פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


סימן אעריכה

בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח. הנודר מן המזון מותר במים ומלח. מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר בחולין. ולכהן בבית הפרס רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולאכול:

גמ' אמר רבי יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח והא איכא כמהין ופטריות דאין מערבין אלא שמע מינה אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ועוד איכא מילי טובא דאין מערבין בהן גודגדניות שהוקשו לזרע וכפניות ותבלין ופולין יבשין ועדשים וחטין ושעורין. חוץ מן המים ומלח. דוקא מים בפני עצמו ומלח בפני עצמו. אבל מים ומלח כאחד מערבין: תנא כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בכחצי פרס. וכמזון שתי סעודות לעירוב. וכביצה לטומאת אוכלין סבר רב יוסף למימר הא דתניא וכמזון שתי סעודות לעירוב ה"מ עד דאיכא סעודה מהאי וסעודה מהאי. אמר ליה רבא אפילו למחצה ולשליש ולרביע. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא תפוחים בכמה ואסיקנא אמר רב נחמן תפוחים בקב. תניא ר"ש בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק ועשרה אגוזים וחמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד. ואמר גורסק בר דרי משמיה דרב וכן לעירוב. תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר יין כדי לאכול בו חומץ כדי לטבל בו זיתים ובצלים כדי לאכול בהן מזון שתי סעודות. ויין דאמרן היינו יין מבושל אבל יין שאינו מבושל מערבין בשתי רביעיות. ובצלים נמי דאמרן מערבין באמהות אבל בעלין לא. ועלים דאמרן אין מערבין בהן דלא אבציל זרתא אבל אבציל זרתא לית לן בה. אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהוא ליפתן כדי לאכול בו שתי סעודות. וכל שאינו ליפתן אלא נאכל כמות שהוא כדי לאכול ממנו שתי סעודות. בשר חי כדי לאכול ממנו שתי סעודות. בשר צלי רבה אמר כדי לאכול בו. רב יוסף אמר כדי לאכול ממנו. והלכתא כרבה. אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות. וכמה אמר רב נחמן ב"ר יצחק סיני אמר שתים:

סימן בעריכה

אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה. ככר זו עלי אין מערבין לו בה ואע"ג דפריך גמרא לרב הונא ומשני הוא דאמר כר' אליעזר. מ"מ הלכה כותיה דרב הונא דסתמא דברייתא כותיה דתניא זה הכלל אדם אוסר את עצמו באוכל מערבין לו בה. אוכל הנאסר על האדם אין מערבין לו בה. ר' אליעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות אלמא סתמא דהך ברייתא כרב הונא. והא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה לאו דוקא שלא אוכל כו' דה"ה נמי אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זו מערבין לו בה. דקי"ל כרבה וכרב יוסף דאמרי לקמן דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ודבר זה אתה למד מדלא מצא רב הונא לחלק אלא בין שבועה לקונם ואמאי ליפלוג בשבועה גופא ולימא שבועה שלא אוכל מככר זו מערבין לו בה. שבועה שלא אהנה מככר זו אין מערבין לו בה. או ליפלוג בקונם גופיה ולימא קונם אכילת ככר זו עלי מערבין לו בה. קונם הנאת ככר זו עלי אין מערבין לו בה. וכן בברייתא דמפלגא בין אדם אוסר עצמו באוכל דהיינו שבועה ובין אוכל הנאסר על האדם דהיינו קונם ואמאי ליפלוג הכל בשבועה או הכל בקונם כדפרי'. ועוד דאתיא הך ברייתא דלא כרבה ורב יוסף ולקמן דף לא. משמע דדחק לאוקומא פלוגתייהו אליבא דכולהו תנאי. הלכך בין לרב הונאבין לברייתא אפיק למילתיה בלשון שבועה אפילו אמר שבועה שלא אהנה מככר זו מערבין לו בה דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואם אפיק למילתיה בלשון קונם אפילו אמר קונם אכילת ככר זו עלי אין מערבין לו בה גזירה אטו אמר ככר זו הקדש. משום דסתם קונם דומה להקדש דשניהם אוכל נאסר על האדם: ולכהן בבית הפרס ר' יהודה אומר אף בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולאכול. כתב רש"י דרבי יהודה ות"ק דיליה סברי כסומכוס דאמר מידי דחזי ליה למיכליה בההיא שעתא בעינן. ולי נראה דאין זה תלוי במחלוקת סומכוס ורבנן דלא פליגי אלא בהא דסומכוס סבר מידי דחזי ליה למיכל בעינן ורבנן סברי כיון דחזי לאינשי דעלמא מערבין לו בה. אבל לכ"ע בעינן שיוכל המערב להגיע לעירובו ובע"א לא קנה שביתה. ולית הלכתא כסומכוס ואע"ג דסתם משנה דמס' כלים פי"ז משנה יא כוותיה משום דב"ה סברי כרבנן וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה. והא דתנן במתני' והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דהוא הדין לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שתרומה וחלה מצויה להם. ועוד דהך משנה נמי שנויה בפרק כל שעה דף לה. והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא. וכתב ר"מ ז"ל דלית הלכתא כרבי יהודה ואע"ג דאמר שמואל לקמן בפרק כל גגות דף צה. בכל מקום שאמר רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו ועוד אמר בפרק מי שהוציאוהו דף מו. הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד במקום רבים בהא לית הלכתא כוותיה דכיון דתליא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורבי יוסי ב"ר יהודה דרבי דמטמא קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל וקיימא לן הלכה כר' מחבירו:

מתני' מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה. אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו:

סימן געריכה

השולח עירובו ביד חש"ו או ביד מי שאין מודה בעירוב אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב:

גמ' השולח עירובו ביד חש"ו. אוקימנא בעירובי תחומין אבל עירובי חצרות השולח ביד קטן הוי עירוב דקי"ל כרב הונא דאמר קטן גובה את העירוב: ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב. ודילמא לא ממטי ליה. בעומד ורואהו. ודילמא לא שקיל ליה מיניה. חזקה שליח עושה שליחותו. אמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו. בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו. רבינו שמשון הזקן ז"ל פסק כרב ששת לפי שכתוב בתשובת הגאונים דהלכתא כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני. ור"ת ז"ל כתב דבהא הלכתא כרב נחמן. והביא ראיה מפרק התקבל דף סד. גבי בעל אומר לגירושין וכו' דקא פריך נימא דחזקה שליח עושה שליחותו דא"ר יצחק בר יוסף האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ומשני הנ"מ לחומרא אבל לקולא לא. אלמא לא אמר בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו לקולא. ועוד ראיה מדמסיק פר' קמא דחולין דף יב. גבי האומר לשלוחו צא ושחוט לי צא ותרום לי דכ"ע אין חזקה שליח עושה שליחותו אע"ג דהתם אליבא דרב נחמן קאמר. מ"מ כיון דסלקא שמעתתא הכי. וגם ההוא דבעא מיניה קבלה מיניה ש"מ דהכי הלכתא ועוד ראיה מרב שמעיה דאמר למילתיה בסמוך חזקה אין בית דין של כהנים וכו' כדי לתרץ דברי רב נחמן אלמא סבירא ליה כותיה. ונ"ל שאין ראיה מההיא דגיטין ודחולין דרב ששת לא קאמר דחזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שיש לשליח לחוש אם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי מכשול עבירה במה שסומך עליו שיעשה שליחותו הלכך אין השליח חושש ליתן הגט. וההיא דחולין נמי אין השליח חושש לשחוט ולתרום כי אם לא ישחוט אין מכשול וכן אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום. ורב שמעיה איכא למימר דלא אמר למילתיה ליתן טעם למה האשה סומכת על כהנים אלא ליתן טעם לדברי רב. דאמרי' בפסחים פרק האשה דף צ: אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"פ שהמקוה לפניו משום דמחוסר מעשה דדלמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים אע"ג דמחוסר מעשה ואייתי עלה הא דרב שמעיה וכיון שנדחו ראיותיו אין אנו צריכין לסתור כלל של הגאונים ז"ל:

סימן דעריכה

מתני' נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב. נתנו בבור אפילו עמוק ק' אמה הרי זה עירוב:

גמ' האי אילן היכא קאי אילימא ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע. אלא דקאי ברשות הרבים דנתכוין לשבות היכא אילימא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר אלא דנתכוין לשבות למטה הא קמשתמש באילן הא מני ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרך עליו בין השמשות. אמר רבא לא שנו אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר. אבל עומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מעשרה נמי עירובו עירוב דמתא כמאן דמליא דמי. חוץ לעיבורה של עיר נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות הויא לה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לד' אמות עסקינן ונתכוון לשבות בעיקרו. ומאי למעלה ולמטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כשרבים מכתפים עליו. וכדעולא דאמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב. ואף ע"ג דאכתי יכול להביא אליו על ידי זריקה דהזורק מרה"י לרה"י דרך אויר רה"ר פטור. או יביאנו כלאחר יד. או בזה עוקר וזה מניח. וי"ל דבשבות כי הני לא שרי ר' בין השמשות כיון דבקל יכול לבוא לידי חטאת. והכי נמי מפליג לקמן דף לד: לר' בין שמא יקטום ובין משתמש באילן: תניא רבי יהודה אומר נתנו על גבי קורה גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה עירובו עירוב. ואם לאו אין עירובו עירוב. דסבר דכל למעלה מעשרה בעינן שיהא העירוב מונח על גבי מקום ד'. כתב ר"מ ז"ל לא ידענא הלכתא כמאן. דהא רבנן פליגי עליה בתוספתא פ"ב דקתני נתנו על גבי קורה שגבוה עשרה טפחים עירובו עירוב. ור' יהודה אומר אם היתה רחבה ארבעה עירובו עירוב. וקי"ל כ"מ שאמר ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו אפילו אי רבים פליגי עליה. דעיקר ההיא מילתא דפסיק כר' יהודה איתמר לקמן בפרק חלון דף פא. ובפרק כל גגות דף צה. והתם רבים פליגי עליה וליכא למימר דוקא במתני' אבל בברייתא לא. דמי קאמר במשנתינו בכ"מ קאמר. וכהאי גוונא פריך פרק בתרא דכתובות דף קט. גבי כל מקום שאמר ר' רואה אני את דברי אדמון וכו'. ואיכא נמי למימר דלמא הלכה כרבנן דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד לגבי רבים כדאמר בפרק מי שהוציאוהו דף מו. כ"ש רבים לגבי יחיד. ונראה לי דהלכה כרבנן דההיא פיסקא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ריב"ל אמרה לקמן פרק מי שהוציאוהו שם ופליג אשמואל דאמר כל מקום שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו. ולקמן נמי פרק מי שהוציאוהו דף מט: גבי שלש חצרות הפתוחות זו לזו ס"ל לשמואל כר' יהודה דאמר שלשתן אסורות ולית הלכתא כוותיה דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. והלכה כריב"ל לגבי שמואל דהא קי"ל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ור' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל כמו שפסק ר"ת ז"ל מההיא דמגילה בפ' בני העיר דף כז. בפלוגתא דבית הכנסת אם מותר לעשות בית המדרש וכ"ש דהלכתא כוותיה לגבי שמואל. ועוד הואיל וסתם לן תנא דמתני' לקמן דף לד: כרבנן ולא הביא דברי ר"י במתני' כלל. תדע דאמאי דחיק לאוקמי מתני' בדוחק גדול בנופו נוטה חוץ לארבע אמות וכגון דהדר זקיף לוקמי כר"י ובאילן שאין בנופו רחב ארבעה ולהכי למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבעינן עירוב על גבי מקום ארבעה ולמטה מעשרה לא בעי מקום ארבעה. הלכך נראה דלא מתוקמא מתני' כרבי יהודה משום דקתני סיפא נתנו על גבי קנה אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב וסתם קנה משמע אפילו כל שהוא. ודלא כרש"י שפירש שהוא רחב ארבעה. וכיון דסתם מתני' דלא כוותיה נראה דלית הלכתא כוותיה. ואע"ג דר' סבירא ליה כוותיה לית הלכתא כר' מחביריו. עכ"ל ר"מ ז"ל: נתנו בבור וכו'. האי בור היכא קאי. אי נימא דקאי ברשות היחיד פשיטא דכי היכי דרשות היחיד עולה עד לרקיע הכי נמי נחית לתחת. אלא דקאי ברשות הרבים דנתכוין לשבות היכא. אילימא למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד הוא. אלא דנתכוין לשבות למעלה. הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. וכגון שנתכוין לשבות חוץ לארבע אמות משפת הבור דאי בד' אמות הוי הוא ועירובו ברשות היחיד. אלא הכא בבור העומד בכרמלית עסקינן ונתכוין לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:

מתני' נתנו בראש הקנה או בראש הקונדם כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב:

גמ' בזמן שהוא תלוש ונעוץ אין. בזמן שאין תלוש ונעוץ לא גזירה שמא יקטום ואפי' רבי מודה שבות כי האי:

סימן העריכה

מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב. ר"א אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב:

גמ' ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. רב ושמואל דאמרי תרוייהו הכא במגדל של בנין עסקינן ור"מ היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל. משמע דסלקא אדעתא מעיקרא דאיירי במגדל של עץ שהוא כלי. וכן סתם מגדל שהוא מזכיר בגמרא בכל מקום הוא של עץ. שהרי הוא שונה בכל מקום שידה תיבה ומגדל. ותימה מאי קשיא ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והלא מותר לשבר כלי בשבת לאכול מה שבתוכו כדתנן במס' שבת פרק חבית דף קמו. שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש לומר דבמסכת יו"ט דף לג: מוקי לה במוסתקי ופי' רש"י שברי כלים המדובקות יחד ע"י זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי. ואע"ג דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לר"א. מיהו גם לרבנן איכא לאוקומי הכי דרבנן לא פליגי עליה דר"א דקאמר ולא להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם לחצות בו שיניו חייב חטאת. ורבנן נמי אי הוו מחייבי הוו מודו דאסור לקטום ולהריח. הלכך בתיקון כלי דשייך ביה בנין מודו רבנן דאסור לשבר החבית ולאכול ממנו גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי. דבנין גמור וסתירה גמורה שייכא שפיר בכלים כדאמרינן בריש הבונה דף קב: האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה ולא כמו שפירש"י בפרק כלל גדול דף עד: גבי מאן דעביד חביתא ותנורא וחלתא דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים. והא דאמר בכל דוכתא אין בנין בכלים היינו דוקא כעין החזרת מנורה ומנורה של חוליות בפ' כירה דף מו. ובפ' שני דיום טוב דף כב. אבל כשעושה כל הכלי או תיקון גמור מיקרי שפיר בנין. והא דאמר רבה ורב יוסף במגדל של עץ עסקינן משום דאין בנין בכלים. היינו כדמוקי לה במנעול וקטיר במיתנא. אי נמי בנטילת דלת כדקתני בריש כל הכלים דף קכב: דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין אבל לא מחזירין גזרה שמא יתקע. ומדמוקי במסקנא במנעול וקטיר במיתנא ובעי סכינא למיפסקי' משמע הא דאמר חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה. אבל פותח של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ומוקי לה באוירא דליבנא וביו"ט דוקא ולא בשבת. ואם היה בנין גמור דאי אפשר לסותרו ביו"ט או בשבת ונמצא המפתח ביו"ט בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב. בשבת בעיר עירובו עירוב דיכול להביאו דרך גגות חצירות וקרפיפות כר"ש. בשדה אין עירובו עירוב. אביי ורבא דאמרי תרוייהו הכא במנעול וקטיר במיתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה. ר"א סבר כר' נחמיה אפילו סכין ואפילו תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. ורבנן סברי כל הכלים ניטלין בין לצורך בין שלא לצורך:

מתני' נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת. מבעוד יום אין עירובו עירוב. ומשחשיכה עירובו עירוב ספק מבעוד יום או משחשכה ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל. רבי יוסי אומר ספק עירוב כשר אמר רבי יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים על ספק עירוב שכשר:

גמ' אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד' אמות אבל תוך ד"א הנותן עירובו יש לו ד"א:

סימן ועריכה

מתני' מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים למזרח עירובי למערב. באו למערב עירובי למזרח. אם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך. לא באו לכאן ולכאן הריני כבני עירי. אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. למערב עירובי למערב. לכאן ולכאן אלך למקום שארצה. לא בא לכאן ולכאן הריני כבני עירי. ר"י אומר אם היה אחד מהן רבו ילך אצל רבו. היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך. ולרבנן זימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה:

סימן זעריכה

ר"א אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח בשני למערב. בראשון למערב בשני למזרח. עירובי בשני ובראשון הריני כבני עירי. עירובי בראשון ובשני הריני כבני עירי. וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר. או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר. כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו. בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו ונמצא משתכר בהליכתו ומשתכר בעירובו. נאכל עירובו בראשון אין עירוב לשני. אמר להם ר"א מודים אתם לי שהם שתי קדושות:

גמ' אמרו לו לר"א אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת אמר להם אבל. הא לאיי קדושה אחת הן. ור"א התם משום הכנה. אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן מאי הכנה דתניא והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט. אלא הא דתנן מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו והא קא מכין מיו"ט לשבת א"ל מי סברת סוף היום קונה עירוב תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה. אלא מעתה יערבו בלגין. בעינן סעודה הראויה לו מבעוד יום ואלא הא דתנן רבי אליעזר אומר יו"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין וכו' והא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא. אמר ליה מי סברת דמנח לה בסוף אלפים לכאן ובסוף אלפים לכאן לא דמנח לסוף אלף אמה לכאן ולסוף אלף אמה לכאן. ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קמכין מיו"ט לשבת. אמר ליה מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ואפילו רבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן נורי ואמרי דחפצי הפקר לא קנו שביתה הני מילי בישן דלא מצי אמר. אבל בניעור דמצי אמר אף על גב דלא אמר כמאן דאמר דמי. ואף על גב דתניא לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם עד פתח המדינה כדי שיכנס לבית המרחץ מיד. לא קשיא מידי דהתם מוכחא מילתא הכא לא מוכחא מילתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי שמעתיה משכתיה ואם עם הארץ הוא אמרי חמרא איתאביד ליה: גופא אמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. עירב בפת בראשון מערב בפת בשני. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני. עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שאין מערבין בתחלה בפת בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני אמר שמואל ובאותה הפת:

סימן חעריכה

מתני' רבי יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר השנה מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ובשני למערב. בראשון למערב ובשני למזרח. עירובי בראשון ובשני הריני כבני עירי. עירובי בשני ובראשון הריני כבני עירי. ולא הודו לו חכמים:

גמ' מאן חכמים. ר' יוסי היא דאמר דשני י"ט של ר"ה קדושה אחת הן שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. וכן הלכתא. אבל בשני י"ט של גליות מודה רבי יוסי לחכמים שהן שתי קדושות כדבעינן למימר לקמן:

מתני' ועוד אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט ראשון ואוכלה בשני. וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים והלכתא כר"י בשני ימים טובים של גליות אבל לא בשני ימים טובים של ר"ה:

גמ' ההוא בר טביא דאתא בי ריש גלותא דאיתצד ביו"ט ראשון ואישתחיט ביו"ט שני. רב נחמן ורב חסדא אכול דסברי דשתי קדושות הן. ורב ששת לא אכל דסבר דקדושה אחת היא. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל א"ל תני מר מידי בקדושות. א"ל תנינא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות. א"ל אי משכחת להו לא תימא להו ולא מידי האי פיסקא כתבתי בפ"ק דחולין סימן יט גבי דהשוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה:

סימן טעריכה

ההוא ליפתא דאתא למחוזא חזיא רבא דכמישא. אמר הא ודאי מאתמול עקרו מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכ"ש הא דאדעתא דנכרים אתא שרא רבא למיזבן מינייהו. כיון דחזא דקמפשו ומייתו אסר להו: הנהו בני גננא דגזי להו נכרים אסא ביומא טבא תניינא. לאורתא שרא להו רבינא לאורוחי בהו לאלתר אתו שיילוהו לרבא אמר להו בעינן בכדי שיעשו:

מתני' רבי דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביו"ט ראשון של ראש השנה אומר החליצנו ה' אלהינו ביום ראש החדש הזה אם היום אם מחר ולמחר אומר אם היום אם אמש. ולא הודו לו חכמים:

גמ' אמר רבה כי הוינן בי רב כהנא איבעיא להו מהו להזכיר של ר"ח בר"ה כיון דמחולקין במוספין מדכרינן או דלמא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ואסיקנא אמר רב חסדא זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:

סימן יעריכה

ואמר רב כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן מהו להזכיר זמן בר"ה וביוה"כ כיון דמזמן לזמן קאתי אמר. או דלמא כיון דלא איקרי רגלים לא אמר לא הוה בידיה. כי אתאי לקמיה דרב יהודה אמר אנא אקרא חדתא נמי קאמינא פרש"י כשאני רואה אותו. ונהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכל ממין חדש. כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעין בשעת קדוש היום. א"ל רשות לא קמיבעיא לן. כי קמיבעיא לן חובה מאי. ואסיקנא הלכתא אומרים זמן בראש השנה וביוה"כ. והלכתא אומרים זמן ואפילו בשוק ולא בעי כוס. לכךן נהגו לומר זמן ביוה"כ בבית הכנסת בשעת קבלת היום לפני ברכו. ויום טוב שני של ר"ה אע"ג דקי"ל ביצה ד: נולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת היא אפילו הכי יש אומרים שיש לומר זמן. שאם לא באו עדים ביום ראשון עד מנחה ולמעלה נמצא שיום שני עיקר: