פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין. מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עד חצות תליא במנהגא מכאן ואילך בכל מקום אסור והיה ריב"א אומר דבירושל' הלכה א' מפרש טעמא משום דאף יחיד בשאר ימות השנה אסור לעשות מלאכה ביום שמביא קרבן ודייק התם א"כ כל היום אסור כמו יחיד שמקריב קרבן. ומפרש התם משום דיחיד שמקריב קרבן ראוי להקריב כל היום. אבל פסח זמנו מחצות ואילך. והשתא נמי אע"פ שאין הפסח קרב כיון דבזמן הפסח היה אסור השתא נמי אסור כדאיתא במגילת תענית פרק ה ומייתי לה בשילהי בכל מערבין דף מא. אר"א בר צדוק אני ממשפחת סנאב בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ונדחה עד לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה פירוש שאבותיו היו מקריבין קרבן עצים בו ביום כדאיתא בפרק בתרא דתענית דף כו. בעשרה באב בני סנאב בן בנימין ורבי אלעזר ב"ר צדוק אחר חורבן היה אלא כיון שאבותיו היו מקריבין קרבן בו ביום ועשו בו יום טוב כל משפחותיו נוהגין בו יו"ט לעולם.

גמ' מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וימים טובים נמי דתניא כל העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אין רואה סימן ברכה לעולם. התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות. אי נמי התם סימן ברכה הוא דלא חזי שמותי לא משמתינן ליה. הכא שמותי נמי משמתינן ליה. תניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובכל מקום שיש בו נדנוד עבירה לאיתויי ת"צ אין רואה סימן ברכה לעולם. גרסי' בירושלמי הל' א' הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא באפוקי שבתא לא מנהגא עד דתתפני סידרא מנהגא פירוש עד שישלימו סדר תפלה. כתב רבינו אבי העזרי ז"ל דוקא העושה מלאכה להשתכר אבל מתקן הוא כליו ובגדיו לשבת ויום טוב וכן מי שכותב לעצמו ספרים דרך לימודו מותר כל היום:

סימן בעריכה

רבא רמי כתיב כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב כי גדול עד שמים חסדך הא כיצד כאן לעושין לשמה כאן לעושין שלא לשמה כדרב דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והא דאמר רבא גופיה בפרק שני דברכות דף יז. כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. התם מיירי שלומד להתיהר ולהתפאר ולקנתר חביריו ולקפחם בהלכות ואין לומד על מנת לעשות והכא מיירי דומיא דאיירי ביה לעיל שפל ונשכר דלא עביד כולא שתא ולא עביד במעלי שבתא שעושה מצוה שלא בכוונה שלא לשמה וכה"ג אמרי' בירושלמי משנה ד' פ"ק דברכות לא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ולית ליה לר' שמעון בן יוחי המלמד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ולא יצא לאויר העולם.

סימן געריכה

בני בישן נהוגין דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן אמרו אנן מאי אבהתנא הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך וגו'. תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. אמר רב חסדא בכותאי משום דמסרכי ומדמי מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא ולא כותאי בלחוד הוא דאסור למישרי להו אלא בכ"מ שאינן בני תורה כדתניא רוחצין שני אחין כא' ואין רוחצין ב' אחין כא' בכבול. ומעשה ביהודה והלל בני רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחת בכבול ולעזו עליהם בני מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא אמר להם מותרין אתם. תניא עם כל אדם רוחצין חוץ מבאביו וחמיו ובעל אחותו. ר' יהודה מתיר באביו משום כבוד אביו. וק' היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין דף ו: משום שהעיד על ר' מאיר שאכל שם עלה של ירק בלא מעשר מכל מקום בני המקום נהגו בו איסור. ופי' רבינו נסים במגילת סתרים דוקא דברים שידוע להן שהן מותרין ונוהגין בהן איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמן אי אתה רשאי להתירן בפניהם אבל אם נוהגין מחמת טעות שסבורין שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן לפניהם. ולפי זה ניחא הך עובדא דבית שאן דטעות היה שהיו סבורין שהוא א"י. והכי איתא בהדיא בירושלמי הל' א' ר' יוסי ב"ר בון אמר כל דבר שאין ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירין לו. כלומר אם בא לחכם לישאל אם יכול לזלזל במנהג שנהגו בו אבותיו כההיא דבני בישן לא יתיר לו החכם וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ"ב דנדרים ד' טו: תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן לפניהם משום שנאמר לא יחל דברו אבל החכם יכול להתיר להם בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהם מתחרטים שנהגו כן לשם נדר. והא דאמר הכא דדוקא בכותאי או בני מדינה אי אתה רשאי להתירן בפניהם אבל שלא בפניהם או בפני ת"ח אתה רשאי לנהוג בו היתר קשיא אמאי והאנן תנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והוי ליה לאקשויי ממתניתין אהך ברייתא כדפריך לקמן ממתני' ארבה בר בר חנה דאכל תרבא דאייתרא. הילכך צריך לומר שיש חילוק במנהגים דמתניתין איירי במנהג חשוב שנהגו בני המקום על פי ת"ח ותלמיד חכם נהג עמהם. אבל מנהג גרוע של בני המדינה שנהגו מעצמם דבר אחד מותר להתירן שלא בפניהם כגון כל הני דחשיב בברייתא רחיצת שני אחין ויציאת קונדיקיסון וישיבת ספסלי נכרים בשבת. ודאייתרא מנהג חשוב הוה ע"פ תלמיד חכם.

סימן דעריכה

כי אתא רבה בר בר חנה אכל תרבא דאייתרא פירוש שני מקומות הן בחלב שעל גבי הקיבה אחת כקשת ואחת כיתר שעל גבי הקשת אסור ושעל היתר מותר איכא מאן דנהיג ביה איסורא ואיכא מאן דנהיג ביה היתרא ובבבל נהגו בו איסור וכי אתא רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל נהג בו היתר כמנהג מקומו. עול לגביה רב עויא ורבה בריה דרב הונא כיון דחזינהו כסייה אתו ואמרו ליה לאביי אמר שוינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אי נמי מבבל לא"י אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה. וקי"ל כרב אשי דהוא בתראה ויש לאדם לילך אחר מנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא כי הא דר' זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל בעלותו לא"י כי לא היה דעתו לחזור לבבל הילכך לא נהג חומרי המקום שיצא משם וכן רבה בר בר חנה אכל תרבא דאייתרא בבבל משום שהיה דעתו לחזור לארץ ישראל ולהכי לא נהג חומרי המקום שהלך לשם. ודוקא בצינעא שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה. אבל בפרהסיא לא. ולא מיבעי כי ההיא דאייתרא שיש לו לנהוג כחומרי המקום שהלך לשם ולא יקל מפני המחלוקת אלא אפי' ההולך ממקום שמחמירין למקום שמקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי המקום שהלך לשם ואל יחמיר כמנהג מקומו מפני המחלוקת בדבר שניכר בו שינוי מנהג. כדמוכח לקמן דקאמרינן ממקום שאין עושין למקום שעושין ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ונעביד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ומשני רבא אין בזה משום שינוי מחלוקת כלומר ודאי לא יעשה כי צריך לנהוג חומרי המקום שיצא משם ואין בזה משום מחלוקת דמימר אמרינן מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת היה לו לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן.

סימן העריכה

רב נתן אתא מבירים לפומבדיתא ביו"ט שני של עצרת נגדיה רב יוסף אמר ליה אביי לשמתיה מר. דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מנדין על שני ימים טובים של גליות. אמר ליה הני מילי בשאר אינשי אבל הכא צורבא מדרבנן הוא ודטבא ליה עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מדרבנן ולא מימנו אשמתא דרבנן. פירוש מימנו אנגידא מתקבצים אצל הרב ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולם להלקותו. ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד. לפי זה השמתא חמורה היא מן המלקות. וגרסינן בפרק אלו מגלחין דף יז. מאי שמתא אמר רב שם מיתה.

סימן ועריכה

מתני' מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסח אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין. מקום שנהגו להדליק ביום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ומדליקין בבתי כנסיות ובתי מדרשות ובמבואות האפלין ועל גב החולין.

גמ' אמר רב יהודה אמר רב אסור שיאמר אדם בשר זה לפסח מפני שנראה כמקדיש בהמה ונראה כאוכל קדשים בחוץ ואפילו בשר שחוטה לפי שהשומע שאומר בשר לפסח הוא יחשוב שהקדישו מחיים ונמצא אוכל קדשים בחוץ. ודוקא גדי או טלה הראוין לפסח. ובאשכנז רגילין למלוח בשר לצורך הפסח ולייבשו ונזהרין מלהזכיר עליו פסח אלא אומר בשר זה ליו"ט. ונהגו כן על פי פירש"י שפי' שיהו סבורין שהקדישו לדמי פסח והילכך אפי' בשר בהמה נמי. אמר רב פפא ודוקא בשר אבל חיטי ושערי לא דעבידי אינשי דמינטרי להו לפסחא. וגדי מקולס אע"ג שלא פריש ואמר בשר זה לפסח אסור דתניא רבי יוסי אומר תודוס איש רומי הנהיג בני רומי לאכול גדיים מקולסין בלילי פסח שלחו לו אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נידוי מפני שאתה מאכיל לישראל קדשים בחוץ ואפילו במקום שנהגו לאכול צלי גדי מקולס אסור. תודוס איש רומי גברא רבה היה ועוד היה מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים.

סימן זעריכה

ואמר רבי כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף. גרסינן בסוף שני דייני גזירות כתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המשיא בתו לת"ח וכל העושה פרקמטיא לת"ח ומהנה לת"ח מנכסיו כאלו נדבק בשכינה. ת"ר איזהו גדי מקולס כל שצלאו כולו כאחד. נחתך ממנו אבר או שנשלק ממנו אבר אין זה מקולס. מקום שנהגו להדליק וכו' תניא בין שאמר להדליק בין שאמר שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד פי' תשמיש המטה.

מתני' מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים בו. אמר רשב"ג לעולם יעשה כל אדם עצמו כת"ח.

סימן חעריכה

וחכמים אומרים ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר. הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין עד הנץ החמה.

גמ' מעיקרא תנא מנהגא לבסוף תני איסורא. א"ר יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה. דתניא א"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ובגליל לא היו עושין כל עיקר אמר לו רבי מאיר וכי מה ראיה יהודה וגליל לכאן אלא מקום שנהגו לעשות עושין ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ומתני' דריש פירקין רבי מאיר ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב"ש וב"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר' מאיר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דליכא אסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג. ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. יראה דהלכה כרבי מאיר בהא דסתם משנה דריש פרקין עדיף מדברי חכמים.

מתני' ר' מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר אבל לא יתחיל בה בתחלה בארבעה עשר ואע"פ שהוא יכול לגומרה. וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות החייטין והספרין והכובסין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הרצענין.

גמ' תניא ר' מאיר אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד ושאינה לצורך המועד לא יגמור. עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו. נהגו אין לא נהגו לא ויראה דהך דשרי ר' מאיר לגמור במקום שלא נהגו היינו עד חצות דוקא דאין לך צורך המועד יותר מלספר ולכבס ולכך התירו ואפילו להתחיל ואפי' הכי לא התירו אלא עד חצות. ובשם הר"י ז"ל כתבו דכל היום שרי מדקתני בסיפא דהך ברייתא עד חצות מכלל דרישא לצורך המועד גומר כל היום ואין נראה לי הראיה דלא מצי למיתני בענין אחר כיון דקתני עושין מלאכה בערבי פסחים הוצרך לשנות עד חצות.

סימן טעריכה

מתני' מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה מתה מושיבין אחרת תחתיה:

גמ' השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעי אמר אביי סיפא אתאן לחולו של מועד אמר רב הונא לא שנו אלא תוך ג' למרדה דאכתי לא פרח צימרא מינה ואין טורח כל כך בחזירתה. ואחר ג' לישיבתה דפסדי ביעי לגמרי. דאיכא תרתי לטיבותא דזוטר טירחא ונפיש פסידא. אבל לאחר שלשה למרדה דפרח צימרא מינה אפי' לאחר ג' לישיבתה אסור ותוך ג' לישיבתה דאכתי לא פסדי ביעי לגמרי אפי' תוך שלשה למרדה לא מהדרינן. ורבי אמי אמר אפי' תוך שלשה לישיבתה מהדרינן. במאי קא מיפלגי מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ומ"ס להפסד מועט נמי חששו ונראה דבהפסד מועט תוך שלשה פליג רבי אמי אבל בטירחא דבתר שלשה למרדה לא פליג ארב הונא. יש פוסקים כרב הונא לחומרא. אבל למאי דפסיק ר"ת וריב"א מ"ק סי' א' דאיסור מלאכה בחול המועד דרבנן א"כ אזלינן בה לקולא.

מתני' גורפין זבל מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר ובמועד מסלקין לצדדין.

גמ' תנו רבנן הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין. ואם נעשית החצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה.

מתני' מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינו לצורך המועד.

גמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאין לצורך המועד והא אנן תנן אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת ומשנינן ל"ק הא בארבעה עשר והא בחולו של מועד בי"ד מביאין ובחולו של מועד אין מביאין אא"כ לצורך המועד. וכן הלכתא.


הדרן עלך פרק מקום שנהגו