ר"ן על הרי"ף/מגילה/פרק ג

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ז עמוד א

בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת. שצריכין לעלות בדמיו ורחוב הוא מקום שמתכנסין בו בתעניות אחרונות ומוציאין שם את התיבה ומתפללין בו כדאיתא בתענית [דף טו א]:

בית הכנסת לוקחין תיבה: מכרו בהכ"נ לוקחין בדמיו תיבה שהוא מקום שמניחין בו ס"ת שאנו קורין ארון והוא קדוש יותר מבהכ"נ:

תיבה לוקחין מטפחות: מטפחות ס"ת דקדישי טפי:

מטפחות לוקחין ספרים: נביאים וכתובים ואפילו במטפחות ס"ת מיירי דנביאים וכתובים קדישי טפי ממטפחות תורה והכי איתא בירושלמי מטפחות לוקחין ספרים אפילו מטפחות תורה וחומשים לוקחין בהם נביאים וכתובים ובסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסינן נמי התם אפילו נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין:

ספרים לוקחין תורה: שאם מכרו נביאים וכתובים לוקחין ס"ת ותו ליכא לעלויי:

אבל אם מכרו ספר תורה לא יקחו ספרים: נביאים וכתובים משום דאין מורידין בקדושת דמים הא תורה לוקחין מיהו איבעיא לן

דף ז עמוד ב

בגמרא [דף כז א] אי שרי לכתחילה למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש או אסור כיון דליכא לעילויי ולא איפשיטא ונקטי בה רבוותא לחומרא ומדאבעיא לן בס"ת דליכא לעלויי בה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחריני דאיכא לעלויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהן וכתוב בספר המאור כתב הר"ר אפרים ז"ל הא מתניתין קשיא רישא אסיפא דכולה רישא שמעינן מינה היכא דלא מעלי אסור וסיפא אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים שמעינן מינה דלא בעינן לעלויי וכיון דקשיא רישא אסיפא ליכא למשמע מינה אי מעלין דוקא או מורידין דוקא אלא מדקאמר לקמן בענין ס"ת כיון דלא מעלי ליה אסור אלמא מעלין דוקא ואיידי דתנא רישא ספרים לוקחין בדמיהן תורה דדוקא תורה ולא ספרים תנא נמי סיפא ספרים לא יקחו מטפחות ולעולם אפי' ספרים לא יקחו בדמיהן אלא תורה ע"כ ובודאי דמגמרא הכי משמע דעילויא בעינן דע"כ לא איבעיא לן אלא בס"ת דלא מצי לעילויי אלמא משמע דכל היכא דמצי לעלויי מעלינן ומיהו אכתי מבעיא לן היכי משמע הכי ממתניתין ואמאי נקט תרי גווני דדיוקא דחד סתר לדיוקא דאידך ונראה לי דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ"ל דכל מידי דאפשר ביה עלויא מעלינן ליה וסיפא דלא יקחו מש"ה לא נקטה בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אשמעינן ברישא דסיפא דספרים הוא דלא יקחו [בדמי] תורה הא תורה בתורה שפיר דמי משום דמשמע לן דתנא לא מיירי באיסורא דמכרו ס"ת שלא כדין אי נמי משום דאי לא שרית ליה למעבד הכי הוה לן למימר שתבטל מכירתן ומשום חד מהני טעמי דייק בגמ' דהא תורה בתורה שפיר דמי ומש"ה איצטריך למנקט ברישא דסיפא אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ואם תמצא לומר דאסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש קמ"ל דאע"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה ספרים הוא דלא יקחו הא תורה שפיר דמי ומכרן קיים ועוד שלא תאמר כיון דבעינן עלויא ובס"ת לא מצינן למעבד עלויא נמצא שמה שראוי לאותה קדושה ראשונה א"א להתקיים במה שנקח בדמיה וכיון שכן קדושה חדשה היא זו ואפילו ספרים אנו יכולין ליקח מהם קמ"ל דלא הלכך בכל חד גוונא מגווני דבעיין איצטריך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע ספרים אל יקחו מטפחות ומטפחות לא יקחו תיבה ואה"נ דבשוין נמי אסור:

וכן במותריהן: מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה צריכין ליקח ג"כ מן המותר תורה והשתא לא מיירי אלא מן הדמים אבל ודאי זכה בו לוקח ולקמן תנינן מה יעשה בו ומשמע ממתני' דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל ולענין הנחה נמי משמע לקמן דמשוויה שוו אהדדי ומאי דאשכחן בגמ' [ר"ה לב ב] במלכיות זכרונות ושופרות דר"ה דמקדמין כתובים אפשר דהתם סדרא דגברי נקטינן משום דדוד ראשון לנביאים דאמרינן בפ"ק דב"ב [דף יג ב] דאיכא מ"ד דאין מדביקין תורה נביאים וכתובים כאחד אלא תורה בפני עצמו נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן לאו משום מעליותא דהני אהני לענין נביאים וכתובים אלא משום דכל אחד ענין בפני עצמו ולאו משום מעליותא כלל. ובני העיר דקאמרינן במתניתין היינו שמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם וכל כי האי גוונא בעי עילויא וכן מוכח בתוספתא דתניא התם בפרק בתרא דמכילתא רבי מנחם ברבי יוסי אומר בני העיר שמכרו בית הכנסת לא יקחו את הרחבה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים שלא התנו עמהם פרנסי העיר אבל התנו עמהם פרנסי העיר רשאין לשנותה לכל דבר שירצו הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסין אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם והיינו דאמר רבא בגמרא [דף כו א] ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כלומר שמכרו אנשי העיר שלא מדעת הפרנסין אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו:

והיכא שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר ה"נ הוו דינייהו דמכירתם מכירה אלא דבעינן עלויא והכי איתא בירושלמי ג' מבהכ"נ כבהכ"נ ז' מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן אפילו אחד ואם בשלא קבלו עליהם אפי' כמה אין אנן קיימין [אלא] בסתם והכי פירושה ג' מבהכ"נ כגון בהכ"נ של טרסיים ושל יחידים כדאיתא בגמ' הרי כח ג' שהעמידו עליהן ככח אותן יחידים של אותו בהכ"נ וכן ז' מבני העיר שמכרו את הרחוב וכיוצא בו הרי דינן כאנשי העיר שמכרוהו שלא מדעת השבעה דבכל הני מכירתן מכירה ומיהו בעינן עילויא ובתר הכי קאמר מה אנן קיימין אם בשקבלו עליהן בני העיר כל מה שיעשו השבעה במכר זה אפילו אחד ואם בשלא קבלו עליהן כלל ממכרן בזה אפילו כמה שמכרו אין ממכרן ממכר והעמידוהו בסתם כלומר שהעמידו עליהם סתם ז' טובי העיר לפקח על עסקי צבור הלכך אע"פ שלא קבלו עליהן [בני העיר] בפירוש מכר דברים אלו אפ"ה ממכרן ממכר שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובהכ"נ לא עלתה על לב דעת בני העיר שימכרו אלא מדעתן ולא תועיל מכירתן אא"כ נטלו רשות מבני העיר בפירוש קמ"ל:

ירושלמי כל כלי בהכ"נ כבהכ"נ ספסילא וקלטירא כבהכ"נ כילא דעל ארונא כארונא:

גמ' זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה מתני' דקאמר דרחוב יש בו קדושה וצריך לעלות בדמיו ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה תני ליה וקרי ליה סתימתאה מפני שנסתמה משנה זו לדעתו דאית ליה האי סברא בדינא דרחוב:

אבל חכמים אומרים רחוב אין בו משום קדושה: ואין צריך לעלות בדמיו:

הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות: בתעניות אחרונות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ומתפללין שם כדאיתא בתענית [דף טו א] ודאמרי' במעמדות לאו דוקא ומשום אשגרת לישנא נקטיה וכדאמרי' בעלמא [יבמות כ. וכד א] גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דהא במעמדות לא היו מתפללין ברחוב אלא נכנסין בבית הכנסת כדאיתא בהדיא בפרק בתרא דתענית [דף כו. ע"ש] ועוד דאי במעמדות היו מתפללין ברחוב הא לא הוי אקראי בעלמא אלא בכל יום ומאי טעמייהו דרבנן אלא ודאי משום אשגרת לישנא נקטיה דמרגלא בפומיה בשאר דוכתי למתני תעניות ומעמדות וענין מעמדות מפורש בפרק בתרא דתענית ואיכא נוסחא דלא גרסי הכא ובמעמדות:

אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא קאתו לה רבים הוי ליה דרבים ולא מצו מזבני ליה: יש מפרשים דהיינו טעמא משום דכיון דמעלמא קא אתו לה רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני עיר זו ולא לז' טובי העיר שבה אא"כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל הנותנים לצרכי בהכ"נ על דעתו הן נותנין והיינו דאמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו' והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם רבי שמואל בר נחמני בשם רבי נתן הדא דתימא בבהכ"נ של יחיד אבל של רבים אסור ואני אומר שמא אחד מסוף העולם קני בה אבל אחרים פירשו דשל כרכין היינו טעמא דלא מצו מזבני לה מפני שהן בונים אותה על דעת כל העולם והרי הן כמקדישים אותה לכל ומסתברא דה"ה נמי לכל מה ששנה במשנתנו כגון תיבה ומטפחות וספרים דכולהו גרירי בתר בהכ"נ וכל היכא דאיהו אדעתא דכ"ע הנך נמי אדעתא דכ"ע:

כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזבנינא להו: כלומר בהדי צבורא ולאפוקי מדכרכין דצבורא לא מצי מזבני ליה:

לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו' אפי' למשתי ביה שיכרא: כלומר בדמיו שפיר דמי ולקמן מפרש טעמא:

רבינא הוה ליה ההוא תלא דבי כנישתא בארעיה אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למזרעה: כתב הרמב"ן ז"ל דרבינא מספקא ליה אי קי"ל כר"מ דאמר דאין מוכרין בהכ"נ של רבים ליחיד או כרבנן דשרו ורב אשי אורי ליה כרבנן והא דבעי מעמד אנשי העיר משום דאנשי העיר לא הוו צריכין תיבה וס"ת ואי לא הוו מצו מפקו דמי לחול לא הוו מזבני ליה ומשום הכי יהיב ליה עצה למזבן מז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כי היכי דליזבנו ליה אבל יש שגורסין במילתיה דרבא דלעיל בסמוך אפי' למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי ולפי גירסא זו משמע שבני העיר במעמד אנשי העיר יכולין לתת רשות ללוקח להשתמש בבית הכנסת בדברים שלא היה רשאי לעשות מן הסתם וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תפלה בני הכפר שמכרו בהכ"נ שלהם אין הלוקח רשאי לעשות בו מרחץ ובית הטבילה וכו' ואם התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שיהא הלוקח רשאי לעשות בו כל אלו מותר ולפי זה משמע דרבינא הכי קא מבעיא ליה מהו למזרעה דנמצא שהוא מבטל שם של בית הכנסת מעליו

דף ח עמוד א

לגמרי ויתיאשו עוד להחזירו לעולם ואורי ליה רב אשי דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין להתנות ולתת רשות בכך וזהו שכתב הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל כלשון הזה אמר אברהם אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו ואם אמר שיהיו יכולין להתנות עליה לזורעה והוא היה תל חרב לא אמרינן לחלל הבית שהיה לתפלה להיות בורסקי וכיוצא בו ושמעינן משמעתין שאע"ג דאיכא במתא יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצי מזבני משום דמסתמא כאפוטרופסין דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי ומסתברא נמי שמוכרין בלא הכרזה שלא מצינו הכרזה אלא בדבר שמוטל על ב"ד לעשותו כגון ב"ד שמוכרין להגבות לאחרים כדאיתא בהדיא בערכין [דף כב ב] בלישנא דהכרזה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו אבל בדבר שאנו עושין בדעתנו ואין אנו צריכין בו לב"ד לא הוזכרה בו הכרזה ואין במכירה זו דין אונאה כשליח המוכר אלא כמוכר משלו דקי"ל [ב"מ נו א] דאין אונאה לקרקעות לפי שאלו כמוכרין בשלהן הרא"ה ז"ל וכתב עוד שמכאן אתה דן לקרקע שהוא הקדש לעניים ונתרצו כל בני העיר למכרו או להחליפו שהרשות בידן שכולן שותפין בו עד שהן פסולין להעיד בו ולדון עליו כדאיתא בבבא בתרא [דף מג א] ואע"ג דאיכא קטנים ונשים אידך כאפוטרופסי' דידהו הוו שנטלו רשות מב"ד שיכולין למכור קרקעות כדאית' בתוספתא ומיהו דוקא כל היכא דלא עברי בהא מילתא אמצוה לקיים דברי המת:

אבל חזא ביה תיוהא: דבר רעוע סתר ובני דסכנתא היא:

ולא אפיק לפורייה מינה: ואע"ג דבתי כנסיות אין ישנין בהן צורבא דרבנן שאני וכ"ש דלצרכו עבד ומדת חסידות נהג במילתא דאילו מדינא לא הוה צריך:

חלופה וזבונה שרי: דחיילה קדושה אחליפין ואדמים:

ואפילו למ"ד הזמנה מילתא היא: בסנהדרין בפרק נגמר הדין [דף מז ב]:

ומאן דשרי אמר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהב ליה הדר הויא ליה מתנה כזביני: הקשה הרמב"ן ז"ל כיון דבעי מידי דתתפקע ביה קדושתו נהי דמתנה כזביני היכי תפקע קדושתו בההיא הנאה והא כבר אכלוהו ואינה בעולם ועוד הקשה כיון דשמעתין מוכחא דבהכ"נ יש בו קדושה דהא אמרינן אוגורא ומשכונא אסור מ"ט בקדושתיה קאי ואמרינן נמי במאי תפקע קדושתיה היאך נמכר והא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה ובתוספתא דהאי פירקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותו כי מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתי בהו שיכרא והא נתפסין הן בקדושתן ותירץ ז"ל דבהכ"נ עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבוהון דכולהון דם [שחיטה דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יהו מצות בזויות עליו] כדאיתא התם בפרק במה מדליקין (דף כב א) ולפיכך בהכ"נ כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור ולבנותו הלכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אין בני העיר רוצין מן הסתם שתכחש מצותם לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר שרי לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמנן ומ"מ כל שאין להן אלא בהכ"נ אחד אסור למוכרו דאמרינן (ב"ב דף ג ב) לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא הלכך בשיש להם אחרת מותר למכרה דהוה ליה כהפריש ז' אתרוגין לז' הימים דיוצא בו ואוכלה [סוכה דף מו ב] ליומיה ספרים וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדין אפ"ה אם מכרם לעשות בהם צרכיהם איכא משום אכחושי מצוה דמוכרין הלכך עד שיסכימו במכירתן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהם ולא מפני שקדושתם נתפסת ממש על הדמים כדאמרן ומה שחלקו במתנה מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצים שיפקיעו ז' טובי העיר מצותה אא"כ יפקעו אותה על מצוה אחרת ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחות או ספרים לא היו נמלכין טובי העיר לתת לו בהכ"נ זו הלכך כזביני היא ושרי דלאו גרועי מצוה הוא אלו דבריו ז"ל ואין דבריו ברורים אצלי דאי משום בזויי מצוה אתינן עלה וכדאמרינן (שבת דף כב א) אבוהון דכולהון דם בדמים שלא היו מצוה מעולם מאי בזוי מצוה איכא שמא תאמר אם לא יקחו בהם דבר של קדושה נמצא שעברו על דעת בני העיר במכירת בהכ"נ ונמצאת מכירתו בטלה א"כ למאי דמספקא לן אי אסור למכור ס"ת ישן לקנות בו חדש כי מכרו ס"ת תבטל מכירתן שהרי עברו על דעת בני העיר שאינן רוצים אלא בעלוי ומאי קא משנינן לקמן בגמרא מתני' דיעבד ועוד דאי משום בזויי מצוה בלחוד אתינן עלה למה לן עלויא הא אפילו בדוכתי סגי דהא קי"ל [שבת דף כ"ב א] מדליקין מנר לנר ותו קשיא לי בלישנא דאמרינן אי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה לא משמע דההיא מתנה תיהוי דיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תורה ומטפחות או ספרים ועוד שהרב אלפסי ז"ל כתב מתנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פליגי בה רב אחא ורבינא וכה"ג אפילו למשתי בהו שיכרא שרי לפיכך נ"ל דבהכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בהכ"נ לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה ועוד דהויא לה קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחן [מעשר שני פ"ג מ"י] לר' יהודה דס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה הלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאיקלישא אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע לקדושת בהכ"נ להפקיע בכדי ומש"ה אמרינן במתנה אפילו נתנוה ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר במאי תתפקע קדושתיה ומאן דשרי סבר דמפקעא אההיא הנאה דהוו להו מיניה שהרי הן כמחויבים לשלם לו גמול וכיון דמפקעה אמידי דהיינו ההיא הנאה אע"פ שיצאה לחולין אין בכך כלום שרשאין הן בכך ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:

גרסי' בגמרא [דף כו ב] רמי בר חמא הוה בני בי כנישתא הואי ההוא בי כנישתא עתיקתא בעא למסתרי ולעייולי כשורי מיניה ואתויי להאי וקא מבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי משום פשיעותא כי האי גוונא מאי ואתא לקמיה דרב פפי ואסר ליה אתא לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה:

תשמישי מצוה נזרקין: רשות לזורקן לאחר שעברה מצותן:

תשמישי קדושה נגנזין: חובה לגנזן:

תיק ונרתיק: תיק גדול נרתיק קטן ודקדקו מכאן בעלי התוספות ז"ל שהדלי"ת והיו"ד שהן בקשר הרצועה אין להם דין אותיות ואינן הלכה למשה מסיני כשי"ן של תפילין מדלא קא חשיב להו לרצועות אלא תשמישי קדושה ועוד מדאמרינן בשבת בפרק במה מדליקין [דף כח ב] לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואמרינן למאי הלכתא וכו' אלא לעורן והא אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני כלומר וכיון שכן פשיטא דתיפוק לי משום שי"ן אלא לרצועות והא אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני ומשני נהי דגמירי שחורות של בהמה טהורה מי גמירי ואם היו האותיות שברצועות הלכה למשה מסיני הוו להו לאקשויי נמי והאמר מר דלי"ת ויו"ד הלכה למשה מסיני כדאקשינן בשי"ן ומדלא אמר הכי שמע מינה דאינן האותיות אלא קשר בעלמא ואמרינן נמי בפרק במה אשה [דף סב א] והרי תפילין דמחופות עור ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ונכנס שאני התם משום שי"ן ולא קאמר משום דלי"ת ויו"ד וזה שלא כפרש"י ז"ל שכתב אהא דאמרי' בפ' הקומץ [דף לה ב] וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש דהיינו טעמא דשל ראש קדושין יותר משל יד שבשל ראש יש שי"ן ודלי"ת שהם רובו של שם ומהא שמעינן דליתא אלא התם הכי פירושא אלו תפילין שבראש שהן בגובה של ראש ונראין לפיכך הן דומין לאות

דף ח עמוד ב

משא"כ בשל יד דהא אמרינן התם לך לאות ולא לאחרים לאות:

מריש הוה אמינא האי כורסיא תשמיש דתשמיש הוא: ולא בעי גניזה כסא שהיו מניחין עליו מטפחות ועליו מניחין ספר תורה ותשמיש דתשמיש לא בעי גניזה:

כיון דחזינא דזמנין דמותבין ספרא עליה: כלומר בלא מטפחתא:

מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא: פרש"י ז"ל יריעה שפורסין בתוך התיבה דהיינו הארון מבפנים ולא נהירא דאדרבה כי האי גוונא תשמיש ממש הוא אלא יריעה היא שפורסים על התיבה כענין שכתוב ופרשו עליו בגד תכלת מלמעלה דאמרינן בסוטה [דף לט ב] אסור להפשיט את התיבה בצבור וגרסינן בירושלמי כילא דעל ארונא כארונא:

האי תיבותא דאירפט: שנשבר:

מעבדי כורסיא אסור: דקדושת תיבה חמירא טפי שמצניעין בתוכה ספרים ולפיכך אסור לפחות קדושתיה ולעשותה כסא שמניחין עליו ס"ת לשעה:

הני זבולי דחומשי וקומטרי דספרי תשמישי קדושה נינהו ונגנזי': פרש"י ז"ל כעין ארגזים:

וכאנדרונא דמיין: כענין בנין קרקע זוית קטן עשוי ליתן בו ספרים ומשתמרין שם דלית בהו משום קדושה:

ואפילו שונה הלכות: שלא שמש תלמידי חכמים:

ובכלי חרס: שאין נותנין אותו בעפר אלא בכלי חרס נותנין אותו ושמין אותו אצל ת"ח דאע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה כמה שאפשר לקיימו:

מבי כנישתא לבי רבנן שרי: לעשות מבית הכנסת בית המדרש מותר דעלויי מעלי ליה:

והלכתא כרב פפי: איכא מרבוותא דדייק מהכא דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל דהכא מייתי סייעתא מדריב"ל אע"ג דפליג עליה דרבי יוחנן כדמוכח בגמרא:

מניחין תורה ע"ג תורה ותורה על גבי חומשין: כל חומש בפני עצמו עשוי כתקון ס"ת אבל לא נביאים וכתובים ע"ג חומשין משמע דנביאים וכתובים לענין הנחה כי הדדי נינהו מדלא קתני בהו מניחין ואין מניחין וא"ת והיכי אמרי' דאין מניחין נביאים וכתובים ע"ג תורה והא קי"ל בפ"ק דב"ב [דף יג ב] דמדביק אדם תורה נביאים וכתובים וכיון שכן לא סגיא דלא הוו נביאים וכתובים ע"ג תורה בכריכה וי"ל דהא קיימא לן התם דנביאים וכתובים נגללין כלפי תחלתן כלומר שמתחיל מסופן וגולל עד שמגיע לתחלתן וס"ת נגלל לאמצעיתו ונמצא דלעולם הוי ס"ת על גביהן דכולהו:

אין מוכרין ס"ת אפי' ישן ליקח בו חדש: בגמ' מספקא לן אהא דר"ג [אי] דוקא בדליתי אכתי לחדש אלא דבעי למעבדי מהני דמי ומשום פשיעותא אבל היכא דאיכא חדש בידו ללוקחו מעכשיו מדמיו של ישן אפשר דשרי כיון דס"ת אי אפשר לעלויי והרב אלפסי ז"ל מסתם לן סתומי דכל כי האי גוונא מנקט לחומרא עדיף:

ומיהו במידי דמצי לעילויי כגון ספרים ואינך אחריני עלויי בעי ואינו מוכר להחליפן בדוכתייהו ומוכח בגמ' דאי בעינן עילויא בספר תורה אסור לגלול ספר תורה זה במטפחות של ס"ת אחר:

וכתב הרשב"א ז"ל שאלו שמתנדבין ספר תורה ומניחים מטפחת בבהכ"נ מותר להשתמש בהן כל ספר וספר שעל דעת כולן הוקדשו אבל אלו שמניחין בביתם ואח"כ מקדישין כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר דהא בעינן עלויא וגרסי' בירושלמי ר' ירמיה אזל לגולכא חמתין יהבון מקושא גו ארונא אתא שאיל לר' אימי אמר ליה אני אומר לכך התנו עליו בתחלה ומכאן ראיה לאלה שמשימין עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר שאני אומר לכך התנו עליו בתחלה ורבינו האי גאון ז"ל [כתב ומה] שאסר לשום עטרות בראשי חתנים התם הוא לפי שהחתנים באים לעטר עצמן בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשין ואני אומר דלכך התנו עליו מתחלה ע"כ:

אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה: ות"ת מפני שהוא מביא לידי מעשה אשה נמי דלא תהו בראה לשבת יצרה:

ואע"פ שאינו צריך לו: שיש לו אחרים:

או בתו: לשפחות:

ל"ש אלא שמכרו והותירו מהן: שחייבין לקנות ג"כ (בדבר) [במותר דבר] זה מידי דבר עלוי:

אבל גבו: מן הקהל לצורך אחד מן הדברים השנויים במשנתנו וקנו ולא הוצרכו כל הדמים שגבו:

מותר: להוציא המותר בכל מה שירצו ובלבד שיוציאו אותן בצרכי צבור:

מאי דכסוסיא פרשא דמתא: בני העיר ששוכרין רוכב סוס שהוא מזומן להם לשלחו אל מושל העיר כשיצטרכו לו וה"ה שעושין בדמיו כל מה שרוצין:

בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו להם צדקה נותנין: להוציא עצמן מחשד נותנין אותה לגבאי של אותה העיר:

וכשהן באים מביאין אותה עמהם: נוטלין אותה מידי אותו גבאי ומביאין אותה לעירם:

ומפרנסין בה עניי עירם: ע"י גבאי שלהם:

חבר עיר: חכם המתעסק בצרכי צבור האי הוא פירושא דחבר עיר הכא אע"ג דבפ"ב דר"ה [דף לד ב] חבר עיר היינו צבור:

מתני' אין מוכרין בהכ"נ של רבים ליחיד וכו' אין מוכרין בהכ"נ אלא על תנאי וכו': וא"ת וכיון

דף ט עמוד א

דסבירא ליה לר"מ שאין מוכרין אפילו מרבים ליחיד וכל שכן להוציאה לחולין א"כ למה צריך תנאי והא בקדושתה קיימא כבר נשמר מזה רש"י שפי' דהיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאלו אינם חפצים בה א"נ מתני' מילי מילי קתני כשמוכרין אותה ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו לר"מ ואם מורידין אותו אין מוכרין אותו אלא על תנאי ובגמ' דייקינן ור"מ דאמר על תנאי מוכרין אותו לוקח היכי דייר ביה שהרי אם רצו להחזיר נמצא לוקח משתמש בו בינתים בשכר מעותיו והוי רבית:

חוץ מד' דברים וכו' בית המים: דהיינו בית הכביסה דבכל הני איכא זלזול לבית הכנסת:

ועוד אמר רבי יהודה בהכ"נ שחרב וכו': אע"ג דר' יהודה בפלוגתא קמייתא מיקל טפי מדרבנן דרבנן סברי שצריך להתנות במכירת בהכ"נ שלא ישתמש בה בד' דברים ור' יהודה אמר דמוכרין אותה לשום חצר והלוקח כל מה שירצה יעשה אפי' הכי קאמר הכא ועוד משום דלמאי דס"ל לרבי יהודה גופיה שהלוקח כל מה שירצה יעשה אחמורי הוא דקא מחמיר במאי דקאמר דאין מוכרין אותה אלא לשום חצר ומש"ה קאמר ועוד מחמיר נמי חומרא אחריתא בבית הכנסת שחרב:

ואין מפשילין בו חבלים: גודלין והוא הדין לכל מלאכה אלא שהפשלת חבלים צריך מקום רחב ידים ובית הכנסת בית גדול הוא וראוי לכך:

קפנדריא: בגמ' מפרש:

מפני עגמת נפש: כדי שתהא עגמת נפש לרואיהם שיזכרו את ימי בניינו ואת שהיו רגילין להתאסף שם וישתדלו להחזירו לישובו:

גמ' מותר להשתין מים בתוך ד' אמות של תפלה: שאין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שהתפלל וגרסינן עלה בגמרא המתפלל ישהה כדי הלוך ד"א וישתין כלומר דבציר מהכי אסור לפי שכל שיעור ד' אמות תפלתו סדורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה והמשתין ישהה כדי הלוך ד' אמות ויתפלל כלומר כדי שיהו נצוצות של מימי רגלים כלים בכסותו:

במה הארכת ימים: באיזו זכות:

ולא בטלתי מקדוש היום ביין: שהוא מצוה מן המובחר:

פעם אחת לא היה לי קדוש היום: ביין:

ומכרה כפה שעל ראשה: שהיה היין אצלם ביוקר:

ואין נאותין בהן: אין מתקשטין בהם:

בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות: אין לפרש שיהא מותר לנהוג בהן קלות ראש בחרבנן מדמייתי לה בפיסקא דבהכ"נ שחרב דהא ליתא מעובדא דרבינא דלעיל דהוה ליה תלא דבי כנישתא בארעיה ולא שרו ליה למזרעה אלא במכירה דשבעה טובי העיר ורבינא בבבל הוה וכל שכן [שאין] ראוי להעמידן בישובן מדאמרינן ברפרם דספדיה לכלתיה משום דהוה ליה הספד של רבים דשרי בכל בתי כנסיות שבעולם ורפרם בבבל הוה ורבינא ורב אחא נמי כד אתא עלייהו זילחא דמיטרא אמרי משום דשמעתא בעיא צילותא כדאיתא בסמוך לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל שעל תנאי הן עשויות היינו לענין שאם הוצרכו אנשי העיר להאכיל בהן עניים או להשכיבם שם מותר וה"ה לכל צרכי עניים לפי שעה וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים [דף קא א] לאפוקי עניים דאכלו ושתו בבי כנישתא וכן חכמים מותרין ליהנות בהן והוא שהוצרכו להם כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים אבל שלא בשעת הדחק אסור כדמוכח עובדא דרבינא ורב אדא בר אהבה וגרסינן בירושלמי רבי אמי מפקד לספריא אילו אתו לגביכון איניש מלוכלך באורייתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה פי' מלוכלך משוח כלומר שיש לו קצת תורה וכדאמרי' בהגדה [ויקרא רבה ס"פ כב] גבי יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו אין בו כדי לכלוך פה כלומר לטבול בו קצת הפה ואע"פ שלכל הדברים הללו מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל אין תנאי שלהם כלום לענין קלות ראש וחשבונות:

בהכ"נ שמחשבין בו חשבונות לסוף מלינין בו מת מצוה: שאין מספיקין לעשות צרכיו:

רבינא ורב אדא בר אהבה וכו' זלחא דמיטרא: זרם מים:

צילותא: דעת צלולה אע"ג דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות ה"מ בשעת הדחק וכאן לא היה דוחק כל כך ואע"ג דאמרינן חכמים ותלמידיהן מותרין משמע לי דהיינו בבהמ"ד ולפי שעומדין שם כל היום כדאמרינן מאי בי רבנן ביתא דרבנן אבל בהכ"נ לא:

אי נמי נשהי פורתא וניקום: שלא יהא נראה כנכנס בה לצרכו בלבד:

הספד של רבים: שהרבים עוסקים בו:

מחוי רב חסדא כגון הספידא דקאי ביה רב ששת: דמשום יקרא דידיה אתו כולי עלמא ורב ששת אמר כגון הספדא דקאי ביה רב חסדא וכל אחד היה אומר כן לכבוד חבירו:

ודאישתמש בתגא חלף: מי שנשתמש בכתר תורה דהיינו ת"ח:

חלף: אבד מן העולם:

זה המשתמש במי ששונה הלכות: אע"פ שאינו לומד תלמוד כיון שלומד הלכות דהיינו משנה:

דאמר עולא לשתמיש

דף ט עמוד ב

איניש במאן דתני ד'. פי' הרב אלפסי במי ששונה ד' סדרי משנה:

ולא לישתמש במאן דמתני ד': היינו שגומר תלמוד ד' סדרים כלומר דבעל תלמוד עדיף מבעל משנה וריש לקיש לחומרא קאמר דאפילו מי ששונה הלכות דהיינו משניות מיקרי תנא ומילתא דעולא לאו ריש לקיש מייתי לה אלא תלמודא מייתי לה ואחרים פירשו דתני לעצמו ומתני לאחרים וריש לקיש קאמר דאפילו שונה לעצמו תנא מיקרי:

מבטלין ת"ת להוצאת המת: (לאו) דוקא להוצאה אבל לשאר צרכיו לא ואע"ג דאמרינן במס' מ"ק פרק (משקין) [ואלו מגלחין דף כז ב] כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה אפי' הכי כיון שאינו מוטל עליו לקוברו אין מבטלין ת"ת לשאר צרכיו ויש מפרשים דמבטלין ת"ת דקאמר היינו רשות בעלמא ולא חובה דבמת מצוה בלחוד הוא דקאמר דמיחייב כדאיתא בפ' קמא דמכילתא אבל בשאר מתים רשות וכמו שכתבתי שם והיינו דאמר הכא אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה מבטל וכו' דאלמא רבנן אחריני לא מבטלי ולאו ראיה היא דמעשה שראו לר' יהודה ברבי אלעאי הביאו לראיה שמבטלין אבל לעולם האי מבטלין חובה הוא ובשיש עמו כל צרכיו דאמרי' אין מבטלין היינו לומר שאינו חייב לבטל והכי מוכח בירושל' במסכת כלאים:

מאבולא ועד בי סכרא: מפתח העיר עד לקבר:

נטילתה כנתינתה: נתינתה בס' רבוא דהא מסקינן דבמאן דקרי ותני עסקינן ונמצאת מיתתו נטילתה של תורה:

אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא: משמש ת"ח בתלמוד ואחרים פירשו מתני לאחרים ולמאן דלא קרי ולא תני כתבו מקצת הגאונים ז"ל דבעשרה סגי ליה:

אדמקיפנא אדרי אעול בהאי: בעוד שאקיף שורות הללו אקצר את דרכי ואכנס דרך הבית הזה ואמרינן עלה בגמ' א"ר אבהו אם היה שביל מעיקרו מותר וגרסינן תו התם הנכנס לבהכ"נ להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפונה להשתחוות יצא דרך שער נגב וגו' וכתבה הרב אלפסי ז"ל בפ' הרואה וטעמא דמלתא מפני שנראה כמחבבה:

ת"ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש וכו': ואם לקט שורפן במקומן מפני שאסורין בהנאה:

מתני' ר"ח אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים: בר"ח ניסן היו צריכין לקנות קרבנות מאותן שקלים שתורמין מר"ח אדר ואילך לפי שצריך להקריב קרבן מתרומה חדשה ופשטינא לה בגמרא מדכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ומחדשי יתירי דכתיבי בהאי קרא דרשינן דקרא הכי קאמר דיש ר"ח שאתה חייב להקריב בו קרבן מתרומה חדשה כל אותה שנה מר"ח ואילך וגמרינן בפ"ק דר"ה [דף ז א] דהאי חדש היינו חדש ניסן דכתיב הכא לחדשי השנה וכתיב התם ראשון הוא לכם לחדשי השנה מה להלן ניסן אף כאן ניסן ומש"ה קרינן בר"ח אדר כשחל להיות בשבת בפרשת שקלים וכדתנן התם בשקלים באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' ובגמרא יהבינן טעמא למה מקדימין כל כך:

חל להיות ר"ח אדר בתוך השבת מקדימין לשעבר: מקדימין לקרות פרשת שקלים ביום שבת שעבר קודם ר"ח ומפסיקין לשבת אחרת שאין קורין בו פרשה כדי שיקראו פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים ומשום דבעינן למיקרי תמחה את זכר עמלק סמוך למחיית של המן שיצא ממנו:

בשניה זכור: לרב דקי"ל כותיה דאמרי' בגמרא פורים שחל להיות בערב שבת מקדימין שבת שלפניו לקרוא פרשת זכור האי בשניה זכור קאי בין אחל ר"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שניה שניה ממש שקורין בה זכור ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין זכור:

בשלישית פרה אדומה: כדי שיטהרו טמאי מתים עצמן לפני הפסח:

וברביעית החדש הזה לכם ראש חדשים: משום ר"ח ניסן והאי רביעית ושלישית על כרחין להפסקה היא ואחל להיות בתוך השבת קאי ומיהו ששי בשבת ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת דאי לא תימא הכי היכי קאמר דבשלישית להפסקה פרה וברביעית החדש והא ע"כ כל שחל ר"ח אדר בע"ש יש שתי הפסקות וסימן לו ובי"ו כלומר דכשחל ר"ח אדר בו' מפסיקין בב' ובי"ו כדי לקרות פרשת פרה בשבת הסמוכה לר"ח ניסן ונמצא שאין קורין פרשת פרה בשלישית להפסקה אלא ברביעית ולא ברביעית פרשת החדש אלא בחמישית הלכך ע"כ ע"ש ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת כשם שא' בשבת אינו בכללו כמו שאכתוב בגמ' בס"ד וטעמא דמילתא דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ולאחריו מה שאין כן בא' בשבת וששי בשבת:

בחמישית חוזרין לכסדרן: בגמ' מפרש לסדר מאי:

לכל מפסיקין וכו': אף המועדות בכלל דמתני' הכי קתני לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל יו"ט וכן לראשי חדשים ולחנוכה ולפורים ולתעניות שגוזרים בשני ובחמישי ולמעמדות של יום שני ויום חמישי שהיו קורין בתורה במעשה בראשית כדאיתא בפ' בתרא דתעניות [דף כו א] מיהו הך הפסקה לאו בחדא גונא היא דבי"ט מפסיקין בפרשה בין בשבת בין בשני ובחמישי שאין קורין אותה פרשה שהיא באה על הסדר ואילו בר"ח ובחנוכה שיכולין לבא בשבת אינו כן שאין מבטלין הפרשה בשבת אלא שמפסיקין בהן להפטרות כלומר שאין מפטירין מענין הפרשה אלא מענין ר"ח או חנוכה כדרך שנוהגין בשבתות של פרשיות הללו שמפטירין בהן מעין כל פרשה ופרשה וכן בראשי חדשים וחנוכה כשחלו להיות בשבת קורין הפרשה שהיא באה על הסדר ואח"כ קורין פרשת ר"ח או פרשת חנוכה ומפטירין הפטרת חנוכה או ר"ח ונמצא שאין הפרשה הבאה על הסדר מתבטלת בשבת מחמתה אלא שההפטרה משתנית אבל בימות החול כלומר בשני או בחמישי אינו כן שאין קורין בתורה אותה פרשה שהיתה ראויה לקרות אלא קורין בענין חנוכה ופורים ור"ח וכן פורים לדידן בני ארביסר ותעניות שא"א שיבואו בשבת הפסקה שלהן היינו שאין קורין בשני ובחמישי בפרשה שהיתה ראויה לקרות אלא בפרשה שלהם והפסקה דמעמדות נמי בשני ובחמישי הוא כענין שאמרו ולא בשבת שאע"פ שהמעמדות היו כן בשבת אעפ"כ אי אפשר שתהא מחמתן הפסקה בשבת לפי שאין קורין פרשה מיוחדת דהיינו מעשה בראשית שהיו קורין בהן אלא בששת ימי השבוע כמו שמפורש בפרק בתרא דתעניות אבל בשבת לא היו קורין אלא בסדר היום כדרך שהצבור קורין הלכך לא משכחת לה הפסקה דפורים ותעניות ומעמדות אלא בשני ובחמישי ויום הכפורים דקתני אגב גררא דתעניות נקטיה אע"ג דבכלל רישא דמתניתין הוא דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל ימים טובים כמו שכתבתי והאי לכל מפסיקין דסיפא דומיא דמפסיקין דרישא הוא שכל אחד ענינו שמפסיקין מאותו סדר שכבר התחילו לקרות אע"ג דבמפסיקין דרישא חוזרין לסדר כל השנה כולה דמכל מקום מפסיקין הן מסדר פרשיות שהתחילו לקרות:

גמ' מאי פרשת שקלים רב אמר צו את בני ישראל וגו': ומקריא פרשת שקלים משום דכתיב בההיא פרשה זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה דדרשינן מיניה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ומיניה ילפינן שצריכין לשקול מחדש:

ושמואל אמר כי תשא: משום דשלש פעמים [תרומת ה'] כתוב בההיא פרשה וילפינן מינה שלש תרומות של אדנים ושל מזבח ושל בדק הבית:

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת וכו' ר"ח טבת שחל להיות בשבת וכו': בגמ' אמרי'

דף י עמוד א

דחדא מכלל חברתה איתמר:

ואח' בשל חנוכה: דלעולם מקלע ר"ח טבת בחנוכה ומש"ה מוציאין שלש תורות ולא קרינן כולהו בחדא לפי שאין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור כדי שלא יתעכבו בינתים וליכא משום פגמו של ראשון כשמוציאין ס"ת אחר דליכא למיחש בהכי אלא בחד גברא אבל בתרי גברי לא כדאיתא ביומא [דף ע א] ובסוטה [דף מא א]:

ר"ח טבת וכו' קרו תלתא בר"ח וחד קרי בחנוכה וכן הלכה: משום דר"ח תדיר משוינן ליה עיקר:

וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחשת: כדי שידעו שמצות היום בפרשת שקלים:

כופלין אותה: וקי"ל כוותיה ובגמרא פליגי עליה:

חל להיות בכי תשא עצמה וכו' וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת: כדי שידעו דמצות היום בפרשת שקלים ולדידן השתא לא מתרמי פורים בואתה תצוה ולא בכי תשא אבל לדידהו הוה מתרמי:

רב אמר מקדימין: וקורין פ' שקלים בשבת שעברה:

ושמואל אמר מאחרין: וקורין פרשת שקלים למחר ובגמרא מפרש טעמייהו:

בשניה זכור: איתמר פורים שחל להיות בע"ש. מקדימין לקרות פרשת זכור בשבת שלפניו כי היכי דלא תקדום עשיה דהיינו פורים לזכירה דהיינו פרשת זכור:

ושמואל אמר מאחרין: מפרש טעמא בגמרא דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין:

ואפילו בני ט"ו שחל פורים שלהם להיות בשבת מקדימין וקורין: כלומר פרשת זכור לשבת שעברה ולדידן לא מיקלע י"ד בשבת אלא ט"ו וא"ת והא תנן חל ר"ח אדר להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת וכן חל פורים בשבת הרי חל ר"ח אדר להיות באחד בשבת ונמצא שהוא בכלל חל להיות בתוך השבת דקתני עלה ומפסיקין לשבת אחרת אלמא לא חייש דתקדום זכירה לעשיה י"ל אמר לך רב דמאי בתוך השבת אמצע שבת שיש חול לפניו ולאחריו משא"כ באחד בשבת הלכך ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת:

ת"ר ר"ח אדר שחל להיות בשבת וכו' ואיזו היא שבת ראשונה: איזו היא לעולם שבת שקורין בה פרשה ראשונה אע"פ שר"ח אדר לא חל באותה שבת:

כל שחל ר"ח אדר להיות בתוכה ואפילו בע"ש: אבל כשחל בשבת קורין בו ביום כדקתני רישא בהדיא:

בשניה זכור: בשבת שניה של פרשיות קורין זכור:

ואיזו היא שבת שניה: שקורין בו זכור:

כל שחל פורים להיות בתוכה: ואפילו בע"ש לאו דוקא דאפילו חל פורים בשבת עצמו מקדימין שבת שלפניה וקורין זכור לרב דקי"ל כוותי' וכמ"ש למעלה אלא משום רישא דלא מתני ליה גבי פרשת שקלים אלא בע"ש דאילו בשבת קורין בשבת עצמה נקט ה"נ אפילו בע"ש ולאו דוקא:

בשלישית פרה אדומה: בשבת שלישית של פרשיות קורין פרה אדומה ומשכחת לה כשחל ר"ח ניסן באמצע שבת דהתם קורין פרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריה אבל אם חל ר"ח ניסן להיות בשבת שקורין פרשת החדש בו ביום הויא לה פרשה שלישית שבת הסמוכה לר"ח ניסן ולא הסמוכה לפורים דכל היכא דר"ח ניסן בשבת איכא שלש שבתות מפורים לר"ח ניסן עם אותו שבת שחל בו ר"ח ניסן שקורין בו פרשת החדש ואי אפשר להפסיק בין פרשת פרה לפרשת החדש כמו שיתבאר לפנינו בס"ד ולפיכך מפסיקין בשבת של אחר פורים אבל כי מיקלע ר"ח ניסן באמצע שבת קורין פרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריה ואם תאמר והלא כשחל ר"ח ניסן להיות באחד בשבת אי אפשר לקרות פרשת פרה בשבת שלאחר פורים לפי שחל ר"ח אדר בשבת ופורים בע"ש ואיכא שלש שבתות בין פורים לר"ח ניסן וסימן זט"ו כלומר כשחל ר"ח אדר להיות בשבת מפסיקין בט"ו ונמצא שאין קוראין בפרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים יש לומר שאע"פ שאין קורין בשבת הסמוכה לפורים של פרזים קורין אותה מיהת בשבת הסמוכה לפורים של מוקפין שאותה שבת של הפסקה שהוא ט"ו באדר הרי הוא פורים למוקפין וקורין פרה בשבת שלאחריה:

לסדר מאי אמר רבי אמי לסדר פרשיות: רבי אמי סבירא ליה שאין קורין באותן ארבע שבתות בסדר היום כלל ומש"ה מפרש דחוזרין לכסדרן היינו לסדר פרשיות כלומר לסדר היום:

ור' ירמיה דאמר לסדר הפטרות: ס"ל דבאותן ארבע שבתות גופייהו קרינן סדר היום אלא שקורין ארבע פרשיות אלו עמהן אבל הפטרות ודאי מענין אותן פרשיות הן ולא מענין סדר היום:

ואח"כ חוזרין לסדר הפטרות: כלומר להפטיר מענין סדר היום וקיימא לן כרבי ירמיה:

ירושלמי רבי לוי אמר אין מפסיקין בין פרה להחדש: כלומר שלא יפסיק בין שלישית לרביעית:

שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה: מפני שלא היו יכולים לשרוף את הפרה עד שהוקם המשכן ונמצאת פרה מאוחרת לר"ח ניסן אלא שהקדימוה מפני שהוא טהרתן של ישראל וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחדש כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת:

נקוט האי סימנא בידך וכו': לדידן לא מקלע לן ר"ח אדר אלא בזבד"ו כלומר או בשבת או בשני או ברביעי או בששי אבל לא מיקלע לעולם באג"ה כלומר יום א' ויום ג' ויום ה' משום יום הכיפורים דלא ליקלע לא בערב שבת ולא במוצאי שבת ומשום יום ערבה דלא ליקלע בשבת וכל הני יומי דזבד"ו דמקלע לן אדר צריך לאפסוקי בפרשיות דכל חד וחד בגוניה:

כד מקלע בשבת מפסיק בט"ו באדר: שהוא יום שבת ואין קורין בו פרשה והסימן זט"ו: כשר"ח אדר ביום ב' הפסקה יום ו' שהוא שבת. והסימן ב"ו: כשראש חדש אדר ביום ד' הפסקה יום ד'. שהוא שבת והסימן ד"ד: כשר"ח אדר ביום ו' איכא תרתי הפסקות ביום שני וביום ט"ז שהם ימי שבת והסימן ובי"ו:

גרסי' בגמ' עלה דמתני' דתנן מפסיקין לתעניות: כלומר כשחל תענית בשני ובחמישי מפסיקין פרשת היום ואין קורין בה אלא פרשת תענית קורין ופרכינן [דף ל ב] בתענית למה לי הפסקה ליקרו בצפרא מעניינא דיומא ולמנחתא דתעניתא ופרקינא אמר רב ששת בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא

דף י עמוד ב

כנופיא כלומר דמעייני למילי דמתא לתקונינהו ומש"ה לא אפשר למיקרי בתורה עד המנחה וא"ת לדידן דלית לן כנופיא וקורין תרי זימני בספר תורה בפרשת ויחל אמאי לא קרינן בצפרא מענינא דיומא איכא למימר דכיון דקמאי תקון הפסקה בתענית ולא היו קורין בענינו של יום אנן נמי לא קרינא:

מתני' בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים: בחומש ויקרא והיינו בפרשת שור או כשב:

בעצרת שבעה שבועות תספר לך: היינו פרשת כל הבכור הכתובה בראה אנכי ולפי שכבר קראו בפסח בפרשת מועדות שבת"כ קורין בעצרת בפרשת מועדות שבמשנה תורה:

ביו"ט הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שת"כ: היינו פרשת שור או כשב הכתובה בויקרא לפי שכבר קראו בעצרת בפרשת מועדות שבמשנה תורה חוזרין עכשיו לקרות פרשת מועדות שבתורת כהנים:

ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג: הכתובים בסדר פינחס ומיהו איכא מילי בהך מתני' דלא נהיגנא להו השתא וכמו שיתבאר בגמ' בס"ד:

ומדאמרי' דבשאר ימות החג קורין בקרבנות החג משמע שלא היו מוציאין בשאר המועדות ספר שני לקרות בו פרשת הקרבנות וה"נ מוכח בגמ' דאמרינן ובשאר ימות הפסח מלקט וקורא מעניינות הפסח ואילו בקרבנות לא קאמר אבל אנו מלבד סדר פרשיות מוציאין ס"ת ב' לקרות בו בקרבנות היום כך הוא בסדר רב עמרם וסומכין על מה שאמרו בגמ' (דף לא ב) שאמר לו הקב"ה לאברהם דבזמן שאין בית המקדש קיים יהיו ישראל קורין בסדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני על כל עונותיהם ובשבת היינו טעמא דלא קרינן בקרבנות משום דבקרבן שבת אין בו לכפר ואינו בא אלא לרצון ואחרים אומרים דהיינו טעמא לפי שאין בקרבנו אלא שני פסוקין ואין קורין משלמעלה ולמטה הימנו לפי שאינו מדבר מענינו של יום [א"נ לפי שהמפטיר הוא מפטיר תמיד מעין הפרשה שהוא סדר אותה שבוע צריך שיקרא בסדר היום לא במוסף של יום] א"נ משום דביו"ט מפסיקין וקורין בענינו קוראין נמי בקרבנו שהרי כל קריאתו לחובת היום אבל בשבת שלא תקנו בקריאתו שתהא מענינו [של יום] אלא לקרות התורה על הסדר לא תקנו גם כן לקרות בקרבנו ור"ח קריאתו בחובת היום ולפיכך קורין בקרבנו דענינו וקרבנו חדא מילתא היא:

גמ' והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא וכו': סימני פרשיות הן ביום הראשון משכו ביום שני שור או כשב ביום שלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי במדבר סיני בז' ויהי בשלח בח' כל הבכור וטעם סדר פרשיות הללו משום דבשני אית לן למיקרי שור או כשב משום דכתיב ביה וספרתם לכם ובשני מתחילין לספור את העומר ובשביעי אית לן למיקרי ויהי בשלח שבשביעי אמרו ישראל שירה על הים והשאר כולן נקראות כסדר כתיבתן בתורה וכתוב בהן מענינו של פסח:

וביו"ט האחרון מפטירין בוידבר דוד: לפי שהיה שירה ובשביעי של פסח אמרו שירה:

ולמחר עוד היום בנוב לעמוד: לפי שמפלתו של סנחריב היתה בפסח כדאיתא בפרק חלק (דף צה ב):

בעצרת בחדש השלישי: לפי שבו ניתנה תורה:

ומפטירין במרכבה: לפי שירד הקב"ה על הר סיני בהוד מרכבתו:

ביו"ט שני שבעה שבועות: היינו פרשת כל הבכור הכתובה בסדר ראה אנכי. וכמו שכתבתי במשנתנו:

ומפטירין בחבקוק: משום דכתיב ביה אלוה מתימן יבא דהיינו במתן תורה:

בר"ה ביום א' וה' פקד את שרה ומפטירין בחנה: לפי ששתיהן נפקדו בר"ה כדאיתא פ"ק דר"ה (דף יא א):

וביום ב' ויהי אחר הדברים האלה: כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל:

ומפטירין הבן יקיר לי אפרים: מפני שחובת היום להזכיר זכרונות וכתיב זכור אזכרנו:

ביוה"כ שחרית קורין אחרי מות: שמדבר בעבודת היום:

ומפטירין כי כה אמר רם ונשא: משום דכתיב ביה ענין תשובה ותענית וכתיב ולקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יוה"כ:

ובמנחה קורין בעריות: לפי שנפשו של אדם מתאוה להן וצריך אדם לקדש את עצמו מהן:

בחג בשני ימים הראשונים קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים: אותה פרשה עצמה שקראו ביום הראשון חוזרין וקורין ביום שני:

ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא לה': משום דכתיב ביה לחוג את חג הסוכות:

וביום שני מפטיר ויקהלו אל המלך שלמה: לפי שאותה אסיפה היתה בחג:

גרסי' בסוכה (דף נה א) אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי: שמפני ספק היום לדידן דאית לן תרי יומי צריך אחד מן הקורין לדלג למפרע לחזור ולקרוא מה שקרא אותו שהוא קודם לו כדמפרש רא"ף ואזיל דבג' שהוא חולו של מועד כהן קורא ביום השני לוי קורא ביום השלישי וישראל חוזר וקורא ביום השלישי רביעי קורא ביום השני וביום השלישי משום דספק הוא אם הוא יום שני או יום ג' ומיהו ביו"ט שני אע"ג דספק הוא אם הוא ראשון או שני כיון שעושין אותו יו"ט אין מזלזלין בו לספוקי ביה ומש"ה לא קרינן ביה אלא קרבן יום ראשון בלבד דהיינו בט"ו יום וע"פ הסדר הזה קורין בכל יום ויום עד יום ז' ונמצא לפי פירוש זה של גאון אין קורין בכל יום ויום אלא בספקו של יום אבל רש"י ז"ל כתב בפרק ה'

דף יא עמוד א

דסוכה שהראשון קורא ביום השני והשני ביום השלישי והשלישי ביום הרביעי והרביעי קורא ספקו של יום דהיינו ביום השני וביום השלישי:

יו"ט האחרון של חג: דהיינו שמיני חג עצרת:

קורין כל הבכור: יש נוסחאות בגמרא שכתוב בהן קורין מצות וחוקים וכל הבכור כלומר שמתחילין בפרשת עשר תעשר וקרי ליה מצות וחוקים לפי שיש באותה פרשה מצות וחוקים הרבה הנוהגות באותו זמן שהוא זמן האסיף שהוא עת שעניים צריכין לאסוף מאכל ביתם ויש באותה פרשה מצות מעשר שני ומצות נתון תתן ומצות פתוח תפתח והעבט תעביטנו והענקה מגורן ויקב לעבד עברי בשעת שלוחו שכל זה סימן לאזהרת צדקה ולפי נוסחא זו משמע שלעולם מתחיל מן עשר תעשר ואין אנו נוהגין כן אלא כשחל להיות בשבת [ואנו בשמיני חג העצרת לעולם מתחילין עשר תעשר בין בחול בין בשבת ובשאר המועדות בשמיני של פסח ובשני של עצרת מתחיל בחול כל הבכור ובשבת עשר תעשר]:

ומפטירין ויהי ככלות שלמה: לפי שכתוב בה ביום השמיני שלח את העם ויום שמיני של חג היה:

למחר קורין וזאת הברכה: לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו שבירך את ישראל:

ומפטירין ויעמוד שלמה לפני מזבח ה': לפי שהוא תפלה שהתפלל על כל ישראל:

נוסחא אחרינא ויהי אחרי מות: לפי שחתמנו בפטירתו של משה רבינו ע"ה מפטירין במה שצוה הקב"ה לאחר שנפטר ליהושע תלמידו:

מקרא קרינן ראה אתה אומר אלי: לפי שיש בו [רמז] לשבת [ורמז] לחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ילפינן מיניה איסור מלאכה בחולו של מועד בפרק אין דורשין:

אפטורי בניסן העצמות היבשות: שהן עצמות אותן שיצאו ממצרים קודם הקץ ומתו בדרך וחיו בימי יחזקאל:

בתשרי ביום בא גוג: דהיא אותה מלחמה דהנה יום בא דכתיב ולחוג את חג הסכות:

מתני' בחנוכה בנשיאים: דכתיב בפרשת נשא והיתה לחנוכת המזבח:

בפורים ויבא עמלק: לפי שהמן יצא מזרעו ואע"ג דלית ביה אלא ט' פסוקים וקי"ל דאין פוחתין מי' פסוקים בבהכ"נ היכא דמפסיק עניינא שאני:

במעמדות: שהיו עומדין על הקרבן כדאמרינן בפ"ב דתעניות אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו ולפיכך תקנו מעמדות והיו בהם כהנים לוים וישראלים והיו קורין במעשה בראשית לפי שמעשה בראשי' מתקיים בזכות הקרבנות [וסדר קריאתן] בכל יום מפורש בפרק ב' דתעניות:

בתעניות ברכות וקללות: הכתובות באם בחוקותי כדי לכוף לבו של אדם ומיהו אין אנו נוהגין כן אלא קורין ויחל משה:

אין מפסיקין בקללות: בגמ' מפרש טעמא:

בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן: שמתחילין הסדר בכל פעם:

ואין עולה להם מן החשבון: לקריאת הסדר בשבת הבאה שחרית שלעולם חוזרין לראש הסדר ובשבת במנחה קורין סדר שבת הבאה:

שנאמר וידבר משה את מועדי ה': לא קאי אהא מילתא אלא אכל הני דאמרן לעיל בפסח קורין בעצרת קורין וכו':

גמ' שבת ראשונה נרות דזכריה שנייה נרות דשלמה: אע"ג דנרות דשלמה קדימי אפ"ה עדיפי לן נרות דזכריה משום דנבואות עתיד נינהו:

מאתמול קרינן ויאמר לו יהונתן מחר חדש: יום שבת שלפניו:

ר"ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי: ומיהו האידנא נהוג עלמא דלא מפטירין בחדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיהו אלא בשבת שלפני ט"ב ור"ח אב שחל להיות בשבת אין משנין הפטרה אלא מפטירין שמעו דבר ה' לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא ומתקנת הראשונים ז"ל להיות מפטירין קודם ט"ב תלתא דפורענות' היינו דברי ירמיהו שמעו דבר ה' וחזון ישעיהו ולאחר ט"ב שבע דנחמתא ותרתי דתיובתא:

דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס וגו': ואלו היה מפסיק נראה שהוא קץ בתוכחתו:

לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות: ואלו היה מפסיק היה אותו שבא לקרות חייב לברך על הקללות ואע"ג דאמרינן [ברכות דף נד א] חייב אדם לברך על הרעה לא דמיא לההיא דההיא כעין הודאה הצדקת דין הוא:

אלא היכא עביד: כשבא לקרות בקללות שלא לברך עליה:

כשהוא מתחיל מתחיל בפסוק שלפניהם וכו': לאו דוקא דהא אין מתחילין בפרשה בפחות מג' פסוקין ואין משיירין פחות מג' פסוקין ולא אמר אלא שלפניהם מתחיל לקרות ואחריהם ג"כ כשמסיים ומיהו ודאי ג' פסוקין בעינן:

הללו משה מפי עצמו אמרן: ואע"פ שהסכים הקב"ה שיכתב בתורה לא חשיבי פורענות כולי האי וראוי לברך עליהם ומימרא דאביי בטעמיה דריש לקיש שייכא ותניא נמי כותיה דההיא מתני' דמתחיל בפסוק שלפניהם כוותיה אתיא:

שיהו קורין קללות שבת"כ קודם עצרת: דהיינו אם בחוקותי:

ושבמשנה תורה: היינו והיה כי תבא:

ובעצרת על פירות האילן: שהקב"ה דן פירות האילן בעצרת והאידנא חיישינן טפי שלא לסמוך קללות לעצרת ולר"ה ומשוו חד סדרא ביני ביני ומתנחי

דף יא עמוד ב

בה סימנא מנה ועצור קום ותקע כלומר קורין במדבר סיני שבה מנין ישראל קודם עצרת ואתם נצבים קודם ר"ה:

ושם קורין במנחה ובשני ובחמישי ובשבת הבאה: שמתחילין לקרוא בראש הסדר:

וכן הלכתא: והכי איפסיקא בגמ' הלכה כר' יהודה. ואע"ג דמילתיה דרבי יהודה היינו מילתיה דתנא דמתני' דקתני אין עולין להם מן החשבון משום דהוה אמינא דמתני' הכי קתני בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן במקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי ואין עולה להם לשבת הבאה מן המנין אלא חוזר וקורא מראש הסדר וזו מחלוקת שלישית ומשום הכי פסיק כמתניתין דמפרשן מלתא:

פותח ורואה: אותו פסוק שיש לו להתחיל ולקרות:

וגולל: ס"ת:

ומברך: ברכת התורה שלפני קריאתה וחוזר ופותח וקורא דברי ר"מ מפרשין טעמיה דר"מ בגמ' כדי שלא יאמרו ברכה כתובה בתורה:

ר' יהודה אומר פותח ורואה ומברך וקורא: וקי"ל הכי ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהל' תפילה דבברכה אחרונה גולל ואח"כ מברך:

ירושלמי בפרק אין עומדין: זה שעומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון:

חוזר לקרות מתחילה ויברך: וא"ת ממקום שפסק ולא יהא צריך לברך א"כ הראשונים פסוקים הראשונים שקרא הראשון נתברכו לפניהם שברך זה לפני קריאתן ולא נתברכו לאחריהן שלא הספיק לברך והאחרונים פסוקים שקראן האחרון:

הלוחות: לוחות ובימות היו בב"ה שהיו משתמשין בהן להניח ספר תורה עליהם באקראי בעלמא ולא היו מיוחדין לכך ומשום הכי קאמר דאין בהם משום קדושה ואמרו בירושלמי אין בהם משום קדושת ס"ת אבל משום קדושת בהכ"נ יש בהן וזה יותר נכון ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות תפלה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

הגולל ס"ת יעמידנו על התפר: פרש"י ז"ל מפני שמתהדק יפה כשהתפירה בין שני העמודין אבל הרב אלפסי ז"ל כתב שאם יקרע יקרע בתפר:

הגולל ס"ת גוללו מבחוץ: למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ס"ת:

וכשהוא מהדקו: ושמי שאוחז ס"ת מהדק אותו אחר שנגלל כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראויה שתעמוד כלפי אותו שעוסק בס"ת מפני כבוד התורה ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ס"ת נתון בתיק ומשום הכי קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואח"כ מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו:

עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת: אע"פ שאין צריכין לקרות אלא ז' כיון שאין קורין בתורה בפחות מעשרה נקט עשרה ויש מי שכתב דמהא משמע שהגדול שבעשרה גולל אף על פי שלא קרא דחולקין כבוד לגדול ליטול שכר כנגד כולם:

וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים: אני נתתי להם חוקים והם לא טובים זה לזה לפיכך אני מביא עליהם משפטים לא יחיו בהם:

והאוחז ס"ת ערום: בלא מטפחת:

בלא אותה מצוה: אע"פ שגולל שוב אינו מקבל שכר:

תגלל המטפחת ולא תגלל ס"ת: כשכורכין ס"ת ראוי להעמיד ס"ת קיים וכורכין המטפחות בהקף ולא שיעמידו המטפחת ויקיפו ס"ת לכרוך המטפחת:

מצוותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו: קרא יתירא דריש דהא כתיבי כולהו פרשיות ובתרייהו כתיב וידבר משה את מועדי ה' לומר שהיה דורש הלכותיהן בזמנן:

סליקו להו בני העיר