רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/עירובין/פרק ח

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כיצד משתתפין בתחומין. מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר. משחשכה אסור שאין מערבין משתחשך:

גמ' אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה. מאי קא משמע לן תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. מהו דתימא אורחא דמילתא קתני. קא משמע לן לדבר מצוה דוקא:

סימן ב

אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו בדליתיה לאבוה במתא. אבל איתיה לאבוה במתא כבר ארבע וכבר חמש אין. טפי לא: ת"ר מערב אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן. אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו רעבים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן. נראה דרבי יוחנן דאמר בפרק קמא דבבא מציעא דף יב: לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ואין סמוך על שולחן אביו זהו גדול גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. מודה הכא דקטן אפילו אין סמוך על שולחן אביו יש לו דין קטן וגדול אפילו סמוך על שולחך אביו יש לו דין גדול. דטעמא דקטנים משום לחנכן במצות כדאמר נזיר דף כט. האיש מדיר את בנו בנזיר לחנכו במצות והכא נמי איכא חנוך דאין מערבין אלא לדבר מצוה: וכולן שעירבו ועירב רבן עלייהו יוצאין בשל רבן. חוץ מן האשה והדומה לה שיכולין למחות. וכיון שעירבו אין לך מיחוי גדול מזה:

סימן ג

מתני' וכמה שיעורו. מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד. מזונו לחול ולא לשבת דברי ר"מ. ר' יהודה אומר מזונו לשבת ולא לחול. וזה וזה מכוונים להקל. ר' יוחנן בן ברוקה אומר ככר בפונדיון מארבע סאין לסלע. ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב. חציה לבית המנוגע. וחצי חציה לפסול את הגויה:

גמ' תניא קרובין דבריהם להיות שוין. דבריהם דמאן אי ר' יוחנן בן ברוקה ור"ש. ר' יוחנן בן ברוקא אומר ד' סעודות לקב ר"ש אומר ט' סעודות לקב. אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנוני. אכתי למר תמני ולמר תשע. היינו דקאמר קרובים דבריהם להיות שוין. הלכך כדהויין תמני סעודתא לקב והקב יש בו ארבע מאות זוז במשקל אלקירואין הויין שתי סעודות מאה זוז לכל סעודה חמשים זוז קמח דאינון חמשה ושבעים במשקל ספרד. מדהביא רב אלפס ז"ל כל זה משמע דהלכה כהני תנאי. ובגמרא משמע דמשערין באכילת אדם בינוני מדקאמר וכמה מזון שתי סעודות אמר רב יהודה תרתי ריפתא איכרייתא וכו' ומדקאמר רב יוסף אנא נמי כרבי מאיר סבירא לי מיהו צריכים לידע כמה היא סעודה בינונית של כל אדם. דלעיל בפרק בכל מערבין דף ל: אמר דר"מ ורבי יהודה קיימי אזקן וחולה. ורעבתן בטלה דעתו ומשערינן ליה בסעודה בינונית של כל אדם: תנו רבנן ראשית עריסותיכם כדי עיסותיכם וכמה עיסותיכם כדי עיסת מדבר. וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו שבעת רביעים קמח ועוד חייבין בחלה. שהן שש של ירושלמי שהן חמש של צפורי. מכאן אמרו האוכל כמידה זו ה"ז ברוך ומבורך. יתר מכן הרי זה רעבתן. פחות מכן הרי זה מקולקל במעיו:

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. פחות מכן לחצר. חוליית הבור והסלע גבוהים עשרה טפחים למרפסת. פחות מכן לחצר. במה דברים אמורים בסמוכה. אבל במופלגת אפילו גבוה י' טפחים לחצר. ואיזהו סמוכה. כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים:

גמ' פשיטא לזה בפתח ולזה בפתח היינו חלון שבין שתי חצירות. לזה בזריקה ולזה בזריקה היינו כותל שבין שתי חצירות. לזה בשלשול ולזה בשלשול היינו חריץ שבין שתי חצירות. לזה בפתח ולזה בזריקה היינו דרבה בר רב הונא אמר רב נחמן. לזה בפתח ולזה בשלשול היינו דרב שיזבי אמר רב נחמן. לזה בשלשול ולזה בזריקה מאי. אמר רב שתיהם אסורין. ושמואל אמר נותנין אותו לזה שבשלשול. והלכתא כרב דקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דרב הונא ושאר אמוראי שקלי וטרי לתרוצי מתניתין אליבא דרב: אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין שתי חצירות מופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה זה מוציא זיז כל שהוא וממלא וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא ורב יהודה דידיה אמר אפילו קניא. אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא. דאי דרב הא אמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב ב' בתים ושלש חורבות ביניהם זה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה וזה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה ואמצעית שניהם אסורים בה. ומוקי לה דעבידא כחצובה כזה ואמצעית נוגעת בשני הבתים ותשמיש בני שני הבתים שוין בה פירש רש"י שאין לחורבות בעלים אלא בעלי בתים הללו. משמע דסבירא ליה דאם יש להם בעלים אוסרין אותן הבעלים על בעלי הבתים אע"פ שאין לבעלים דיורין בחורבה. וקשה דהא קיימא לן כרבי יהודה לעיל דף עב: דאמר בית התבן אין אוסר. ולקמן בפירקין דף פו. נמי פסקינן כרבי שמעון דאמר דירה בלא בעלים לא שמה דירה. ונראה דרש"י סובר דנהי דאין אוסרת את החצר ואת המבוי שהיא פתוחה להם בתוכה מיהא אסור לטלטל. וכן פירש לעיל בהדיא בסוף פרק הדר דף עד. דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה. ופי' רש"י ורשות אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי לא נשתתפה שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בית התבן אין אוסר דאין אוסר אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא ומקום לינה. וקשה לר"י לעשות דירה בלא בעלים דירה לחצאין לאסור טלטול לתוכה ולא לאסור על הבתים ועל החצר שהיא פתוחה להם. הלכך נראה דאין אוסרת כלום והא דאמר בסוף הדר דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה מיירי בחורבה הפתוחה לבית. וא"ת א"כ יאסור הבית על המבוי. ועוד דל חורבה מהכא לישתרי בלחי וקורה משום בית. יש לומר כגון שאותו הבית פתוח נמי לחצר אחרת ואינו רגיל במבוי זה וחורבה דהכא אפילו אית לה בעלים אינה אוסרת על שני הבתים להשתמש בהן כיון דלא דיירי בהו. ומיהו אמצעית דשניהם משתמשין בה אסרי אהדדי. מידי דהוה אשני בתים של אחרים שאם דרים בהן אוסרין זה על זה אע"ג דלאו דידהו נינהו. והלכתא כרב דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר:

סימן ד

איתמר שני בתים בשני צידי רשות הרבים רב אמר אסור לזרוק מזה לזה. ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה. ומוקי לה כגון דמדלאי חד ומתתאי חד דלמא מיגנדר ואתי לאתויי והלכתא כרב. אם היו שניהם שוין מותר לזרוק אם שניהם שלו או שעירבו:

סימן ה

מתני' הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב. והדר שם אוסר עליו. ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעה"ב אינו אוסר עליו:

סימן ו

גמ' אמר רב יהודה אמר רב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל גבי השולחן סומכין עליו משום עירוב. ואמרי לה משום שיתוף. אמר רבה ולא פליגי כאן שמסובין בבית כאן שמסובין בחצר. דתניא עירובי חצירות בבית שבחצר. ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי. פירש רש"י כל שכן אם הניח השיתוף בבית דעדיף טפי וכן משמע בירושלמי דבפרק הדר פיסקא ח' דגרסי' התם עירוב צריך בית. שיתוף מהו שיהא צריך בית. מילתא דשמואל שיתוף צריך בית. ומסיק רבי אבהו בשם ר' יוחנן שיתוף בין אויר חצר בין אויר מבוי: רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד וכו'. ה"ד תפיסת יד. אמר ר' חנינא כגון חצר של בן בוניוס. פירוש בן בוניוס היה עשיר וכל בית שהיה בחצירו היה לו בה סחורה ומיני פרקמטיא: רבה בר חייא אמר אפילו יתד של מחרישה. אמר רב נחמן הני דבי שמואל תנו דבר הניטל בשבת אוסר ושאין ניטל בשבת אינו אוסר. תניא נמי הכי יש לו טבל ועששית וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר:

מתני' המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר"מ. רבי יהודה אומר אחד נכרי ואחד ישראל אינו אוסר. ר' יוסי אומר נכרי אוסר וישראל אינו אוסר. שאין דרך ישראל לבא בשבת. רבי שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו:

גמ' אמר רב הלכה כרבי שמעון ודקוא אצל בתו אבל אצל בנו לא. כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול. נבח בך גורייתא פוק. אם חזר לביתו בשבת י"א שאוסר ומביאין ראיה מנכרי דכי ליתיה לא אסר וכי איתיה אסר. ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר. ולי נראה כיון דרבי שמעון לא שרי אלא משום דמסיע מלבו ובודאי לא יחזור ה"ל שבת שהותר ושוב לא תיאסר. ולא דמי לנכרי שהיה עתיד לבא בשבת. ומבטל רשות כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי בודאי לא הסיע מלבו. וכן מצאתי משם הראב"ד ז"ל. ונראה דהלכה כרבי יהודה דנכרי אין אוסר כי ליתיה דאמר שמואל. הלכה כרבי יהודה כל מקום ששנה בעירובין. וריב"ל אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב. ואע"ג דקיימא לן ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי האי כללא הוא והיכא דאשכחן אמורא דפריט בהדיא הלכה כר' יהודה מקיימין כללא בשאר פלוגתייהו:

סימן ז

מתני' בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא א"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים. בין מלמטה בין מתוך אוגנו. אמר ר"ש בן גמליאל בית שמאי אומרים מלמטה. וב"ה אומרים מלמעלה. אמר רבי יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם:

גמ' אמר רב הונא למטה למטה ממש. למעלה למעלה ממש. וזה וזה בבור. ורב יהודה אמר למטה למטה מן המים. כלומר תשעה טפחים ונראים ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. למעלה למעלה מן המים. וצריך לשקוע מחיצת הקנים בתוך המים טפח שלא יהא זה דולה מרשות זה לרשות זה ולא יהא זה דולה מרשות זה לזה. וסוגיין כרב יהודה. אלא הא דאמר רב יהודה קורה ארבעה מתרת בחורבה פירש רש"י דרב יהודה סבר כר' ישמעאל בר' יוסי דאמר סוכה טז. מחיצה תלויה מתרת בכל מקום ולית הלכתא כוותיה. ולא נהירא דהא רבי ישמעאל בר' יוסי לא התיר אלא במבוי אבל ברה"ר לא והכא שרי אפילו בחורבה הפרוצה לרשות הרבים. ועוד דקורה רחבה ד' לאו טעמא משום מחיצה תלויה דליכא הכא משום מחיצות כלל אלא משום פי תקרה ובפי תקרה לא אשכחן תנא דפליג. ועיד דהא רב אית ליה פי תקרה לקמן בפרק כל גגות דף צ: גבי אכסדרה בבקעה ולית ליה דרבי ישמעאל בר רבי יוסי דהא איהו קאמר בשמעתין דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים. אלא ודאי הלכה כרב יהודה דאמר פי תקרה יורד וסותם. קורה ארבעה פי' רש"י דלהכי נקט ארבעה דאי אמרת חודיו יורדין וסותמין יש בין חלל המחיצות ארבעה דמחיצה העשויה לחלל פחות מארבעה לאו מחיצה. משמע דכי אין בה ארבעה נמי אמרינן פי תקרה יורד וסותם מרוח אחת אם היו שאר הרוחות מוקפות מחיצה. מדפי' דלא נקט רחבה ארבעה אלא משום שיהא בחלל המחיצות ד' הא אם לא היו צריכים לחלל המחיצות כגון שהיו שאר הרוחות מוקפות מחיצה אמר פי תקרה יורד וסותם אע"ג דאינה רחבה ד'. ואי אפשר לומר כן שהרי הוא עצמו פירש קורה מתרת במים בבור שבין שתי חצירות והקורה נתונה על רוחבה באמצע למעלה ואם איתא דאמר פי תקרה בפחות מד' למה לי קורה ד' כיון דחצירות מוקפות מחיצה ולא בעי אלא להפסיק. וכן בפ"ק דף ח: גבי קורת מבוי דאמר קורה משום היכר אמאי לא הוי מחיצה משום דפי תקרה יורד וסותם. ואמאי בעינן נמי ארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו. ולמעלה מעשרים נמי אמאי ימעט. ואפילו למ"ד בפ"ק שם קורה משום מחיצה אית ליה נמי שפיר דלא אמר פי תקרה יורד וסותם לשוייה מחיצה מן התורה אלא בקורה רחבה ד' אלא הכי פי' עשאוה חכמים כמחיצה כי ע"י היכר בלא שום מחיצה לא היו מתירין חכמים את המבוי אלא כמו מחיצה דפי תקרה דהויא דאורייתא ברוחב ארבעה עשאו לקורה טפח מדרבנן להתיר מבוי על ידו. והשתא לא הוי פירוש קורה משום מחיצה כמו לחי משום מחיצה. דלחי הוי מחיצה דאורייתא כדמוכח בפרק קמא דף יב: דאמר הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב. ועוד דמסתבר דקיימא לן דקורה משום היכר דהא רבא דהוא בתראה וקיימא לן כוותיה לגבי אביי סבר בפ"ק דקורה משום היכר. ואע"ג דקיימא לן כאביי דאמר לחי משום מחיצה ולא כרבא דאמר משום היכר. ולפיכך פסקו כל רבותינו חוץ מרבינו תם כאביי בלחי העומד מאליו וטעמא דאביי משום דאזיל לטעמיה דאית ליה לחי משום מחיצה. מכל מקום בקורה דכולהו אמוראי סברי דקורה משום היכר כרבא בהא הלכתא כרבא. וקי"ל כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם אפילו כי ליכא שם ג' מחיצות דהלכתא כרב באיסורי. אלמא בקורה טפח לא יאמר פי תקרה יורד וסותם. וכן מוכח בפרק קמא דשבת דף ט. גבי איסקופה דקאמר כגון שקירה בשתי קורות ואין בזו ד' ואין בזו ד' ואין בין זו לזו שלשה: ואמר רב נחמן קורה ארבעה מתרת במים. והא קאזיל דלי להך גיסא דקורה ומייתי. קים להו לרבנן דאין דלי מהלך יותר מארבעה. סוף סוף תחת קורה מיהא עריבי מיא וקאזיל ומייתי מביני וביני אלא קל הוא שהקילו חכמים במים. כדרב טבלא דבעא מיניה רב טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה. אמר ליה אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים. פרש"י וליתא לדרב יהודה אלא כרב הונא קיימא לן דבית הלל למעלה ממש אמר. ועל זה סומכין העולם שעושין בתי כסאות על המים ואין המחיצות מגיעות למים. ואע"ג דאמרינן לקמן בפירקין דף פז: גזוזטרא שהיא למעלה מן המים ועשו לה מחיצה עשרה טפחים לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. הלכה כאיכא דאמרי דמסיק לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור אלא אפילו לשפוך נמי שרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ומיהו מחיצה שאינה עשויה לשם המים אלא לשם צניעות בית הכסא לא מהניא דמחיצה לשם מים בעינן. דלא קיימא לן כרבי יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מהכותל שביניהם. ואע"פ דגבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים פרש"י אלא א"כ עשו לה מחיצה כל סביבה או סביב הנקב ד' על ד' החקוק באמצעיתה בין מלמעלה על הגזוזטרא בין מלמטה מחובר להגזוטרא אלמא מהני סביב הגזוזטרא אע"פ שאותה המחיצה אין עשויה לשם המים. איכא למימר אף על פי דבעינן הכא זה וזה בבור היינו משום דלמעלה לא הוי היכר דנעשית בשביל המים אבל בגזוזטרא אפילו למעלה הוי היכר שעשויה כדי למלאות הימנו. דבענין אחר לא היה צריך מחיצה אלא כדי להתיר לדלות ממנו בשבת. אבל בבית הכסא צריך מחיצה לצניעות הלכך צריך לעשות מחיצה למטה מחובר לבית הכסא לשם המים והיינו לשיטת רש"י דפירש דלא קי"ל כרב יהודה. מיהו תימה על מה שפי' רש"י דסוגיא דשמעתין דלא כרב יהודה דהא רב ורבי חייא וברייתא דיעקב קרחינאה כוותיה קיימי. וגם צריך לומר דרב יהודה דאמר קורה ארבעה מתרת בחורבה לית ליה דרב נחמן דאמר מתרת במים משום דעריבי מיא. ולכאורה נראה דאדרבה רב נחמן לא שרי אלא במים דליכא אלא בקיעת דגים אבל בחורבה לא. הלכך נראה לפרש קל הוא שהקילו חכמים במים בקורה ד' דמותר בלא שיקוע משום דפי תקרה יורד וסותם חשיב טפי אבל במחיצה תלויה קיימא לן כרב יהודה דבעי שיקוע. ור"ח ז"ל פירש דקיימא לן כרב יהודה דסוגיא דשמעתין כותיה. וזה לשונו. רב יהודה חייש שלא יהא מוליך מחצי הבור שהוא רשות חבירו וכן זה משל זה. לפיכך מצריך שיהו ראשי הקנים בולטין למעלה מן המים טפח או חוצצים ראשי הקנים במים טפח למנוע הדלי מלילך ולחצוב המים מרשות חבירו. אלא הא דאמר רב יהודה קורה ארבעה מתרת בחורבה ורב נחמן אמר קורה ארבעה מתרת במים הא קאזיל דלי ומייתי מיא לאידך גיסא דבור. ומשני קים להו לרבנן דאין דלי מהלך תותי קורה חוץ לארבעה טפחים. תותי קורה מיהא עריבי מיא וקחציב דלי מיא דביני וביני. קל הוא שהקילו חכמים במים דאין מחיצה תלויה מתרת אלא במים אע"פ שאין מגעת עד הקרקע רק שיהו הקנים שקועים טפח בבור שלא יכנס הדלי בהדיא לחלק חבירו. הכא נמי כיון דלא אזיל דלי טפי מד' טפחים ואע"ג דעריבי מיא תותי קורה לא חיישינן. וקי"ל כרב יהודה דסיגיא דשמעתין כוותיה וכן פסק רב אלפס ז"ל כיון דסוגיא כרב יהודה. והראב"ד והר"ז הלוי ז"ל פירשו על דרך רש"י. ואני אומר לרבינו חננאל ורב אלפס בתי כסאות סגי להו במחיצה תלויה ממש. דדוקא בבור שבין שתי חצירות מצריך רב יהודה שיקוע ראשי הקנים בבור שלא ילך הדלי להדיא לרשות חבירו לשאוב מים. אבל בבית הכסא מודים דלא בעיא שיקוע. דעדיף בית הכסא מקורה ארבעה שמתרת במים:

סימן ח

מתני' אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה בכניסה ויציאה. אמר ר' יהודה מעשה באמה של אובל שהיו ממלאין ממנה בשבת ע"פ זקנים. אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור:

גמ' ת"ר עשו לה מחיצה בכניסה ולא עשו לה ביציאה ביציאה ולא עשו לה בכניסה אין ממלאין ממנה. אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה בכניסה ויציאה רבי יהודה אומר מעשה באמה שהיתה מביאה המים מאבל לצפורי והיו ממלאין ממנה על פי זקנים. אמרו לו משם ראיה שמא אין בעומקה עשרה ורחבה ארבעה. פירש מחיצה זו של אמת המים צריכה להיות משוקעת במים כדי שתחלק בין המים שברה"י ובין המים שברשות הרבים כמו מחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלק בין רשותו לרשות חבירו: תנו רבנן אמת המים שעוברת בין החלונות פחות מג' משלשל דלי וממלא. שלשה אין משלשל דלי וממלא. ורשב"ג אומר פחות מד' משלשל דלי וממלא. ארבעה אין משלשל דלי. וממלא. במאי עסקי' אילימא באמת המים גופה. אלא הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. אלא באגפיה ולהחליף. הא כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו התם רשויות דאורייתא והכא רשויות דרבנן. והא ר' יוחנן ברשויות דרבנן נמי קאמר דתנן כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות. אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין והוינן בה אין בה ארבעה מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפילו כמלוא נימא ורבי יוחנן אומר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין אבל לחלופי מחצר לחצר דרך הכותל לא. אלמא אית ליה לרבי יוחנן דאפילו ברשויות דרבנן אסור להחליף. ההוא זעירי אמרה. ולזעירי תקשה לך מתני'. זעירי מוקי לה באמת המים גופה ודרב דימי תנאי היא. ותיהוי כי חורי כרמלית. אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין דאמרי תרוייהו אין חורין לכרמלית. רבינא אומר אפילו תימא יש חורין לכרמלית התם בסמוכה הכא במופלגת. נראה דהלכה כאביי בר אבין ורב חיננא בר אבין דאמרי אין חורין לכרמלית. אע"ג דרבינא דהוא בתראה קאמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית איהו לא פליג בהדיא עלייהו אלא קאמר דאפילו יש חורין לכרמלית אית לן שינויא אחרינא. רב אשי אמר כגון דעביד ליה ניפקי אפומייהו ואזדו רבנן לטעמייהו ורשב"ג לטעמיה. רב אלפס ז"ל כתב לעיל בפרק חלון סימן א' הא דאמר ובלבד שלא יחליפו אוקימנא בפ' כיצד משתתפין ברשויות דאורייתא כגון ברה"י וברשות הרבים. אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה מותר לכתף עליו ולהחליף. והר"ז הלוי ז"ל כתב דאשינויא דרב אשי דהוא בתראה סמכינן ולא צריכין לשינויא דחיקא דלעיל לפלוגי דרב דימי אדזעירי ולחלק בין רשויות דאורייתא לרשויות דרבנן. ואדרבה ברשויות דרבנן אשכחן דמחמרי' טפי בהאי ענינא כדאמר לעיל דף עז. ברשויות דרבנן עבדו רבנן חזוק טפי משל תורה. וכן רבי יוחנן אומר אלו מעלין מכאן ואוכלין וכו'. אבל להחליף מחצר זו לחצר זו אסור. ועוד הביא ראיה מפרק המוצא תפילין דף קא: גבי הא דתניא וחכמים אומרים אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה למחר פותח ונועל בו ומחזירו לאסקופה או לחלון שעל גבי הפתח. ואם יש בחלון ארבעה על ארבעה אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות כלומר מאסקופת כרמלית לחלון שהיא רשות היחיד דרך המנעול שהוא מקום פטור. וקאמר עלה ש"מ איתא לדרב דימי דאמר אסור להחליף. אלמא איתא לדרב דימי דאמר אסור להחליף אפילו ברשויות דרבנן. והתוס' הקשו לקמן מהך דשמעתין ותירצו דרב דימי סבר דברייתא דלקמן פליג אהך דהכא והכי אמר לקמן איתא לדרב דימי ועדיפא מדידיה דאיהו קאמר דוקא ברשויות דאורייתא והך ברייתא סוברת אפילו ברשויות דרבנן ואתיא כזעירי דאמר דרב דימי תנאי היא ומאן דאסר אסר אפילו בדרבנן ושינויא דחיקא היא. ונראין דברי הר"ז ז"ל וכן דעת הראב"ד:

סימן ט

מתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלה בין מלמטה. שתי גזוזטראות זו למעלה מזו ועשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו: דף פח ע"א

גמ' אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי אבל לשפוך אסור. אלא אפילו לשפוך נמי שרי. אמר רב שיזבי פשיטא היינו עוקה. מהו דתימא התם תיימי מיא הכא לא תיימי מיא קמ"ל:

מתני' חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מבפנים בין מבחוץ. אלא שמבפנים אין צריך לקמור ומבחוץ צריך לקמור. רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב. אבל שופך הוא לגג והן יורדין לביב. החצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות. וכן שתי דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין. פרש"י דטעמא דביב קמור ארבע אמות משום דקיימא לן בארבע אמות יש שיעור לקבל סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וצריך לומר דאיירי בביב שיש בו ארבע אמות על ארבע אנגות. דבפחות מכן לא תיימי מיא כמו גבי חצר דאם לא כן איזה שיעור ניתן לרחבו. ורשב"ם פירש טעמא דקמור ביב משום חשדא וכיון שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים אין הרואה סובר שמחצר יצאו כשהשליכם בעל החצר זה בשבת כיון דיציאת המים מופלג מן החצר. ובגמרא משמע כפרש"י דמדמי ד' אמות דביב לארבע אמות דחצר דמוקי כולה מתני' כרבי אליעזר בן יעקב. ולפירוש רשב"ם סילון של עץ שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת דקי"ל לעיל סב. משנת ראב"י קב ונקי. אע"ג דלא מיבלעי בסילון של עץ לא חיישינן מכיון דליכא חשדא. אבל לפרש"י אפילו הוא ד' אמות על ד' אמות אסור משום דלא מיבלעי בעץ. מיהו אם הוא מרוצף באבנים מותר דאיבלעו מיא:

גמ' חצר שפחותה מד' אמות וכו' מאי טעמא. אמר רבא מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום. בד' אמות אדם רוצה לזלפן פחות מד' שופכן. אז אי איכא עוקה שרי ואי לא אסור. פירוש שנעשה כשופך לרשות הרבים. רבי זירא אומר בארבע אמות תיימי מיא. בפחות מארבע אמות לא תיימי מיא ואזלי לרשות הרבים. מאי בינייהו. איכא בינייהו אריך וקטין. לרבא אסור כיון דקטינא לא מזלפי. לר' זירא כיון דאריכא תיימי ביה מיא. נראה לי דהלכה כר"ז ירא דמתני' דייק כוותיה. מדקתני חצר שפחותה מארבע אמות ולא קתני חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות. הלכך אפילו אריך וקטין ובלבד שיחזיק בריבוע ד' אמות על ד' אמות. אבל רב האי והראב"ד ור"ח ז"ל כתבו דכשיש בו אורך ד' אמות אע"פ שאין ברחבו ד' אמות. וסברא דרש"י נראה לי עיקר. דעל כרחך צריך ליתך שיעור ברוחב. דלא מסתבר דבאורך ד' אמות ברוחב טפח תיימי סאתים מים. ועוד דלישנא דאריך וקטין משמע כפי' רש"י דלפירושם הו"ל למימר איכא בינייהו שאין ברחבו ד'. אבל לישנא דאריך וקטין משמע ששיעור הקרקע שוה לשניהם אלא למר בעינן מרובע ולמר אפילו אריך וקטין וכן אריך וקטין דאמרינן גבי גינה וקרפף בפ' עושין פסין דף כג:: וחכמים אומרים אפילו גג או חצר כו'. תנא במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע. רש"י פי' דאעוקה קאי. והא דקבעה בעל הגמרא בתר מתניתין דביב ולא קבעה אעוקה. משום דפריך עלה משופכין. ורבינו תם ז"ל פי' דקאי אלא ישפוך על פי הביב והא דקאמר והא שופכין משום דרגילין לשפוך בביב שופכין מאוסין. מ"ט אדם רוצה שיבלעו מים במקומם. ולמאי ניחוש אי משום קלקול חצירו הא מתקלקלא וקיימא. ואי משום שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת. סתם צנורות בימות הגשמיס מקלחים הם. אמר רב נחמן בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנים לה סאתים. סאה נותנים לה סאה. בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים. סאה אין נותנים לה כל עיקר גזירה דלמא אתי למיעבד בה סאתים. אי הכי בימות הגשמים נמי נגזור. התם למאי ניחוש לה. אי משום קלקול חצר הא מקלקלא וקיימא. אי משום שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת. סתם צנורות מקלחין הן מים בשבת. אמר אביי הלכך אפילו כור ואפילו כוריים שרי. אביי קאי אהאי דקאמר בימות הגשמים נמי בבית סאה נגזור דלמא אתי למיעבד בה סאתים ומשני דבימות הגשמים ליכא למיגזר ועלה קאמר אביי כיון דליכא למיגזר אפילו כור או כוריים שרי ליתן בבית סאה. וליכא לפרושי דאביי בעוקה בית סאתים קאמר. דהא רב נחמן גופיה אפילו כור אפילו כוריים שרי כמו שפרש"י דהא דקאמר רב נחמן עוקה מחזקת סאתים נותנים בה סאתים על כרחך בית סאתים לאו דוקא והוא הדין טובא. דאי בית סאתים דוקא א"כ אין חילוק בין בית סאתים לבית סאה דלתרוייהו אין שופכין אלא שיעור העוקה ואמאי נקט במתני' מחזקת סאתים. הלכך אבית סאה קאי וקאמר דבימות הגשמים נותן בה אפילו כור ואפילו כוריים כיון דליכא למיחש למידי. ומסתברא אפילו בלא עוקה נמי כיון דליכא למיחש למידי דבית סאה לא מעלה ולא מוריד דאין זה שיעור שנתנו חכמים לעוקה. וכן משמע לישנא דברייתא במה דברים אמורים שהצריכו חכמים עוקה בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע אף בלא עוקה. והלכתא כאביי דבתראה הוא וגם מסתבר טעמיה. והרמב"ם ז"ל פט"ו לא כתב כן: וכן שתי דיוטאות אמר רבא. לא שנו אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין. וכי לא עירבו אמאי אסורין. אמר רב אשי גזירה דלמא אתו לטלטולי מאני דבתים לחצר. וא"ת בלא עירבו תרוייהו ליתסרו. וי"ל דמיירי בשאינן שופכין ממש לתוך העוקה בחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין לעוקה. ואע"ג דאז הוה כחו בחצר שאינה מעורבת. לא אסרו חכמים אלא כחו בכרמלית אבל כחו בחצר שאינה מעורבת לא אסרו כלל וכן פסק רשב"ם דמותר לשפוך מים בחצירו אע"פ שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת:

הדרן עלך כיצד משתתפין