מהרש"א על הש"ס/פסחים/פרק י

ק. עריכה

בפרשב"ם בד"ה א"ל רשב"ג כו' דר' יוסי אפילו להתחיל כו' שרי בהדיא לקמן כו' עכ"ל. מהנך ברייתות דלעיל דקתני לא יאכל כו' ר"י אומר אוכל והולך עד שתחשך נמי מוכח דשרי ר"י אפילו להתחיל ואפשר דבהך דלקמן מפורש טפי וק"ל:

בד"ה לא כרבי יודא כו' כדין כל שבתות השנה שהביאו לחם כו' א"נ משום סילוק כו' עכ"ל. ר"ל כדין כל שבתות כו' וטעמו כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא א"נ משום סילוק פתורא דהיינו משום ברכת המזון שהיו רגילין לסלק שלחנות שלהן וק"ל:

תוס' בד"ה דילמא משבשתא היא וברייתא קמייתא כו' היא עיקר משום דלדידיה כו' עכ"ל. דאי לאו הכי לית לן למימר דילמא משבשתא בתרייתא כיון דאפשר לקיימה ולפרש קמייתא נמי בסמוך משמע דהא אפשר לפרושי הכי דהכי מפרשינן לה לפי האמת וק"ל:

בד"ה מכלל דפליגי כו' והיינו אפילו בע"פ דאין מתחילין דבע"ש שרי ר"י אפילו להתחיל כו' עכ"ל. ולפי שיטתיה כתבו התוספות לקמן ג"כ בשם ר' יחיאל מדפסיק כר"י בהפסקה כו' מכלל דלכתחלה לא קיי"ל כוותיה כו' ועי' ברא"ש שדחה סברא זו דתרי מילי נינהו דאפשר דאע"ג דשרי ר"י להתחיל כו' מ"מ לכשתחשך צריך להפסיק כו' וע"ש באורך ע"פ הרי"ף ודו"ק:

בד"ה ר"י אומר כו' וי"ל דיעשו ארבע כוסות שלא כסדר כו' ואחריו כוס של קידוש וירקות כו' ואחריו מרור כו' עכ"ל. ולא נקט מצה דאם כן היה צריך לעשות סעודה והוה הדרן קושיין לדוכתא דאי צריך מה לו להמתין יפסיק מיד וצ"ל דאוכל מצת מצוה בסעודה ראשונה קודם קידוש וק"ל:

בד"ה אין מפסיקין בהתחילו בהיתר איירי דבהתחילו באיסור מודה ר"י דמפסיקין כו' עכ"ל. הא דנימא דפליגי בהתחילו בהיתר ואפ"ה ר' יודא קאמר דמפסיקין מוכח שפיר מהך עובדא דמייתי שהיו מסובין והתחילו בהיתר שהרי ר' יודא היה שם אבל מ"ש דבהתחילו באיסור והיינו בע"פ מודה ר"י אין זה מוכרח אלא מסברא קאמרי הכי ומיהו לקמן בפרקין מהא דקאמרינן סוף סוף מאי רבותא דאגריפוס כו' יש להוכיח כן ועי' פירש רשב"ם שם ודו"ק:

ק: עריכה

גמ' מאי מפסיקין לאו כו' לא למפה. ומפסיקין דקתני בברייתא בדברי ר"י לא בעי למימר נמי דהיינו למפה דלישנא דמפסיקין סתמא לא משמע אלא עקירת שלחן אבל הכא בדברי שמואל סמיך אאידך מימרא דשמואל דנקט מפה וה"ק כשם שמפסיקין לקידוש בפריסת מפה כדאמר שמואל לעיל כך מפסיקין להבדלה בפריסת מפה לחוד ולא בעי עקירת שלחן כדאמר ר' יודא סתם מפסיקין ודו"ק:

בפרשב"ם בד"ה ה"ג רבה בב"ח כו' תנ"ה כו' ושוין [כו'] אין מביאין כו' עכ"ל. ור"ל דל"ג תנ"ה כוותיה דשמואל ושוין שאין מביאין כו' ועיין במרדכי ורא"ש לקיים גירסא זו וק"ל:

בד"ה ושוין כו' שיבשו למעלה הספרים וכתבו ושוין שאין מביאין כו' כצ"ל:

בד"ה כאן קודם ט' שוין שמתחילין לאכול ומשהתחילו בהיתר כו' עכ"ל. דהא ודאי לא אצטריך למתני דמתחילין קודם ט' וכי תעלה על דעתך שאסור להתחיל מן השחר אלא דאשמעינן לרבי יודא כיון שהתחיל בהיתר מותר לו לאכול עד שתחשך ובמרדכי תירץ בזה בע"א ע"ש:

תוס' בד"ה שאין מביאין כו' והטעם כו' דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא וי"מ זכר למן כו' עכ"ל. האי טעמא דתיתי ביקרא כו' הוא טעם לכולי מלתא בין לדידהו שלא היו מביאין שולחנות שלהן ואם הביאו פורס כו' ובין לדידן דמביאין לכתחלה ופורסין אותן כפרשב"ם אבל האי טעמא דזכר למן אינו רק לדידן דרגילין לפרוס אבל ליכא טעמא למה שלא היו מביאין כלל ודו"ק:

בד"ה ידי קידוש כו' מדפריך לשמואל ל"ל לקדושי בבי כנישתא כו' עכ"ל. ועוד יש להביא ראיה מדאמר רבה לתלמידים טעימו מידי אע"ג דהיה בדעתן לאכול כ"א בביתו וכ"ה במרדכי ע"ש:

בא"ד. ולאו דוקא נקט בירושלמי קידוש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר כו' עכ"ל. ר"ל דמבית לבית דנקט לאו ממש הוא דאל"כ בלא נמלך נמי אלא שהיה בדעתו לאכול במקום אחר לא יצא לשמואל כמ"ש התוס' דהכי מוכח בשמעתין אלא דמבית לבית דהתם היינו ממקום למקום וכה"ג כתבו התוס' לקמן גבי שינוי יין מיהו הא דרב ק"ק דלא שרי בירושלמי לרב אלא כשלא היה בדעתו לאכול במקום שקידש ואמאי נקט בכה"ג ומי שסוכתו עריבה כו' הא אפילו מבית לבית ממש נמי שרי לרב בשמעתין ויש ליישב וק"ל:

בד"ה ידי יין כו' ת"ל דפטרו יין כו' ודוחק לומר בשלא שתו יין בתוך הסעודה כו' עכ"ל. אבל לפני הסעודה אינו דוחק לומר בשלא שתו יין ובכה"ג איכא למימר דפליגי התם אם יין שבתוך המזון פוטר את שלאחר המזון והתוס' כתבו שם דאיירי דפליגי בשלא היה להם יין לפני המזון ובכה"ג קאמר התם שבא להם יין אחר המזון ולא היה להם בתוך המזון גם לפ"ז דוחק הוא לומר שהיה להם לפני המזון ולא היה להם תוך המזון ודו"ק:

בא"ד. אבל אם נמלך כו' צריך לברך אחריו ברכה מעין ג' עכ"ל. כתב מהרש"ל ואין דעת הרא"ש כן לברך ברכה אחרונה על יין שלפני המזון כו' עכ"ל. ע"ש ולא ידעתי היכן מצא כן בדברי הרא"ש שהרי הרא"ש כתב ואפי' בחול ודעתו לשתות יין כו' א"צ ברכה אחרונה והיינו כדברי התוס' בעצמם וק"ל ע"ש:

קא. עריכה

בד"ה אבל ממקום למקום כו' כי היכי דלא חשיב שינוי מקום בסמוך כו' עכ"ל. דהכי הוי גרסי' לקמן גבי שינוי מקום אבל מפינה לפינה לא וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וזה שכתבו כי היכי דלא חשיב שינוי מקום כו' דכ"ש הוא כיון דידי יין יצאו מפינה לפינה כ"ש ידי קידוש דהא לרב מבית לבית ידי יין לא יצאו ידי קידוש יצאו ולמאי שכתבו ומיהו י"ס דגרסי' הכא מפינה לפינה כו' רוצה לומר דלפי זה קשה הכא אליבא דשמואל ועיין ליישב בזה בר"ן ודו"ק:

בד"ה טעימו מידי כו' להשלים ג' סעודות שבת כמו בסוכה כו' עכ"ל. ר"ל כמו בסוכה בפרק הישן לר"א אם לא אכל בראשון דמשלים באחרון במיני תרגימא וע"ש בתוס' ודו"ק:

בד"ה ובקידושא כו' שלא לאכול בלא נר כדפי' בקונטרס כו' עכ"ל. אין פירושו דאסור לאכול ולקדש בלא נר שבת דזה אינו מוכח מפי' הקונטרס אלא שלא תאכלו בלא נר אבל אם היה רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש כו' וכן מפורש ברא"ש וק"ל:

בד"ה שינוי יין כו' וצריך לברך הטוב והמטיב בין בשעת סעודה כו' עכ"ל. ולא כדעת האומר כיון דיחיד אין מברך הטוב והמטיב דמשמע הטוב לי ומטיב לאחריני ובשעת סעודה דאין בית הבליעה של חבירו פנוי לא יברך הטוב והמטיב וק"ל:

בא"ד. ודוקא ביין מברכין לפי שזיבלו כרמיהן בדמיהן של ישראל כו' עכ"ל. דלכך אין מברכין הטוב והמטיב על רבוי בשר כמ"ש הר"ן גאון ועיין במרדכי וק"ל:

קא: עריכה

גמרא ל"ש אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא כו'. כצ"ל לגירסת התוס' לעיל וכ"ה ברי"ף והרא"ש ע"ש:

שם וטעמא דהניחו שם זקן כו' אבל לא הניחו שם זקן כו'. בלאו דיוקא ה"מ לאקשויי מגופה דברייתא בסיפא ועיין במרדכי ודו"ק:

פרשב"ם בד"ה קשיא לר"ח כו' דאילו לר"ח אפילו לא חזרו כו' והכא מוכח דאפילו חזרו כו' עכ"ל. לכאורה ומאי קושיא דהכא בחזרו כיון דטעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין ה"ל גמר סעודה בברכת המזון ובעי נמי ברכה לכתחלה אבל כשלא חזרו אי אפשר להן לברך שם ברכת המזון דטעונין ברכה לאחריה במקומה כשירצו לאכול שם אין להם לברך לכתחלה כיון שלא ברכו ברכת המזון עדיין לא נגמר סעודתן ולפי הפי' שכתבו התוס' דהיסח הדעת לא בעי אלא ברכה ראשונה וכשחזרו נמי אין מברכין ברכת המזון רק ברכה ראשונה ניחא ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא בדברים כו' אבל בברייתא דת"כ דרב חסדא גרסי' יין כו' עכ"ל. וכמ"ש רשב"ם לקמן דאל"כ אמאי לא מייתי כרב חסדא מדרבנן דר"י וק"ל:

קב. עריכה

פרשב"ם בד"ה להודיעך כחו כו' כח דאיסורא עדיף עכ"ל. כתב מהרש"ל ואני אומר אדרבה הכא הוא כח דהיתרא שמיקל לברך עוד ול"ח לברכה לבטלה כו' לאפוקי רבנן דמחמרי שלא לברך כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל. ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דכאלו מעל ולהכי הוה קולא דלא יברך כרבנן ודו"ק:

תוס' בד"ה כשהן יוצאין כו' וכן פירש רשב"ם ור"ח לקמן אתסר לכו למשתי עד כו' עכ"ל. והרא"ש כתב בשם רשב"ם להיפך אבל בפי' רשב"ם לפנינו לא ידעתי להכריע ע"ש:

בא"ד. ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפי' כו' עכ"ל. מה שיש לדקדק בזה עי' בחדושנו בפ' כסוי הדם וק"ל:

בד"ה ועקרו רגליהם כו' שצריך לברך בהמ"ז כו' עכ"ל. עי' בחדושנו שם:

בד"ה ת"כ דרב חסדא כו' ואע"ג דחזרו מייתי ראייה כו' עכ"ל. ולעיל דקשיא ליה מחזרו לרב חסדא ולר' יוחנן היינו במכ"ש כמו שפי' רשב"ם:

קב: עריכה

פירוש רשב"ם בד"ה ולימרינהו כו' דאילו לרבי יודא כיון דמפסיקין וצריך עקירת שלחן צריך שתי כוסות עכ"ל. וקרוב לזה כתבו התוספות אבל לא ידעתי מי הכריחם לזה דאימא דהמקשה הכא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דאין עושין מצות חבילות גם לא ידע לפלוגי בין חדא מלתא ובין תרתי מלתא ושפיר פריך נמי לר' יודא ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה ה"ג ראשון כו' מנליה לעיל דמפסיקין לר"י בעקירת שלחן קודם קידוש כו' עכ"ל. דמשום דליתי סעודתא ביקרא דשבתא אין לעוקרו כדתניא לעינ ושוין כו' ואם הביא פורס מפה ומקדש וק"ל:

בד"ה שאין אומרים כו' כי אין נכון לברך פעמים כו' עכ"ל. וצ"ל דיש לחלק בין בהמ"ז ושבעה ברכות ובין בהמ"ז וקידוש וכן ברכת ארוסין ונשואין דמברכין ב' פעמים בפ"ה וק"ל:

בד"ה מניחו לאחר כו' אלא י"ל דודאי בחנם כו' אבל כשאין לו אלא כוס א' מותר לאכול כו' עכ"ל. יש לדקדק דהדרן קושין לדוכתין דמאי דקשיא להו לפי' הר"ן גאון דאין להוכיח מהך ברייתא דאיירי בטעם בהיתר אטעם באיסור דהיינו טעם מבדיל כן יש להקשות אתירוץ זה דבאין לו אלא כוס א' אוכל בהיתר קודם הבדלה ואין להביא מיניה ראיה אטעם מבדיל באיסור ודו"ק:

בד"ה דאית ליה ואמר רב יקנ"ה כו' ועוד דבסמוך דפריך מיקנה"ז לימא דבשמיני וכו' עכ"ל. ק"ק אהא דפריך מיקנ"ה ומשום דאית ליה כוסות נמי נימא דבי"ט ראשון של חג או שבועות איירי דאין לו כוסות טובא ועיין בזה במרדכי באורך וק"ל:

קג. עריכה

גמרא ורבה אמר יהנ"ק ולוי אמר קני"ה כו'. כצ"ל לפי גירסת התוס' ורשב"ם מהפך לוי במקום רבה ורבה במקום לוי ולכל הגירסות צ"ל יהנ"ק קודם קני"ה וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה ורבה אמר יהנ"ק כו' דלוי אמר מעין שניהם כו' עכ"ל. עי' במרדכי:

בד"ה קני"ה ס"ל כו' והאי דלא מקדים יין מקמי מאור כו' שא"כ היה נראה על הקידוש כו' עכ"ל. דליכא למימר דא"כ הוה מקדמי ליה נמי מקמי קידוש דה"א דרוצין להבדיל בין קידוש להבדלה בכל היכולת וק"ל:

בד"ה נקי"ה כו' ה"נ קודם לקידוש שהרי נהנה בו תחלה והרי א"א לאומרו בין יין להבדלה כו' עכ"ל. נראה דר"ל דבלאו טעמא שהרי נהנה בו תחלה נמי הרי א"א לומר נר בין יין להבדלה כו' דא"כ יש כאן הפסק בין יין להבדלה וכמ"ש לעיל דהשתא היה נראה היין על הקידוש ולא על הבדלה אבל במוצ"ש דבעלמא דליכא קידוש מקדמי ליה ליין ולקמן למ"ד נהי"ק נמי ה"מ רשב"ם לפרושי דמאור קדים מטעם שהרי נהנה בו תחלה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא הוו ידעיתו כו' לא היה כוס כ"א למברך והיו מסתפקים אם כו' עכ"ל. דבבית ריש גלותא היו רוב עם ולא היו סומכין כולן לשתות כך מפורש במרדכי ע"ש:

בד"ה אנא דעבדי כו' דהא פסקינן בברכות דברים הבאים שלא מחמת הסעודה אחר הסעודה כו' עכ"ל. בפרק כיצד מברכין כתבו התוספות דל"ג הכי אלא לאחר הסעודה גרסי' ותו לא וקאי בין אדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ובין אדברים הבאים מחמת הסעודה ומסוף דבריהם בדבור זה דביין אפילו לאחר הסעודה א"צ לברך דלעולם חשיב מחמת סעודה כו' מוכח דהוה גרסי' התם כמ"ש הכא ולא כמ"ש התם ודו"ק:

קג: עריכה

גמרא א"ל לא סבר ליה מר אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר כו'. וא"ת אמאי לא השיב לו מתחלה האמת כמו שהשיב לו עתה לבסוף כו' עיין במרדכי באורך וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה אסור לכו למשתי כו' ובה"ג נמי כתב דלא בעי לברוכי ברכת היין לאחריו עד לאחר ברכת המזון עכ"ל. מפירושו נראה דלדעת ה"ג בעי מיהת ברכה לאחריו לאחר בהמ"ו וליתא דלדעת ה"ג לא בעי ברכה לאחריו גם לאחר בהמ"ז כמ"ש הרא"ש והמרדכי בשמו וכ"כ התוספות לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה רב אשי כו' וא"ת א"כ אמאי מברכין בכוס שני שאחר הגדה בפ"ה כו' דלא הוי הפסק כדאמר הכא כו' עכ"ל. אע"ג דבברכת המזון לא קי"ל כרב אשי והוי הפסק דעקר דעתי' ממשתי ס"ד לפי קושייתם דהגדה לא הויא הפסק לכ"ע ומדרב אשי גבי בהמ"ז נשמע לכ"ע גבי הגדה ועיין ברא"ש לקמן אדברי הרי"ף גבי ארבע כוסות וי"ס שהגיהו כל זה בדברי תוס' וז"ל אפי' תהא הגדה טעונה כוס א"צ לברך כיון שכבר בירך על כוס ראשון בשלמא בכוס בהמ"ז צריך לברך דהוי הפסק כדקאמר הכא כו' והיינו למאן דפליג ארב אשי ואין צורך להגיה דמדרב אשי נשמע לכ"ע גבי הגדה כפי סברתם דהשתא וה"ה דה"מ להקשות כן בכוס אחרון שלא לברך בפ"ה למאי דס"ד השתא דהגדה והלילא לא הוי הפסק ובתירוצם ניחא הכל דהגדה והלל מפסיק שפיר כמו בהמ"ז לדידן וק"ל:

בא"ד. דהויא הגדה הפסק צריך לברך אחר ירקות בורא נפשות כו' עכ"ל. זהו לשיטתם לקמן דבורא פרי האדמה דירקות אינו פוטר את המרור אלא דברכת המוציא פוטרתו דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה ודלא כפי' רשב"ם עיין לקמן:

בא"ד. וגם נראה לברך אחר כל ד' כוסות על הגפן חוץ מכוס שני כו' עכ"ל. דכוס שני פוטר היין שבתוך הסעודה וכ"ה במרדכי משא"כ בשאר כוסות דהוי הפסק אחריו בהגדה כמו בבהמ"ז אבל הרא"ש חולק בזה ועיין דבריו לקמן על הרי"ף:

בד"ה וקאמר רב כו' דדייק מדלא תיקנו יין לבסוף כו' עכ"ל. משאר קידוש או הבדלה לא הוה קשיא ליה כיון דלא הוה הרבה ברכות ודאי דאינו מפסיק כמו בהמ"ז דאית ביה הרבה ברכות אבל ביקנ"ה הוי ס"ד דרב אשי דהוו נמי הרבה ברכות וה"ל לתקן יין לבסוף דלא להוי כ"כ הפסק בין בפ"ה לשתייה כמו בבהמ"ז ודו"ק:

קד. עריכה

בד"ה בעי למימר כו' ואת יום השביעי מששת ימי כו' חש"מ דשרי דבר האבוד ובשבת אסור זה חלוק שבת מי"ט כו' עכ"ל. אין זה הפירוש מדוקדק דמאי זה חלוק שבת מי"ט דהא יו"ט גופיה חלוק בזה מחש"מ ויותר נכון בזה הפי' שכתב הרא"ש דיום טוב של חג הוא חלוק בדבר אבוד מששה ימים של חה"מ וחשיב לה התם הבדלה אחריתא אלא דבין יום השביעי לששת ימי המעשה לא חשיב כיון דמעין חתימה היא בעלמא אחר הג' א"ל נמי הכי ואינה מן המנין ע"ש גם עיין במרדכי עוד דרך אחרת בזה וק"ל:

בד"ה בין יום כו' מעין חתימה היא ה"נ הוי מצי למפרך הא לא כתיבא כו' עכ"ל. לא הבנתי דבריהם כיון דקושטא הוא דמעין חתימה היא לא תקשי ליה הא לא כתיבה דמעין חתימה היא ולא ממנינא היא בין לפי סברת המקשה ובין לפי המתרץ ולהכי לא פריך ליה אלא כיון דמעין חתימה היא ולא ממנינא היא דלא כתיבא הא בצר לה חדא וק"ל:

קד: עריכה

בד"ה כל הברכות כו' שאינם ברכה אלא שבח ותפלה בעלמא כו' עכ"ל. לכאורה תפלה אינו מביא ברכה ודבריהם לקמן סותרים בזה שכתבו לקמן גבי אשר גאלנו דאין כולה הודאה דיש בה הפסק תפלה שיגאול אותנו ואין לחלק בזה בין ברוך דתחלתה ובין ברוך דסופה ונראה להגיה הכא אלא שבח ותהלה בעלמא ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה חוץ מברכה כו' שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר כו' שפותחין בברוך פירש"י כו' עכ"ל. מדבריהם נראה דהא דקשיא ליה נמי בשהכל ברא לכבודו היינו אפתיחתה בברוך? כמו ביוצר האדם ואשר יצר דקשיא ליה נמי אפתיחתה בברוך אבל מפרש"י שם נראה דלא קשיא ליה בשהכל ברא לכבודו רק אחתימתה דלא חתמו בה בברוך אבל אפתיחתה בברוך ניחא ליה כיון שהיא תחלת שבע ברכות ויש ליישב דבריהם הכא שהיא סמוכה לבורא פרי הגפן כמ"ש התוס' לקמן גבי קידוש דפריך בירושלמי דלא לפתוח בה בברוך מהאי טעמא ודו"ק:

בא"ד. זו היא חתימתן ובאשר יצר את האדם צריך לפתוח בברוך שאם כו' עכ"ל. כצ"ל:

בא"ד. ולא הוה הפסוקים הפסק כמו ברכה אחרונה שבק"ש כו' דברכה שאחר פסוקים אין צריך פתיחה כו' עכ"ל. לפי זה קשה מברכה אחרונה לקורא בתורה אמאי פותח בברוך ועיין תירוץ לזה בתוספות פרק שלשה שאכלו גם קשה מברכה אחרונה דמגילה ועיין בזה בר"ן פרק הקורא עומד אך קשה מברכה שאחר הפטורה למה פותחת בברוך ודו"ק:

בא"ד. ובירושלמי פריך והרי גאולה כו' והרי סופה כו' עכ"ל. עיין בזה באורך בתוספות פרק היה קורא:

בא"ד. ופריך והרי נברך כו' דהוי ברכה בפני עצמה כו' ומתחיל ברכת הזן בברוך כו' עכ"ל. ק"ק לפירוש ר"ת דלעיל מאי קושיא כיון דנברך שאכלנו ברכה קצרה היא אם לא היה ברכת הזן בברוך היה נראה הכל ברכה אחת ויש ליישב ודו"ק:

קה. עריכה

בפירשב"ם בד"ה ולא אמרן אתחולי לא אלא חמרא כו' עכ"ל. לא ידענא מי הכריחו לפרש דהאי לא אמרן קאי אלפני פניו אאתחולי ולא אאפסוקי דלפניו דקאמר אבל בשתיה לא ואפשר דלא שייך אפסוקי במיא והנהו דמייתי עלה נמי משמע ליה דבאתחולי קאיירי ודו"ק:

תוס' בד"ה וה"מ דאכלי כו ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב כו' עכ"ל. ר"ל אפי' בחול וזה שכתבו ובקושי התירו ערב י"ה לאכול אחר וידוי כו' אבל לשון הרא"ש ומרדכי שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב בשבת ע"ש:

קה: עריכה

בד"ה ש"מ תמני תימה דהמ"ל תשע כו' ולפי' רבינו נסים דמיירי כשהתחיל לאכול מבע"י כו' עכ"ל. דהשתא באיפסוקי ליכא חידושא באין לו אלא כוס אחד דביש לו נמי עוד כוס אחר מותר לאכול קודם הבדלה וק"ל:

בד"ה ש"מ המבדיל כו' שסוברת שא"צ כו' בזו ובזו ינוחו לו כו' ואע"ג דאיכא דלא כו' עכ"ל. נראה בכוונת דבריהם כיון דאיכא ברייתא התם דינוחו ברכות משמע דמדינא לא בעי להבדיל בשניהם אלא דמצוה מן המובחר היא להבדיל בשניהם וה"א דהך ברייתא דהכא נמי אית ליה הכי ודמשמע הכא דודאי הבדיל בתפלה כו' לאו משום דמדינא צריך להבדיל בשניהם דהא איכא דלא מבדיל כו' אלא משום דרוב בני אדם כו' והיינו משום דינוחו ברכות כו' כדקאמר התם מיהו ק"ל דא"כ מאי קאמר הכא ש"מ המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס דמשמע מדינא וליכא למימר דהא פשיט ליה שפיר מברייתא דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל המבדיל על הכוס דצריך שיבדיל בתפלה אימא לאו מדינא היא הא ליתא דהסוגיא דהתם מוכחא דק"ו הוא ומה תפלה דעיקר תקנתא הוא אמרי' המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס המבדיל על הכוס דלאו עיקר תקנתא הוא לכ"ש והיה נראה לומר דרצונם לומר דרבא דהתם לית ליה פשיטותא דהכא דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אבל אם כן מאי קשיא להו והכא דמשמע ליה דודאי הבדיל בתפלה כו' אימא דקושטא דרבא דהתם לא ס"ל הכי אלא דקושטא הוא דלא הבדיל בתפלה וליכא למשמע מינה דהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וע"ק דהך דקתני התם המבדיל בזה ובזה ינוחו כו' לא קאי הכי דאדחיא לה התם אלא דהכי קאמר המבדיל בזו ואין מבדיל בזו ינוחו ברכות כו' וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ש"מ ברכה כו' וא"ת לר"ג דאמר כו' דכל ז' מילין טעונין ג' ברכות כו' עכ"ל. כצ"ל אבל אם בהמ"ז לא היה טעונה כוס רק בג' ע"י זימון לא הוי קשיא להו מהא דר"ג דבז' מינין ליכא זימון דאין מזמנין על הפירות וק"ל:

בד"ה וש"מ כוס כו' ע"כ כלי אחד דאי לענין דליכא ב' רביעית כו' דאפי' אמשהו מברך שלא יהנה כו' עכ"ל. דהיינו לשתות העודף על ידי שפיכה בכלי שני אס יש לו ובהא ודאי לא הוה אשמעינן מידי דודאי יש לברך ברכת הנהנין אפי' אמשהו וקצת קשה דהשתא נמי דאין לו עוד כלי אחר וטעם העודף בידיה מאי אשמעינן אטו משום דשתי ליה מידיה יפטור מברכת הנהנין ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ש"מ טעם מבדיל ולא ימתין עד כו' עכ"ל. הא לא אצטריך לאשמעינן דאחר שאכל בעי לאבדולי דהא מלתא שמעינן לה שפיר מהא דקאמר דמבדיל והולך כל השבת כולה אלא דאשמעינן אם אכל במוצאי שבת מצי לאבדולי בלילה אחר כך ולא בעי להמתין עד למחר כמו בקידוש דאיכא למ"ד דאם טעם בלילה קודם קידוש ימתין בקידוש עד למחר כדלקמן וק"ל:

קו. עריכה

בד"ה זוכרהו על היין כו' אבל על היין לא הוה אלא מדרבנן דאימא כדמשמע כו' עכ"ל. ומהא דאיכא למ"ד דמקדשין על השכר ליכא ראיה דאימא חמר מדינא הוא וק"ל:

בד"ה דהוה גחין כו' כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר ר"י כו' עכ"ל. כ"ה בכל נוסחת לשון התוספות שלפנינו ומדלא מחלק ירושלמי אלא בהכי מוכח דאין חילוק בין המוציא לקידוש כמו שרצו לחלק לעיל ולכך כתבו ומשמע נמי אם אין כוסו בידו אפילו שפך כו' דהא דומיא דהכי קאמר בזקוקין לככר א' שאסורין לטעום עד שיטעום המברך וכן בהיפוך אם יש ככר לכ"א אין צריך להמתין דומיא דיש לכ"א כוסו בידו וק"ל:

קו: עריכה

פי' רשב"ם בד"ה נטל ידיו לא יקדש כו' דהא אפילו קידוש דבמקום סעודה הוא כו' עכ"ל. היינו לדידן דקי"ל כשמואל דבמקום סעודה הוא דבהא דנטל ידיו לא יקדש ליכא מאן דפליג ארב מיהו לרב קיימינן הכא דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה ודו"ק:

בד"ה דחביבא ליה כו' מי שאין לו כוס יין ובמקום שרגילין לשתות יין כו' ודי לו בהבדלת תפלה כו' אבל במקום שאין רגילין ביין ה"ל שכר חמר מדינה ומבדיל עליו וק"ל:

תוס' בד"ה מקדש אריפתא כו' וכ"ש דלענין נטילה לא הוי הפסק כו' עכ"ל. ר"ל דכבר סמך ברכת המוציא לנטילה מה שאין כן במקדש על היין שהוא קודם המוציא יהיה הפסק בין נטילה לאכילה ר"ל ברכת אכילה דהיינו המוציא וק"ל:

בא"ד. ובירושלמי כו' ואין מקדשין בלא יין אר"י בר בון נהיגין כו' משמע שאין מקדשין על הפת כו' עכ"ל. עיקר ראייתם מהא דר"י בר בון וכ"ה ברא"ש אבל במרדכי לא הביא מהירושלמי אלא מהא דאין מקדשין בלא יין ולא ידענא מאי אולמא ליה מברייתא דלקמן דקתני בה בהדיא אין מקדשין אלא על היין ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד. וצ"ע אם מקדשין על השכר היכא דהוי חמר כו' וכן ההיא דירושלמי כו' דלא אתי למעוטי אלא כשאינו חמר מדינה כו' עכ"ל. התימה לדבריהם כשאינו חמר מדינה אמאי קאמר הירושלמי דמבדילין בלא יין הא באינו חמר מדינה לכ"ע נמי אין מבדילין (בו) עליו וכ"ה ברא"ש ע"ש ודו"ק:

בד"ה טעם אינו כו' ואם תאמר למאי דפי' לעיל אף ידי יין יצאו כו' עכ"ל. ר"ל כיון דלר"י דקאמר אף ידי יין יצאו היינו דוקא בכה"ג בששתו בב"ה לשמואל נמי דקי"ל כוותיה דאף ידי קידוש לא יצא היינו נמי בכה"ג איירי אפילו בשתו בב"ה וא"כ איך יקדש שוב בביתו בלילה כיון שטעם וק"ק דמאי קושיא דאימא דקושטא הוא לשמואל דאף ידי קידוש לא יצא ולא יקדש בלילה כיון שטעם עד למחר ביום ויש ליישב ודו"ק:

קז. עריכה

פרשב"ם בד"ה מקדש אשיכרא ואע"פ שהיה יין כו' עכ"ל. דאי לאו יין בעירו ה"ל שכר חמר מדינה והוה שרי לקדש עליו לכ"ע וק"ל:

תוס' בד"ה אמימר כו' ובט"ב כו' להבדיל אחר התענית כו' עכ"ל. אע"ג דכבר עבר יום א' מבדילין כמ"ד דמבדיל עד רביעי וק"ל:

בד"ה אם טעם כו' אבל לעוג מלך הבשן בעי טפי כדאמרינן התם עכ"ל. ר"ל דאמרי' התם לענין חיובי יוה"כ דבשתיה בדידיה מיתבא דעתיה ולא בדחבריה וה"ה לקידוש וא"כ רוב רביעית דנקט ע"כ היינו דוקא באדם בינוני ומה שיש לדקדק שם בדבריהם ע"ש בחדושינו ודו"ק:

קז: עריכה

בד"ה דילמא אתי כו' דתרי גוני אכילה גסה אחת שנפשו קצה כו' עכ"ל. וק"ק דאכתי מאי פריך בההיא דנזיר רשע קרית ליה נהי כו' אימא דבהך אכילה גסה שנפשו קצה מלאכול איירי ושפיר נקרא רשע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד. ופי' אחר עיקר שפירש דנקט מצה דבאכילה מועטת הוי אכילה גסה עכ"ל. לפי התירוץ שכתבו לעיל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח כו' דאכילה לא מעכבת בפסח י"ל דנקט מצה דודאי? אכילה מעכבה בה דבעשית מצה ליכא מצוה וק"ל:

קח. עריכה

בד"ה רב ששת הוה יתיב בתעניתא לאו דוקא כו' עכ"ל. ר"ל כיון דלאו משום עינוי לא היה אוכל לא ה"ל למקרי תעניתא דמשמע דקביל עליו וק"ל:

קח: עריכה

בפי' רשב"ם בד"ה וה"ג כמו כו' וקס"ד דשמואל קאמר רביעית בין כולן כו' עכ"ל. ר"ל רביעית בין כולן עם המים אבל היין אינו בין כולן רק רובע רביעית וכן בברייתא רביעית קאמר בכ"א וא' היינו כל א' וא' עם המים דיין לא הוי בכ"א רק רובע רביעית כך הבין רשב"ם בפרש"י שלפנינו וע"ז הקשה רשב"ם דמאי קשיא ליה למקשה והלא ברייתא סתמא קתני כו' ואיכא לפרושי נמי דבין כולן קאמר רביעית עם המים וכשמואל ובתוספות יפורש שלא הבינו מפרש"י כן ודו"ק:

תוס' בד"ה שתאן חי כו' ור"ת פי' דחי כו' היינו בברכת הארץ כו' עכ"ל. מה שיש לדקדק בזה עיין בחדושינו ריש פרק המוציא יין ע"ש:

בד"ה ואת אמרת כו' אית ספרים דגרסי מאי כדי מזיגת כו' בין כולם קאמר דהיינו רובע רביעית כו' ורשב"ם נמי הקשה הלא ברייתא סתמא כו' עכ"ל. ק"ק לפי דרכם שכתבו לאית ספרים דהמקשה נמי הוה מפרש הברייתא רביעית חי בין כולן א"כ לא תקשי קושיית רשב"ם שהקשה לפי דרכו בפי' רבינו דהמקשה הוה ס"ד דבכ"א קאמר בברייתא דבעי רביעית ויש ליישב דלאו ממש קושיית רשב"ם קאמרי אלא כיון דסתמא קתני בברייתא אימא דבין כולן רביעית ע"י מזיגה קאמר דהיינו כשמואל אבל קשה אם כן לפי זה הגירסא נמי שכתבו דגרסינן אידי ואידי חד שיעורא הוא וע"כ הוה ידע המקשה דשמואל כדי מזיגה לכ"א קאמר דהיינו רובע רביעית יין חי לכ"א דאל"כ תקשי ליה כמו שהקשו מכוס של ברכה וא"כ כיון דברייתא סתמא קתני אימא דרביעית דברייתא בכ"א ע"י מזיגה קאמר ולא תקשי לשמואל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד. וסבר דכוס של ברכה בעי רביעית יין בין חי בין מזוג כו' עכ"ל. ר"ל דכך סבר אביי אבל על רובע רביעית חי אינו חייב לאפוקי לפירוש רש"י דהתם דחייב נמי לאביי על רובע רביעית יין חי ומיהו לכאורה דרביעית [מזוג] נמי לאביי למאי דמוכח לה מרבי נתן כמ"ש התוס' משמע דאינו חייב אלא בכולו חי וכן נראה לכאורה מדברי התוס' שם אבל התוספות דהכא מיאנו בזה דלא גרע רביעית מזוג משאר כל המשקים דקתני התם דהוו ברביעית לכולי עלמא והתוספות התם נמי לא נקטו רביעית יין חי אלא לאפוקי רובע רביעית יין חי ודו"ק:

קט. עריכה

גמרא אמרו עליו על רבי טרפון שהיה מחלק כו' חוטפין מצה כו' כדי שישאלו תניא כו'. כצ"ל:

שם שנאמר ושמחת אתה וביתך במה משמחם כו'. כצ"ל לפי דברי התוספות וק"ל:

תוס' בד"ה שנאמר ושמחת וכו' גבי מעשר שני כתיב בפרשת ראה ולא כו' כצ"ל:

בד"ה רביעית של תורה כו' וי"ל דבירושלמי איירי באצבעות צפרים כו' עכ"ל. ביאור דבריהם בכל זה ע"פ מ"ש בכמה מקומות דבירושלים הוסיפו שתות מלבר על מדות מדבריות ושוב אח"כ בציפורי הוסיפו שתות מלבר על הירושלמית והשתא נמצא מהמדבריות דהכא בגובה אצבעיים וחצי וחומש אצבע עשה מהם שתותים יהיה מאצבעיים י"ב שתותים ומחצי אצבע שלשה שתותים הרי ט"ו ומחומש אצבע יהיה שתות אצבע ועוד חומש של שתות ויהיה בידך בין הכל ט"ז שתותים וחומש שתות מדבריות באו לירושלים נכנסו י"ב שתותים המדבריות בי' ירושלמית והג' שתותים יהיו ב' וחצי שתות ירושלמית והשתות וחומש השתות יהיה שתות של ירושלמית יהיה בידך בין הכל י"ג שתותים וחצי ירושלמית באו לצפורי נכנסו י"ב שתותים הירושלמית בי' צפורית ומשתות וחצי הנשאר מירושלמית עשה ממנו שתותים יהיה בידך תשעה שתותי שתות מתשעה שתותי שתות של ירושלמית יהיו ז' וחצי שתותי שתות של צפורים מששה שתותי שתות יהיה שתות א' של צפורים והשתות וחצי של שתות הוא רביעית של שתות הרי בין הכל בידך י"א שתותים מאצבעיים צפוריים ועוד נשאר רביעית של שתות דלא בא לחשבון לדברי הפייטן ולדברי הירושלמי שלא הזכירו בגובה רק אחד עשר שתותים דהיינו אצבעיים חסר שתות והרביעי שתות הוא חלק כ"ד מאצבע כמו שכתבו התוס' לקמן דעשה מן אצבע אחד ל"ו שתותי שתות יהיה כ"ד רביעי שתות דהיינו חלק מ"ה מכל הגובה דעשה מאחד עשר שתותי שתות שתותים יהיו ס"ו שתותי שתות והם מ"ד רביעי שתות נמצא אותו רביע שתות הנחסר בחשבון לדברי הפייטן וירושלמי הוא חלק מ"ה מכל הגובה אבל אמרו תנכה זה הרביע שתות שחסר מגובה ולא בא לחשבון לפי הפייטן ולפי הירושלמי מן הרוחב שיהיה שם מותר לפי דברי הפייטן וירושלמי דע"כ צריך למעט ברוחב כיון דאיירי שם באצבעיים של צפוריים יהיה מותר הרבה במרובע על האצבעיים של מדבריות אלא דצ"ל דשם איירי באצבעיים על האצבעיים עגולות עולה לאצבעיים על אצבע וחצי דמרובע יותר על העיגול רביע כו' עכ"ל. וכצ"ל ותבא על ציור דבריהם ממה שכתבו התוס' פרק כיצד מעברין בשם ר"י וז"ל אר"י דהמרובע יתר על העיגול רביע בין בהיקף בין בגוף כו' עכ"ל. ע"ש וה"פ הכא שאם תקיף אצבעיים על אצבעיים עיגול סביב בחוטין דקין עד הנקודה האמצעית שבעיגול ואח"כ תחתוך (כזה) כל החוטין מן הנקודה ולמטה לשנים ותפשטם יהיה העליון ארוך ששה אצבעיים דכל שברוחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים והאחרים מתקצרים והולכים עד הנקודה שהיא אצבע מן החוט העליון ויהיה (כזה) שוב חתוך כל החוטין לב' ושים הארוך בצד הקצר ויהיה (כזה) נמצא רצועה זו ארוכה שלשה אצבעיים ורחבה אצבע דהיינו שלשה חתיכות של אצבע על אצבע קח אצבע על אצבע מהם וחתוך אותו לשנים ויהיה כל חתיכה מהשני חתיכות אצבע על חצי אצבע שים אחר כך ארכם זה ע"ג זה בצד אורך הב' אצבעות הנשארים ויהיה זה המרובע אצבעיים על אצבע וחצי (כזה) והוא פחות רביע ממרובע אצבעיים על אצבעיים כי במרובע אצבעיים על אצבעיים יש ארבע פעמים חצי אצבע באורך ב' אצבעיים ובמרובע אצבע וחצי על אצבעיים אין בו כ"א שלשה פעמים חצי אצבע באורך ב' אצבעיים ואצבעיים על אצבעיים מרובעות מדברות נכנסות כו' פירוש דאצבעיים על אצבעיים מרובעות מדברות הם י"ב שתותים באו לירושלים נכנס הכל בעשרה שתותים מרובעות באו לצפורי נכנס הכל בשמונה וב' שתותי שתות מרובעות והעגולות צפורית מאצבעיים על אצבעיים הם תשעה שתותי' דהמרובע יתר על העיגול רביע דהיינו י"ב שתותי' ונמצא דהעגולות אצבעיים על אצבעיים צפוריות הם יותר ארבע שתותי שתות על המדבריות מאצבעיים על אצבעיי' מרובעות והארבע שתותי שתות הם א' מתשעה מאצבע א' דצפורי שהרי יש בו ל"ו שתותי שתות והוא בקירוב אחד מבשלשה עשר או מארבעה עשר בכל הרביעית שהרי יש בו נ"ד שתותי שתות והרי הארבע שתותי שתות הם מותר ברוחב לדברי הפייטן וירושלמי ורביע שתות הנחסר בגובה הוא אחד מארבעה ועשרים מאצבע אחד והוא אחד ממ"ה מכל גובה הרביעית כמו שכתוב לעיל תנכה זה מזה ישאר שיעור דבר מועט מותר דבגובה לא יחסר רק חלק ארבעה ועשרים מאצבע שהוא חלק מ"ה מכולו וברוחב יש מותר חלק ט' מאצבע שהוא חלק י"ג או י"ד מכולו אלא דהירושלמי לא דק בדבר מועט ולחומרא וק"ל:

בא"ד. ועוד מפרש דבירושלמי בעגולות שיכול כו' וכשתסיר שליש מגובה כו' עכ"ל. ומיירי גם לפי הירושלמי ולפי הפייטן בין הגובה ובין הרוחב באצבעיים דמדבריות אלא שהשליש החסר בגובה לפי הירושלמי והפייטן יתמלא ע"י שליש המותר ברוחבו ומיהו קשה לכאורה לפי זה דאין זה מכוון דהשליש החסר מהגובה שכולו אצבעיים וחצי אצבע וחומש השליש ממנו הוא יותר מהמותר שליש של הרוחב שאינו אלא אצבעיים ולא יתמלא חסרון שליש הגובה ממותר שליש של הרוחב ואין לומר בזה דלא דק דה"ל לא דק לקולא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד. והתם נקט חסר שתות נקט כפי הירושלמי והירושלמי לא דק כו' עכ"ל. ר"ל על דברי הפייטן דאיירי בשיעור לפי החסר לא שייך למימר לא דק דאדרבה ה"ל למידק למימר דחסר חומש שהוא חשבון המכוון דאינו מאריך יותר לומר חסר חומש ממה שאומר חסר שתות אבל הירושלמי דלא בעי למימר בשיעור החסרון אלא במה שמחזיק בו מהאצבעיים נקט בתחלה שיעורים הגדולים דהיינו אצבע וחצי ואח"כ עוד שליש אצבע ולא דק לחומרא דאי הוה דק הוה הוצרך להאריך ועוד חומש אצבע וחצי חומש אצבע ולזה קאמרי התוספות דהפייטין אע"ג דלפי לשונו דנקט החסר ה"ל טפי למידק ולמנקט חסר חומש מ"מ נקט חסר שתות לפי לשון הירושלמי דלא דק לחומרא ודו"ק היטב:

קט: עריכה

בד"ה אמה על כו' כדאמרינן בעירובין מקומו כו' עכ"ל. כצ"ל ומשמע ליה ההיא דעירובין אמה עם בגדיו שהולך בו האדם דלאו בערטילאי איירי וק"ל:

בד"ה ד' כוסות כו' מפני שממעיטות דברי ר' יודא כו' עכ"ל. וה"ה דה"מ למתני ר' יודא אומר מפני שמגרעו דהא מהאי טעמא קסבר דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל וק"ל:

קיג. עריכה

תוס' ד"ה עשה שבתך כו' אם פוחת פוחתין כו' עכ"ל. עיקר הקושיא מהא דאם מוסיף מוסיפין לו ולא ניחא להו לאוקמא להוסיף בההוא דבר מועט דאמרינן לעיל דתנא דבי אליהו דמשמע דכל כמה דמוסיף מוסיפין לו וק"ל:

בד"ה דמשייר מקידושא כו' שמונע שתייתו בשביל הבדלה כו' קידוש לילה קודם כו' עכ"ל. משמע להו דקידוש דהוי דאורייתא ודאי קודם להבדלה דה"ק דמשייר מקידושא דמה שמשייר אחר שעשה קידוש מניחו להבדלה ואינו שותה בסעודתו בשביל כיבוד יום ואהא קשיא להו שפיר מדאיצטריך לעיל למימר דקידוש לילה קודם לכיבוד יום משמע אבל הבדלה אינה קודמת לכיבוד יום דהיינו שתייתו בסעודה דאי הבדלה קודמת לכיבוד יום לא הוה אצטריך ליה למתני דקידוש לילה קודם לכיבוד יום דכ"ש הוא מהבדלה ואהא תירצו דהא דאצטריך לעיל למתני דקידוש לילה קודם לכיבוד יום ההוא כיבוד יום היינו קידוש יום וההוא דקידוש יום ודאי קודם להבדלה אבל כיבוד היום ממש דהיינו שתייתו בסעודה לא אצטריך ליה למתני התם דאפילו הבדלה קודמת לאותו כיבוד יום כדקאמר הכא דמשייר מקידושא לאבדלתא שמונע שתייתו בסעודתו אחר שקידש ומניח מותרו להבדלה כך נראה לי בפשיטות לפרש דבריהם ולפי זה אפי' קידוש היום קודם להבדלה לפי דרכם אבל הטור אורח חיים סי' רצ"ג לא הבין השמועה כך שכתב שם אהא דאמרי' הכא דמשייר מקידושא להבדלה הלכך מאן דאית ליה חד כסא ולית ליה שיעור קידוש והבדלה שבק ליה לאבדלתא וקידושא מקדש אריפתא דכי כו' עכ"ל. ע"ש והוא מפרש דמשייר אותו כוס אחד ואינו עושה בו קידוש ומניחו להבדלה ולפי דבריו אפילו הבדלה קודמת אפילו לקידוש לילה הגם שאינני כדאי להכריע בזה מ"מ נ"ל לדקדק על דברי הטור דמ"ש דלכך הבדלה קודמת לקידוש דקידושא מצי לקדש אריפתא אבל הבדלה אחמרא תקינו זה אינו דאדרבה קידוש אסמכוה אקרא דבעי לקידושא איין כדאמרי' זכרהו על היין ואף לפי' רשב"ם דלעיל דמצי לקדש אפת היינו דוקא במקום שאין יין וה"נ מצי להבדיל בתפלה דעיקר הבדלה בתפילה נתקן כדלעיל ועוד קשה דבפרק ב"מ דקאמר תלמודא דנר חנוכה עדיף מקידושא משום דפרסומי ניסא עדיף אמאי לא קאמר טעמא משום דמצי לקדש אריפתא כמ"ש הטור גם מ"ש הטור בענין זה שם נר חנוכה קודם להבדלה משום דאפשר לאבדולי בתפלה עכ"ל. אמאי לא ניחא ליה בהבדלה מההוא טעמא גופיה דקאמר תלמודא דנר חנוכה עדיף מקידוש משום דפרסומי ניסא הוא ודו"ק:

קיג: עריכה

בד"ה ואין לו בנים כו' ומי שאין לו תפילין כו' וציצית בבגדו מיירי בשיש לו כו' עכ"ל. לכאורה בציצית הוכרחו לכל זה דאם אין לובש בגד בת ד' כנפות אינו חייב לעשות ציצית אבל תפילין דחובת הגוף נינהו דודאי חייב לקנות לו תפילין ולקיים מצות תפילין ויש ליישב קצת משום ההיא דתפילין צריכין גוף נקי כו' כמ"ש בסוף דבריהם הוצרכו לזה ודו"ק:

בד"ה ג' חייהן כו' דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוו תולדות כו' דדמי להנך ג' הקב"ה אוהבן כו' עכ"ל. ק"ק לדבריהם מאי תולדות אדם שייך במי שאינו משתכר טפי מהנהו דהתם ודו"ק:

קיד. עריכה

תוס' בד"ה צריך לנהוג כו' דבלמד ממנו כו' אלא ב' דברים כו' עכ"ל. ר"ל דבלא למד ממנו כי הכא א"צ לעשותו רבו ואלופו אלא שצריך לנהוג בו כבוד וק"ל:

בד"ה עד שמגיע כו' ומדקרי למרור פרפרת הפת רמז במשנה כו' עכ"ל. ר"ל מדנקט ליה למרור בהאי לישנא ומהא דקתני במתני' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' אינו רמוז כ"כ דאימא איזה שירצה יקדים אלא דא"א לומר שני שמות כא' וק"ל:

בד"ה הביאו לפניו מצה לפי שעקרו השלחן כו' ומיד כשעוקרין מחזירין כו' עכ"ל. הוצרכו לזה לפי פירוש ר"ח דהביאו לפניו דרישא היינו הבאת השלחן ומסתמא המצה עליו אלא לפי שעקרו אותו כדי שישאלו כדלקמן ומיד כשעוקרין ומחזירין כו' ר"ל ולא מניחין אותו שם עקור עד אחר גאל ישראל שהרי צ"ל בהגדה מצה זו כו' וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין חרוסת מצוה וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות כו' עכ"ל. ה"ה דה"מ להקשות כן אפילו לר"א בר צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאורייתא דר"א בר צדוק בזמן הבית היה ואפילו במרור בזמן הזה דהוה נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאורייתא מבטל דאורייתא וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן וק"ל:

קיד: עריכה

בד"ה זאת אומרת כו' ר"ל סבר דמתני' סתמא קתני ומיירי כו' עכ"ל. הוצרכו לכל זה משום דמשמע להו דלר"ל נמי בעי ב' טיבולין משום היכרא דאל"כ תקשי ליה ל"ל תרי טיבולי כלל ליעבד ההוא חד טיבול שאחר המצות וליכוון ועיין במרדכי:

בד"ה אכלן דמאי כו' וטעמ' דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק כו' עכ"ל. דאי בטבל מדאורייתא הוה יצא מדאורייתא ידי מצה לא הוו מחמירו ביה אפילו בודאי דרבנן טפי מבדמאי וק"ל:

בד"ה ב' מיני בשר כו' לכך נראה דתרווייהו מבשלין כו' עכ"ל. לכאורה תרוייהו צולין הל"ל לבן תימא ואפשר דאין לחוש לצלותן כיון דאינן באין חובה אלא לזכר בעלמא ולשון תבשילין הכי משמע להו דלא בעי לצלותן וק"ל:

בד"ה אמר רב הונא כו' רב הונא סבר כר"ל כו' ואפי' אית ליה שאר ירקות כו' עכ"ל. כצ"ל דהיינו שאין לו לטרוח אחר שאר ירקות כמ"ש לעיל לר"ל דע"כ ס"ל לרב הונא כר"ל דאל"כ היאך יברך בטיבול שני כיון שכבר יצא בטיבול ראשון ה"ל ברכה לבטלה כמ"ש לקמן ודו"ק:

קטו. עריכה

בד"ה מתקיף לה כו' והתם לא מייתי מאכלו כו' לא בעינן כוונה כוליהאי כמו בתפלה ותקיעה כו' עכ"ל. צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ועיין שם בתוספות תירוץ אחר בזה וק"ל:

בד"ה והדר אכל חסא כו' דהגדה הוה הפסק כו' ולא מפטר בברכה של טיבול ראשון כו' עכ"ל. היינו בברכת בורא פה"א שהוא ברכת הנהנה ה"ל הגדה הפסק אבל בברכת מרור לא הוה הפסק כמ"ש התוספות לעיל לרב חסדא מ"ד אשופר כו' וק"ל:

בא"ד. למה שאר ירקות באין תחלה כו' ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי כו' עכ"ל. שכתב שם הטעם שאין לומר ב' ברכות כאחד כו' דהיינו דאין עושין מצות חבילות ועל זה קאמרי דהכא שייכי ב' ברכות כא' כיון דאינה אלא מצוה א' ואינה דומה לקידוש ולבהמ"ז כדלעיל וק"ל:

בד"ה אתי מרור כו' וכ"ש דאי לא הוה מרור אפילו מדרבנן דמבטל לה מצה כדמשמע כו' עכ"ל. דאז הוה מרור רשות ומבטל למצה דמצוה וק"ל:

בד"ה אלא אמר רב אשי כו' ונקטי רבנן אפילו משום הלל כו' עכ"ל. דלדידהו כיון דאית להו בעלמא דמבטלות ושאני הכא דגלי קרא דשרי נמי ע"י כריכה כמ"ש התוספות לבסוף א"כ לא הל"ל אפילו זה בפני עצמו כו' דאדרבה דזה בפני עצמו כו' עדיף להו אלא לפי סברת הלל דבעלמא אין מבטלין ואין חילוק בין כרך ובין לא כרך והכי גלי קרא דכריכה עדיפא קאמרי רבנן שפיר אפילו זה בפני עצמו כו' אך לא ידענא מי הכריח לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחלה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועיין בזה במרדכי וק"ל:

בד"ה כל שטיבולו כו' פירוש בקונטרס כו' ה"ל הנך פירות כמו נהמא וצריך כו' עכ"ל. אין זה פירש"י ולא פירוש רשב"ם הכא דאיכא לפרושי כדבריהם ור"ל כמו נהמא דגזרו ביה נטילה משום סרך תרומה דשני עושה בו שלישי ואסמכוה אקרא והתקדשתם וק"ל:

בא"ד. וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דלמא נגע כדקאמר רב פפא כו' עכ"ל. ר"ל דמקשה הוא ניהו רב פפא דקאמר אי ס"ד לא צריך לשקועיה נט"י ל"ל כו' ודו"ק:

בא"ד. ולפסול את גופו כדתנן כו' הא יוצא מהן דם אין נאכלין בידים כו' עכ"ל. לא הבנתי ראייתם דהתם לאו משום הא דמשקה הוא אלא שהבשר נעשה מוכשר ע"י הדם כדפרכינן התם הא יצא מהן דם כו' והא אין ב' עושה ג' בחולין ודו"ק:

בא"ד. ואמרי' נמי בסדר הסיבה הביאו להם יין כו' דקאמר הסיבו הביאו להם מים כו' עכ"ל. כצ"ל וברייתא היא בפ' כיצד מברכין מיהו התוספות כתבו שם טעם אחר לנטילת ידו א' ליין דאינו אלא משום כבוד ברכה ודו"ק:

קטו: עריכה

בא"ד. לפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה ולכך סבר המקשה כו' עכ"ל. כצ"ל והוא מסקנת תירוצא אדלעיל דלפי פי' זה דנטילה ראשונה דטיבול לו משום קדושה הוא כמו נהמא ניחא דהוה סבר המקשה דהיינו רב פפא דליכא למגזר ביה שמא יגע ודו"ק:

בד"ה אסוחי כו' תימה מה צריך להאי טעמא ת"ל כו' לא היתה לשם קדושה כו' עכ"ל. היינו לשיטתם דלעיל מיהו גם בזה נראה ליישב כיון דנקט במלתיה טיבול שני אגב טיבול ראשון הוצרך למימר האי טעמא דאסוחי מסח כו' ודו"ק:

בד"ה ידי מצה כו' וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן כו' עכ"ל. קושטא הוא דקאמר דאין בזה המרור אפילו מצוה דרבנן מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הזה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאורייתא אפילו בזמן הזה לרבא וק"ל:

קטז. עריכה

גמ' אמר אביי הלכך צריך לקהויי וצריך כו' זכר לטיט ת"כ דר"י כו'. כצ"ל:

תוס' בד"ה מה דרכו כו' וכן פסק רב אלפס דצריך לבצוע על ב' ככרות ביום טוב כו' והטעם לפי שהיה לחם משנה כו' עכ"ל. ומיהו לגבי פסח לא צריך ב' ככרות אלא דסגי בא' שלימה וא' פרוסה ולא צריך מצה ג' כמ"ש התוספות ועיין בזה ברא"ש ודו"ק:

בד"ה תגרי חרך כו' וכן עשה הר"י בסדרו חרוסת זכר לטיט עכ"ל. וזה סותר מה שכתב בסדרו דבעו חרוסת לטבול ראשון דלא שייך בזה זכר לטיט וכ"כ התוס' לעיל וק"ל:

קטז: עריכה

במתני' על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' מצה זו ע"ש שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו' מרור ע"ש כו' במצרים שנאמר וימררו את חייהם כו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו'. כצ"ל:

גמ' מאן אמר אגדתא כו' אמרו רב ששת כו'. כצ"ל:

תוס' בד"ה חותם בגאולה כו' ופליגא במלתיה רבי טרפון ורבי עקיבא רבי טרפון סבר אינו חותם כו' וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו כו' עכ"ל. כצ"ל ולר' טרפון הא דקאמר ת"ק חותם בגאולה היינו דמסיים בסופה גאל ישראל אבל אינו חותם בברוך ועיין לקמן בפי' רשב"ם וק"ל:

בד"ה ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן ונודה לך שיר חדש על כו' עכ"ל. כן היה בנוסחתם וכ"ה במרדכי ע"ש ושירה חדשה על גאולת מצרים אבל בנוסחא שלפנינו אינו אלא ונודה לך שיר חדש על גאולה עתידה כו' וק"ל:

קיז. עריכה

בד"ה ה"ג שעומדים כו' דלא יתכן שיהא המזמור ב' פסוקים כו' עכ"ל. ובספר תהלים שלפנינו יש מזמור שאין בו רק שני פסוקים הללו את ה' כל גוים וגו' וק"ל:

בא"ד. וא"ש דקאמרינן כו' דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור כו' עכ"ל. ק"ק דאכתי קרא דכי יעקב בחר וגו' לא הוה תחלת המזמור אלא קרא דלקמיה הללויה כי טוב ה' וגו' וק"ל:

קיז: עריכה

בפרשב"ם בד"ה צריך שיזכיר יציאת כו' ובשאר מועדים במה מצינו מפסח עכ"ל. ויש לתת טעם אמאי לא נילף נמי שבת במה מצינו אבל הר"ן כתב דנילף שאר י"ט במה מצינו משבת ודו"ק:

בד"ה ה"ג כתיב הכא למען תזכור וגו' וכתיב התם את יום השבת עכ"ל. ק"ק דבשבת גופיה בדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ואפשר לומר דזכירת יציאת ממצרים קאמר דנילף מג"ש להזכיר בקידוש אבל בדברות שניות לא כתיב רק זכירת עבודת מצרים אבל מדברי התוספות נראה דיציאת מצרים היינו נמי עבודת מצרים ודו"ק:

תוס' בד"ה רביעי אומר כו' קימעא לשתות מים יכנס כו' ובעי למשתי חמרא כו' עכ"ל. כצ"ל:

קיח. עריכה

פרשב"ם בד"ה ור"י אמר נשמת כו' והיינו דאמר הלכה כר' יהודה בתרוייהו כו' עכ"ל. בשמעתין לא הוזכר דהלכה כר"י בתרוייהו אלא דר"ל דהיינו מה דאמר בסדר הגדה לומר יהללוך ונשמת משום דקי"ל כר"י לומר תרוייהו דר"י ברכת אחרת בא להוסיף וקבעוה לחלק הברכות דהיינו ברכת יהללוך אחר הלל וברכת נשמת אחר הלל הגדול זהו דעת הרשב"ם דר"י בא להוסיף ברכה אבל מנהגינו אינו כן דאנן אין חותמים בברכה רק אחר נשמת וכמ"ש התוספות בשם הר"ח כהן ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי ברכת השיר כו' ה"א דוקא בימים אבל בלילה כו' עכ"ל. ומשום דבלילה אין צריך לברך לפניו ועיין ברא"ש גם במרדכי וק"ל:

בד"ה מהודו עד כו' ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור עכ"ל. ודאי דזה המקרא אינו מן המזמור זה בספר תהילים אלא שהוא תחילת מזמור ל"ג בספר תהילים ואולי משום דבברכות שאומרים בשבת נסדר זה המזמור רננו צדיקים בה' וגו' אחר הלל הגדול וטועה האומר שזה הפסוק רננו צדיקים וגו' שייך אדלעיל להלל הגדול ויסברו שתחילת המזמור שנסדר אחר הלל הגדול מתחיל הודו לה' בכנור ע"כ אמרו אל תטעה בכך לומר כן בסדר של פסח דלא קאמרי הכא אלא עד על נהרות בבל וק"ל:

קיט: עריכה

בד"ה אבל לפניו מצוה לברך כו' אינו בנוסחא שלפנינו כאן בגמרא אלא בפרק לולב וערבה איתא כל הסוגיא ע"ש:

בד"ה אמר רב שלא כו' והשמש באמצע פי' משום היכרא כו' עכ"ל. בנוסחת המשנה שלפנינו אינו כן אלא והמיחס באמצע ולרבותא נקט לה הכי כפרש"י ע"ש:

בא"ד. דאלת"ה לפרוך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח כו' הא אחר מצה כו' עכ"ל. לשונו קצת מגומגם דהא ודאי לרב ליכא למפרך דאיהו לא נקט במלתיה מצה אלא שהוא מפרש מלתי' דמתני' דאין מפטירין כו' ושמואל ור"י מפרשי לה בע"א ולענין פסח ולא תקשי ליה הך דיוקא דהא אחר מצה מפטירין לשמואל גופיה דמפרשי לה כגון אורדילא כו' אלא לרב יודא אמר שמואל דקאמר בהדיא אין מפטירין נמי אחר מצה כו' אבל הכי הל"ל בפשיטות דע"כ לא אתקש לפסח לפירוש דרב לענין ב' מקומות מדיוקא דמתניתין אחר פסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ודו"ק: בא"ד. דהא דקאמרי' לקמן כו' הא אתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש כו' פ"ק דתענית ישן אסור לאכול כו' ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל דלא נהירא לומר שעובדא דאביי ורבה בפסח היה לענין מצה דהא לא אתקש לפסח אלא בירושלמי מפרש דהאי עובדא בליל תענית הוה דאמרי כו' ורבה היה מתנמנם ובעי אביי למיסר לו ולאכול בתר הכי וקא אייתי ליה רבה ראייה מפסח דכי היכי כו' וכה"ג כתב בעל המאור דלא בפסח הוה אלא בבי מדרשא ע"ש ובר"ן ודו"ק:

קכ. עריכה

בפרשב"ם בד"ה ישנו כולן כו' וליכא לפרושיה טעמיה משום דאין מפטירין כו' עכ"ל. לרב קושטא הוא הא דאין מפטירין כו' נמי הוה טעמא משום ב' מקומות אלא לשמואל ור"י קאמר דהא דאין מפטירין הוה טעמא דלא ליבטיל טעם הראשון וק"ל:

תוספות בד"ה באחרונה כו' וכן צ"ל דהלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה כו' עכ"ל. ר"ל דמצה דאורייתא להלל ע"י כריכה והיינו בסוף הסעודה עם הפסח שנאכל לבסוף על השובע ובתחלת הסעודה היה מברך על המצה כו' ויש לדקדק כיון דמצות כריכה להלל היה בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה ויש לישב כיון שאנו מסתפקין לעיל אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגי עליה יבטל טעם המרור שהוא רשות את מצה דאורייתא דקי"ל כרבא בשמעתין דמרור דרבנן ומצה דאורייתא ודו"ק:

בא"ד. ומיהו לההוא פי' דלעיל כו' א"כ ה"נ יחזור כמו כן על הסופגנין כו' עכ"ל. והלל נמי היה אוכל בתחלה סופגנין כו' ועיין בפסקי תוספות וק"ל:

בד"ה כל בן נכר כו' אין לפרש בו אינו חייב כו' עכ"ל. עיין בכל דבריהם אילו בדיבור זה בתוספות פ' כל שעה ובפ' הערל כפי חילוף הנוסחאות וק"ל:

בד"ה רב אחא כו' מר נפקא ליה מעליו כו' דעליו מיותר לומר דעליו של פסח כו' עכ"ל. קשה להולמו דמאן דנפקא ליה התם מדכתיב ז' ימים תאכל וגו' מהיקש' הוא אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה לדורות כמו אזהרת חמץ כו' כפרש"י שם ובספרים מדויקים נמחק כל זה מדברי התוספות וכצ"ל מר נפקא ליה מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו וגו' ומר נפקא ליה מבערב וגו' וק"ל:

קכ: עריכה

גמרא בחפזון עד שעת חפזון א"כ מת"ל בלילה יכול כו' ת"ל בלילה בלילה הוא נאכל כו'. כצ"ל:

ברשב"ם בד"ה שלמים כו' דכתיב ביום זבחכם כו' דהא בלילה לא בא למעט כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מלא תותירו עד כו' אע"ג דדרשינן מיניה ליתן לו בקר שני לשריפתו כו' אית מאן דמפיק כו' עכ"ל. ק"ק ומאי קושיא דההיא דבוקר שני לשריפתו מבוקר בתרא נפקא ליה דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש וגו' כדמוכח פ' כיצד צולין ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואמורים עד חצות כדאמרי' כו' עכ"ל. ורש"י פי' שם דעד חצות לא קאי כלל אהקטר חלבים כו' ע"ש:

קכא. עריכה

בד"ה כשתמצא לומר כו' וקשה דלעיל הוכחנו מהנהו דפסחים דאית להו תרוייהו וכדכתיבנן לעיל כו' עכ"ל. כצ"ל ור"ל מהנהו דפסחים היינו מהך סוגיא דפ' האשה ומהך סוגיא דשמעתי' וכמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד. ורשב"ם פי' וכו' ולא גרסינן ולא שפיכה בכלל זריקה דהא אין שום קרבן כו' עכ"ל. כצ"ל וכ"ה בתוספות בר"פ ב"ש בשם רשב"ם שכתב בשם רש"י אבל אינו בפי' רשב"ם שלפנינו בשמעתין וצ"ל גם לפ"ז הא דזבח לא פטר הפסח משום דזבח טפל לו וכ"כ התוספות שם אלא שטעות נפל שם בדבריהם פסח טפל לו במקום שזבח טפל לו ע"ש ודו"ק:

בא"ד. ור"ח כהן פי' כו' ואין להקפיד דברכת פסחים על כו' והלא אית ליה נמי דפסחים כו' עכ"ל. אין כל זה מובן אבל בתוספות פ' ב"ש כתבו דלפי גירסת ר"ח כהן יהיה הפי' כשיטת רשב"ם ע"ש וע"כ נראה להגיה הכא בתוס' ואין להקפיד וברכת פסח על עיקר כו' וקשה והלא אית ליה נמי דפסח מצותו בשפיכה כו' ור"ל דהך סוגיא דפרק האשה אכתי קשה דקאמר אילו פסח בשפיכה כו' דמשמע מצותו בשפיכה דוקא כו' וכ"כ גם התוס' שם וכל מה שהקשתי על רשב"ם קשה גם לפירוש זה של הר"ח ע"ש וק"ל: