פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ובמה אמרו שתי שורו' במרתף. מקום שמכניסין בו חמץ. ב"ש אומרים שתי שורות על פני כל המרתף וב"ה אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות:

גמ' מאי אור רב הונא אמר נגהי. ורב יהודה אמר לילי ומסקינן דכולי עלמא בין לרב הונא בין לרב יהודה אור אורתא הוא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרי נגהי. ובאתרי דרב יהודה קרי לילי. ותנא דמתני' מאי טעמא לא תנא לילי. לישנא מעליא נקט. דאמר ריב"ל לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו. שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ותני דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון נקיה. שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. ואומר ותבחר לשון ערומים ואומר ודעת שפתי ברור מללו. הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמי דרבי. ח"א מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה וח"א מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה אמר רבי מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל. אמרו לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' יוחנן והשתא דקיי"ל אור אורתא הוא ודכולי עלמא חמץ לא איתסר אלא משש שעות ולמעלה כדבעי' למימר לקמן אמאי מקדמינן ובדקינן מאורתא נשהי עד מחר ונבדוק בשית. וכי תימא זריזין מקדימין למצות. נבדוק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כולו כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבקר. ואמר רלב"י בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. אמר אביי הלכך האי צורבא מדרבנן. לא לפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי דארביסר דילמא מימשכא שמעתא ואתי לאימנועי ממצוה.

סימן בעריכה

המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר אם עד שלא מסר לו מפתח. חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. בעו מיניה מרנב"י המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ולא איפשיטא הך בעיא. ויראה שיכול לבטל והויא ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ומתוך דברי ר"י משמע אפי' אי חזקתו בדוק כשישנו בעיר צריך לשאול לו. וכן כתב ר' יצחק גיאות ז"ל המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר יום ואינו יודע אם הוא בדוק או אינו בדוק שואלו ואם אינו מצוי בעיר שהלך לו חזקתו בדוק.

סימן געריכה

תניא הכל נאמנים על בדיקת ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים ואפילו קטנים משום דבדיקת חמץ. דרבנן והימנינהו רבנן בדרבנן ובירושל' פליגי איכא מ"ד לא תתני נשים לפי שהן עצלניות והן בודקות כל שהוא.

סימן דעריכה

איבעי' להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו מי הוי מקח טעות או לא, ופשיט אביי דלא הוי מקח טעות בין באתרא דיהבי אגרא ובדקי בין באתרא דבדקי אינהו גופייהו. מ"ט ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה.

תנן התם ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ד' ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה צריך לבערו מן הבית מנלן אמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. וזמן שחיטת הפסח בין הערבים מכי ינטו צללי ערב והיינו בתחלת שבע. ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה קאמר רחמנא.

תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ. לפי שנאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר. נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין. ת"ל לא ימצא. אין לי אלא בבתים. בבורות שיחין ומערות מנין ת"ל בכל גבולך. ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים ובגבולים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה. ת"ל שאור שאור לג"ש. נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים אף שאור האמור בגבולין כן. ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים כן.

אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא והאמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות. אי קביל עליה אחריות אסור דהוה ליה כדידיה. כדאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מיתבד או מיגנב ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי. ואי לא קביל עליה אחריות שרי. יש אומרים דוקא ש"ש דחייב בגניבה ואבידה אבל ש"ח לא ודייקינן מלישנא דאילו מיגנב או מיתבד וכן כתב ר"י. ובה"ג כתב דאפי' ש"ח נמי. ומיגנב או מיתבד בפשיעה קאמר. ומשום דבעי למימר ובעיתו לשלומי הוצרך לומר מיגנב או מיתבד. והרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' חמץ ומצה הל' ד' (פ"ד מהל' חמץ ומצה ה"ד) כתב שאם הנכרי אלם וכופהו לשלם אע"פ שלא קבל עליו אחריות כדידיה דמי ואסור.

יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר. לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו. ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו. יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו. וה"ר יונה ז"ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה. כדאמרינן בפ' מרובה דף עו. וגונב מבית האיש. ולא מבית הקדש. כך מצאתי בשם ה"ר יונה ז"ל ולא הבנתי ראייתו. וגם לא כתב לפרש הא דמכילתא שהביאו ממנה ראיה. ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא ביה ביתו. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה ד' לא..

סימן העריכה

אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי. מ"ט בהמה אית לה קלא דלנכרי היא. עיסה לית לה קלא. ובתוספתא חלה פ"א בכורות פ"ב קתני בתרווייהו חייבת. ללישנא קמא דרבא ניחא דמיירי בדמצי מסלק ליה בזוזי. ואפ"ה פסק רב אלפס כדאיכא דאמרי וכן משמע נמי בירושלמי דגרסינן אהך מתני' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. ומה בינה לעיסת ארנונא שהיא חייבת בחלה. תמן ברשות ישראל עומדת שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה. הכא בדעת הנכרי היא תלויה. ולישנא משמע אע"ג דלא מצי מסלק ליה מדקאמר שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה. ומשמע נמי אפי' אין שיעור חלה בשל ישראל חייב.

סימן ועריכה

ת"ר נכרי שנכנס לחצר ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער. הפקידו אצלו זקוק לבער. מכאן ראיה דש"ח חייב לבער דסתם פקדון שומר חנם הוא. ייחד לו בית אין זקוק לבערו שנאמר לא ימצא. פרש"י לא קבל עליו אחריות אלא אמר לו הרי הבית לפניך. וקשה דא"כ אמאי נקט ייחד לו בית אפי' בלא ייחד לו בית נמי. ועוד היכי מדקדק מכאן דשכירות קניא דכיון שלא קבל עליו אחריות אפי' לא קנה הנכרי המקום שרי. ופי' ר"ת ז"ל דאפי' באחריות שרי כיון דייחד לו מקום לא קרינא ביה מצוי בביתך. ורב פפא דמפרש קרא ארישא ידע ליה מסברא דכיון דייחד לו בית הוי כמו קבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי וכן פי' הראב"ד ז"ל:

סימן זעריכה

א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט בפסח כופה עליו את הכלי ואר"י אמר רב חמצו של נכרי עושה לו מחיצה י' טפחים משום היכרא:

סימן חעריכה

וא"ר יהודה א"ר המפרש לים והיוצא בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער אמר רבא הא דאמרת קודם ל' יום אין זקוק לבער לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' קודם שלשים יום נמי זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא העושה ביתו אוצר קודם ל' יום אין זקוק לבער תוך ל' יום זקוק לבער ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו אבל דעתו לפנותו אפי' קודם שלשים יום זקוק לבער והני ל' יום מאי עבידתייהו כדתניא שואלין בהלכות פסח קודם הפסח שלשים יום. מאי טעמא שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני:

סימן טעריכה

אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מיד אחר בדיקתו. היכי מבטל דאמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא והוי הפקר ולאו דידיה ולא עובר עליו בבל יראה ומ"ט צריך ביטול והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא אי נימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן. אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא ולכך צריך לבטל וכי משכח ליבטליה ולמה הצריכו לבטל בשעת הבדיקה דילמא משכח ליה לבתר איסוריה ולא מצי לבטל ליה דלאו ברשותיה קיימא. דאמר ר' אלעזר משום רבי ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. ואלו הן בור ברשות הרבים. וחמץ משש שעות ולמעלה. ונבטליה בשית כיון דאיסורא דרבנן עילויה לא מצי מבטל ליה דלא ברשותיה קאי. דאמר רב גידל אמר רב המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא דשרירן ויבישין אין חוששין לקידושין דאיסורי הנאה נינהו. וניבטליה בארבע וניבטליה בחמש כיון דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא הוא דילמא מיפשע ולא מבטל ליה. כתב בתשובת רש"י מיד בלילה יבטל ויש שנוהגין לבטל בתחלת שעה ששית בשעת שריפה. ואומר אני ששניהם כאחד טובים מדאמר דלאו זמן איסורא ולאו זמן ביעורא משמע אי הוה בזמן איסוריה או בזמן ביעוריה שהוא זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי וכן היה אומר ריצב"א והטעם לפי שרגילין לקנות פת ביום וגם בפת שיבטל בלילה הוא חוזר וזוכה וגם לא בטל בלילה אלא החמץ שלא ראה ושמא ישאר ממנו כזית. ומה שכתב בתשובת רש"י בתחלת שעה ששית רצונו לומר סוף חמישית קודם שיתחיל איסוריה. והא דתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יו"ט הך דשבת משכחת לה בי"ד שחל בשבת. והך דיו"ט בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ דקדם ובטיל ליה מקמי דתחמיץ אבל לבתר דאחמיצה לא מצי מבטל לה:

סימן יעריכה

אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיברך. דלא תימא אינה כל כך מצוה כיון דאינה אלא לבער את החמץ מן הבית. ומה שאין מברכין על ביעור בשעה חמישית בשעה שהוא מוציא החמץ מן הבית והוא מצוה מן התורה כדכתיב ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ודרשינן לעיל דביום הראשון היינו בי"ד. אומר אני דהוצאת חמץ מן הבית קודם זמן איסוריה לא נפיק מתשביתו דהא אמר רבי עקיבא לעיל דף ה: תשביתו היינו שריפה. ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר. מידי דהוה אנותר. לקמן דף כז: אבל בעוד שהוא מותר באכילה לא ישרפנו ומה שמוציאין אותו מן הבית היינו שלא יעבור עליו בבל יראה ואין מפורש בו מצות עשה מן התורה שיהא מצוה לברך עליו. ומן הראוי שיברך קודם בדיקה על בדיקת חמץ ותקנו לומר על ביעור חמץ לפי שלאחר הבדיקה מיד הוא מבטל והיינו ביעור לחמץ שאינו ידוע לו ומצניע את הידוע לו ואוכל ממנו עד שעה חמישית ואז מבערו מן הבית ועל עסק זה נגררה הברכה של בדיקה שהיא תחלת הביעור ונגמר בשעה חמישית. והא דלא מברכין עלה שהחיינו אע"ג דבאה מזמן לזמן. נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן לה אזמן דרגל מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחויב לברך שהחיינו בעשייתו אלא סמכי' ליה אזמן דרגל פ' לולב וערבה ס"ס לז. וי"א שאין לבודק לדבר עד שיגמור הבדיקה ויש מוסיפין עוד יותר ואומרים שאם סח בדברים דעלמא שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולבדוק ולברך וכל זה אין נראה לי אלא שיש ליזהר שלא יסיח בין ברכה לתחלת הבדיקה ואחר שהתחיל לא הויא שיחה הפסק מידי דהוה אישיבת סוכה וכאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הויא שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על הסוכה וברכת המוציא דלא מצינו דשיחה הוי הפסק אלא בין תפילין לתפילין משום דברכה ראשונה קיימא נמי אהנחת תפילין של ראש ואם סח צריך לברך פעם אחרת להניח תפילין לפר"ת ולרש"י נמי כיון דתרי מצות נינהו ולא מעכבי אהדדי ואם לא סח אין צריך לברך על מצות תפילין א"כ הוי היסח הדעת. ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא יעסוק בשיחה בטילה עד שיגמור כל הבדיקה כולה כדי שישים אל לבו לבדוק בחדרים ובעליות ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. ואם בע"ה אינו יכול לטרוח לבדוק בכל המקומות שבבית יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך לבדוק ויתפזרו לבדוק איש איש למקומו על סמך הברכה שיברך בע"ה כדתניא בתוספתא דברכות פ"ו עשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם. מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ. רב פפא אמר לבער חמץ . והלכתא על ביעור חמץ פירוש גם על ביעור חמץ אע"ג דבלבער כ"ע מודו ובעל ביעור פליגי משום דאמר במס' ברכות דף נ. מברכותיו של אדם ניכר שתלמיד חכם הוא והמברך על ביעור ניכר שתלמיד חכם הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמר בפ' כיצד מברכין דף לח: משתבחין רבנן לר' זירא את בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו לידי כי אתא קריבו ליה תכא ואפיקו ליה ריפתא א"ל לטעום מר מידי אמר לו לישרי לן מר ופתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא בשלמא אי אמר לן המוציא אמר לן טעמא ואשמעינן הלכתא אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ'"ע לא פליגי אלמא שצריך להשמיענו חדוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור חמץ לאשמעינן דגם זה להבא משמע ושלא יטעו לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא. ומה שחלקו במטבע ברכות יש מהן שתיקנו בעל ויש מהן שתיקנו בלמ"ד ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על כגון על מקרא מגילה על הטבילה על נטילת ידים על הפרשת תרומה על אכילת מצה על אכילת מרור אבל להניח תפילין להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהן שיהוי והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום ולהדליק נר חנוכה יש שיהוי במצותה כדאמרינן בבמה מדליקין דף כא: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. וכן לשמוע קול שופר יש שיהוי להפסקה בין התקיעות דעיקר מצות שופר על סדר הברכות. ומה שאין מברכין על קריאת הלל ואנו מברכין על מקרא מגילה היינו טעמא לפי שקוראים את המגילה בלא הפסק אבל בקריאת ההלל מפסיקין והצבור עונין ראשי הפסוקים. ועוד דאמרינן בפסחים דף קיז. דעיקר קריאת הלל תקנו נביאים הראשונים לקרותו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשיגאלו גומרין את הלל הלכך שייך ביה האי לישנא לקרות את הלל דכל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך ביה על ומה שמברכין להכניסו וכו' משום דברכה זו לא נתקנה לגמרי על מצוה זו תדע דהא מברכין אותה לאחר המילה אלא נתקנה להודות ולהלל ולשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו בכל פעם שתבא לידינו. ומה שמברכין בתפילין של יד להניח ועל של ראש על מצות משום דלא רצו חכמים לתקן שתי ברכות זו אחר זו במצוה אחת שוות ותקנו בשל ראש על מצות שהיא גמר המצוה. וריב"א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח מברך על אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד וזו היא קצת סברת הש"ס דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל ועל שופר אנו מברכים לשמוע בקול שופר דלא סגי דלאו איהו שומע ולקרוא את הלל אע"פ דשומע כעונה כמו גבי מקרא מגילה מ"מ מצוה לענות בראשי הפרקי' אע"פ דשומע כעונה. ועל הטבילה אע"ג דטבילת טמאים א"א לעשות ע"י שליח כיון דטבילת כלים אפשר לקיים ע"י שליח לא פלוג. וגם משום דטבילת גרים שהיא לאחר הטבילה. ועל נטילת לולב לפי שפעמים מברך אחר שיצא בו שכבר נטל לא שייך לברך ליטול משום דלהבא משמע והיינו נמי טעמא דעל נט"י. ולהדליק נר של חנוכה אע"ג דאפשר לעשות ע"י שליח אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס וכן נר של שבת ועל ספירת העומר לפי שנהגו שש"צ מברך להוציא את מי שאינו יודע לברך לכך מברכין על. ובתפילין נמצא בספרים מדויקים במצות תפילין וכן כתב רב אלפס ז"ל. ועל התורה מברכין באשכנז לעסוק בדברי תורה. ולפי טעם זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור: ומיבעי ליה לאיניש לברוכי ברישא והדר בדיק. דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה. מ"ט דאכתי גברא לא חזי. ת"ר טבל ועלה בעלייתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה ומפרשי לה רבנן דבטבילת גר בלבד קאמר דלא מציל מימר קודם טבילה אקב"ו אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלים דהא קי"ל נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ותנן נמי ברכות כו. גבי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה טעמא דראה קרי ופלטה שכבת זרע צריכין טבילה הא לא ראה קרי ולא פלטה ש"ז קורא ומתפלל ואין צריכין טבילה. ור"י מפרש דאין למחות בנשים שמברכות אחר טבילה ולא קודם כיון דאיכא גר דלא מצי לברך עד לאחר הטבילה לא פלוג. והאי טעמא נמי שייך בנטילת ידים שנהגו לברך אחר הנטילה לפי שבבקר כשידיו מלוכלכות לא מצי לברוכי עד אחר הנעילה לכך נהגו לעשות כן אף בנטילה דסעודה. ועוד יש טעם אחר בנטילה כיון דמברך קודם ניגוב גם זו מצות נטילה כדאמרינן בסוטה דף ד: כל האוכל פת בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא:

סימן יאעריכה

בודקין את החמץ לאור הנר כו' מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואומר ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ואומר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר נר ה' נשמת אדם חופש. ואכסדרה דנפישא נהורא נבדקת לאורה אם היה טרוד ולא בדק בלילה כדאיתא בירושלמי הל' א וכי יש חמה בלילה תיפתר בשלא בדק כדתנן לא בדק אור ארבעה עשר בודק ארבעה עשר שחרית הדא אמר אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר ואפילו בבית שיש בו אורה. ולא לאור האבוקה ואע"ג דאבוקה נפיש נהורא דידה דאמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר אפילו הכי אין בודקין לאורה מפני שאין יכול להכניסו לחורין ולסדקין וגם משום דבעית שמא ישרוף הבית ונהגו באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטיף על הכלים וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב וגם לא בנר של שמן שהוא מתיירא שמא יטיף על הבגדים ויטנפם וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין.

סימן יבעריכה

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. תנו רבנן חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה. והתניא אוצרות יין צריכין בדיקה הכא במאי עסקינן במסתפק מהן. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק. אמר רב חסדא בי דגים אין צריכין בדיקה והתניא צריכין בדיקה לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. אמר רבה בר רב הונא בי מילחי ובי קירי צריכין בדיקה. אמר רב פפא בי תמרי ובי ציבי צריכין בדיקה.

סימן יגעריכה

תניא חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. תניא חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו פלימו אומר כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה שמא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לי ואע"ג דשלוחי מצוה אין ניזוקין היכא דשכיחא היזיקא שאני וכיון דאיכא סכנה עבדינן כפלימו. אמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם.

סימן ידעריכה

בה"א שתי שורות החיצונות שהן העליונו'. אמר רב עליונה ושלמטה הימנה ושמואל אמר חיצונה ושלפנים הימנה תני ר' חייא כוותיה דרב וכולהו תנאי כוותיה דשמואל. יש מן הגאונים שפסקו כוותיה דשמואל כיון דכולהו תנאי תנו כוותיה והרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' חמץ ומצה פסק כרב וכן פסק ה"ר יונה ז"ל דכל ברייתא דלא מתנייא בי רבי חייא ור' אושעיא לאו בר סמכא היא וכיון דרבי חייא תני כרב אין לחוש לאידך ברייתות דתנו כשמואל. ואפילו תימא רבי אושעיא היה בכללם מכל מקום הוה ליה רבי חייא ור' אושעיא חד לגבי חד וחזרינן לכללא דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי.

מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום מבית לבית דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף והיכא דבדק ובתר הכי חזי עכברא דעל בביתא ובפומה פיתא אע"ג דעל לההוא ביתא ומשכח פירורין כשיעור ההוא פיתא לא אמרינן מיכל אכלה לההוא פיתא והני פירורין דידה נינהו אלא אמרי' פירורין מעלמא נינהו ובעי למיבדק על ההוא פיתא דעכברא. דאמר רבא תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה שדרכו של תינוק לפרר. עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך לבדוק שאין דרכו של עכבר לפרר. כל הני פסקי הלכות דצבורי חמץ והנך בעיות דעכבר נכנס וככר בשמי קורה ובפי נחש השמיטו רב אלפס ז"ל משום דמילי דלא שכיחי נינהו. רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובי"ד שחרית ובשעת הביעור. וחכ"א אם לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בי"ד לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד ואם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו פירוש בתוך המועד ולאחר המועד בתוך הפסח ולאחר הפסח. כדי שלא יהא צריך בדיקה. אחריו כגון שנטלו עכבר בפניו או שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הצניעו אין צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו': ירושלמי הלכה ג כיצד הוא עושה כופה עליו את הכלי. כפה ולא מצאו אני אומר יד נטלתו לא כפה ולא מצאו צריך. לבדוק את הבית. ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש.

גמ' מ"ט אין אוכלין כל חמש גזירה משום יום המעונן וכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה בין חמש לשבע אי הכי ארבע נמי לא ליכול אמר רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי אר"נ אמר רב הל' כר' יהודה. ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טהורות וטמאות ומשיירין מזון שתי סעודות מן הטהורות עד ארבע שעות. דברי רבי אלעזר איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע וכן הילכתא:

הדרן עלך אור לארבעה עשר