רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/מגילה/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | טורי אבן | בן יהוידע
שימו לב, בחלק מהמפרשים פרקים ג' וד' הינם מוחלפים, כמו בירושלמי

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. קראה אחד קראוה שנים יצאו. מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך. בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. והפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה:

גמ' הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. תנא מה שאין כן בתורה. ומנ"ל דקורא בתורה צריך להיות עומד. אמר ר' אבהו אמר קרא ואתה פה עמוד עמדי ואפי' לסמוך אסור כדאיתא בירושלמי (ה"א) ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא לחד בר נש דתרגם וסמיך לעמוד אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. א"ר אבהו אמר רב מניין לרב שלא ישב על גבי המטה וישנה לתלמידיו ע"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי: קראוה שנים יצא. תנא משא"כ בתורה שאין קורא אלא אחד אותו שעומד לקרות בתורה ואין שליח צבור קורא עמו. ומה שנהגו האידנא ששליח צבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי בכורים (פ"ג מ"ז דמס' בכורים) בתחלה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו נמנעו מלהביא מחמת הבושה התקינו שיהו מקרין את הכל. ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה אבל הכא בקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין צבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאינצויי עם ש"ץ לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה. ומ"מ גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם שליח צבור שלא תהא ברכה לבטלה ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו שליח צבור והויא ברכה לבטלה ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור. תנו רבנן בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אפי' אחד קורא ושנים מתרגמין %ובלבד שלא יהיו שנים קורין ושנים מתרגמין ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין מאי טעמא כיון דחביבא להו יהבי דעתייהו. מקום שנהגו לברך יברך אמר אביי לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עלייהו עובר לעשייתן. לפניה מאי מברך רב ששת מקטריזא איקלע לגבי רב אשי ובירך מנ"ח מקרא מגילה שעשה נסים שהחיינו. ולאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך א"ר יעקב הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ברוך הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם רבא אמר האל המושיע הלכך נמרינהו לתרוייהו:

סימן ב

בשני ובחמישי וכו'. הני שלשה כנגד מי א"ר יוסי בר חנינא כנגד כהנים ולוים וישראלים תניא אין פוחתין מי' פסוקים בבהכ"נ וידבר עולה מן המנין. (ירושלמי ה"ד) והאיכא פרשת עמלק שאין בה אלא ט' פסוקים משום דסליק ענינא כדאמרינן לקמן (דף כג:) גבי מפטיר. הני י' פסוקים כנגד מי אריב"ל כנגד עשרה בטלנין של בהכ"נ. רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה מסיני אמר ר' יוחנן כנגד עשרה מאמרות שנברא בהן העולם והא ט' הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. אמר רבא ראשון שקרא ארבע הרי זה משובח שהרי על הקופות היה כותב אב"ג לידע איזה מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון שמצוה בראשון. אמצעי שקורא ארבע משובח דתניא אל מול פני המנורה מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי ואמר ר' נתן מלמד שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ד' משובח משום מעלין בקודש ולא מורידין. רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר קרא קמא ארבעה ושבחיה רב פפא ובפ' האזינו קורין בסי' הזי"ו ל"ך (ר"ה דף לא.) הראשון קורא מן האזינו עד זכור ימות עולם וקורא השני מן זכור ימות עולם עד ירכיבהו וקורא השלישי מן ירכיבהו עד וירא ה' וינאץ ובשבת קורא הרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו ישכילו זאת והחמישי קורא מן לו חכמו ישכילו עד כי אשא אל שמים ידי והששי קורא מן כי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה והשביעי קורא שאר הפרשה. גרסינן בפרק הקומץ (דף ל.) אמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן בבהכ"נ פי' הר"ר משולם ז"ל שקורא אותן העולה בס"ת לבדו ואין שליח צבור קורא עמו והקשה לו ר"ת ז"ל כל התורה כולה נמי כך דינה כדאמר לעיל (סי' יז) קראוה שנים יצאו משא"כ בתורה אלא ה"פ יחיד קורא כל ח' פסוקים ולא יקראו אותן שנים שנים והיינו טעמא לפי שאלו הפסוקים יהושע אמרם ולמ"ד נמי שמשה אמרם נשתנו שכתבם בדמע:

סימן ג

והפותח והחותם בתורה. תניא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה. והאידנא דקמברכי כולם לפניה ולאחריה ה"ט תקינו רבנן משום גזירת הנכנסין והיוצאין:

מתני' בר"ח ובחולו של מועד קורין ד' אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. והפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבע בי"ט חמשה ביוה"כ ששה ובשבת שבעה אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם ומפטיר בנביא והפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ירושלמי (ה"ה) ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אתמר ממקום שפסק הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם והאחרון נתברכו לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש שתהא כולה תמימה. מימרא זו נאמרה בתר דתקינו שכל אחד מברך ושמעינן שאם הוא מתחיל ממקום שהתחיל ראשון מברך ברכה ראשונה ואם היה מתחיל ממקום שפסק אינו מברך כי הוא גומר קריאת הראשון על סמך ברכתו ומכאן דקדק רבינו אבי העזרי התוקע ועף ועומד אחר לתקוע מתחיל ממקום שפסק ואינו מברך דדוקא בתורה דכתיב בה תמימה הוא דמתחיל בראש ומברך אבל שאר מצות לא:

גמ' בעא מיניה עולא בר רב מרבה פרשת ר"ח כיצד קורין אותה צו את בני ישראל וגו' את קרבני לחמי דהויא תמניא פסוקי היכי ליעבד ליקרו תרי תלתא ותלתא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ופשטי' רב אומר דולג ושמואל אמר פוסק פי' דולג חוזר השני וקורא אחד מן השלשה פסוקים שקרא ראשון ומוסיף שנים אחרים נמצא שקרא שלשה פסוקים נשארו ג' פסוקים קורא אותן השלישי ושמואל אומר פוסק פסוק אחר לשנים וקורא חציו לראשון וחציו לשני אמר ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף הלכתא מאי אמר ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג:

סימן ד

ותשעה באב ותענית צבור קורין שלשה דתניא זה הכלל כל שיש בה ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ותשעה באב דרוב תענית צבור מותרין במלאכה דאין איסור מלאכה בתענית צבור אלא אמצעיות ואחרונות שגוזרין על הגשמים וכן ט"ב אין איסור אלא במקום שנהגו הלכך בשביל ביטול מלאכה לעם אין קורין אלא שלשה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים ומועד קורין ד' דבר"ח אין הנשים עושות מלאכה כדאיתא בירושלמי (פ"ק דתענית ה"ו) הני נשי דלא עבדי עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא ומתרגום יהונתן (שמואל א כ) משמע שהיו פורשים ממלאכה בראש חדש שהרי תירגם אשר נסתרת שם ביום המעשה דאיטמרית תמן ביומא דחולא ובראש חדש הוי קאי וקרי יום שאינו ר"ח יום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא. א"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אא"כ נענה כיהושע בן נון דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך ואמר רב חייא בר רב הונא חזינא להו לאביי ורבא דכי נפלי על אנפייהו דמצלי אצלויי. משמע מתוך דברי האלפסי שחיבר אלו המימרות יחד דס"ל דהא דמצלי אצלויי היינו משום ההיא דר' אלעזר דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ואין הטעם כן דהא הטעם דמייתי לה בשמעתין ובפרק אין עומדין (דף לד:) בתר הך ברייתא דקידה על אפים השתחואה זו פשוט ידים ורגלים ומשמע דאתא רב חייא בריה דרב הונא לאשמועינן אע"ג דמן התורה אין השתחואה אסורה על הרצפה אלא בפשוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פשוט ידים ורגלים ולהכי הוו מצלי אביי ורבא וכן כתבו בשם רב האי גאון דטעמא דמצלי אצלויי שלא יהא נראה כמשתחוה והאי דר"א מפרש בירושלמי (פ"ב דתענית ה"ו) דוקא כשהוא מתפלל בפני הצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכא דמתפלל על הצבור בצבור כסיפא ליה מלתא שמהרהרין עליו שאינו הגון ואינו ראוי ליענות: זה הכלל כל שיש בו מוסף ואין י"ט וכו' הכלל סימנא בעלמא הוא דלא תימא י"ט ומועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא בר"ח ובחולו של מועד איכא קרבן מוסף ד' בי"ט דאסור בעשיית מלאכה חמשה ביוה"כ דענוש כרת ששה בשבת דאיסור סקילה שבעה:

סימן ה

ת"ר הכל עולין למנין שבעה ואפי' אשה וקטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד צבור. איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה רב הונא ורב ירמיה בר אבא חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה מ"ד עולה דהא קא קרי ומ"ד אינו עולה כדעולא דאמר עולא מפני מה אמרו המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה מפני כבוד תורה וכיון דמשום כבוד תורה הוא לא סליק למנינא מיתיבי המפטיר בנביא לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה ואם איתא עשרים וארבע הוו כיון דמשום כבוד תורה הוא. כנגדו נמי לא בעינן משמע דבימי חכמי הגמרא לא היו רגילין לקרות למפטיר מה שקרא אחרון אלא היה קורא דבר אחר דאלו היה קורא מה שקרא אחרון כמנהגינו אמאי קאמר כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן תיפוק ליה דלא קראו אלא אחד ועשרים פסוקים ועוד קשה מהא דקא משני לעיל כיון דמשום כבוד תורה למנינא לא סליק טפי הוה ליה למימר כיון דאינו קורא אלא מה שקרא האחרון למנינא לא סליק אלא ש"מ שבימיהם היה המפטיר קורא פסוקים אחרים מה שלא קראו לפניו ותימה למה אין אנו נוהגין כן ונראה כי בימי חכמי הגמרא לא היו אומרים קדיש בין שביעי למפטיר לכן נהגו לגמור כל הסדר ואחר שנשלם הגמרא תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר ולכך נהגו לגמור כל הסדר קודם קריאת המפטיר כי לא מסתברא לומר קדיש באמצע הסדר כיוצא בו מצינו שנשתנה הסדר אחר השלמת הגמרא שתיקנו לומר פסוקים ויראו עינינו אחר השכיבנו ובימי חכמי הגמרא לא נהגו כן וגם תיקנו לומר קדיש קודם תפלת ערבית להודיע שתפלת ערבית רשות () ולאפוקי מדברי ר' יוחנן דאמר בפ"ק דברכות (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית וכן נמי תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאין ממנין השבעה ולכך צריכין לחזור מן הפרשה שקרא השביעי אבל ימים טובים וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרים אין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא אחרון אלא אומר קדיש אחר שקראו שבעה בשבת וחמשה בי"ט ובספר השני קורא המפטיר חובת היום וכשמוציאין שלשה ספרים קורין ששה באחד והשביעי בשני ואומר קדיש ובשלישי קורא המפטיר פרשה שהיא מעין ההפטרה אבל אם היה קורא השביע' בספר השני כשמוציאין שנים או בשלישי כשמוציאין שלשה היה המפטיר צריך לכפול לפי שלא יאמרו קדיש עד שיגמרו הפרשה. ואחר שגמרו פרשה אומר קדיש והמפטיר קורא מה שקרא השביעי וכן הנהיגו רבינו אליהו ורבינו משולם ז"ל (ומנהג כשר הוא) דלא מסתבר דקטן המפטיר שאינו מן המנין שיקרא חובת היום ובסדר רב עמרם כתוב שבמקום שמפסיקין בקדיש אין מפטיר עולה למנין שבעה הרי למדנו מדבריו שהיו רגילין להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר ומה שאין מוציאין בשבת ספר תורה לקרות וביום השבת כמו שקורין בימים טובים קרבנות היום לפי שאין בפרשה של שבת רק שני פסוקים ו? לקרות אלא מענינו של יום ועוד טעם אחר דקאמרינן לקמן פרק בתרא (דף לא:%) תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שהן קורין בהן מעלה אני עליהן כאלו הקריבום לפני ומוחל אני להם על כל עונותיהם ובקרבן שבת אין קרבן לכפר דכולן עולות והלכתא מפטיר עולה דקאמר בפרק בני העיר (דף ל.) ר"ח אדר שחל להיות בשבת בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד תני וקרי מן כי תשא עד ועשית כיור והיינו מפטיר אלמא מפטיר עולה למנין שבעה וכן הלכה ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה ובתשעה באב וביוה"כ במנחה שהשלישי הוא מפטיר אבל בשבת השמיני מפטיר וביו"ט הששי וביוה"כ השביעי לפי שאנו רוצים לעשות מנהגינו אליבא דכולי עלמא דכיון דמוסיפים עליהן ניחא לכ"ע דלמאן דאמר עולה הוי מפטיר שמיני ואין בכך כלום דמוסיפין ולמ"ד מפטיר אינו עולה כבר קראו לפניו שבעה ואע"ג שקורא המפטיר בי"ט וביוה"כ בעניינא דיומא ואמרי' לקמן בפרק בתרא דקרו שיתא בואתה תצוה וחד קרי בכי תשא. מ"מ תקינו עכשיו שיקרא המפטיר שהוא שמיני עניינא דיומא כדי לנהוג אליבא דכ"ע. כך השיב רבינו תם ז"ל והרב רבינו משולם ז"ל וכן פסקו רב עמרם ורב האי גאון ז"ל. ודבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר:

סימן ו

תניא המפטיר בנביא לא יפחות מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה. ואי סליק ענינא בבציר מעשרים ואחד כגון עולותיכם ספו על זבחיכם לא בעינן אחד ועשרים. ואי איכא תורגמן לא בעינן אחד ועשרים אלא אפי' לא קרא אלא עשרה פסוקים שפיר דמי. דתני ר' חלפתא בן שאול לא שנו אלא במקום שאין תורגמן אבל במקום שיש תורגמן פוסק. מכאן משמע שגם בימי חכמי הש"ס היו מקומות שלא היו מתרגמין מכאן סמכו למנהגינו שאין אנו רגילין לתרגם. ואמרי' נמי בירושלמי (ה"א) אמר ר' ייסא מן מה דאנן חמויי דרבנן נפקי לתעניתא וקרו ליה ולא מתרגמי הדא אמרה שאין התרגום מעכב. אמר ר' יונה אע"ג דתימא אין התרגום מעכב טעה מחזירין אותו. ויראה שהם היו מתרגמין לפרש להמון העם שהיו מדברים בלשון ארמית. אבל לדידן מה תועלת יש בתרגום כיון שאין מבינין אותו. ואין לומר נלמוד מהם שיפרש בלשון שיבינו דיש לומר דתרגום שאני שנתקן ברוח הקדש. אמר רב שמן בר אבא זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן וכי הוה קרינן עשרה פסוקים במקום שיש תורגמן אמר לן אפסיקו. ירושלמי (ה"א) משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד. שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין שלשה בתורה בשני ובחמישי ובמנחה בשבת:

סימן ז

מתני' אין פורסין על שמע ואין. עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבילים ותנחומי אבילים וברכת חתנים ואין מזמנין על המזון (בכוס) %בשם בפחות מי' ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם. אין פורסין על שמע פירש רש"י מנין בני אדם שבאין לבהכ"נ אחר שקראו צבור את שמע אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של יוצר ואומר רבינו תם אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אע"פ שהשאר שמעו יכולין לומר קדיש וברכו. והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת סופרים (פ"י ה"ז) אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' פירוש כמנין התיבות וי"א אף בששה שעד ברכו ששה הוא אע"ג דלכאורה משמע דרבותינו שבמערב פליגי אתנא קמא ואגמרא דידן וסברי לכתחלה לא בעי אלא שבעה וי"א ששה ומיהו היה נראה לרבינו תם לאוקמא דלא ליפלוג אגמרא דידן ומיירי דהני ששה לא שמעו קדיש וברכו ואידך שמעו ועוד היה אומר ר"ת דששה אלו כנגד ששה תיבות ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר וגם אותיות ואתחנן ששה ואות ראשונה עולה ששה ובספר הישר כתב רבינו תם שמצא כתוב באגדה שאין אומרים ברכו אא"כ יש שם ששה שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד פורסין על שמע. ואפי' קרא הוא שמע יכול לחזור ולפרוס הוא עצמו שהרי שליח צבור אע"פ שהתפלל חוזר ומתפלל בקול רם אע"פ שכולנו בקיאין עכשיו ואין כל כך ראיה משמנה עשרה דשאני שמנה עשרה דאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום (ברכות דף כא.) ועוד החזן מסדר התפלה פעם שניה כדי שיענו הקהל קדושה וגם מצוה לענות מודים כדאיתא במסכת ברכות (שם:) ועוד במסכת סופרים (שם) כתוב ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עמד אחד שלא שמע בין אלו ואמר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו ור"י אומר שלא רצה רבינו תם לפרוס על שמע כיון ששמעו כולם קדיש וברכו חוץ ממנו אפי' הוא עצמו לא רצה לומר ברכו ושמא לישנא דמסכת סופרים לא משמע אלא בדיעבד ולא נהירא לי לחלק בענין זה בין לכתחלה בין דיעבד וההיא רבותינו שבמערב פליגי את"ק וסברי דלכתחלה אומרים ברכו בשבעה וסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש השם בעשרה. ירושלמי (ה"ד) מכיון דתנינא אין פורסין על שמע בפחות מעשרה למה לי דתני אין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר ואין נושאין כפיהן בפחות מעשרה ואם התחילו וכו': ואין מפטירין בנביא וכו'. ועל כולם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו:

גמ' מנא הני מילי. אמר ר' חייא בר אבא אמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה אף כאן עשרה וקדושה שאומרים ביוצר יחיד אומרה שאינו אלא סיפור דברים בעלמא שמשרתי מעלה מקדישין כאדם שקורא פסוקי קדושה שבישעיה אבל קדושה של שמונה עשרה שאנו אומרים נקדש צריך עשרה: ואין עושין מעמד ומושב. מאי טעמא כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו לאו אורח ארעא בפחות מעשרה:

סימן ח

אין אומרים ברכת אבילים מאי ברכת אבילים ברכת רחבה דאמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין ברכת אבילים בעשרה ואין אבילים מן המנין. ונראה דברכת המזון דאבילים לא בעי עשרה אע"פ שאומרים אל אמונה דיין אמת ושופט צדק וכו' כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף ח:) דדוקא בברכת רחבה בעי עשרה ואע"ג דמעיקרא הוו בעי לאוקמי מלתיה דר' יצחק קמייתא בברכת המזון במסקנא לא מתוקמא הכי אלא בברכת רחבה. וגם יש בתשובת הגאונים וברכת אבילים שאתם אומרים על הכוס נברך מנחם אבילים אין מנהג שלנו לומר זה בישיבה וגם בבבל כל עיקר אבל אתם שתיקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה השתא מיהא אינה צריכה עשרה שלא מצינו עשרה אלא בברכת רחבה בלבד: ואין מזמנין על הכוס וכו'. מ"ט כיון דבעי למימר נברך לאלהינו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא:

סימן ט

מתני' הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד ובנביא שלשה ואם היו שלשתן שלשה פרשיות קורין אחד אחד. מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה כמה הוא מדלג עד כדי שלא יפסוק המתורגמן:

גמ' לא יפחות משלשה פסוקים הני שלשה כנגד מי אמר רב אשי כנגד תורה נביאים וכתובים. ואם היו שלשתן שלשה פרשיות כגון כה אמר ה' חנם נמכרתם כי כה אמר ה' (אלהים) מצרים ירד עמי בראשונה. ועתה מה לי פה נאם ה' כגון אלו קורין אחד אחד. ואין מדלגין בתורה והני מילי בשני ענינים אבל בענין אחד מדלגין ואע"פ שהן מרוחקין זה מזה כגון אחרי מות ואך בעשור. ובנביא מדלגין אפי' בשני ענינים וזה וזה בכדי שלא יפסוק המתורגמן כלומר שלא ישהה בדילוג אלא כדי שישלים התורגמן אותו פסוק. ותניא נמי הכי מדלגין בתורה בענין אחד ובנביא בשני ענינים וכאן וכאן בכדי שלא יפסוק התורגמן. ואין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של תרי עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו. גרסי' בפ' בא לו (דף סח:) בא לו כהן גדול לקרות וכו' וגולל ס"ת ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן ובחומש הפקודים קורא על פה (שם ע.) ואמאי ונגלול ס"ת עד דמטי לחומש הפקודים ונקרי ביה אמר רב ששת זאת אומרת אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד צבור וליתי ס"ת אחרינא וליקרי רב הונא בר יהודה אומר מפני פגמו של ראשון. וה"מ חד גברא בתרי ספרי הוא דהוי פגמא אבל תלתא גברא לתלתא ספרי כגון ר"ח %טבת שחל להיות בשבת לא הוי פגמא:

סימן י

אמר עולא (לקמן דף לב.) מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע את התורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה. תוספתא (פ"ג) בתי הכנסת שאין להן מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב ואפי' שבעה פעמים וזה היה בימיהם שהיה הראשון מברך ברכה ראשונה והחותם מברך ברכה אחרונה ולכך צריך לישב בכל פעם להכירא שהן שבעה אבל האידנא שצריך לברך בכל פעם ברכה ראשונה ואחרונה כגון כהן שקורא במקום לוי אין צריך לישב. והיאך מיירי שאין להם מי שיקרא אלא אחד והלא אין קורין בתורה בפחות מעשרה אלא מיירי שאין יודעין לקרות וזו היא ראיה למה שכתבתי לעיל (סי' יז) דמי שאינו יודע לקרות שלא יעלה בתורה דהויא ברכה לבטלה דאם היה מותר שיעלה ויברך והחזן יקרא טוב היה יותר בענין זה ממה שיקרא אחד שבעה פעמים:

סימן יא

קטן מתרגם ע"י גדול אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם ע"י קטן שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך. ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים שאין אדם מבזבז לו. חזן הכנסת העומד לקרות אחד עומד ומחזן עליו עד שיקרא כיצד היו זקנים יושבים ופניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשמניחין התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכשהכהנים נושאים כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש חזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי הקודש שנאמר ותקהל העדה אל פתח אהל מועד:

סימן יב

אין פותחים פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שפתחו למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה. זה היה בימיהם שהיו מתפללים למערב אבל אנו שמשתחוים למזרח לצד ארץ ישראל אין עושין פתח למזרח. גרסינן בסוטה בפרק אלו נאמרין בכל לשון (דף לט:) אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי התורגמן וגרסינן בפרק קמא (דמכילתין דף ג.) אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל מאי דכתיב ויקראו בספר זה מקרא מפורש זה תרגום ושום שכל אלו הפסוקים ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה זה המסורת:

סימן יג

אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המפטיר אינו מפטיר עד שיגלול הספר וגרסינן בפרק מאימתי (דף ח:) אמר רבי חייא בר אבא משמיה דעולא מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת כשהיא פתוחה ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא. בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו: גרסינן בפרק ואלו נאמרין (דף לט:) אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שתנטל ס"ת. בתי כנסיות שלהן היו בשדות ואחר התפלה היו מוציאין הספר תורה מבית הכנסת אל מקום המשתמר. ושמואל אמר עד שיצאו ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא והא דליכא פיתחא אחרינא דאמר רבא בר אהינא אסברא לי אחרי ה' אלהיכם תלכו:

סימן יד

וגרסינן תו התם אמר רבה בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו עמדו ולא ענו עוד. ר' זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה וקשיא לן ההיא דברכות (דף ח.) רב ששת מהדר אפיה וקא גרס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו. וכתב בעל ההלכות הני מילי היכא דאיכא עשרה דצייתי לס"ת אבל ליכא עשרה דצייתי לספר תורה לא ורבוותא אחריני פרקי להאי קושיא ואמרי דוקא כגון רב ששת דתורתו אומנתו אבל כ"ע לא ומסתברא כוותייהו:

מתני' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע ועובר לפני התיבה ונושא את כפיו אם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. פוחח פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו:

סימן טו

סומא פורס על שמע ומתרגם ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע:

גמ' גרסינן בפ' קמא דחולין (דף כד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי להיות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו והא דאמרינן במתניתין קטן אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו הא הביא ב' שערות עובר לפני התיבה ונושא את כפיו והתם קאמרינן דוקא נתמלא זקנו התם מיירי בקבע שמינוהו לכך והכא מיירי באקראי והא דאמרינן (סוכה דף מב.) קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה על הגורן מיירי עם אחיו הכהנים כדאמרינן בקידושין (דף עא.) פעם אחת עליתי עם אחי אמי וצעירי הלוים היו נקראים: המפטיר בנביא וכו'. מאי טעמא רב פפא אמר משום כבוד. רבה בר שימי אמר משום אינצויי: פוחח פורס וכו'. פי' פוחח שלובש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח כדכתיב (ישעיה כ) ופתחת השק מעל מתניך ומתרגמינן ותיסר שקא מעל חרצך וכתיב ויעש כן הלוך ערום ויחף ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף וגו' ומתרגמינן כמה דאזל עבדי ישעיהו פחח ויחף הא למדת שהפוחח הוא החגור על מתניו ומניח כתיפותיו וזרועותיו ערומות ובירושלמי פ' ואלו מגלחין (ה"ז) נמי אמרינן מת לו מת קורע מת לו מת אחר מרחיק שלשה אצבעות וקורע שלמו מלפניו מתחיל מאחוריו שלמו מלמעלה מתחיל מלמטה שלמו אלו ואלו ר' חייא בר אבא דמן יפה אמר נעשה כפוחח: ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו וכו'. וקי"ל כרבנן דאמרי סומא פורס על שמע ואע"פ שלא ראה מאורות מימיו דהא אית ליה הנאה מיניה כי ההיא מעשה דר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה וראיתי סומא ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו בידך למה אמר לי כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים:

מתני' כהן שיש בידו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר אף מי שידיו צבועים סטוס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו:

סימן טז

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זה דרך הקראים צפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך חיצונים:

גמ' אמר ריב"ל מי שידיו בהקניות לא ישא את כפיו עקומות ועקושות לא ישא את כפיו תניא נמי הכי היו ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו עקומות ועקושות לא ישא את כפיו אמר רב אסי חיפני ובישני לא ישא את כפיו תנ"ה אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפא ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין אמר רב הונא זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר תנ"ה סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר וכן נמי כשהמום בידו אם דש בעירו מותר כדאיתא בירושלמי (הלכה ח) ההוא כהן דהוה עקישא ידיה אתא לקמיה דרבי נפתלי אמר ליה כיון שאתה דש בעירך מותר: ר' יהודה אומר אף מי שידיו וכו'. תנא אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר:

סימן יז

גרסינן בר"ה בפ' ראוהו ב"ד. (דף כח:) מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם ת"ל לא תוסיפו על הדבר ואמרינן התם דאילו מיתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך ש"מ דכהן דפריס ידיה בחדא דוכתא ואזיל לדוכתא אחריתא ואשכח לצבורא דלא מטו לברכת כהנים %כד מטו לברכת כהנים פריס להו ידיה ושפיר דמי:

סימן יח

גרסינן בסוטה פ' שביעי (דף לב.) דאלו נאמרים בלשון הקודש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות וברכת כהנים וכו' ואמרינן בגמרא (שם דף לח.) ת"ר כה תברכו בעמידה כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו בנשיאת כפים כה תברכו בשם המפורש יכול אף בגבולין ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל ויליף התם נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה וברכה בנשיאת כפים יליף דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובשם המפורש יליף מדכתיב ושמו את שמי שמי המיוחד לי וגבולין ממעט נאמר כאן ושמו את שמי ונאמר להלן לשום את שמי שם מה להלן בבית הבחירה אף כאן בבית הבחירה:

סימן יט

כתוב בספר הזהיר כהן שהמיר דתו ושב לא ישא את כפיו ולא יקרא ראשון דכתיב וקדשתו והאי אחליה לקדושתיה ועבדו ביה רבנן משום דרכי שלום והאי כיון דאי דחי אידחי כדתנן הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים וקצת משמע הכא כדבריו מדאקשיה לשירות ובשירות כתיב בכהן העובד ע"ז לא יקרבו אלי לשרתני ורש"י פירש בפרק בתרא דמנחות (דף קט.) דכשר דקאמר התם הרי אלו כבעלי מומין וזה לשון רש"י מהכא נפקא דכהן שהמיר דת וחזר בתשובה כשר לדוכן שהרי לא מצינו כהן בעל מום שיהא פסול לדוכן אא"כ היה לו מום בידו כדאמרינן במגילה (סי' לא) מפני שהעם מסתכלין בו ותו דקתני הכא לא ישמשו במקדש בירושלים. ולהכי אצטריך בירושלים לומר שבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כל שכן בזמן הזה דאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא ת"ל לעמוד לשרת (לעמוד) לעמידה הקשתיו ולאלדבר אחר:

סימן כ

כה תברכו פנים אל פנים כה תברכו בקול רם ודריש התם (סוטה דף לח.) מאמור להם כאדם האומר לחבירו שמדבר אליו פנים אל פנים וכן בקול רם דריש כאדם האומר לחבירו. אמר אביי נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא מ"ט אמור להם לשנים ולא לאחד וכן הלכה (שם:) תאני אבא בריה %דר' חייא בר אבא עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אמר רב חסדא (שם לט:) אין הכהנים רשאים לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הצבור:

סימן כא

אמר ר' זירא (שם) אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור רבינו תם היה אומר דשליח צבור אין לו להפסיק תפלתו ולקרות כהנים דאפי' ליהא שמיה רבא אין להפסיק ואפי' המלך שואל בשלומו או נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והא דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים לאו בשליח צבור איירי אלא חזן הכנסת הוא הקורא. ודקדק מדקאמרי' אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ובתר הכי קאמר אין שליח צבור רשאי להתחיל בברכה אלמא קורא לאו ש"צ הוא. והכי תניא בסיפרי אמור להם מכאן שהחזן אומר להם ואמרו בירושלמי דפרק אין עומדין ובלבד שיהא החזן ישראל. וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש"צ המפסיק עבירה היא בידו אבל מה ששליח צבור אומר התיבות של ברכת כהנים לא חשיב הפסק. והכי איתא במדרש טעמי חסירות ויתירות אמור להם מלמד ששליח צבור אומר להם על כל דבור ודבור ואמרינן נמי בפרק אין עומדין (דף לד.) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף הא לאו מפני הטירוף לא חשיב הפסק משום דברכת כהנים צורך תפלה הוא. וכן נמי מה שש"ץ מקרא צורך תפלה הוא ומה שפושטין ידיהם דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם משמע שיהו ידיו פשוטין. ומה שחולקין אצבעותיהן זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא ואין הצבור עונין אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ואין הכהנים מתחילים בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הצבור. ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור שים שלום ואין הכהנים רשאין לעקור רגליהם עד שיגמור ש"צ שים שלום וצריכין כהנים לשאת ידיהם כנגד כתפיהם כדתנן (סוטה דף לח. ובפ"ז דתמיד) במדינה נושאין את ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש כנגד ראשיהן חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידו למעלה מן הציץ:

סימן כב

אמר רבי יהושע בן לוי (סוטה דף לח:) כל כהן המברך מתברך שנאמר ואברכה מברכיך. ואמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשין כה תברכו אמור להם ושמו את שמי. ירושלמי (פ' אין עומדין) ר' אדא בר פזי כדהוה חדיק ליה רישיה קיים ליה אחורי עמודא רבי אלעזר הוה נפיק לברא כלומר היה יוצא לחוץ כדי שלא יצטרך לעלות לדוכן כשהחזן קורא כהנים דהא דאמרינן דעובר הכהן בג' עשה היינו כשהחזן קורא כהנים דאמור להם מתרגמינן כד יימרון להון ואם הוא בבית הכנסת כשהחזן קורא כהנים ואינו עולה עובר ואם אינו בבית הכנסת אינו עובר. ואמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וגו' מה להלן בעבודה דכתיב וירד מעשות העולה והחטאת אף כאן בעבודה. תני ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר רגליו אבל עקר רגליו עולה וכן הלכתא אע"ג דלא מטי ליה לדוכן אלא לאחר עבודה ואמר ר' שמעון בן פזי (שם דף לט.) כל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה':

סימן כג

וכהן שנושא את כפיו מאי מברך אמר רב חסדא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. וכי עקר כרעיה למיסק אומר יהר"מ שתהא הברכה הזאת שצויתנו לברך את עמך ישראל שלא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם. וכי מהדר אפיה בצבורא אומר רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו כמו שהבטחתנו בתורה השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' (שם דף מ.) העם בשעת ברכת כהנים מה הן אומרים ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל האומרן בגבולין אינו אלא טועה אמר רב חיננא בר פפא תדע דבמקדש נמי לא בעי למימרינהו יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים אמר ר' אבהו מריש הוה אמינא להו כיון דחזינא לר' אבא דמן עכו דלא אמר להו אנא נמי לא אמינא להו א"ר אלעזר (ברכות דף לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו. גרסינן בפרק בשלשה פרקים בשנה (דף כו.) הכהנים נושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום. שיכור אסור בנשיאת כפים מנא לן אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין: תנו רבנן (ר"ה דף לא:) (סוטה דף מ.) אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהון לדוכן וזו אחת מתשעה תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי: האומר איני עובר לפני התיבה וכו'. מ"ט חיישינן שמא מינות נזרקה בו:

סימן כד

מתני' האומר יברכוך טובים ה"ז דרך מינות על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו המכנה בעריות משתקין אותו האומר מזרעך לא תתן למולך ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמין ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ואין מפטירין במרכבה. ורבי יהודה מתיר רבי אלעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים:

גמ' ת"ר יש נקראין ומתרגמין נקראין ולא מתרגמין לא נקראין ולא מתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דלמא אתו לאשיולי מה לפנים מה לאחור מה למעלה מה למטה מעשה לוט ובנותיו נקראין ומתרגמין ולא חיישינן לכבודו של אברהם מעשה יהודה ותמר נקראין ומתרגמין דשבח הוא ליהודה משום דאודי. מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודו של ישראל כי היכי דתיהוי להו כפרה הקללות והברכות נקראין ומתרגמין ולא יהא אחד מתחיל ואחד גומר אלא המתחיל הוא הגומר את כולן וה"מ קללות שבתורת כהנים כמו שאכתוב בפ' בני העיר (ס"י) אזהרות ועונשין שבתורה נקראין ומתרגמין ולא חיישינן דלמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה. מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם מעשה אבשלום בנשי אביו נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודו של דוד אביו מעשה פילגש בגבעה נקרא ומתרגם הודע את ירושלים נקרא ומתרגם ומעשה באחד שקרא לפני ר' אליעזר בהודע את ירושלים אמר לו לך והודע את תועבת אמך ולית הלכתא כוותיה והמרכבה קוראין אותה ברבים מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. מעשה בר' חנינא בן גמליאל שהלך לכבול והיה קורא החזן ויהי בשכון ישראל וגו' ואמר למתורגמן לא תתרגם אלא אחרון ושבחוהו חכמים מעשה עגל השני נקרא ולא מיתרגם פירוש משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל השני מן ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם ועוד פסוק אחד ויגוף ה' את העם. ברכת כהנים נקראין ולא מתרגמין מ"ט משום ישא. מעשה אמנון ותמר לא נקראין ולא מתרגמין והא אמרת מעשה אמנון נקראין ומתרגמין לא קשיא הא דכתיב אמנון בן דוד הא דכתיב אמנון סתמא: ת"ר כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אותם לשבח ישגלנה ישכבנה בעפולים בטחורים חריונים דביונים לאכול את חוריהם לאכול את צואותיהם ולשתות את שיניהם את מימי רגליהם למחראות למוצאות רבי יהושע בן קרחה אומר למחראות כשמה מפני שגנאי הוא לע"ז אמר רב נחמן בר יצחק כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא דכתיב כרע בל קרס נבו וכתיב קרסו כרעו יחדו גו' רבי ינאי אומר לעגלות בית און יגורו שכן שומרון כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי (גלה) כבודו אלא כבידו כאלו נטלה כבודו ובטל תאותו ואינו מועיל כלום דהוא לשון ליצנותא אמר רב הונא בר מנוח %משמיה דרב אחא בריה דרב איקי שרי ליה לבר ישראל לומר לנכרי שקיל ע"ז ואנחה בשי"ן תי"ו שלך. והאי מאן דסני שומעני' שרי לבזויי' בשי"ן וגימ"ל וגרסינן בסנהדרין (דף נב.) כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא. תוספתא (פ"ג) הכתובה לרבים אין מכנין אותה ליחיד ליחיד אין מכנין אותה לרבים. מצאתי בשם הר"ר יונה ז"ל דוקא כשקורא אדם כל המזמור או כל הענין כסדר אבל המתפלל ואומר פסוקים הנה והנה יכול לכנות מיחיד לרבים ומרבים ליחיד ומלתא דסברא היא ר' יהודה אומר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי והמוסיף ה"ז מגדף (קידושין דף מט.) כגון ויראו את אלהי ישראל אם תרגמו כצורתו וחזו ית אלהא ישראל ה"ז בדאי דכתיב כי לא יראני האדם וחי ואם הוסיף מדעתו וחזו ית מלאכא דאלהא דישראל ה"ז מגדף אלא כתרגום אונקלוס וחזו ית יקרא דאלהא דישראל תורגמן העומד בפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף אא"כ הוא אביו או רבו סנהדרין קה: דאין הרב מקנא בתלמידו מאלישע דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ולא האב בבנו מדוד שאמרו לו ייטב אלהים את שם שלמה משמך וגו':

הדרן עלך הקורא את המגילה עומד