פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

כיצד מעברין את הערים. בית נכנס בית יוצא. פגום נכנס פגום יוצא. היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים גשרים ונפשות שיש בהן בית דירה מוציאין את המדה כנגדן ועושין אותן כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות:

גמ' תנו רבנן כיצד מעברין את הערים. ארוכה כמות שהיא. עגולה עושין לה זויות. מרובעת אין עושין לה זויות. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין ב' פגומין רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהם ומודדין הימנה ולהלן אלפים אמה. היתה עשויה כמין קשת כמין גאם רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות. אמר מר ארוכה כמות שהיא פשיטא. לא צריכא דאריכא וקטינא מהו דתימא ניעבד פותיא כי אורכה קמ"ל: מרובעת אין עושין לה זויות פשיטא. לא צריכא דמרבעא ולא מרבעא בריבוע של עולם שיהא צפונה לצפון העולם ודרומה לדרום העולם. מהו דתימא נרבעה בריבוע של עולם קמ"ל דלא:

סימן בעריכה

אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מד' אלפים אמה מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת לאו דוקא מן הקשת אלא מן היתר ולפנים ממקום שהוא פחות מארבעת אלפים אמה. וכמה יהא בין יתר לקשת. רבה בר רב הונא אמר אלפים אמה. רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יתר מאלפים אמה. אמר אביי כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא דאי בעי אייתי לה דרך בתים. ואם אין בין יתר לקשת יתר מאלפים אמה אפילו יש בין שני ראשיה יותר מארבעת אלפים אמה מודדין מן היתר. משמע מלשון ר"ח ז"ל שהיה רב הונא יכול להשמיענו דין זה בשני פגומין היוצאין מצד אחד דבעי שיהא בינייהו פחות מד' אלפים אמה. והא דלא נקיט מילתיה בשני פגומין שהוזכרו בברייתא קודם עיר עשויה כקשת. משום דשני פגומין דברייתא איירי ביוצאין בשני רוחות. ונראה דלרבא בריה דרבה בר רב הונא דאמר אפילו ביתר מאלפים אמה בין קשת ליתר מודדין לה מן היתר לא הוה מצי למימר למילתיה על שני פגומין. דאפילו בעיר העשויה כקשת אם אין בין יתר לקשת אלא אלפים אמה מודדין מן היתר אפילו אם יש יותר מארבעת אלפים אמה בין שני ראשי הקשת כדמפרש טעמא משום דאי בעי אייתי לה דרך בתים. ואפילו לרבה דאמר אלפים ולית ליה טעמא דאי בעי אייתי לה דרך בתים נראה דגבי פגום היוצא בתוך ע' אמה ושיריים על ע' מן עיקר העיר אפילו יש ביניהם ארבעת אלפים רואין כאילו חוט מתוח עליהן. אבל אם יש בראש האחד הרבה פגומין זה אצל זה כל אחד בתוך ע' אמה ושיריים של חברו וכן בראש האחר דהשתא החיצונים הם חוץ לעיבורה של עיקר העיר בזה צריך לדקדק אם רואים כאילו חוט מתוח עליהם מזה לזה אפילו יש ביניהם ד' אלפים לפי שבטלים אגב העיר. אבל בעיר העשויה כקשת שעיקר העיר כך יש חשיבות בראש הקשת כמו באמצעה היכא דהוי ארבעת אלפים בין ראשיה אין מודדין לה מן היתר. וגם צריך לדקדק ברחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר שזו היא עיקר העיר שכך היא עשויה אם נאמר רואין אותה כאילו היא שוה אפילו אורך העיר ד' אלפים אמה: היו שם גדודיות וכו' מאי גדודיות. אמר רב יהודה ג' מחיצות שאין עליהן תקרה. תנו רבנן אלו שמתעברין עמה. נפש שיש בה ד' אמות על ד' אמות והגשר והקבר שיש בהן בית דירה. ובהכ"נ שיש בה בית דירה לחזן. ובית ע"ז שיש בה בית דירה. והארוות והאוצרות שבשדות שיש בהן בית דירה. והבורגנין שבתוכה. והבית שבים.הרי אלו מתעברין עמה. ואלו שאין מתעברין עמה נפש שנפרצה משתי רוחותיה אילך ואילך. והגשר והקבר שאין בהן בית דירה ובית הכנסת שאין בה בית דירה לחזן. ובית ע"ז שאין בה בית דירה. והארוות והאוצרות שבשדות שאין בהן בית דירה. ובור ושיח ומערה וגדר ושובך שבתוכה. והבית שבספינה. הרי אלו אין מתעברין עמה:

סימן געריכה

אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן. אמר רב חנינא בר כהנא אמר רב אם יש שם שלש חצירות של שני בתים הוקבעו. ת"ר הבא לרבעה מרבעה בריבוע של עולם. נותן צפונה לצפון העולם ודרומה לדרום העולם:

מתני' נותנין קרפף לעיר דברי ר"מ וחכמים אומרים אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד אם יש לזו ע' אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים עושה קרפף את שתיהן להיות אחד. וכן שלשה כפרים המשולשין אם יש בין שנים החיצונים קמ"א ושליש עושה אמצעי את שלשתן להיות כאחד:

גמ' איתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו. וחייא בר רב הונא אמר אין נותנין אלא קרפף אחד לב' עיירות. תניא בפ"ק דסוכה דף ג. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. וקשה דהאי בית מאי עבידתיה. דלר' מאיר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו אף בלא בית. וכן לרב הונא אליבא דרבנן. ולחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן אותו קרפף אין צריך בית. ואי בשיש יותר מקמ"א ושליש בין שתי עיירות ולכך צריך בית לערב את שתיהן. מה לי להזכיר שתי עיירות הוה ליה למימר אין עושין אותו עיבור לעיר שהרי לעיר אחת יכול לעשות בורגנין ללכת כמו שירצה כדאמר לעיל בפ' עושין פסין דף כא. כי אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי אמאי סמכיתו אבורגנין וכו'. ומתוך קושיא זו גורם רשב"ם אין עושין אותו עיבור לעיר. וכן משמע בירושלמי דסוטה פ"ח הל' ד דגרס התם אין עושין עיבור לעיר וה"פ אין עושין אותו חיבור לעיר. ור"ת מקיים גירסת הספרים וה"פ אין נותנין לו דין עיבור בין שתי עיירות דלרבנן עיר אחת אין לה קרפף ואם היה לזה הבית ד"א היה לו דין עיר. ולרב הונא נותנין קרפף לעיר וקרפף לבית כמו שנותנין לשתי עיירות שני קרפיפות ולחייא בר רב קרפף אחד לשתיהן. דלאו דוקא נקטי רבנן שתי עיירות אלא ה"ה עיר ובית אלא אגב דנקט ר' מאיר עיר נקטי רבנן נמי שתי עיירות דממה נפשך לחייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן לאו דווקא נקט שתי עיירות דה"ה עיר ובית דע"י בורגנין הולכין כדמוכח בפ' עושין פסין. ופסק ר"ת ז"ל כרב הונא דגדול היה ובר סמכא יותר מחייא בר רב דהוי זוטר מיניה טובא כדמוכח בפ' יש בערכין דף טז: שהיה רב הונא מוכיחו והנך אמוראי דלקמן קיימי כוותיה. רב אידי אמר ר' חנינא דמשני אליבא דרב הונא לאו משולשין וכו'. דלחייא בר רב יכולין להיות משולשין ממש. וכן אביי ורבא שקלי וטרי אליבא דהך שינוייא. וכן בשילהי שמעתין דא"ל רב פפא לרבא הני בני אקטיספון דמשחי תחומא מהאי גיסא דארדשיר הא קמפסקא דגלת דהוי יותר מקמ"א ושליש. משמע דאי לא הוי אלא קמ"א ושליש שפיר עבדי והיינו כרב הונא והא דאחוי ליה רבא אטמהתא דשורא דמבלעי בדגלת בע' אמה ושיריים. היינו מאקטיספון וקרפף שלה ומארדשיר וקרפף שלה דהיינו קמ"א מאטמהתא דשורא לצד ארדשיר. וכן ההיא דעושין פסין דף כא. דקאמר מתוותא דמיבלען בע' אמה היינו מעיר הסמוכם לה עם קרפף דהיינו קמ"א בין הכל. ועוד נראה לרבינו תם לדקדק דממה נפשך הכי הלכתא דנותנין לשתי עיירות שני קרפיפות דאפילו לחייא בר רב דקאמר קרפף לשתיהן הא מוקי סיפא דמתני' דקתני אם יש לזו ע' אמה ושיריים וכו' כר"מ והוי מחלוקת ואח"כ סתם וא"כ אף לדידיה הלכה כר"מ. וכן כתב ר"מ ז"ל הלכה כר"מ מדאמר ריב"ל לעיל דף מו. הלכה כדברי המיקל אפילו יחיד כנגד רבים. ועוד הביא ראיה מדמפליג רבא לעיל דף לב: בין אילן העומד תוך עיבורה בין עומד חוץ לעיבורה. מיהו אין נראה מה שפי' ר"ת ז"ל דבית חשוב כעיר לגמרי לענין זה שנותנין קרפף לזה וקרפף לזה. אע"פ שלחייא בר רב אליבא דרבנן הוי בית כעיר לגמרי לענין זה שנותנין לשני בתים בלא עיר קרפף אחד לשתיהן דאל"כ עיר שאין לה חומה במה יתחברו ליחשב כאחד אם לא ע"י דמובלע כל אחד בתוך ע' אמה ושיריים של חבירו דלא מיסתבר להצריך שיגעו זה בזה. מיהו ליתן שני קרפיפות לרב הונא בבית הסמוך לעיר כמו לשתי עיירות לא מסתבר. דלר"מ עיר דוקא דהא קרא קדריש ה"נ נראה דלרבנן עיירות דוקא. אבל לחבר בית לעיר למדוד תחום העיר מן הבית או לחבר שני בתים יחד בעיר שאין להחומה משערינן בשבעים אמה ושיריים. וניחא השתא מה שהזכיר רב ספרא קמ"א ושליש גבי שתי עיירות ורבא שהשיבו נקט ע' אמה ושיריים משום דאיירי באטמהתא דשורא לחברם יחד. ולעיל נמי בעושין פסין גבי מתוותא נקט שבעים אמה ושיריים לפי שהיו עיירות חריבות ולא היה להן דין עיר אלא דין בית. וגר' בסוכה אין עושין אותה עיבור לעיר. ולספרים דגר' שתי עיירות איכא למימר דנקט שתי עיירות דרגילין לעשות ביניהם בורגנין כדי לילך מזו לזו בשבת כשרחוקות זו מזו ואין עירוב מועיל בלא בורגנין ואשמועינן דאפילו כבורגנין לא חשיב אם אין בו ארבע אמות. גרסינן בירושלמי פיסקא א' מהו ליתן עיבור לעיבור. מילתיה דר' שמעון בן יוחי אמר נותנין. דמדרבי שמעון בן יוחי יכול אני לעשות שיהו מהלכין מצור לצידן ומטבריא לצפורי ע"י מערות וע"י בורגנין כאן להילוך וכאן לעיבור. ר' חייא אמר איתפלגין ר' חייא רבה ובר קפרא חד אמר הדין דתימא בעיר גדולה אבל בעיר קטנה לא. שלא תהא תוספת יתירה על העיקר. וחד אמר בין בעיר גדולה בין בעיר קטנה דין אלפים. ומיהו בגמרא דידן קאמר הוו אזלין מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי. וכדי שלא יחלוק גמ' דידן אירושלמי איכא למימר דברניש עיר גדולה היתה מהלך שלשה פרסי. וטפי נראה דגמרא דידן סבירא כרבי שמעון בן יוחי דהלכה כדברי המיקל בעירובין: גרסינן בנדרים דף נו: הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה. מנלן דעיבורה דמתא כמתא דמי. אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי יריחו אילימא יריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת. אלא שמע מינה בעיבורה שמע מינה:

סימן דעריכה

וכן שלשה כפרים המשולשין. אמר רב אידי אמר רבי יוחנן לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ויהא משולש ואין בין זה לזה אלא קמ"א אמה ושליש. פירוש בין כל חיצון וחיצון לאמצעי שביניהם אין יותר מקמ"א אמה ושליש עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לאמצעי. אמר ליה אלפיס אמה והא את הוא דאמרת כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא דאמר לעיל נה. אפילו יותר מאלפים. הכי השתא התם איכא בתים הכא ליכא בתים. אמר ליה רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לחיצון. אמר ליה כמה יהא מאי נפקא לך מינה כל שאילו מכניס אמצעי ביניהם ואין ביניהם אלא קמ"א ושליש. אמר ליה ואפילו ארבעת אלפים אמה אמר ליה אין. והא אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר ואם לאו מודדין לה מן הקשת. אמר ליה התם ליכא למימר מלי הכא איכא למימר מלי. פי' התם ליכא למימר מלי משום דלעומדין באמצע הקשת איירי שמודדין להם מפתח ביתם דאין אומרים כאילו ביתם נתונה במקום היתר דא"כ מפסדת לה אידך גיסא. דאין רואין כאילו הוא בשני מקומות ואפילו יש בתים הרבה בתשת שאם שבקת ליה לביתיה לצד מערב אתה יכול להשלימי מן הבחים האחרים מ"מ לכל העומדים בקשת לא אמרינן מלי דהי מינייהו מפקת וה"נ לא אמר מלי לאותן העומדים באמצעי להיות רואין אותם כאילו הן בין שני החיצונים למדוד להם משם אלפים אמה. אלא דווקא לעומדין בשנים החיצונים הוא דאמר מלי כשבאין בני החיצונה זו לילך לצד חיצונה אחרת שמודדין לכל אחת תחומה מפתח חברתה. וה"ה נמי אם בני ראש קשת זה באין לילך לצד ראש קשת האחר נותנין להן כל אויר שבין שני ראשי הקשת ומודדין להם אלפים שלהן משם ולהלן דאמר מלי אפילו איכא טובא בין שני ראשי הקשת ובלבד שלא יהא בין יתר לקשת יותר מאלפים אמה כדאמרינן הכא בין אמצעי לחיצונה. אי נמי התם ליכא למימר מלי לפי שאין האויר של היתר מחזיק כל הבתים שבקשת. וה"ה בשלשה כפרים אם היה האמצעי גדול ויתר על האויר שבין שני החיצונים לא אמר מלי: ולהך שינויא אף לבני ראשי הקשת אין נותנין להם כל האויר שביניהם דהא לא אמר מלי: לעיל דף נה. ע"ש אמר רב הונא חומת העיר שנפרצה בקמ"א ושליש:

סימן העריכה

מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יותר ולא ימדוד אלא כנגד לבו:

סימן ועריכה

היה מודד והגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למדתו. הגיע להר מבליעו וחוזר למדתו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ואם אינו יכול להבליעו בזו א"ר דוסתאי ב"ר ינאי שמעתי שמקדרין בהרים:

גמ' תנא לא פחות מפני שמרבה ולא יותר מפני שממעט. ירושלמי פסקא א' היה ממנו לנחל ע"ה אמות. תרי אמוראי חד אמר מודד בחבל של חמשים אמה וחוזר לאחוריו כ"ה אמות. וחד אמר מודד בחבל של חמשים אמה והשאר מודד בחבל של ארבע אמות. תני רב יוסף ג' חבלים הן של מגג. ושל נצרים. ושל פשתן. של מגג לפרה דתנן פרה פ"ג משנה ט כפתוה בחבל של מגג ונתנוה ע"ג מערכתה. של נצרים לסוטה דתנן סוטה פ"א משנה ו אח"כ מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה. ושל פשתים למדידה: היה מודד ובא וכו'. מדקתני חוזר למדתו מכלל דאם אינו יכול להבליעו הולך למקום שיכול להבליעו וצופה כנגד מדתו וחוזר. תנינא להא דת"ר היה מודד והגיע מדתו לגיא. אם יכול להבליעו בחבל של נ' אמה מבליעו. ואם לאו הולך למקום שיכול להבליעו ומבליעו וצופה וחוזר למדתו. ואם היה גיא מעוקם מקדר ועולה מקדר ויורד. הגיע לכותל אין אומר יקוב את הכותל אלא אומדו והולך לו. אין אומר יקוב את הכותל כלומר כעין נקיבה שיטריחו לזקוף כלונסות מכאן ומכאן ולמתוח חבל מזה לזה ולהבליעו, אלא הקילו חכמים לשער כמה היה יכול להיות מכלונס לכלונס ע"י אומד שאומד בלבו. ונראה דדוקא לענין הבלעה בכותל התירו ע"י אומד משום דיש טורח לעלות. אבל אם לא היה יכול להבליעו בחבל של חמשים וצריך לקדר לא התירו באומד כיון דאין בו טורח יותר לקדר בכותל מבגיא. ומיהו לא מיירי כשהכותל זקוף כל כך דחוט המשקולת יורד כנגדו. דאם כן לא היה צריך למדוד השיפוע בירידה ובעליה. אלא אם כן יש מישור בראש הכותל ימדוד אותו מישור. כדאמר שמואל דמודדו מדידה יפה ופרש"י דאין מדרונו ממעט התחום אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו ועולה לשפתו ומשלים מדתו והולך. ובדבר זה יש חילוק בין גיא לגדר דבגיא לא התירו אומד כיון דיכול להבליעו בחבל משפתו אל שפתו: אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו. אבל אם חוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה. פי' רש"י לא שנו שמקדרין. ובשביל שהזכיר קדור ולא הזכיר הבלעה פירשו התוספות דקאי אגיא מעוקם. וקשה למה שמואל יאמר דבריו אברייתא ויניח משנה שלימה לכן אני אומר דשמואל אמתניתין אמרה למילתיה ומה שהזכיר רש"י קדור ולא הזכיר הבלעה אע"ג דקאי אקדור ואהבלעה דמתניתין. אומר אני דמשום סיפא דמילתיה דשמואל נקט קדור ושבק הבלעה. והא דקאמר אבל חוט המשקולת יורד כנגדו מודדו מדידה יפה פירוש ואין שיפוע הירידה והעליה עולה למדת תחומה היינו דוקא לענין קדור דהקילו חכמים כיון דהשיפוע הוא פחות מארבע אמות וגם יש טורח גדול בקדרו כיון שאין משופע. אבל בהבלעה שהוא יכול להבליעו בקל בחבל של חמשים אמה משפתו אל שפתו לא הקילו חכמים: וכמה עומקו של גיא שהקילו בו להבליעו או לקדר. אמר רב יוסף אלפים אמה. אבל אם הוא יותר מודד ירידה ועליה מדידה יפה. איתיביה אביי עמוק ק' אמה ורחב נ' אמה מבליעו ואם לאו אין מבליעו. הוא דאמר כאחרים דתניא אחרים אומרים אפילו עמוק אלפים ורחב חמשים מבליעו. איכא דאמרי אמר רב יוסף אפילו יותר מאלפים. כמאן לא כתנא קמא ולא כאחרים. התם כשאין חוט המשקולת יורד כנגדו הכא כשחוט המשקולת יורד כנגדו וקאמר רב יוסף דאפילו יותר מאלפים מבליעו. אבל קדור לא שייך ביה דלא הטריחו עליו לקדר. וכי אין חוט המשקולת יורד כנגדו עד כמה. אמר אביי ארבע אמות דכיון דשיפועו מגיע עד ארבע אמות צריך להבליעו. ולא שני לן בין עמוק מאה לעמוק אלפים. דכל שיעורי חכמים כך הך למאה צריך ארבע אמות ולאלפים לא צריך אלא ארבע אמות. אע"פ שאין דומה שיפוע דבר מועט לשיפוע דבר מרובה דכיון שהגיע השיפוע לארבע אמות שהוא דבר חשוב בכל מקום צריך לקדר: הגיע להר וכו'. אמר רב הונא בריה דרב נתן אמר רבא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש. אבל במתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו. והיינו דלא ניחא תשמישתיה דאמרינן לעיל גבי כותל אומדו והולך לו. ואיכא שלשה חלוקי דינין בהר וכותל אם חוט המשקולת יורד כנגדו אינו מודד השיפוע כלל. אלא אם יש מישור בראשו מודדו מדידה יפה כמו שאמרנו בגיא. ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו ומתלקט עשרה מתוך חמש מבליע או מקדר והיינו ניחא תשמישתיה. ואם מתלקט עשרה מתוך ארבע אומדו והולך והיינו לא ניחא תשמישתיה. ובגיא לא התירו אומד אלא כשאין חוט המשקולת יורד כנגדו מקדר או מבליע וכשחוט המשקולת יורד כנגדו אם יכול להבליעו בחבל של חמשים אמה מבליעו. ואם לאו אינו מודד כלל שיפוע ירידה ועליה. אלא אם יש מישור מודדו מדידה יפה ומשלים עליו תחומו: ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. מה טעמא אמר רב הונא גזרה שמא יאמרו מדת תחומין באה לכאן: אם אין יכול להבליעו כו'. ת"ר כיצד מקדרין. תחתון כנגד לבו ועליון כנגד מרגלותיו. אמר אביי נקטינן אין מקדרין אלא בחבל של ארבע אמות:

סימן זעריכה

מתני' אין מודדין אלא מומחה פירוש בקי במדידה. זו גרסת רש"י והכי משמע בירושלמי הל' ד דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין. ורבינו חננאל ז"ל גרס אין מודדין אלא מן המומחה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שומעין למקום שריבה ריבה לא' ומיעט לאחר שומעין למרבה. ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. פירוש מומחה מלשון ומחה במדבר לד כלומר מקום שוה ומישור ופירש ר"ת כלומר דרך ישר ומכוונת כנגד העיר. שלא ילך לצדדין וימדוד לפי שנוח לו שם דליכא תמן עקוני ופשורי ואח"כ בא לו כנגד העיר וצופה ומביט כנגד מדתו. משום דאי עביד הכי זימנין דטפי שיש כנגד העיר הרים וגיאיות שיש לו לקדר או למדוד מדידה יפה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר שומעין למקום שריבה. פירש רש"י ומוציא מדה הקצרה כנגדה ואנו תולין שלא מתח החבל כל צרכו. ותניא בתוספתא פ"ד צריך למותחו בכל כחו:

סימן חעריכה

גמ' ובגמרא פריך למקום שריבה אין למקום שמיעט לא ופירש רש"י והלא בכלל מאתים מנה. וקשה לפירושו מאי פריך טובא אשמעינן דאין שומעין למקום שמיעט אלא הולכין במקום מדת הקצרה עד כנגד מדת המרובה. ולא ניחא נמי האי דמשני אף למקום שריבה דמשמע ששומעין נמי למקום שמיעט והא ליתא דאף במקום הקצר מוציא המדה כנגד המרובה. לכן נראה לפרש למקום שריבה אין למקום שמיעט לא דמשמע ליה שהולכין הכל אחר המרובה ואף במקום הקצר ומוציאין את המדה כנגד המרובה. ואמאי שמא לא טעה הממעט כי מצא דרך מדתו הר או גיא שהיה צריך לקדר או הר המתלקט עשרה מתוך חמש ומדדו מדידה יפה ולא נתלה בטעות. ומשני אימא אף למקום שריבה תולין להקל ולא נאמר שטעה להאריך. וכל שכן שתולין למקום שממעט להחמיר ומניח את הציון באלכסון ממקום שריבה למקום שמיעט. ריבה לאחד ומיעט לאחר היינו קמייתא. הכי קאמר ריבה אחד ומיעט אחר שומעין לזה שריבה. ומיירי שבצד אחד ממש מדדו שניהם. ולא כמו רישא דאיירי בשתי מקומות מרוח אחת. אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה. ומיירי שמדדו שניהם במקום אחד. ואם הרחיק אחד ציון שלו יותר מן הראשון כמדת העיר ואלכסונה לא נאמר שני הוא שטעה אלא נאמר הראשון בשעה שמדד היתה העיר קטנה ולא היו בה כי אם בתים מועטין בקרן מערבית דרומית ואח"כ נתוספו על העיר דיורין ונעשית גדולה ומדד מקרן מזרחית צפונית אלפים אמה נמצא שנתרבית מדתו כמדת העיר שנתוספה אלכסונה: ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין כו'. אבל קטן לא מהימן כדתנן בפרק שני דכתובות דף כח. אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת. משמע דוקא כשהוא מעיד כשהוא גדול מה שראה בקטנותו אבל בעודו קטן לא מהימן. והא דקאמרינן עלה בגמרא והוא שיש גדול עמו. לא אכולהו קאי דהא חשיב התם לענין תחום שבת ובהא אפילו גדול לחודיה מהימן דאפילו עבד ואפילו שפחה מהימנו כדתנן הכא. ועל כרחך לא קאי נמי אהא דקתני התם ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר וטובל ואוכל בתרומה דהא מוקי לה התם בתרומה דרבנן ובהא גדול לחודיה מהימן כיון דאין מעלין מתרומה דרבנן ליוחסין:

סימן טעריכה

מתני' עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין אתכולה. של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא א"כ עשו לה שיור כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים דיורין דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר שלש חצירות של שני בתים. פירש רש"י דלאו דוקא של רבים ונעשית של יחיד מהני לה שיור אלא הוא הדין של רבים והרי היא של רבים. אלא רבותא אשמועינן אע"ג שנעשית של יחיד בעי שיור. וכן מוכח בגמ' דקאמר ר' זירא עירב למתא דבי ר' חייא ולא שבק לה שיור משום דסבר דשל יחיד ונעשית של רבים הואי. אלמא השתא של רבים הואי ואביי דהקפיד משום דקסבר דמעיקרא נמי עיר של רבים הואי ומשום דלא שבק לה שיור הקפיד אבל אי שבק לה שיור לא הוה קפיד אע"ג דלדידיה עיר של רבים והרי היא של רבים הואי. וכן משמע נמי מרבה בר אבוה דעריב למחוזא ושביק לה שיור. ובימי רבה בר אבוה מסתמא של רבים הואי דהא אפילו בימי עולא שהיה חבירו של רב נחמן היתה של רבים כדאמר לעיל בפ"ק דף ו: אמר עולא הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים וכל שכן בימי רבה בר אבוה שהיה רבו של רב נחמן. ומה שפירש רש"י גבי הנהו בני קקונאי דף ס. דעיר של רבים ונעשית של יחיד הואי ובעי שיור. לאו לאפוקי של רבים והיא של רבים אלא לאפוקי של יחיד ונעשית של רבים: ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה. עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. ואין מערבין אותה לחצאין. אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו. ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה. מאן תנא דמיערבא רה"ר. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ר' יהודה היא. דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים משני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. אמרו לו אין מערבין רה"ר בכך: אמר מר אין מערבין אותה לחצאין אמר רב פפא לא שנו אלא לארכה אבל לרחבה מערבין. ואיכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא דלאורכה הוא דאין מערבין הא לרחבה מערבין אלא אפילו לרחבה נמי אין מערבין. ורב אלפס ז"ל לא הביא הני תרי לישני דרב פפא. משום דסבירא ליה כלישנא בתרא לחומרא. ולא מסתבר כלל למיזל לחומרא בתרי לישני לענין עירובין וכן כתב ר"מ ז"ל ונראה כלישנא קמא דבשל סופרים אפילו בעלמא הלך אחר המיקל וכל שכן בעירוב שאין לו עיקר מן התורה שהלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד דמסתבר דאיכא דאמרי הוי כטפל לגבי העיקר. ואין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי בפ"ע. מ"ש לחצאין דלא דאסרי אהדדי. מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי. פירש רש"י כיון דמעיקרא של יחיד הואי והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא לחי או קורה למבוי לא מהני. משמע מתוך דבריו דאפילו לחי מפסיק בינו ובין רה"ר כיון שהורגלו לערב יחד הויא כמו מבוי אחד ואין מפסיק לחי לחצי מבוי. וקשה מהא דאמר בפ"ק דף יד: עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי. וצריך לומר דהתם מיירי שאין חצר פתוח למבוי מן הלחי ולחוץ. אבל אם היה חצר פתוח ועשו לחי לפנים מן החצר אסורין להשתמש במבוי כי היכי דאסורין להשתמש הכא במבוי מבוי בפני עצמו אף על פי שעשו לחי. אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן בירושלמי דפירקין פיסקא ה אמר ר' אסי הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתם באמצע המבוי אלו אסורים ואלו מותרין. נתנו אלו ואלו אלו ואלו אסורים. והשתא ניחא הכל דהא דאמר יש לו חצי מבוי מיירי שלא נתנו החיצונים קורה וכיון שאין החיצונים יכולין לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימים. אבל כשנתנו גם החיצונים אסורין גם הפנימים אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ולא עירבו יחד. דכיון דהורגלו לערב יחד כל המבוי אי אפשר ליחלק להשתמש אלו בחצי המבוי ואלו בחצי המבוי. וה"נ כיון שהורגלו בני העיר לערב יחד אסרי אהדדי דהוי כמו נתנו אלו ואלו שהרי העיר מתוקנת משני ראשיה ואין לחי וקורה מועלת לחלקם זה מזה ונראה לי דדוקא בלחי וקורה הוא דאין מועיל לחלקם זה מזה אבל בצ"ה או משהו מכאן ומשהו מכאן נחלקין זה מזה. וכן כתבו התוספות על ההיא דלרחבה מערבין וצריך שיהא ביניהם צורת הפתח או משהו מכאן ומשהו מכאן שלא יהא כל א' נפרץ במלואו למקום האסור לו וכן כתבו על שיור של עיר של רבים. וכן כתב ר"מ ז"ל דיכול לחלק מבוי לחצאין בצורת הפתח או בשני לחיים דבהכי חשיב כסתום ומובדל בין הדיורין שחוצה להן. שהרי אפילו חצר אחת אם רוצים לחלקו באמצעיתו בשני פסין של שני משהויין משהו לכאן ומשהו לכאן או בפס ארבעה יכולין לחלקו ויערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כיון דאין בין פס לפס יותר מעשר. ואם יש יותר מעשר יכולין לחלקו בצ"ה דמהני ביתר מי'. והכי נמי יכול לעשות במבוי דהשתא לא אסרי דיורין שחוץ לתיקון עליהן. והא דפריך הכא מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו כשראשי המבוי מתוקניס בלחי או קורה דקתני בברייתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן קירה מכאן וקורה מכאן וכו' עד אין מערבין אותה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי אלמא דבתיקון לחי או קורה איירי אבל בשני פסין כשאין ביניהם יותר מעשר או בפס ארבעה והפירצה בעשר או בצ"ה אפילו ביותר מעשר מהני בכל דוכתא: הכא במאי עסקינן דעבוד מחיצה דקה גבוה עשרה טפחים. ר"ח ז"ל פי' איצטבא ורש"י פי' פתח נמוך בכל מבוי ומבוי. וכי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה דקה לפתחו אינו אוסר על בני מבוי:

סימן יעריכה

רבי זירא עירב לכולא מתא דבי ר' חייא ולא שביק לה שיור. אמר ליה אביי מאי טעמא עביד מר הכי. א"ל דאמרי לי הני סבי דידה דר' חייא בר אשי הוה מערב לכולה. ואמינא שמע מינה עיר של יחיד ונעשית של רבים הואי. אמר ליה לדידי אמרו לי הני סבי דידה אשפה הואי התם מחד גיסא השתא דאישתקילא אשפה הוה ליה כשני פתחים ואסור. אמר ליה לאו אדעתאי. אמר רב נחמן אמר רב סולם מכאן ופתח מכאן תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו ולא בעי שיור. שמע מינה דכל היכא דאיכא שני פתחים לא מערבי ליה עד דעבדי ליה שיור. וטעמא דשיור כדי שיכירו כי העירוב הוא שהתיר הטלטול לפיכך אסור השיור להוכיח על העירוב כלומר השיור אסור לערב עם העיר משום היכירא. אבל לעצמן יכולים לערב בני השיור כדאמר בשמעתין בעיר חדשה כי היכי דהיא הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לדידה. וכן אמר דרבה בר אבוה מערב לה לכולא מחוזא ערסייתא ערסייתא משום פירא דבי תורי וכל חד הוי שיור לחבריה. והא דאמר סולם תורת פתח עליו היינו בכותל שבין שתי חצירות רצו מערבין שנים לא רצו מערבין אחד. ואנשי חצר ואנשי מרפסת שלא עירבו זה עם זה אינן אוסרין זה על זה. אמר רב יהודה כותל שרצפו בסולמות אפילו ביותר מעשר תורת מחיצה עליו:

סימן יאעריכה

הנהו בני קקונאי דאתו לקמיה דרב יוסף אמרו ליה הב לן גברא דמיערב לן מאתין. אמר ליה לאביי זיל ערוב להו וחזי דלא קא מצווחת עלה בבי מדרשא. אזל חזינהו להנהו בתי דפתיחי לנהרא אמר הני ודאי ליהוו שיור למתא. הדר אמר אין מערבין את כולה תנן מכלל דאי בעי לערובי מצי מערבי והני לא מצי לערובי אלא ליפתח להו כוי למתא דאי בעי לערובי דרך חלונות מצו מערבי. הדר אמר לא בעי כוי דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולה מחוזא ערסייתא ערסייתא משום פירא דבי תורי וכל חד הוי שיור לחבריה אף על גב דאי בעי לערובי בהדי הדדי לא מצי מערבי. הדר אמר להו לא דמי להתם דהתם אי בעו לערובי דרך גגות וקרפיפות מצו מערבי הכא לא מצו מערבי כלל הילכך בעינן כוי. הדר אמר כוי נמי לא בעי דההוא בי תיבנא דהוה ליה למר בפומבדיתא והוה שיור לכולא מתא אמר היינו דאמר לי רב יוסף חזי דלא קמצווחת עלה בבי מדרשא: עיר חדשה היתה ביהודה. איבעיא להו חדשה מהו מאי חדשה אילימא חדשה ממש כי היכי דהויא היא שיור לגדולה גדולה נמי הוי שיור לדידה אלא כעין חדשה פירוש עיר של רבים שנתמעטה ועמדה על חמשים דיורין כעיר חדשה צריכה שיור או לא. רב יהודה ורב הונא חד אמר צריכה שיור וחד אמר אינה צריכה שיור. והלכתא לקולא: ר' שמעון אומר ג' חצירות. אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כרבי שמעון. ר' יצחק אמר אפילו בית אחד וחצר אחת. חצר אחת סלקא דעתך. אלא בית אחד בחצר אחת אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרבי יצחק גמרא או סברא. אמר ליה מאי נפקא לך מיניה אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא. פסק רב אלפס והלכתא כרבי יצחק. ותימה היאך יחלוק אמורא על תנאי דמתני' דמר מצריך חמשים דיורין ומר מצריך ג' חצירות ונראה לי שרב אלפס סובר דרבי יצחק הוא תנא וברייתא היא והלכה כדברי המיקל בעירוב. וסמך אההיא דאביי דלעיל דבי תיבנא לחודיה הוי שיור:

מתני' מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב. במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח. אם יש ממנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו. לעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו. פי' לדין ביתו. והוא הדין נמי אם היה בתוך תחום ביתו אסור לדין ביתו אלא אגב דנקט ברישא ולעירובו יותר מכאן תני נמי בסיפא ולביתו יותר מכאן:

סימן יבעריכה

הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום. נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד:

גמ' חוץ לתחום סלקא דעתך אימא חוץ לעיבורה של עיר: מה שנשכר הוא מפסיד. כיצד כגון שנתנו למזרח העיר לסוף אלף אמה נמצא מהלך לצד מזרח שלשת אלפים והרי נשכר אלף אמה ואינו מהלך לרוח מערב אלא אלף אמה. נמצא אלף אמה שנשכר ברוח מזרח מפסיד לרוח מערב. ואקשינן מה שנשכר ברוח מזרח הוא מפסיד ותו לא כלומר אבל העיר כולה כד' אמות הויא לה והתניא הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום. נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפילו אמה משתכר אותה אמה ומפסיד את העיר כולה לפי שמדת העיר כלה לה במדת התחום. אמר רבה בר רב הונא לא קשיא כאן שכלתה מדתו בחצי העיר אז מפסיד חצי העיר שחוץ אלפים מעירובו. כאן שכלתה מדתו בסוף העיר. מתני' דקתני מה שנשכר הוא מפסיד בתחומין בלבד אבל בעיר לא הפסיד כלום כשכלתה מדת אלפים של תחומו בסוף העיר דאמר רב אידי אריב"ל היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. בסוף העיר נעשית כל העיר כולה כארבע אמות ומשלימין לו השאר. וכולהו רבוותא פסקי דהכי הלכתא. ואע"ג דאמר רב אידי אין אלו אלא דברי נביאות. לא איכפת לן בהכי דהא רבא דייק ממתני' ואמר תרוייהו תנינהו אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה. ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. טעמא מאי. לאו משום דאנשי עיר גדולה כלתה מדתן בסוף עיר קטנה ולפיכך הן מהלכין את כולה והויא להו כד' אמות. ואנשי עיר קטנה כלתה מדתן בחצי עיר גדולה ולפיכך אין מהלכין את כולה:

סימן יגעריכה

אמר רב יוסף אמר רבה בר אבוה אמר רב הונא עיר היושבת על שפת הנחל אם יש לפניה דקה ארבע אמות מודדין לה משפת הנחל. ואם לאו אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. פרש"י שפת הנחל עמוק אם יש לפניה דקה מחיצה ארבע אמות גובה על פני כל העיר כולה על שפת הנחל מודדין לה משפת הנחל שהיא כלה שם כשאר כל עיירות. ואם לאו כיון דבעיתא תשמישתא לא הוי ישוב קבוע והוי כיושבי צריפין ואין מודדין להם לכל אחד אלא מפתח ביתו:

מתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. כיצד מי שהיה בעיר קטנה ונתן עירובו בעיר גדולה או בעיר גדולה ונתן עירובו בעיר קטנה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אמר ר' עקיבא אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אמר להן רבי עקיבא אי אתם מודים לי בנותן את עירובו במערה שאין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. אמרו לו אימתי בזמן שאין שם דיורין אבל יש שם דיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים. נמצא קל תוכה מעל גבה. ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה. ולית דחש לה לדרבי עקיבא אלא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה:

גמ' ת"ר שבת בעיר אפילו היא גדולה כאנטוכיא שבת במערה אפילו היא כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. רב אלפס ז"ל לא הביא פלוגתא דשמואל ורבי אלעזר בנותן את עירובו בעיר חריבה משום דסבר דהלכה כר' אלעזר דמיקל ואין חילוק בין שובת לנותן את עירובו אע"ג דגמרא מייתי סייעתא לשמואל הא דחי לה רבי אלעזר: