוציא האורחים שבבית הכנסת ומיהו בהא פליגי אגמרא דידן דמשמע התם דרב ושמואל לא פליגי אהדדי. דגרסינן התם סוכה שבעה כיצד גמר לאכול לא יתיר סוכתו אלא מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון. ריב"ל אמר צריך לברך תוך ביתו. רבי אחא בר יעקב בשם שמואל אמר אם קדש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר צריך לקדש ור' חנינא בשם רבי אושעיא אמר רב מי שסוכתו עריבה עליו ליל י"ט האחרון מקדש בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר רבי אבא ולא פליגי דהא דאמר רבי אושעיא אמר רב כשהיה דעתו לילך לבית אחר ודקאמר שמואל בשלא היה דעתו לאכול בבית אחר. מיהו יש לתרץ דלא פליג אגמרא דידן והא דמשמע בירושלמי דמועיל תנאי לשמואל היינו ממקום למקום כמו מארעא לאיגרא דהכי איירי בירושלמי מבית לסוכה. אבל מבית לבית ודאי פליגי כדמפרש בגמרא דידן שקדשו בבית הכנסת ולשמואל לא מהני תנאי ולרב מהני תנאי אפילו מבית לבית. והשתא פריך שפיר לשמואל למה ליה לקדושי בבי כנישתא אם אין תנאי מועיל לצאת בביתו. ומהשתא הוי ברכה לבטלה אם אין שם אורחין וה"ר יונה פירש דאינה ברכה לבטלה דהא דאמרינן דאין קידוש אלא במקום סעודה היינו מדרבנן ואסמכוה רבנן אקראי וקראת לשבת עונג. ועיקר הקידוש מן התורה הוא כדכתיב זכרהו על היין בכניסה. הלכך כיון שיש בני אדם שאינם יודעים לקדש נהגו לקדש בבית הכנסת כדי שיצאו ידי קידוש מן התורה. והא דקאמר אין קידוש אלא במקום סעודה לא משמע כפירושו דמשמע שאינו קידוש כלל. וכן הא דאמר רבה ובקדושא דהכא לא נפקיתו. ועוד קשה מאי קאמר לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא נימא להוציא מי שאינו יודע לקדש בביתו. ובין רב ושמואל תרווייהו סבירא להו ידי יין לא יצאו ותניא כוותייהו דתניא שינוי יין אין צריך לברך שינוי מקום צריך לברך. וכן הלכתא.

סימן ועריכה

אמר רב יוסף בר אבא אמר רב ברכות דף נט: אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך אבל מברך הוא הטוב והמטיב פי' רשב"ם דוקא כשהשני משובח מן הראשון. ודבר זה בארתי יפה בפרק הרואה סימן טו. יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסדא ויתיב ר"ח וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא. אמר ליה רב אידי בר אבין הכי תנינן לה במתניתא דבי בר הינק כוותיך. ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דנפשיה הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין. אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא. מ"ט לקבעיה הדר. כלומר כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור למקומו ולברך הוי כאילו הוא עדיין במקומו וגומר סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך. מיתיבי בני חבורה שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה בד"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה. אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה. וקשה לרב חסדא. אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות רבי יהודה וכו'. ותניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריך לברך. כתב רב אלפס ז"ל וקאמרי רבוותא הלכתא כרב ששת דתניא כוותיה ואע"ג דשנייה ר"נ בר יצחק לא סמכינן אשינויא. ורשב"ם פסק כרב חסדא משום דתניא כוותיה ונראה כדבריו. ולא ידענא למה כתב רב אלפס לא סמכינן אשינויא דרב נחמן בר יצחק אין שינויא מבורר בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות רבי יהודה ופליג אתנא קמא דבמה דברים אמורים דברייתא דברי הכל פליג אתנא קמא ואם כן ברייתא קמייתא דפריך מינה לרב חסדא יחידאה הוא ואמאי פסיק כיחידאה. ועוד דתניא כוותיה דרב חסדא ויש ספרים שכתבו בהן תניא כוותיה דרבי יוחנן וכן כתוב במגילת סתרים דרבינו נסים ולא נהירא לי גירסא זו דאין זו שיטת הש"ס דבתר דמסיק דברי האמוראים בתיובתא דלימא בתר הכי תניא כוותיה. והא דאמרינן שינוי מקום צריך לברך היינו ברכה ראשונה להבא. אבל ברכה אחרונה למפרע אין צריך לברך דשינוי מקום הוה כהיסח הדעת. ואמרינן בפרק כל הבשר דף קז: גבי היסח הדעת השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לפי שהסיח דעתו ואינו יודע אם יתנו לו יותר הלכך צריך לברך ודבר זה ביארתי יפה בפרק כיסוי הדם סימן ה'.

סימן זעריכה

תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאים כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום והשני אומר עליו ברכת המזון דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר אוכלין ושותין עד שתחשך. גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. הא מתניתא כבר אדחיה לה דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש. ומיהו אע"ג דאדחי לה גמרינן מינה דהיכא דגמר סעודתיה מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידייהו קדיש יומא מקדמינן ומברכינן ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על הכוס שני כרבי יוסי דאמר גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קידוש היום. ויש להסתפק אם צריך להזכיר של שבת בברכת המזון אף על גב דקתני בתוספתא ברכות פ"ד בדברי רבי יוסי כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון מכל מקום איכא למימר שאני התם שאכל משתחשך הלכך דין שיזכיר של שבת אבל הכא שגמר סעודתו מבעוד יום לא. או דלמא כיון שקידש היום צריך לברך ברכת המזון של שבת מידי דהוה אמי שלא התפלל בערב שבת מנחה מתפלל שתים של שבת וכן נראה. ותמיה לי לדברי רב אלפס דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה דסעודה שאכל אינה מועלת להחשיב קידוש במקום סעודה וכיון דצריך לאכול מיד ברכת המזון למה לי לפרוס מפה ולקדש אע"ג דמשו ידייהו ואיתסר להו למיכל. הא קי"ל דהב לן ונבריך אין צריך לברך בהמ"ז וסגי בפריסת מפה וקידוש והמוציא ואם הוא סובר דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שהיתה הקריאה במקום עונג ואע"ג דלא היתה לכבוד שבת לא מסתבר לי טעמיה בהאי וה"ר ישעיה מטרני כתב דודאי לרבי יוסי דאמר גומר סעודתו ומתיר לאכול ולשתות קודם קידוש לדידיה מברכין ברכת המזון קודם קידוש. אבל לשמואל דמצריך להפסיק בפריסת מפה ואוסר לאכול ולשתות קודם שיקדש אם כן היאך ישתה כוס של ברכת המזון קודם קידוש ודברים של טעם הם הלכך נראה לי לפרש דאין חילוק בין גמר קודם חשיכה ובין לא גמר אלא לעולם פורס מפה ומקדש.

סימן חעריכה

ואמאי ונימרינהו תרווייהו אחד כסא אמר רב הונא ב"ר יהודה א"ר ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מאי טעמא. א"ר נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואי קשיא לך יום טוב שלאחר שבת דאמר רבא יקנה"ז אלמא אומרים שתי קדושות על כוס אחד התם לאו שתי קדושות הן דקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא דגם בהבדלה הוא מזכיר י"ט אבל ברכת המזון וקידוש תרתי מילי נינהו ומטעם זה נהגו בחופה שאין אומרים שש ברכות על כוס של ברכת המזון אלא מביאין כוס אחר ואומרים עליו שש ברכות ואחר כך חוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ומברך עליו בורא פרי הגפן ואל תתמה שמביאין כוס לשש ברכות ואין אומרים עליו בורא פה"ג דכי האי גוונא אמרינן לקמן דף קג. רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא וברכת אירוסין ונשואין הנהיג רבינו משולם לעשות על כוס אחד ולא דמי להא דאמר דברכת המזון וקידוש תרתי מילי נינהו דהתם זה בא אחר הסעודה וזה בא לקדש היום ור"ת אומר שצריך שתי כוסות לפי שאומרים ברכת אירוסין בבית האירוסין וגם לפעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה ויש מקומות שנהגו לקרות הכתובה בינתים הלכך צריך שתי כוסות.

סימן טעריכה

יו"ט שחל להיות אחר השבת רב אמר יקנ"ה ושמואל אמר ינה"ק היכא דאמר זמן היכי עביד אביי אמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז והלכתא כרבא אבל בשמים לא מדכרי כל הני אמוראי ופירש רשב"ם ז"ל משום דביום טוב נמי איכא נשמה יתירא וקשה דא"כ במוצאי יום טוב יברכו על הבשמים אלא היינו טעמא דמחמת שמחת יו"ט ותענוג אין אדם מרגיש בחסרון נשמה רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא אייתי לקמיה מאור ובשמים פתח רבא בריך אבשמים ברישא והדר אמאור אמר ליה רב הונא והא בין ב"ש וב"ה מאור ואחר כך בשמים דתנן ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומרים נר ובשמים ומזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים ובה"א בשמים ואח"כ מאור ואמר רבי יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה.

סימן יעריכה

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא בריה דרבא. אמימר בריך אכל כסא וכסא. ומר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא ורב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד אמימר אמר אנא נמלך אנא ומר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבו בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונברך והדר אמרו ליה הב לן ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניברך איתסר לכו למישתי. פירוש משום דעקריתו דעתייכו ממישתא הלכך אי בעיתו למישתי צריכיתו לברך בורא פרי הגפן ורשב"ם פירש איתסר לכו למישתי עד דברכיתו בהמ"ז וכמו שפי' רב אלפס עיקר וזה ביארתי בפ' כיסוי הדם סי' ה'. והלכתא כמר זוטרא דתלמידי דרב קיימי כוותיה דאפי' הב לן ונבריך הוי כהיסח הדעת להצריך בפה"ג כ"ש בהמ"ז. ומהאי טעמא נמי נשתנה בהמ"ז מכל דברים האחרים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים וברכת מילה שכולן בורא פרי הגפן קודמתן וכאן מברך בורא פרי הגפן באחרונה. ואין לומר משום דא"א לברך בורא פרי הגפן תחלה שהרי אם היה רוצה לשתות היה שותה בלא בפה"ג ואיך יתכן שיברך בורא פרי הגפן דהא ליתא דהא מכי אמר הב לן ונבריך אסור לשתות בלא בפה"ג. כל שכן שנטל הכוס בידו לברך. אלא היינו טעמא לפי שבברכת המזון הוא מודה ומשבח לבורא על מה שאכל ושתה והוה היסח הדעת והפסק על מה שעשה ואפילו על בפה"ג שבירך והכוס בידו והלכך צריך לברך תכף לשתייתו. ומה שאין מברכין ברכה אחרונה על היין שבתוך המזון אפילו אם לא נשאר לו כוס לברכת המזון. פי' רשב"ם משום דברכת המזון פוטרת מקל וחומר השתא ברכה מעין שלש פוטרת שלש מיבעי. והאי קל וחומר פריכא הוא דדברים הבאים שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה יוכיחו שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ואין ברכת המזון פוטרתן. אלא היינו טעמא משום דהיין בא לשרות האכילה ואי אפשר לאכילה בלא שתיה והוי כדברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה שאינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ומהאי טעמא פריך התם יין נמי ליפטריה פת שלא יברך עליו בפה"ג ומשני דמחמת חשיבותו גורם ברכה לעצמו. אבל לאחריו ודאי נפטר מהאי טעמא. ובהלכות גדולות כתב דכוס של ברכת המזון אין צריך לברך לאחריה. ודבר תימה הוא ושמא חשבו כבא מחמת הסעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון. והעולם לא נהגו כן. ורב אשי אמר לית הלכתא כתלמידי דרב דהא יום טוב אחר השבת וקאמר רב יקנ"ה והנה הברכה אינה מפסקת וכל שכן אי אמר הב לן ונבריך. ולא היא התם כי אמר הב לן ונבריך עקר דעתא ממישתא ומיכלא. והכא איתא לכסא בידיה ודעתיה למישתייה וברכות דקא מסדר עלה כחדא ברכה דמיין וקי"ל כמר זוטרא וכתלמידי דרב. ובנמלך קי"ל כאמימר דאי בריך אחד כסא אדעתא דלא לישתי אלא ההוא כסא בלחוד והדר אימליך למישתא כסא אחריתי בעי לברוכי בורא פרי הגפן והדר שתי אבל ברכה אחרונה לא בעי דהיסח הדעת לא מצריך ברכה אלא להבא.

סימן יאעריכה

וכי מטא לאבדולי קם שמעיה אדליק אבוקה משרגא א"ל למה ליה למר למיעבד כולי האי הא מנחא שרגא. א"ל ולא סבר מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. פתח ואמר המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. אמר למה ליה למר למימר כולי האי והא אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בין קודש לחול זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי אלעזר אמר ר"י הפוחת אל יפחות משלש והמוסיף אל יוסיף על שבע אמר ליה והא מר לא תלת ולא שבע אמר. א"ל איברא בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה הוא. דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל כל הברכות כולן צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן ובפומבדיתא אמרי מעין פתיחה סמוך לחתימתה. וקי"ל כשמואל הלכך יום טוב שחל אחר השבת בעי למימר מעין חתימתה סמוך לחתימתה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת ומה שנהגו העם להוסיף ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך תמה רבינו אפרים מהיכן בא להם תוספת זה וגם אינו. לא מעין חתימה ולא מעין פתיחה. והשיב לו ר"ת משום דאמר המוסיף אל יוסיף על שבע רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות והוסיפו בהבדלת יו"ט במוצאי שבת לפי שהן מענין יו"ט. ואלו הן בין קדש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים הרי ג' בין יום השביעי לששת ימי המעשה אגב דאמר ליה בעלמא אחר השלש אמר ליה נמי הכא ואינו מן המנין. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת היינו אוכל נפש דשרי בי"ט. ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת היינו י"ט אחרון של חג שהוא חלוק מששת ימי חול המועד שלפניו והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך היינו שתי הבדלות בין כהנים ולוים וישראלים. והיינו מעין חתימה המבדיל בין קדש לקדש ורמז בעלמא הוא לשבע הבדלות דמקצתן אינן כתובות בתורה. הלכתא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. והמבדיל לא יפחות משלש ולא יוסיף על שבע ואע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בין קודש לחול זו הבדלתו של ר' יהודה הנשיא ועולא נמי עביד כוותיה ואמרי' נמי בשבת בפ' שואל דף קנ: אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרי' המבדיל בין קודש לחול וסלתינן סילתי. אפילו הכי נהגו העם לומר שלש וקי"ל כה"ג דמנהגא מילתא היא הלכך צריך למימר שלש הבדלות בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים. ובין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה היא ואינה מן המנין. והא דרב אשי לאו בהבדלה על הכוס איירי אלא ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס דבעי למימר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול. אבל על הכוס מודה הוא למיעבד כברייתא. מיחתם מאי חתים רב אמר מקדש ישראל. ושמואל אמר המבדיל בין קודש לחול. והלכתא כשמואל. דהא אביי ואיתימא רב יוסף לייט אהא דרב והלכתא אומרים הבדלות במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי יו"ט חולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב אבל לא במוצאי י"ט לשבת. גרסי' בסוף פרק קמא דחולין (דף כו:) אמר רבא יום טוב שחל להיות באמצע השבת אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. מ"ט סדר הבדלות הוא מונה. תניא לילי שבת ולילי יו"ט יש בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון שבת וי"ט אין בהם קדושה על הכוס ויש בהם אזכרה בברכת המזון. רב חנניא בר שלמיא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמרו ליה זיל עיין אי נגהי יומא ונפסוק וניקבעיה לשבת. פי' נפסוק בעקירת שולחן. אמר להו לא צריכתו דהא קבעה נפשה כלומר ודי בפריסת מפה. דהכי אמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש פי' כל דבר שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר אסור לאכול ממנו בשבת אא"כ עישר. מ"ט כיון דכתיב וקראת לשבת עונג ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה איסתלקו להו כולי פרי מתורת עראי והוו להו לשבת כמאן דאזמינהו למיכל מינייהו בשבת בתורת קבע ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור למעשרינהו משחשיכה ואי עשרינהו מבעוד יום מצי למיכל מינייהו בשבת. ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ובאותה שבת קבעתן השבת למעשר ואסור לאכול מהם באותה שבת מפני שנקבעו למעשר. וכן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה קובעת השבת לעצמה לקידוש ולא צריכתו למידק אי חשיכה אי לא חשיכה למיקבעה משום דהיא קבעה נפשה הואיל וספק חשיכה וספק אינו חשיכה הוא. פרוסו מפה וקידשו ותיהדרו לסעודתייכו. וקא קשה לי לפירוש זה מה אייתי ראיה מקביעת שבת למעשר לענין ספק חשיכה היכא אשכחן דספק חשיכה קובעת לענין איסור אכילת עראי עיקר הראיה דמייתי היינו מהא דספק חשיכה אין מעשרין את הודאי. אין זה נכלל במלת שבת קובעת למעשר. וגם בספרים שלנו כתיב פוק חזי אי קדיש יומא. והר"ז הלוי ז"ל פירש שרצו לעקר משעה שקידש היום שהוא משתשקע החמה ואמר להו לא צריכיתו למהר כל כך שהיא קובעת עצמה בעיצומה של שבת והוא בצאת הכוכבים דהכי תני גבי מעשר היה אוכל באשכול וחשיכה לילי שבת ר"א אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור אלמא אין השבת קובעת למעשר עד שתחשך לגמרי וכן פריסת מפה:

סימן יבעריכה

סבור מינה כשם שקובעת לקידוש ובעו למיפסק סעודה ולקדושי כך קובעת להבדלה ובעו למיפסק סעודה ולאבדוליה אמר להו רב עמרם הכי אמר רב להבדלה אינה קובעת והני מילי לענין מיפסיק דלא פסיק לסעודתיה אבל אתחולי בסעודה לא מתחלינן. ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה פוסק ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושכרא אבל מיא ליא לן בה. דהא רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא. ופליג רב אדשמואל דאמר כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה וקי"ל כרב באיסורי. ובעל העיטור פירש דלא פליגי רב ושמואל והא דאמר להבדלה אינה קובעת קאי אמאי דקאמר להו שבת קבעה נפשה מספק וצריכין להפסיק אע"פ שעדיין לא חשיכה והיו סבורין לומר דה"ה להבדלה צריך להפסיק בספק חשיכה ואמר להו דלהבדלה אין צריך להפסיק מספק לסעודת שבת עד שתחשך ודאי. ואינן דברים של טעם. ורחוק מן הדעת הוא לומר דשקלא וטריא דהש"ס דמפליג בין הפסקה דקידוש להבדלה ובין שתיה לאכילה ובין חמרא ומיא איירי בספק חשיכה דוקא.

סימן יגעריכה

הני מילי דקביעי ואכלי מעיקרא משמע הכא שהיו רגילין לאכול בשבת סמוך לחשיכה והאידנא יש שנזהרין שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת. וגם רבינו תם כעס על רבינו משה שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את המתים וכתב שפעם אחת אירע בלותיר ובא לידי סכנה. וגם רב שלום ממתא מחסיא כתב שתקנו לומר צידוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטלים ומנהג אבותינו תורה היא והא דמשמע בשמעתין שהיו אוכלין סמוך לחשיכה מיירי שהתחילו מבעוד יום והשיב לו שמצא במדרש השותה מים בע"ש בין השמשות וגם מה שכתב שמת משה רבינו ע"ה בשבת ליתא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו ר"ה דף יא. היום מלאו ימי ושנותי ואמרינן במדרש רבה פ' וילך בו ביום כתב י"ג ספרי תורה ובשבת היאך היה כותב ועוד מוכח בסדר עולם פי"א דבערב שבת נפטר דקתני אחר הפסח בכ"ב בניסן סבבו את העיר ונאמר ויהי ביום השביעי ותפול החומה רבי יוסי אומר שבת היה וכ"ח בניסן היה נמצא ר"ח באחד בשבת ור"ח אדר בשבת וא"כ בשבעה באדר שמת בו משה רבינו היה בערב שבת ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם. בעי מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קדש בע"ש מהו שיקדש כל היום כולו א"ל מדאמרי בני רבי חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולו הוא הדין מי שלא קדש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. וכן אמר רבא לקמן קז. הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל. מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. ועד כמה ר' זירא אמר עד רביעי בשבת. כי הא דיתיב ר' זירא קמיה דרב אסי ואמרי לה רב אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר לענין גיטין חדא בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא ארבע וחמשא ומעלי שבתא קמיה שבתא. אמר ר' יעקב בר אידי אבל לא על האור. וכן תני שילא מרי אבל לא על המאור. ת"ר כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. קידוש לילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה.

סימן ידעריכה

תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים. ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל כולו לאחריו. ש"מ מהא מתניתא תמני. שמע מינה המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס ושמע מינה טעם מבדיל ושמע מינה ברכה טעונה כוס ושמע מינה המברך צריך שיטעום ושמע מינה טעמו פגמו ושמע מינה כוס של ברכה צריך שיעור ושמע מינה אומרים שתי קדושות על כוס אחד ושמע מינה בית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה. משמע מהכא דברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד דהא נכנס לביתו קתני משמע שהוא יחיד. מיהו יש לדחות הנכנס לביתו היינו בעל הבית ויש לו בני בית ויכול לזמן. ועוד יש להביא ראיה מהא דלקמן דף קיז: גבי הא דתנן כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון ואמרינן עלה בגמרא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס וד' כוסות תקנו אפילו ליחיד. גם זה יש לדחות משום דברכת המזון טעונה כוס בשלשה תקנו עליו כוס אחד אפילו ליחיד. ואם לא היה צריך כוס בשום פעם גם עתה לא היו מתקנין כוס אחד לברכת המזון. ונראה לה"ר יחיאל מפרי"ש להביא ראיה מכאן דאם לא היה צריך כוס אפילו ביחיד יבדיל על הכוס ויאכל כל אחד לבדו דרשאין לחלק כל זמן שלא התחילו לאכול ביחד אלא ודאי אף ביחיד טעונה כוס. רבי יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגימא. פי' רשב"ם דוקא לכתחלה אבל אם אין לו אלא כוס פגום יברך עליו. ותימה היאך התירו לאכול בלא הבדלה משום קפידא דפגימא כיון דבדיעבד יכול לברך על הכוס פגום. ובירושלמי משמע דכוס פגום מרבה עליו כל שהוא ומכשירו ואפילו במים יכול לתקנו. דגרסינן התם רבי יונה טעם כסא ומתקנא ליה. פי' היה שותה מכוס של קידוש או מכוס של ברכת המזון ונותן בו מעט מים ומניחו עד למחר. ופריך עליה והא תניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה דמו בראשו. אמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות. ותימה אם כן הכא למה לא יבדיל על הכוס ויתקנו במים ויכשירנו בברכת המזון ויש לומר דמיירי שכבר היה מזוג כדינו ואם היה משים בו מים יותר היה מקלקלו ולא היה ראוי לשתיה:

סימן טועריכה

ת"ר זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין. רמז לדבר שהרי מצינו זכירה על היין דכתיב זכרו כיין לבנון. נזכירה דודיך מיין. אין לי אלא ביום בלילה מנין. תלמוד לומר את יום. תנא מהדר אלילה ונסיב ליה קרא דיממא. ותו עיקר קידוש בלילה הוא אלא זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין תלמוד לומר את יום. וזכירה דהכא היינו קידוש. אבל ויכולו לא מצינו שתקנו לומר על הכוס אלא דקאמר הש"ס בפרק כל כתבי הקדש דף קיע: כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי. ומה שאומרים אותו בשעת קידוש אע"פ שכבר אמר בבית הכנסת היינו כדי להוציא בניו ובני ביתו. ומה שאומר אחר התפלה אע"פ שכבר אמרה בתוך התפלה היינו משום דכשחל להיות י"ט בשבת אומרים אתה בחרתנו ולא אמרינן בתוך התפלה וצריך לומר לאחר התפלה לכך נהגו לומר כן בכל שבתות השנה. ביום מאי מברך אמר רב יהודה בורא פה"ג.

סימן טזעריכה

רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה לימא לן מר קידושא רבא אמר מאי קידושא רבא כל היכא דאיתא בורא פרי הגפן בעי לברוכי ברישא. בריך בפ"ג ואגיד ביה. חזיה לההוא סבא דהוה גחין ושתי. קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו. וא"ת וההוא סבא היאך שתה קודם המברך הא אמרינן בפרק שלשה שאכלו דף מז. אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ויש לומר שפשט ידו ליקח הכוס לפי שהיה מאריך אבל עדיין לא שתה. ויש מפרשים היינו דוקא גבי המוציא שצריך המברך לטעום כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד דף כט. לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם הלכך לא יטעום אחר לפניו. אבל גבי קידוש דאין חובה רק שיטעום אחד יכול אחר לטעום לפניו. מיהו בירושלמי פ' כיצד מברכין משמע דאין חילוק. דגרסינן התם א"ר אבא בשם רבינו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. ר' יהודה בן לקיש אומר שותין אע"פ שלא שתה הוא. ולא פליגי מה דאמר רבי אבא כשהיו כולן זקוקים לכוס אחד. ומה דאמר ר' יהודה בן לקיש כשיש לכל אחד ואחד כוסו בידו והשתא ניחא הכא כשהיה כוסו בידו. וצריך לומר כי כוסות שלהן לא היו פגומים שהיו ראויין לברכה שאנו רואין כאלו כל אחד קדש על כוסו ואע"פ שאין צריכין לשתות לכתחלה מיהו מצוה לשתות. וכן בשבת אם רצה כל א' לאכול מככרו צריך שיהא לפניו שתים משום לחם משנה. ויש שנוהגין לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות והכא משמע דלא צריך דההוא סבא שתה מכוסו אע"פ שלא שתה מברך ושפך מברך מכוס ברכה לשלו. ונ"ל דאין ראיה מהכא דאיכא למימר דגחין והגביה כוסו להושיט למברך שישפוך לכוסו. וגחין ושתי דקאמר פי' גחין ליתן כוסו כדי לתקנו לשתות. אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש שאם היה מקדש היה הקידוש הפסק והסח הדעת בין נטילה לברכת המוציא והיה צריך ליטול ידיו ולברך פעם אחרת על הנטילה נמצא ברכה שבירך על הנטילה הראשונה היא לבטלה הלכך לא יקדש הוא אלא יתן לאחר שלא נטל ידיו לקדש ויצא הוא בשמיעה ולא הוה הפסק. ורב לטעמיה דאמר יש קידוש שלא במקום סעודה ולא שייך הקידוש לסעודה הלכך הוי הפסק. אבל לשמואל דסבר אין קידוש אלא במקום סעודה הוי קידוש אתחלתא דסעודה ולא הוי הפסק. וכן אמר רב אדא בר אהבה הנוטל ידיו לא יקדש אמר ליה רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינה לשמעתיה. זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא וזימנין דחביבא ליה חמרא וקדיש אחמרא. אלמא בחביבותא תליא מילתא ולא בנטילותא תליא מילתא וכן הלכתא. פירש רשב"ם זימנין דחביבא ליה ריפתא ומקדש אריפתא אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקדושא אלמא קידוש שלאחר נטילה לא הוי היסח הדעת. וכן הלכה דמי שנטל ידיו קודם קידוש אין צריך לחזור וליטול אחר קדוש. ולא פליגי רבנן בין מקדש אחמרא למקדש אריפתא מדלא מהדרו ליה לרב יצחק בר שמואל מידי מיהו לכתחלה מוזגין ואח"כ נוטלין לידים כבית שמאי הלל במס' ברכות דף נא: ור"י חילק משום דמזיגה שהיא בחמין צריך דקדוק גדול. שלא יחסר ושלא יותיר ואיכא היסח הדעת טפי. ור"ת תירץ דהתם מיירי בחול ואם יטול ידיו תחלה לפעמים יתעסק בשאר צרכים ולא יאכל לאלתר ואתי לאסוחי דעתיה אבל בשבת השלחן ערוך ליכא למיחש להכי.

סימן יזעריכה

כתב רשב"ם ומדרב שמעינן שמקדשין על הפת ואומרים ויכולו ומברך ברכת המוציא ואינו פורס עד שיקדש אח"כ ודוקא קידוש אבל הבדלה אינה אלא על הכוס. דעל הכוס של יין תקנוה. כדאמרינן ברכות דף לג. העשירו קבעוה על הכוס ומי שאין לו כוס במקום שרגילין לשתות יין אל יבדיל ודי לו בהבדלת תפלה. בסדר רב עמרם. והקשה רבינו תם מאי מייתי ראיה ממקדש אריפתא למקדש אחמרא בקידש על הפת ודאי לא הוי היסח הדעת שהרי אחר נטילה בירך מיד ברכת המוציא והקידוש לאחר המוציא הוי כמו גביל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה. אבל אם נטל ידיו לאכילה ואחר כך קידש אחמרא הוי היסח הדעת בין נטילה לברכת המוציא. והיה אומר רבינו תם דאין מקדשין על הפת כלל. דקידוש חמור מהבדלה דאמרינן לעיל דף קה. דקידוש קובעת והבדלה אינה קובעת ואמרינן נמי לקמן בשמעתין סבר מיניה קידושי לא מקדשי הא אבדולי מבדלינן והבדלה אינה על הפת כדאמרינן לקמן אמימר בת טוות וכ"ש קידוש. וכן משמע בירושלמי דברכות גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמברך על היום ואחר כך מברך על היין. אמר רבי זירא מדברי שניהם נלמוד מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין. ואמר רבי אסי בר בון נהיגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין ז' משמע דהיינו לפי שאין מקדשין על הפת. ועוד ראיה דבעי בפ' במה מדליקין דף כג: נר חנוכה וקידוש היום איזה מהן עדיף ואי מצי לקדושי אריפתא פשיטא שיש לו ליקח נר ולקדש אריפתא הלכך היה אומר רבינו תם שאין מקדשין על הפת כלל וה"פ דשמעתין הנוטל ידיו לא יקדש רב לטעמיה דסבירא ליה דיש קידוש שלא במקום סעודה וחיישינן שמא לא יאכל מיד אחר הקידוש. אמר להו רב נחמן וכו' זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' כלומר זימנין שהיה רעב והיה רוצה לאכול מיד ומקדש אריפתא כלומר מקדש אחמרא אדעתא לאכול פת מיד בלא נטילת ידים בינתים. וזימנין דחביבא ליה חמרא ומקדש אדעתא דחמרא כדי לשתות יין דיש קידוש שלא במקום סעודה. ונהגו העם לקדש על הפת וכן הסכימו כל הגאונים ומה שהביא ראיה רבינו תם דקידוש חמור מהבדלה משום דקובעת לקידוש ואינה קובעת להבדלה אינה ראיה דלאו משום חומרא דקידוש הוא אלא טעם יש לדבר דדין הוא שתקבע לקידוש משום כבוד שבת שלא יאכל עד שיקדש ויקבע סעודתו לכבוד שבת אבל הבדלה אינה כבוד שבת שיצטרך להפסיק סעודתו כדי להבדיל והבדלה דין הוא שלא יבדיל על הפת דאי בעי לא אכיל במוצאי שבת הלכך אינה אלא על היין שאומרים עליו כל דברי שירה והודאה או על דבר שהוא חמר מדינה אבל קידוש ראוי להיות על הפת כיון דהסעודה היא חובת שבת ומה שהביא ראיה מהירושלמי איכא למימר הכי פירושו מבדילין בלא יין על דבר שהוא חמר מדינה ואין מקדשין עליו ונהגו במקום שאין יין שהיו רגילין לקדש בבית הכנסת להוציא האורחים דאי אפשר לקדש בפת בבית הכנסת אומר שליח ציבור מעין שבע והאי דנר ביתו לאו ראיה היא דס"ד אמינא כיון דעיקר מצותו על היין ידחה נר ביתו. אמרו ליה מר קשישא ומר ינוקא בני דרב חסדא לרב אשי זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין ולא ה"ל חמרא ואייתינן ליה שיכרא ובת טוות למחר טרחינן ואייתינן ליה חמרא ואבדיל וטעים מידי. והא דאמרינן לעיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון אלמא מותר לאכול קודם הבדלה אוקמא רבינו נסים ביושב על שלחנו וחשכה לו וס"ל דהבדלה אינה קובעת ור"י תירץ דודאי אם אין לו כוס ומצפה למחר למצוא כוס לא יאכל הלילה אלא ימתין עד למחר שיבדיל על הכוס. אבל אם יש לו כוס ואינו מצפה שימצא למחר יין יותר מוטב שיאכל קודם שיבדיל ויברך בהמ"ז והבדלה על אותו כוס ממה שיבדיל על הכוס ויברך ברכת המזון בלא כוס. לשנה אחרת תו אמימר איקלע לאתרין לא הוה לן חמרא ואייתינן ליה שיכרא אמר חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי פירש רשב"ם האי חמר מדינה הוא אין יין בעיר הזאת כי אם שכר הלכך מבדילין בו וכן הלכה ואין מבדילין על המים היכא דליכא לא יין ולא שכר וי"מ כשאין יין גדל בתוך מהלך יום סביב העיר. בעי מיניה רב חסדא מרב הונא מהו לקדושי אשיכרא פי' רשב"ם היכא דהוה חמר מדינה ומסיק דאין מקדשין ואין מבדילין עליו ואין להביא ראיה מכאן דאין מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה דאפשר למימר כי היכי דלא קי"ל כוותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו הכי נמי בקידוש לא קי"ל כוותיה אלא כמו שמבדילין עליו כך מקדשין עליו וכ"ש אי מפרשינן מהו לקידושי אשיכרא היכא דלא הוי חמר מדינה והשתא ניחא טפי דלא פליג רב הונא אאמימר וא"כ אפשר נמי דלרב הונא מקדשין עליו היכא דהוי חמר מדינה והא דאמר בירושלמי דאין מקדשין בלא יין. מיירי היכא דלא הוי חמר מדינה ואפילו הכי מבדיל עליו כדאמרינן הכא סבור מינה קדושי לא מקדשי אבדולי מבדלי ואי מקדשין על השכר ניחא שיעשה יקנה"ז על השכר אבל אם אין מקדשין על השכר היאך יעשה חצי יקנה"ז על הפת וחצי על השכר ומיהו בסדר רב עמרם כתוב גבי יקנה"ז אע"פ דאין מבדילין בעלמא על הפת ביו"ט שחל להיות במוצאי שבת מבדילין עליו כיון דקידושא עיקר ומקדשין על הפת נעשית ההבדלה טפלה ומבדיל על הפת עם הקידוש ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה וכ"כ רבינו אב"ץ דמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה ויראה לי אע"פ שיכול לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה טוב הוא יותר לקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בבקר יראה שיברך על השכר קודם ברכת המוציא. דאל"כ בטלה קידוש של היום דרבינן ליה מקרא כמו קידוש הלילה ולמה נבטלנו כיון דאפשר לקיימו על השכר ויקנה"ז יעשה על השכר וזה טוב יותר ממה שיעשה הבדלה שלא כהלכתא. מכח טפלה. ורב עמרם שכתב שיעשה יקנה"ז על הפת דילמא ס"ל דאין מקדשין על השכר כלל ורוב הגאונים הסכימו שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה. ת"ר אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין אטו אשיכרא ואמיא לא מברכין שהכל אלא אמר אביי ה"ק אין אומר הבא כוס של ברכה אלא על היין אבל אשיכרא לא והני מילי דלא קבע עילויה אבל קבע עילויה לית לן בה. רבינו שמואל ב"ר מאיר לא גריס דלא קבע עילויה וכו' דסבירא ליה כיון דברכת המזון טעונה כוס מה תלוי בקביעת סעודה מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עליו דהא הבדלה דלכולי עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכ"ש בהמ"ז דאיכא למ"ד בפרק אלו דברים דף נב. דאינה טעונה כוס.

סימן יחעריכה

אמר רב הונא וכן תנא רב גידל דמן נרש טעם מלא לוגמא יצא ואם לאו לא יצא לאו מלא לוגמיו ממש אלא כדמפרש ביומא דף פ. כמלא לוגמיו כדמפרש התם כל שאילו מסלקו לצד אחד ויראה מלא לוגמא והוא פחות מרביעית כדאמרינן התם והכי נמי אמרינן לקמן דף קח: גבי ד' כוסות והוא דשתי רובא דכסא אבל מלא לוגמא הוי יותר מרביעית כדאיתא התם ודלא כרב עמרם וכרב צמח גאון שכתבו אם קידש ולא טעם רביעית לא יצא דאמר מר המקדש אם טעם וכו' ואם לא טעם המקדש וטעם אחר מלא לוגמא יצא וכו' כדאיתא בעירובין דף מ:. ויראה שהאחד מן המסובין צריך לשתות מלא לוגמא. ואין שתית שנים מצטרפין למלא לוגמא דלא מיקרי שתיה של הנאה בפחות ממלא לוגמא ואנן בעינן שיהנה האדם מכוס של ברכה ויין שראוי לקדש עליו בארתי בפ' המוכר פירות סי' י':

סימן יטעריכה

לא יאכל סמוך למנחה וכו' אסיקנא סמוך למנחה קטנה תנן ומשום דילמא אכיל מצה אכילה גסה אבל קודם לכן מותר והכל לפי מה שהוא אדם דהא אמרינן רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי מעלי יומא דפסחא משום דאיסתניס הוה ואי הוה טעים מידי ביממא באורחא לא הוה מצי אכיל ואמרינן נמי בירושלמי דהך פרקין רבי לא אכל חמץ ולא מצה ובעי למימר משום דרבי בכור הוה ומסיק דרבי איסתניס הוה ואי הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ומכאן יש סעד למה שנהגו הבכורות להתענות בערב פסח למאי דאמר רבי בכור הוה וכן יש במסכת סופרים פ' כ"א הל' ג' הבכורות מתענין בע"פ אמר רב אשי אמר רב אבל מטבל הוא במיני תרגימא פי' מטבל כלומר מעביר פתו במיני תרגימא כגון פירות וכיוצא בהן ר' צדוק מטבל בירקי וכן פי' רשב"ם מיני תרגימא כגון פירות ובשר ולא נהירא דהא אמרינן בתוספתא דברכות פרק כיצד מברכין מברכין על מיני תרגימא בורא מיני מזונות ואמרינן התם דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד ועוד דאמרינן בפ' בתרא דיומא דף עט: דפרי לא בעי סוכה לימא מסייע ליה ואם השלים במיני תרגימא יצא ואי ס"ד פרי בעי סוכה ישלים בפירות אלמא דמיני תרגימא לאו פירות נינהו. תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעיים ונותנן לפני האורחין ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר נירו לכם ניר וגו'. רבא הוה שתי חמרא מעלי יומא דפסחא כי היכי דניגרריה ליביה ליכול מצה טפי.

סימן כעריכה

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב איתמר מצה צריכה הסיבה מרור א"צ הסיבה יין אתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דר"נ לא צריך הסיבה ולא פליגי הא בתרי כסי קמאי הא בתרי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא אמרי לה להאי גיסא תרי כסי בתראי בעי הסיבה דהויא ליה חירות תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה דאכתי לא הויא חירות דאכתי עבדים היינו קאמרינן ואמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעי הסיבה דההוא שעתא ה"ל חירות תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה דמאי דהוה הוה השתא דאמרינן דאיתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן ואם אכל בלא הסיבה לא יצא כדאמר ריב"ל השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא משמע מיסב אין לא מיסב לא ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה וכן בכוס ראשון ושני אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה אבל בכוס שלישי או רביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות ומיהו איכא למימר כיון ששתה שלא כתיקונו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה ואם שתה כוס רביעי בלא הסיבה צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שישתה אחר כך שיהיה בהסיבה שהרי כששתה כוס רביעי בלא הסיבה ולא נזכר להסיב הסיח דעתו לשתות יותר. פרקדן לא שמיה הסיבה הסיבת ימין לא שמיה הסיבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ואתי לידי סכנה פירש רשב"ם שהרי בימינו צריך לאכול ולפי זה אטר בימינו מיסב בימינו ולאידך פירושא שמא יקדים קנה לוושט קאי אהסיבת ימין אין חילוק בין אטר לאחר. אשה לא בעי הסיבה פירש רשב"ם מפני אימת בעלה שכפופה לו ולפי זה אלמנה וגרושה בעו הסיבה ובשאילתות דרב אחאי כתב דלאו דרכם דנשי למיזגי ולפי זה אפילו אלמנה וגרושה נמי אבל אשה חשובה אורחא למיזגי. בן אצל אביו צריך הסיבה אפילו הוא רבו דסתם בן אביו מלמדו תורה תלמיד אצל רבו מאי ת"ש דאמר אביי כי הוינן בי מר מזגינן אבירכי דהדדי כי הוינן בי רב יוסף אמר לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים ואפי' אינו רבו מובהק מדלא משכח לאוקמי ברייתא דאפילו תלמיד בפני רבו אלא בשוליא דנגרי. איבעיא להו שמש מאי ואסיקנא דבעי הסיבה אמר ריב"ל נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס.

סימן כאעריכה

אמר רב יהודה אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה שתאן חי יצא ידי ארבע כוסות ידי חירות לא יצא. שתאן בבת אחת פירוש שלא על הסדר אלא מזג ארבע כוסות זה אחר זה ידי יין יצא ידי ד' כוסות לא יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא אמר רב נחמן בר יצחק והוא דשתי רובא דכסא ובני ביתו שותין המיעוט הנשאר משמע דלכתחלה א"צ להשקותם אלא הוא שותה כל הכוס והם יוצאין בשמיעה תדע דהא נמי כששתו לא יצאו אלא בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא והם לא שתו אלא המיעוט. ומיהו יש לדחות דמיירי כשיש לכל אחד כוס לפניו כמו שהן נוהגין והוא שפך לתוכן ולשון המשנה משמע שאין ארבע כוסות כי אם לו מדקתני ולא יפחתו לו מארבע כוסות דמשמע דוקא לו צריך ולא לבני ביתו לכל אחד ואחד ומיהו בברייתא דמייתי בתר הכי משמע דצריך לכל אחד ואחד כוסו דקתני אחד נשים ואחד אנשים ואחד תינוקות א"ר יהודה מה תועלת יש לתינוקות ביין משמע דלתנא קמא צריך כוס ונהגו ליתן לפני כל אחד ואחד כוסו וכן נכון לעשות. תנו רבנן ד' כוסות הללו צריך שיהא בו כדי רביעית אחד אנשים ואחד נשים ואחד תנוקות אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו ותניא אמרו עליו על רבי טרפון שהיה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו.

סימן כבעריכה

תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות כדי שלא יישנו אמרו עליו על ר"ע מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מלילי פסחים ועיה"כ לילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו עיה"כ כדי שיאכילו בניהם. ת"ר חייב אדם לשמח את בני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו' במה משמחן ביין רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם. אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין ובא"י בבגדי פשתן המגוהצים.

סימן כגעריכה

אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל דתניא ורחץ במים במי מקוה את בשרו במים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.

סימן כדעריכה

ולא יפחתו לו מארבע כוסות. היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרין ולא ישתה תרין אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ליל שמורים ליל המשומר ובא מן המזיקין רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה רבינא אמר כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא ואמרי רבוותא הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריכים לברך בפה"ג לכל כסא וכסא ומסייעי ליה להאי סברא מהא דתנן חולין דף פו: שחט מאה חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם רבי יהודה אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט העוף ואמרי' עלה מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת א"ל רבינא לרב אדא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מרב ברונא ורב חנינא תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו ליה הב לן ונבריך והדר אמרי ליה הב לן ונשתי ואמר להו רב ייבא סבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכון למישתי א"ל הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא שמעינן השתא דכי היכי דלענין ברכת המזון כיון דלא אפשר למישתי ולברוכי בהדי הדדי הויא הפסק וכד מפסיק לברכת המזון צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן הכא נמי כיון דלא אפשר למישתי ולמיקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר ההגדה ובתר דגמר הלילא בורא פרי הגפן וסברא מעליא הוא והכי מבעי ליה למיעבד ולא נהירא לי מה שהביא ראיה משום דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בפה"ג אכל כוס וכוס שהמצוה אינה מזקקת ברכה כל כמה דליכא היסח הדעת כדחזינן לעיל דף קג רב אשי דבריך אכסא קמא ותו לא בריך אף על גב דברכת המזון טעונה כוס לא בעי לברוכי כיון דליכא היסח הדעת הכא נמי אע"ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה היא כיון דליכא היסח הדעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא ואע"ג דלית הלכתא כרב אשי היינו מטעמא אחרינא משום דברכת המזון חשיב הפסק ואיכא היסח הדעת אבל לפום סברא דידיה דברכת המזון לא הוי הפסק ליכא מאן דפליג עליה דההיא סברא דברכת המזון אע"ג שהיא טעונה כוס למצוה אינה מזקקת ברכה לסברתו דליכא הפסקה והיסח הדעת וכן תפילין שתי מצות הן ואינם מעכבות זו את זו ומברך ברכה אחת על שתיהן אפילו מאן דבריך שתים מ"מ ברכה ראשונה עולה גם לשל ראש דאילו לא היה מניח אלא של ראש היה מברך שתים ומה שהביא ראיה מהב לן ונבריך דהוי הפסק משום דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר לאו ראיה היא דשאני ברכת המזון דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל ושתה הלכך צריך לברך לכתחילה אם רצה לאכול או לשתות וכן כיסוי הדם הוי גמר וסילוק השחיטה אבל אם עמד להתפלל באמצע הסעודה אפילו הגיע זמן המנחה ואין שהות לו לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל ואפ"ה לא הוי הפסק כדאמרינן לעיל דף קב. גבי עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת דמיירי בכל ענין אפילו אין שהות ביום דחייב להפסיק אפ"ה לא הויא הפסקה כדפרישנא סימן ו כ"ש בין כוס ראשון לכוס שני שאם ירצה לשתות דשותה לא הוי היסח הדעת וכן בין שלישי לרביעי אע"ג דאסור לשתות כיון שהכוס לפניו ודעתו לשתות לא הויא הלילא הפסק והיסח הדעת הלכך נראה שאין לברך כי אם על כוס ראשון ושלישי ועוד כתב רב אלפס ז"ל ועל הגפן ועל פרי הגפן איכא מ"ד שאין מברכין אלא לבסוף ואיכא מ"ד לבתר תרי דמקמי סעודה ולבתר תרי דבתר סעודה והדין בתרא טעמא דמסתבר הוא ושפיר דמי למיעבד הכי ולמאי דפרישית א"צ לברך על הגפן כי אם אחר כוס רביעי ודברי רב אלפס תמוהין שכתב שמברך בתר תרי דמקמי סעודה דעל כוס שני למה יברך והלא הוא פוטר יין שבתוך המזון דקי"ל יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון ויש מיישבין דבריו דאמתניתין קאי ולא יפחתו לו מארבע כוסות ואין לו יין לשתות בתוך המזון ולא נהירא לי דמי שאין לו אלא ארבע כוסות שתי כוסות הראשונות שותה רוב הכוס ויוצא בו ידי חובתו והשאר שותה בתוך המזון ונמצא שאין זקוק לברך ברכה אחרונה ועוד דאם איתא דיין שלפני המזון טעון ברכה לאחריו כשאין לו יין בתוך המזון אם כן כשיש לו יין נמי בתוך המזון יצטרך לברך אחר יין שלפני המזון קודם ברכת המזון דיין ששתה בתוך המזון אין טעון ברכה לאחריו דהוי דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה ואיך יתכן שיהו נפטרין בברכה ראשונה אחת כיון שאין נזקקין ברכה אחת באחרונה הלא מיד אחר ששתה היין שלפני המזון נזקק לברך אחריו ברכה שאינה צריכה ליין שבתוך המזון הלכך אין מצטרפין כלל ליפטר בורא פרי הגפן הלכך צ"ל דיין שלפני המזון כיון שבא לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה ברכת המזון פוטרתו וא"צ לברך אחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון ולא דמי לדברים הבאים אחר סעודה קודם ברכת המזון דטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם דהתם סילק מלאכול ואותן דברים אינם בכלל סעודה כלל הלכך אין ברכת המזון פוטרתן אבל דברים הבאים לפני הסעודה כגון פרפראות ויין שבא לגרר ולהמשיך לסעודה בכלל הסעודה הן ונפטרין בברכת המזון.

סימן כהעריכה

מתני' מזגו לו כוס ראשון ב"ש אומרים מברך על היום ואח"כ מברך על היין. וב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על היום הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת פירש רשב"ם דטיבול זה לא היה בחרוסת מדלא מדכר חרוסת עד טיבול שני וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת דהא קי"ל כר' אלעזר בר צדוק לקמן סי' ל דאמר חרוסת מצוה זכר לתפוח או זכר לטיט א"כ בשעת טיבול המרור שהוא טיבול של מצוה ראוי לטבל בו ולא ראשונה דלאחר שמלא כריסו ממנו יביאנו למצוה וא"ת תינח היכא דאית ליה שאר ירקי אלא מתני' דאיירי בדלית ליה שאר ירקי ות"ק ס"ל חרוסת משום קפא א"כ אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה ותירץ ה"ר יונה ז"ל משום דטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה. הביאו לפניו מצה חזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח.

גמ' תניא אכלו דמאי יצא אכלו בלא מתכוין יצא אכלו לחצאין יצא ובלבד שלא ישהא בו בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בפה"א בעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה אין צריך מהם כזית. תניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין מאי שני תבשילין א"ר הונא סילקא וארוזא רבא מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא חזקיה אמר אפילו דג וביצה רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ונראה כשחל פסח להיות באחד בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד. דאין חגיגה בא עם הפסח דאינה דוחה את השבת דלא כתיב בה במועדו ואם יביאנה בע"ש תיפסל בלינה במוצאי שבת הלכך לא יביא תבשיל שני לחגיגה משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמר אשתקד מי לא הביאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל להיות ארבעה עשר בשבת השתא נמי נביא חגיגה בשבת וכי האי גוונא חיישינן גבי חדש בראש השנה ( דף ל עמוד א) וה"ר יעקב מאורלינ"ש וה"ר יהודה מקורבי"ל ז"ל היו אומרים דצריך שני תבשילין. דכשחל ארבעה עשר להיות בשבת מביאין החגיגה מערב שבת ואינה נפסלת בלינה במוצאי שבת. דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים והוי להו שני לילות ויום אחד כנגד שני ימים ולילה אחד. ולקמן (דף קכ עמוד ב) אמרינן גבי פסחא ס"ד אמינא נוקי לילות לבהדי ימים אי לאו מיעוטא ולגבי חגיגה דליכא מעוטא אמאי לא נימא הכי. והא דתניא בפרק אלו דברים (דף סט עמוד ב) אימתי בא עם הפסח בזמן שבא בחול. לא קשי' דבחול בא עם הפסח אבל בשבת אינו בא עם הפסח אבל בא בערב שבת. ולא נהירא דהא דס"ד אמינא דפסח נוקי לילות לבהדי ימים משום דאינו נאכל ביום הקרבתו דכתיב בלילה הזה הלכך יום הקרבתו אינו מן המנין. אבל חגיגה שיכול לאוכלה ביום הקרבתה פשיטא דיום הקרבתה מן המנין. רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא:

סימן כועריכה

פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך ברישא בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטא לחזרת מברך על אכילת מרור ואכיל. ופי' רשב"ם ואין צריך לברך בורא פרי האדמה לפי שנפטר בברכה שבירך על הירקות. ולא נהירא דהא אסח דעתא באגדתא והלילא דאמרינן לקמן דף קטו: הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאסח דעתיה באגדתא והלילא. ומה שאין מברכין בפה"א על המרור היינו משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וחובה הוא להביא מרור אחר מצה הלכך הוה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. תדע לך דהא קרי ליה במתני' פרפרת הפת דקתני במתני' עד שמגיע לפרפרת הפת והיינו חזרת שמביא אחר הפת. ותנא בכיצד מברכין דף מב. בירך על הפת פטר את הפרפרת. ונראה לי דלא קשה לפי' רשב"ם דנהי דאגדתא והלילא הוי היסח הדעח לענין נטילה היינו משום דילמא אסח דעתיה ונגע במקום הטנופת דידים עסקניות הן אבל לענין אכילה כיון שבירך בורא פרי האדמה על הירקות וחזרת לפניו ודעתו לאכול ממנו לאו נמלך הוא ואין כאן לא היסח הדעת ולא שינוי מקום שיהא צריך לברך שהרי חברים שעקרו רגלם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש לעיל דף קב. אף על פי שהתפללו ושינו מקומם אם הניחו שם מקצת חבריהם לא הוי היסח הדעת כל שכן הכא שיושב במקומו אע"פ שקורא ההגדה לא הוי היסח הדעת. אבל היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך ברישא אמרור בפה"א ואכיל וכי מטי אחזרת מברך על אכילת מרור. א"ל רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך על אכילת מרור אלא אמר רב חסדא מברך ברישא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה. והלכתא כרב חסדא ואמאי מטבל תרי זימני כדי שיראו התינוקות וישאלו. רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

סימן כזעריכה

אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בריה דרב נחמן אמר רב הלל משמיה דגמ' לא לכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן מבטל ליה למצה דאורייתא. ואפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו. הני מילי דאורייתא ודאורייתא או דרבנן ודרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן בבת אחת שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו וזה בעצמו. והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנן בעינן למעבד זכר למקדש ובעינן דליכול כל חד וחד בפני עצמו כי היכא דלא ניתי מרור דרבנן וליבטל מצה דאורייתא מברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכריכה זו יש לעשות בחרוסת דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה. ואי איתא הלכתא כהלל הוה מברך אמצה ברישא ואכיל לה והדר מברך אמרור ואכיל ליה בהדי מצה והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבטלי אהדדי. אבל משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל בעי למיכל מרור בלחודיה משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא דכל הפחות מחבירו מבטלו.

סימן כחעריכה

אמר רבי אלעזר א"ר יהושע כל שטיבולו במשקין צריך נעילת ידים אמר רב פפא לא לישהי אינש מרור בחרוסת דילמא אגב חוליה דחרוסת מבסם ליה לטעם דמרור ואנן בעינן טעם מרור וליכא. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני ושיילינן ולמה ליה והא משא ידיה חדא זימנא. ומהדרינן כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסח דעתיה ונגע במידי דמיטנף.

סימן כטעריכה

אמר רבא בלע מצה יצא. בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא א"ר שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד מרור וחרוסת בפני כל אחד ואחד ואין עוקרין את השלחן אלא בפני מי שאומר ההגדה ורב כהנא אומר כולהו נמי לפני מי שאומר ההגדה והלכתא כרב כהנא ולמה עוקרין את השלחן אמרי דבי רבי ינאי כדי שיראה התינוק וישאל. והאידנא ששלחנות שלנו גדולים הם וטורח לסלקם מסלקינן הקערה שבה המצות כאילו אינם רוצין לאכול יותר. אביי הוי יתיב קמי דרבה חזא דקא מגביהי פתורא אמר להו מי קאכלינן דסליקתו פתורא. א"ל פטרתנא מלומר מה נשתנה.

סימן לעריכה

אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עוני וכו'. ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן נמי בפרוסה. הלכך בפסח מברכין על אחת ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן אתרתי ריפתא שלימתא דאמר רבי אבא ברכות דף לט: שבת קיז: חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ומפרשי רבנן דבימים טובים בעינן על שתי ככרות כמו בשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא נחית מן בשבת אלא הוה נחית בע"ש זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא נחית אלא הוה נחית בעי"ט כמו דהוה נחית בע"ש הלכך בעינן ביו"ט למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא כדבעי' בשבתא ואתא לחם עוני וגרעה לחדא ואוקמא אפרוסה הלכך בעינן למיבצע אחדא ופלגא וכי מבצע מנח לה לפרוסה בגווה דשלימתא ובוצע דאמר רב פפא שם הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב ביה. ויש מביאין ראיה לדבריו מדקתני במתניתין הביאו לפניו מצה אלמא דליכא אלא חדא מצה שלימה. ולא נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים שלא יבצע אלא על שתי ככרות שלימים דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותה באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן. וה"ה נמי אם יש לו לחם עוני לאוכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות. ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באין ג' מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה. ושלש חלות עושין מעשרון אחד דכל מין ומין היו שלשה עשרונות ושליש עשרון ומכל מין היו עושין עשר חלות דהיינו שלש מן עשרון אחד. ועושין להם סימן איזהו ראשונה ואיזה שניה ואיזהו שלישית כדרך שהיו עושין בקופה של לשכה שהיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשונה שמצוה בראשונה. ומיהו אם החליף שניה בראשונה לא עכב כדאיתא במגילה פרק היה קורא דף כא: ראשון היה קורא ארבעה פסוקים ושני שקרא ארבעה או שלישי ה"ז משובח. ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים וישמור החציה לאפיקומן ויניח חציה בין שתי השלימות ועל הראשונה יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן ביחד מכל אחת כזית ומן השלישית יעשה כריכה כהלל דכיון דתיקון שלש מכל חדא נעביד בה מצוה חדא והרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד: רבי אלעזר בר צדוק אמר מצוה מאי מצוה ר' לוי אמר זכר לתפוח פירוש תחת התפוח עוררתיך ור' יוחנן אמר זכר לטיט. אמר אביי הלכך מצוה לסמוכי ומצוה לקייוהי. תניא כוותיה דרבי יוחנן תבלין זכר לתבן פירוש כמו קינמון וסונבל שדומין לתבן. חרוסת זכר לטיט. א"ר אלעזר בר צדוק כך היו תגרי חרך בירושלים אומרים בואו וקחי לכם תבלין למצוה.

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל מאביו ואם אין דעת בבן האב מלמדו. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי. ולפי דעת הבן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה כולה והשתא לא לימא בשר צלי דלית ליה פסחא.

גמ' ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאים בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה וכו': מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי גנות רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה ושמואל אמר עבדים היינו והשתא עבדינן כתרוייהו:

מתני' רבן גמליאל היה אומר מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח שאכלו אבותינו על שום מה על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. מרור על שום מה על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה. מצה על שום מה על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם שנאמר ויאפו את הבצק וגו' לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח ולפאר ולברך ולרומם לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה. עד היכן הוא אומר ב"ש אומרים עד בצאת ישראל ממצרים וב"ה אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה מרור ואינו חותם רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו ברוך אתה ה' גאל ישראל וקי"ל כרבי עקיבא.

גמ' אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם אמר רבא מצה צריך להגביה מרור צריך להגביה. בשר אין צריך להגביה שמא יאמרו בשר זה לפסח ונראה כאוכל קדשים בחוץ. וחותם בגאולה אמר רבא דקריאת שמע והלילא גאל ישראל. דצלותא גואל ישראל. מ"ט רחמי אינון. א"ר זירא דקדושא וקדשנו במצותיו. דצלותא וקדשנו במצותיך מ"ט רחמי אינון.

סימן לאעריכה

אמר רב חמא בר יעקב צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. אמר רבא בר שילא דצלותא מצמיח קרן ישועה. דאפטרתא מגן דוד. ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ תני רב יוסף זה שאומרים מגן דוד. אמר ר' שמעון בן לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברככה זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמים בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן: אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דאמרי בשבתא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת. וביומא טבא בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים. וכן הלכתא.

סימן לבעריכה

מתני' מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. בין ג' לד' לא ישתה. ירושלמי בפרק זה הלכה ו למה בשביל שלא ישתכר כבר משוכר הוא. מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון שבתוך המזון אינו משכר שלאחר המזון משכר:

גמ' א"ל רב חנין לרבא ש"מ בהמ"ז טעונה כוס לעיל סי' יד פירשתי שאין להוכיח מכאן דבהמ"ז טעונה כוס ביחיד. ועוד י"ל משום דעיקר ארבע כוסות לא נתקנו ליחיד דאמרינן במדרש תהלים הקוראים צריך שיהיו שלשה כדי שיאמר אחד לשנים הודו. דאי לא תימא הכי שצריך לחזר אחר זימון אלא אף ביחיד טעונה ברכת המזון כוס. אמאי קרי לה ד' כוסות הא ליכא אלא שנים דטופיינא. דקידוש וברכת המזון בעלמא נמי איתנייהו. אלא ודאי בעלמא א"צ לחזר אחר שלשה ובלילי פסח צריך לחזר. וכן קידוש בעלמא נמי א"צ כל כך לחזר אחר יין אלא יקדש על הפת ובלילי פסח צריך לחזר אחר יין והעולם לא נהגו כך לחזר אחר זימון. וההוא דמדרש תהלים עם אשתו וקטן שהגיע לחינוך יכול לומר הודו. וארבע כוסות אע"ג דליכא אלא שתי טופיינא מ"מ כולן ביחד הם ארבע כוסות. א'"ל ארבע כסי תקינו רבנן דרך חירות. הואיל ואיתנייהו בכל חד וחד נעביד חדא מצוה. ואומר עליו ברכת השיר. מאי ברכת השיר רב יהודה אומר יהללוך מכאן ראיה שאין לברך על ההלל לאחר סעודה דאי מברכין עליו א"כ מאי קאמר ואומר עליו ברכת השיר פשיטא כיון דאמרינן גומרים עליו את ההלל ממילא ידענא דמברך יהללוך. אבל אם אין מברכין עליו בתחלה הוצרך לומר אע"פ שלא בירך לפניו יברך לאחריו ומיהו יש לומר לפי שברכת הלל תליא במנהגא כדאיתא לקמן דף קיע קתני במתניתין ובלילי פסח צריך לברך. ר' יוחנן אמר נשמת כל חי. כתב רב אלפס דמנהגא דעלמא כרב יהודה. ורשב"ם פירש דעבדינן כתרווייהו וחותמין בהלל ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות. ואומר הלל הגדול ונשמת וחותמין שנית ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות. וה"ר חיים כהן לא היה חותם ביהללוך ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות כיון דבעי למיחתם בסוף ישתבח. דשתי חתימות בחד גוונא למה לי.

סימן לגעריכה

ת"ר כוס חמישי אומרים עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון. וי"א ה' רועי לא אחסר. ורשב"ם גורס רביעי אומרים עליו הלל הגדול דכוס חמישי מאן דכר שמיה. ואם בא לומר כוס חמישי רשות ואם ירצה יעשה כוס חמישי הכי הוה ליה למימר הרוצה לעשות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. אבל לפי גירסת הספרים משמע דלר' טרפון וי"א כוס חמישי הוה ליה חובה ונהגו העולם לעשות רשות. וכן כתב ה"ר יוסף טוב עלם ז"ל שאם הוא תאב לשתות יעשה כוס חמישי. משמע מתוך דבריו שאסור לשתות אחר ארבע כוסות. ותימה דמנלן הא דלקמן לא קאמר אלא דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו שלא לאכול אבל למשתי שרי. וכן נמי מדפריש בירושלמי דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום דשמא ישתכר. מכלל דאי לאו חיישינן לשכרות היה מותר לשתות. ומנהג פשוט הוא שלא לשתות יין ופי' הר"ם ז"ל טעם למנהג לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה ישתכר. והכי אמרינן בתוספתא פ"י חייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה. וזה ששנינו מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה וכו'. אבל בכוס רביעי התירו שיש לו סמך מן הפסוק כנגד ולקחתי אתכם. מהיכן הלל הגדול. אמר רב יהודה מהודו עד על נהרות בבל רבי יוחנן אמר משיר המעלות עד על נהרות בבל רב אחא בר יעקב אומר מכי יעקב בחר לו יה עד על נהרות בבל אבל מנהגא דעלמא כרב יהודה בהלל הגדול.

סימן לדעריכה

מתני' אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו ישנו כולם לא יאכלו רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו במצה נמי איירי כדמוכח בגמרא בעובדא דרבה ומוכח נמי התם דר' יוסי אישנו מקצתן קאי והלכה כרבי יוסי.

גמ' מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ושמואל אמר כגון ארזילאל וגוזליא לאבא חנינא בר שילא ור' יוחנן אמרי כגון תמרים וקליות ואגוזים תניא כוותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון קליות ואגוזים אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן פירש רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה ועל כן אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"ג שאינה עלינו חובה מדאמר רב חסדא לעיל גבי מרור דלאחר שמילא כריסו ממנו היאך חוזר ומברך עליו הלכך מברך אתרווייהו ברישא והדר אכיל מצה של מצוה באחרונה ואחר אותה מצה אין נפטרים ממנה באכילת דבר אחר שלא לשכח הטעם ע"כ. ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך על אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת. מר זוטרא מתני הכי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל מפטירין אחר מצה אפיקומן. ומסתברא לן דלישנא קמא אליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא. הלכך עבדינן כלישנא קמא שהוא אליבא דגמ' וכן נהוג עלמא כלישנא קמא דלבתר דאכלי כל מיני מגדים ומיני פירי אוכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעימי לבתר הכי כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא. ומאן דצחי לית ליה רשותא למישתי אלא מיא אבל חמרא לא. ולמעלה סי' לג כתבתי ע"פ הירושלמי דאין איסור בשתיית יין.

סימן להעריכה

והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא מהיאך דלא מינטר ובריך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמנטרא לאכול מצה ואכיל. ומברך אמרור ואכיל והדר כריך ואכיל מצה ומרור בלא ברכה. דתניא הדובשנין והסופגנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ותימה הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור היאך יעשה כריכה ויאכל משאינה שמורה ויבטל טעם מצה שמורה. ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינו אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה. ויראה שהברייתא דדובשנין איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שמור באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה מוטב שיאכלנה בתחלה לתיאבון.

סימן לועריכה

ומאן דלית ליה חמרא בלילי פסח מקדש אריפתא. מידי דהוה אשאר שבתות וימים טובים. והיכי עביד. שרי ברישא המוציא ובצע ליה לריפתא ומנח ידא עילויה עד דגמר קידושא ומברך לאכול מצה ואכיל והדר מטבל בשאר ירקי ועקר ליה לפתורא. ובתר הכי אומר מה נשתנה הלילה הזה וכולה אגדתא עד גאל ישראל. ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה. ומאן דבעי לברוכי בתרי או בתלת בתי היכי עביד. מברך ברישא בביתא דידיה ואכיל כל מה דצריך ומברך ברכת המזון והדר מברך לכל חד וחד בביתיה ושתו אינהו כסא דקדושא ואגדתא. ואכלי מצה וירקי ואיהו לא אכיל בהדייהו ולא מידי. ושביק להו למגמר סעודתייהו ומברכי ברכת המזון. והדר לביתא אחרינא ועביד הכי. וכן לכל ביתא וביתא. ולבסוף אזיל לביתיה וגומר הלילא ושתי כסא דהלילא. וגמרינן להא מילתא מהא דתניא ר"ה דף כט. כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת הפירות היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אין מוציא. בעא רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק. או דילמא ברכה לאו חובה היא. ופשטינן ליה מהא דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפא הוה מקדש לן וכי הוה אתא אריסא מדברא הוה מקדש ליה ושמעינן מהא שאע"פ שבירך לעצמו על המצה שהיא חובה כי איכא מאן דלא שמע ולא נפיק ידי חובתיה הדר מברך ליה בין המוציא בין אכילת מצה בין בורא פרי האדמה בין אכילת מרור כולהו חד טעמא דמצוה נינהו. וכן הלכה. ואיהו כיון דבריך ליה בהמ"ז לא לטעום מידי דאין מפטירין אחר הפסח המצה אפיקומן. ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא. ומברך להו ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו. והדר אזיל לביתיה ומקדש הרשות בידו ושפיר דמי.

סימן לזעריכה

אמר רבא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן. מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן פסח אין שלא בזמן פסח לא. מצה נמי כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מצה מיהדר אהדריה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות. תניא כוותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טעמא הוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשונה תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות. ירושלמי בשבועות פ"ג הלכה ד' שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסחים. שבועה שלא אוכל מצה בערב בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בערב בלילי הפסח. שבועה שלא אשב בצל אינו יושב בצל סוכה. שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. כתוב בספרי דבי רב מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות: ישנו מקצתן וכו' היכי דמי מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר. כגון דקרו ליה ולא ידע לאהדורי סברא. וכי מדכרו ליה מדכר אביי הוה יתיב קמיה דרבה והוה מנמנם. אמר ליה מינם קא ניים מר. אמר ליה נמנומי קמנמנא ולא הייתי ישן והיינו כרבי יוסי.

סימן לחעריכה

אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לדברי ר"א בן עזריה לא יצא לכאורה נראה דהלכה כר' אלעזר דסתם מתני' כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וכן סתם מתני' דאיזהו מקומן דף נו: ובפרק קמא דברכות דף ב. ומיהו בפ' הקורא את המגילה למפרע דף כ: איכא סתמא כרבי עקיבא ומאי אולמיה דתרי או תלת סתמי מחד סתמא וגם ההיא סתמא דמגילה קתני לה בהדי הלכתא פסיקתא. ומיהו נכון להחמיר כרבי אלעזר דאפשר דרבי עקיבא מודה להרחיק את האדם מן העבירה באיסור דאורייתא. וכן היה נוהג רבינו תם ז"ל למהר לאכול אפיקומן קודם חצות.

סימן לטעריכה

רבי שמלאי איקלע לבי פדיון הבן בעו מיניה על פדיון הבן ודאי האב מברך. שהחיינו וקיימנו מאן מברך. כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה או דילמא אבי הבן מברך דקא עביד מצוה לא הוה בידיה אתא שאיל ביה מדרשא אמרו לו אבי מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים.

סימן מעריכה

ומחייבינן לממני יומי דשבעה שבועי מדאורייתא מחמיסר מדאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ותנו רבנן מנחות דף סה: וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד. פירוש מדלא כתיב וספרת לך כדכתיב גבי שמיטה והתם הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה. אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד ואחד ממחרת השבת ממחרת יום טוב. תנ"ה מיום הביאכם תספרו חמשים יום יכול יקצור ויביא אימתי שירצה ויספור ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור וכו'. יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם תספרו. יכול יקצור ויספור ויביא ביום. תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב. יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת שהוא יום חמשים תספרו אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתרי' קאי והכי קאמר עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל. חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות ומתספרו חמשים יום לא קשיא מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים בראשית מו וכן ארבעים יכנו דברים כה. וכי היכי דמצוה למימני יומי מצוה למימני שבועי דאמר אביי שם דף סו. מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. ופירש ר"י ונראה דספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון דהוי ספקא דרבנן ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשיכה משום תמימות.

סימן מאעריכה

והיכא דשכח ולא ספר בלילה כתב בהלכות גדולות שסופר ביום וכן משמע משילהי מתני' דפרק ר' ישמעאל מנחות דף עא. דתנן מצוה לקצור בלילה ואם קצר ביום כשר אבל נראה עיקר אידך סתמא דפרק שני דמגילה דף כ: כל הלילה כשר לקצירת העומר. ודייקי מיניה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ואמרינן נמי בריש מועד קטן דף ג: ר"ג ובית דינו נמנו על שתי פרקים האלו והתירום. ומסיק רב אשי התם דסבר כרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודחיא שבת וכיון דדחיא שבת אינו נקצר אלא בלילה כדמוכח בסוף פרק רבי ישמעאל דקאמר התם ואי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחיא שבת ניקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת אלמא נקצר שלא כמצותו פסול. ועוד דרבי יוחנן דאמר סוכה דף לד. עשר נטיעות הלכה למשה מסיני סבר כר' ישמעאל מ"ק ד. דאמר מה חריש רשות ודחיא שבת ועוד דכי הך סתמא דמגילה חשיב הלכתא פסיקתא בפרק הגוזל דף קב. ובפ"ק דע"ז דף ז. גבי המשנה ידו על התחתונה הלכך אם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה. ועוד כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר שוב אינו סופר דבעינן תמימות. ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא. וכי מברכים מברכים מעומד דת"ר בקמה תחל לספור אל תיקרי בקמה אלא בקומה.

סימן מבעריכה

ואסור לן למיכל חדש עד אורתא דשיבסר בניסן נגהי תמניסר דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן ערלה פ"ג מט החדש אסור מן התורה בכ"מ ואמר בגמרא מנחות סח: אמר רבינא אמרה לי אם אבוך אכיל באורתא דשיבסר נגהי תמניסר סבר לה כרבי יהודה דאמר והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וסבר עד ועד בכלל וחייש לספיקא הלכך שיבסר ספק שיתסר הוא הלכך לא אכיל עד אורתא.


הדרן עלך ערבי פסחים וסליקא לה מסכת פסחים