פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי הוא כילוד חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהיא גופה אסור ושאינו גופה מותר:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור. דאמר קרא ובשר בשדה טריפה כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור פירוש והרי הוא כטרפה ואין היתר לאיסורו. עולא א"ר יוחנן אבר עצמו מותר. ואותביה לרבי יוחנן וסלקא בתיובתא הילכך הלכתא כרב. במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פרש"י אין לידה לאיברים ואף מה שיצא מותר. מאי בינייהו בין לישנא קמא ללישנא בתרא. למיסר מיעוט אבר שבפנים. ללישנא קמא אליבא דרב אין אסור אלא היוצא. וללישנא בתרא כיון דיש לידה לאיברים אף מיעוט שבפנים חשוב כילוד ואסורה וקשה לפירושו דא"כ הך בעיא דהוציא העובר את ידו והחזירה הוא דלא כהילכתא דר' יוחנן איתותב לעיל דלרבי יוחנן כיון דהוי חזרה להתיר עצמו לאכילה כ"ש לענין העובר דלא הוי כילוד ועוד דהוה ליה למימר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא כדאיתא בפ"ק דנדה דף ג. הילכך נראה כפירוש רב אלפס ז"ל דלהאי לישנא מודה ר' יוחנן דהאבר שיצא אסור ואין לו תקנה בחזרה ובעי מאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן. למיסר מיעוט אבר שבפנים לרב דאמר יש לידה אסור. ולרבי יוחנן דאמר אין לידה נהי דמה שיצא אסור מ"מ לא שדינן מיעוט מה שבפנים אחר רוב היוצא כיון דאין לידה ובזה פסק כרבי יוחנן דבהא מילתא לא איתיתב וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. והא דאמר לקמן מאי טעמא דר' יוחנן הא אית ליה תקנתא בחזרה היינו אליבא דרבי יוחנן דלישנא קמא והא דתניא בהמה המקשה לילד והוציא העובר ידו והחזירה ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה שחט את אמו ואח"כ החזירה אסור באכילה. לא אאבר גופיה קאי אלא אמקום חתך קאי שאם הוציא העובר ידו והחזירו ואח"כ שחט את אמו מקום חתך מותר ואם שחט את אמו ואח"כ החזירו מקום חתך אסור. איבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאיברים. הוציא העובר את ידו לחוץ והחזירה וחזר והוציא את ידו השנית לחוץ והחזירה עד שהשלים לרובו מהו מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא כיון דהדר הדר. אם תמצא לומר כיון דהדר הדר. הוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלים לרובו מהו. מי אמרינן הא נפק ליה רובא או דילמא רובא בבת אחת בעי. ולא איפשיטא ועבדינן לחומרא. ומיעוט שבפנים אסור היכא דחתכו אבל אי הדור הדור. ומה שלא יצא מותר:

סימן בעריכה

איבעיא להו מהו לחוש לזרעון ומסיק דמבעי ליה בעובר שהוציא ידו אם חלבו מותר. חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי ה"נ ל"ש. או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה. תיקו. חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה. מאי טעמא דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו לרבות את הוולד:

סימן געריכה

אמר רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה מאי טעמא בעינן פרסות וליכא. אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר הא תנא דבי רבי ישמעאל כדברי רבי שמעון בן יוחי אומר פרסה בבהמה תאכלו. ודוקא דמות יונה שהיא אסורה אף כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת. דכיון דכשיצא לאויר חשיב מפריס פרסה להיותו ניתר בשחיטת עצמו כל שכן דחשיב פרסה להיותו ניתר בשחיטת אמו. דלא על חנם נקט רבי יוחנן דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דומים לרגלי יונה או שאין לו רגלים. אלא ודאי כל דבר שראוי להיות מותר לכשיצא לאויר העולם לא אמעוט מפרסה. והא דפריך אי הכי קלוט ליתסר אליבא דרבי שמעון דאסר ליה לכשיצא לאויר העולם פריך ולאו אליבא דרבנן. גרסינן בנדה פרק המפלת דף כד. איתמר בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות רב אמר באשה אין ולד ובבהמה אסורה באכילה ושמואל אמר בבהמה מותרת באכילה ובאשה הוי ולד. במאי קמיפלגי בדרב חנן בר רבא קמיפלגי. דאמר השסועה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות. רב סבר בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה בסיני במעי אמו אגמריה ושמואל סבר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה ובמעי אמו שרי. רב ירמיה סבר למיעבד עובדא כוותיה דשמואל א"ל רב נחמן מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא. דקא יהבת לה ימי טוהר. אלא עביד כרב דקי"ל הלכה כוותיה דרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא:

סימן דעריכה

מתני' מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה:

גמ' איתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר רב הונא אמר קדוש. רבה אמר אינו קדוש. רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש וכיון דנפקא ליה רובא איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוי קדוש ומאי דזבן לאו כלום זבן. רבה אמר אינו קדוש קסבר מכאן ולהבא הוא קדוש מאי דזבין שפיר זבין. נראה דהלכה כרבה. דפריך דף ע. לרב הונא ממתניתין דתנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע הוא קדוש אמאי משליך לכלבים הא קדיש. ודחיק לשנויי לא במחתך ומשליך. וסיפא דקתני יצא רובו יקבר משמע דוקא יצא רובו כאחת דחיק לשנויי בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניח נעשה כמי שיצא רובו ויקבר. ועוד מדקאמר סתמא דגמרא ת"ש יצא רובו הרי זה יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמועינן דרובו ככולו. והיינו אליבא דרבה דאי לרב הונא טובא קמ"ל דמחתך ומניח הוי כיצא רובו בבת אחת : בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא. ומסיק דאם יצא רובו במיעוט אבר פשיטא דהוי כילוד דלא שבקינן רובא דעובר ואזלינן בתר רובא דאבר. ומיבעיא ליה ביצא חציו ברוב אבר אי שדינן ההוא מיעוט אבר דגואי בתר רוב אבר והוי כילוד או לא. ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא :

סימן העריכה

מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי רבי מאיר וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ר"ש שזורי אמר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי בתוכה טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו:

גמ' וקי"ל כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו. והוא שלא הפריס ע"ג קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור. ואם הפריס על גבי קרקע חלבו ודמו אסור. וטעון שחיטה מדרבנן דלא ליתי לאיחלופי דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כרבי יהודה. ולענין דמו איתמר. אמר ר"ש בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו. לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו. ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו וקיימא לן כרבי יוחנן ומיבעיא לן אי פודין בו פטר חמור אליבא דרבנן כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמי או דילמא כיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין. רב אשי אמר פודין והלכתא כרב אשי: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכלו רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי. ואפילו לרבי יהודה דשרי חלבו של בן תשעה היינו כשנשחטה אמו דניתר בשחיטת אמו. אבל קודם שחיטה חלבו כחלב בהמה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. ואפילו לרבי מאיר דאסר הני מילי לאחר שחיטה ויצא חי לאויר העולם ולא כמו שפירש רש"י במתניתין דטעמא דרבי מאיר משום חדשים דאם כן בן תשעה מת היכי שרי ר"מ כולו חוץ מדמו והלא צריך לידע אמתי מת אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה. אלא ודאי אפילו מת אחר שחיטה מותר כל זמן שלא יצא חי לאויר העולם ואל תתמה לרבי יוחנן כיון דנקרא חלב בגמר חדשים למה ניתר בשחיטת אמו דיו לולד שיהא כאמו דאין שחיטתה מתרת חלבה י"ל דגזירת הכתוב הוא שהרי למדנו מוכל בבהמה תאכלו שאם חותך מן העובר מותר ואילו נחתך מן הבהמה אסור. ומה שדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשיב כדם האיברים שפירש של בהמה עצמה. וכתבתי כל זה אף על פי שאין נפקותא במחלוקותם לענין איסור והיתר דאף לר"ל אם אינו אסור משום חלב אסור הוא משום בשר מן החי. בשביל שכתב רבינו משה ז"ל בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות השוחט את הבהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר ואפילו מצא חי מפני שהוא כאבר מאמו. ואם שלמו לו חדשים ומצא חי אע"פ שלא הפריס על גבי קרקע ואין טעון שחיטה חלבו אסור וחייבין עליו כרת ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומין שאסורין בשאר בהמות ונראה שהוא ר"ל דרבי יוחנן ור"ל פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ודר' מאיר. דר' יוחנן כרבי מאיר ור"ל כרבי יהודה ופסק הלכה כרבי יוחנן. ולא נהירא כלל שיחלקו האמוראים. במחלוקת התנאים. אם לפסוק הלכה באו. לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר. אלא ודא כל אחד ואחד אמר דבריו אליבא דכולי עלמא. והלכה כרבי יהודה דאמר חלבו מותר אפילו בבן תשעה חי: אמר רבי אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר ולדברי המתיר אוסר רבא אמר אף לדברי המתיר נמי מותר. מ"ט ארבעה סימנין אית ליה להא כל תרי מינייהו מכשר ליה: אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על הבהמה מעלייתא והוליד בן הולד אין לו תקנה. פירש רש"י דלית ליה לרב משרשיא הא דאמר רבא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא ונראה דאית ליה שפיר הא דרבא היכא דלא מתכשר בשחיטת אמו כיון דטריפה היא ולא הועיל שחיטתו להתיר עצמה אז הוא מותר בסימנים דידיה. אבל הך פקועה שטהרתה שחיטת אמו הולד נמי כשחוט דמי. ואף על גב דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה לרבנן היינו דוקא לחומרא מפני מראית עין. אבל מדארייתא כשחוט דמי ואין לולד זה אלא שני חצאי סימנים:

סימן ועריכה

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע דמותר. מ"ט כל מעשה דתמיה מידכר דכירי אינשי. איכא דאמרי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקוע שמותר. מ"ט כל תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ונראה דמילתא דרבנן היא והלכה אף כלישנא קמא. אדא בר חבו הוה ליה בר פקוע דנפל עליה דובא. אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה. ואע"ג דסבר כרבנן לא אסר ליה משום דרוסת הזאב. דדוקא בשחיטה גזור דילמא אתי לאיחלופי בשאר בהמות כשרואין שאכל אותו בלא שחיטה. אבל טריפות דידיה לא מפורסם כולי האי. ויש שדוחין ואומרים דלא מיטרפא בדריסת הזאב בגסה. ולא נהירא דלא על חנם נקט ונפל דובא עליה אלא להשמיענו דאין לחוש לטריפות. וכן משמע מתוך פירוש רש"י שפירש הזאב טרפה ולא היתה יכולה עוד לחיות. ומיהו נראה אם לא שחטה כראי כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה כאילו לא שחט דמי כיון דהצריכוהו שחיטה שחיטה מעלייתא בעינן ולא דמי לשאר טריפות:

סימן זעריכה

מתני' בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו. אם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. עולא אמר רבי אושעיא כנגדו בגמל ניכר אמר ליה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין אלא לדידך מאי וכן שניטל צומת הגידין א"ל תנא רכובה בלא צומת הגידין צומת הגידין בלא רכובה רב פפא מתני הכי א"ר יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין למעלה למעלה מן הארכובה וכן שניטל צומת הגידין ורכובה עצמה כדעולא. רש"י פסק כלישנא קמא דרב לחומרא דאמר דרכובה דמתניתין היא הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מארכובה התחתונה כל מקום שחותך טריפה. וכן ניטל צומת הגידין בלא רכובה דלא חזינן דחזר ביה רב ולקמן פסיק הלכה הכי בנשבר העצם וכל שכן בנחתך לגמרי ופסק זה לא היה נראה לריב"א כי אמר דטפי מוכח כלישנא בתרא חדא דהא אתותב רב ללישנא קמא ועוד דרב פפא דהוא בתראה מתני למילתיה דרב כמו עולא ומה שהביא רש"י ראה דשלחו מתם כלישנא קמא אינה ראיה דלא פירש לקמן באיזה רכובה איירי אלא דמסתבר ליה לרש"י דרב ושמואל פליגי למעלה מארכובה התחתונה דלא מסתבר דשמואל יכשיר למעלה מן הארכובה העליונה אם אין רוב בשר קיים ואין ראיה דשמואל מפליג בין נחתך לנשבר ומכשיר אף למעלה מן הארכובה העליונה דללישנא בתרא דרב ארכובה העליונה כמו ארכובה התחתונה ללישנא קמא והעיד ריב"א על רבינו יצחק בר רבי יהודה שהורה הלכה למעשה והכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי בין צומת הגידין ורכובה העליונה וכן סובר רב אלפס ז"ל שלא הביא בהלכותיו אלא לישנא בתרא דרב והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ אם נחתכו הגידין יחתוך כל הרגל למעלה מצומת הגידין ותחזור להכשירה. ותירץ דאין הכי נמי דחזרה להכשירה אלא ודאי אם שחט אחר שנטלו צומת הגידין טריפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואע"פ שאם היה חותך הרגל למעלה היתה חיה בה השתא מיהא באותו ענין שהטריפות בא בה אינה חיה אפילו בבירור סמנין אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין קודם שחיטתה וחיתה ואח"כ שחטה לא נטילת הגידין היא זו אלא חתוכת רגליה למטה מן הארכובה וכשירה. וא"ת כבר התחילה מכה זו להכניס בה מיתה. מסוכנת היא ולא טריפה. וכשירה וכן מצינו טריפות נכשרות ריאה שניקבה ולא סביך בבישרא טריפה חזרה ונסבכה הוכשרה. ודעת רחוקה היא זו שטריפה תחזור להכשירה בידי אדם אלא מיד כשנחתכה בצומת הגידין מתה היא. ואילו חתכה מתחלה למעלה היתה חיה. אבל אחר שנחתכה בצומת הגידין שוב אין לה תקנה שכבר נכנס בה חולי הטריפות ואין להן תקנה בתוספת ברוב ולא דמי לריאה שמעצמה עומדת ומתחיל להסתבך. ובספר התרומה פסק כרש"י וכן נוהגין באשכנז ובצרפת. והיכא דנחתך הרגל בארכובה בין הפרקים ראיתי מפרש שהתירו ולי נראה לאסור. משום דאיכא לאקשויי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא. דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשירה הא בארכובה עצמה טריפה ובסיפא קתני מן הארכובה ולמעלה טריפה דמשמע הא בארכובה עצמה כשירה. חדא מינייהו דוקא ואידך לא דוקא ואזלינן לחומרא. וכן פרש"י לעיל בפ' אלו טריפות דף נז. גבי צנא דאנקורי שנשתברו רגליהן בארכובה או למעלה מן הארכובה ואין העצם יוצא לחוץ. אלמא בתוך הארכובה ולמעלה מן הארכובה דין א' להם ועוד מדקאמר ובאיזו רכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אלמא העצם התחתון הוא הנקרא ארכובה. ולמטה מן הארכובה דקתני היינו מהתחלת הארכובה ולמטה. ולמעלה מן הארכובה היינו מסוף הארכובה ולמעלה. והשתא לא קשה דיוקי דמתניתין אהדדי. וכן לעולא עצם האמצעי נקרא ארכובה: ואלו הן צומת הגידין פירש"י מהיכן מתחיל והיכן כלה כח חיות הגידין. רבא אמר רב אשי דאגרמא ולבר. פי' משיוצאין הגידין מן העצם ולחוץ ונכנסים בבשר. כי בתחלת עצם האמצעי סמוך לארכובה הוא ערום בלי בשר ואין בו דין צומת הגידין עד שנכנסו לבשר רבה בר רב הונא א"ר אשי דאגרמא ולגיו. פירש רש"י שאין נקרא צומת הגידין אלא במקום שאדוק בעצם ויותר נראה לפרש דכל חד וחד מוסיף אחבריה כההוא דאמר דעילוי ערקומא דמוסיף אהני קמאי דהיינו היכא דפרעי. טבחי. א"ר יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין ועד כמה א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה מקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין. וכמה אמר אביי ארבעה בטדי בתורא. פירש רש"י ארבעה אצבעות. והרמב"ם ז"ל כתב שש עשרה אצבעות וכן פירש"י ז"ל לעיל דף נב אמנם לפנינו ברש"י איתא בטדי אצבע ועיין היטב בהרא"ש לעיל פרק א"ט סימן לב כמלא בטדא ארבע אצבעות. ושיעור זה הוא בשור הגדול. בדקה מאי. אמר אביי בליטי קודם שיבלע בבשר הוי צומת הגידין. בליעי לא הוי צומת הגידין. אשוני הוו צומת הגידין. רכיכי לא הוו צומת הגידין. אלימי הוו צומת הגידין. קטיני לא הוו צומת הגידים חוורי הוו צומת הגידין לא חוורי לא הוו צומת הגידין. מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי אע"ג דלא הוי חוורי. פירש"י קי"ל בכל דוכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא. וכן כתוב בסדר תנאים ואמוראים. ורבינו חננאל ז"ל כתב דקי"ל בכל דוכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי. וכן כתב רב אלפס ז"ל וסימניך הפך לבן. אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו תרי קטיני וחד אלימא. איפסיק אלימא אזדא רוב בנין. איפסיק קטיני אזדא רוב מנין. מר בר רב אשי מתני לקולא. איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין איפסק קטיני הא איכא רוב בנין והילכתא כוותיה. בעופא שיתסרי חוטי הוו ואי איפסק חד מינייהו טריפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאבא אייתו לקמיה עופא בדיק ואשכח חמיסר. הוה חד דהוה שניא מחבריה נפציה ואשכח תרין: אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין ברובו. מאי רובו רוב אחד מהם. פירוש אם נפסק רובו של אחד מהם טריפה. איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד. מסייע ליה לרבנאי דאמר רבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר בהן אלא כחוט הסרבל כשירה. ורב אלפס ז"ל לא הביא אלא לישנא בתרא דרב ואע"ג דבשל תורה הוא וראוי להחמיר כלישנא קמא אלא שא"א דקי"ל כמר בר רב אשי דמכשר ברוב בנין או ברוב מנין. וכן צריך ליישב לישנא בתרא דרב כמר בר רב אשי. והכי פירושו מאי רובו רוב כל אחד ואחד מן החוטין שהיא נטרפת בהן. כגון אי אפסק אלימי ונשתיירו קטיני ונפסק רובן טריפה. וכן אפסיק קטיני ורוב אלימי טריפה. ולאפוקי מדשמואל דאמר אפילו לא נשתייר אלא כחוט הסרבל כשירה. אבל אין לפרש כפשטיה דרב דבעי רוב כל אחד ואחד. דא"כ הוי דלא כמר בר רב אשי. אם לא שנאמר דרוב כל אחד ואחד גריע מרוב בנין או מרוב מנין. והא לא מסתבר כלל דפשיטא דלמר בר רב אשי אם נשתייר רוב אלימא או רוב תרי קטיני כשר דרובא ככולו וכל שכן רוב כל אחד ואחד. וכאשר פירשנו שמועה זו כן קבלה רש"י מפי רבותיו גאוני עולם רבינו יצחק סגן לויה מויטר"י ורבינו יצחק בר יהודה ורבינו יעקב בר יקר ז"ל שצומת הגידין הוא מחוץ לארכובה והזנב טפל עליהם. וכן בעוף. עד שעמד חכם גדול הראב"ד ז"ל ומתוך פלפולו סמך על מראת עיניו ומשמוש ידיו וחלק על קבלתם להכשיר את הטריפות ולהטריף את הכשר. ואילו היה אמר לנו שהיה מקובל מרבותיו כך היינו אומרין זו וזו קבלה. אבל מסברת לבו פירש שרבא ורבה בר רב הונא נחלקו במקום צומת הגידים. רבא אמר דאגרמא ולבר כלומר מחוץ לעצם. ורבה בר רב הונא דאמר דאגרמא ולגיו מבפנים לעצם לצד חלל הבהמה. ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא נחלק עליהם אלא דיבר בענין אחר להורות לנו מקום התחלת הגידין ופסק כמאן דאמר דאגרמא ולגיו. והביא ראיות שאין בהם ממש ואינם כדי לכותבם כי כל ראיותיו וסברותיו למראה עיניו ישפוט ואנו בדקנו ומצאנו הדבר להפך. לכן אין לסמוך על חכמתו ולעקור קבלת חכמי הש"ס שהיו מקובלים מרבותינו. וגם רב אלפס ז"ל לא הביא בהלכותיו ההיא דאגרמא ולבר ודאגרמא ולגיו ואם היה מקובל כסברת הראב"ד ז"ל איך לא היה כותב דבר שהטריפות תלוי בו והיה פוסק הלכה כמאן. אלא ודאי דבר פשוט הוא שצומת הגידין היא מבחוץ. וידוע הוא שכח הבהמה וחזקתה וחיותה תלוי בגידין שבחוץ ועל זה לא נסתפק אמורא וחכם. וכל האמוראים לא דברו אלא על מקום התחלתן וסיומן. ולכך הביא רב אלפס ההיא דעלוי ערקומא להורות לנו על מקום התחלתן לאפוקי ממאן דאמר דערקומא גופא. ואגרמא לגיו ואגרמא לבר לא הביא כי הביא ההיא דשמואל במקום שהגידין צומתין עד מקום שמתפשטין וכל אתן סימנים אחרים שמורים לנו על סיומן וההיא דאגרמא לגיו ואגרמא לבר בכללן הלכך לא הוצרך להביאן. ואם נשבר העצם במקום צומת הגידין ונקשר ונתרפא יפה יש פנים לאסור דאילו הובא העוף לפנינו קודם שנקשר העצם היינו צריכין לבדוק בשיתסר חוטי. ואם כן אע"פ שנקשר העצם מכל מקום בדיקה צריך עדיין. ומי שאינו בקי לבדוק צריך להטריפו. ור"י לא רצה לומר בו לא איסור ולא היתר. כי אמר שהיה בעיר דמד"ו בצרפת כשאירע הדבר לפני ר"ת ולא ידע מה הורה בה וכמדומה לו שאלמלי יצא הדבר לאיסור היה נשמע בעיר. וגם היתר לא רצה להורות בו. וה"ר שמואל מאיבר"א אמר בשם ריצב"א שאם לא נשתנה בשר שעל הקשר במראיתו אז ודא נתרפא יפה. ואם נשתנה יש לחוש. ורבינו שמשון כתב שאם אירע הדבר בין השמשות של ערב שבת שאי אפשר להכין אחרת היה מתיר ולא בענין אחר. ומאחר שהיה הדבר מפוקפק בעיני אלו הגדולים נכון להחמיר בדבר:

סימן חעריכה

נשבר העצם וכו' אמר רב נשבר העצם למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לא זה וזה אסור. למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושמואל אמר בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. והלכתא כוותיה דרב. דשמואל נמי הדר ביה לגבי רב. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו כשירה ואם לאו אסורה. מאי רובו כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב היקיפו. אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב היקיפו פירש רש"י רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט העצם נגלה ורובו נכסה. ורוב עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד. ואם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפילו נהפך חלל העצם לצאת דרך נקב קטן כשר. ואם רוב היקף העצם שסביב השבירה מגולה אפילו פונה בליטות ראש השבירה לצד הבשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפילו הכי טריפה ואנו בעינן רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב חלל דרך נקב הבשר. ושיהא רוב ההיקף הבשר שעל השבר קיים. כך פירש"י ז"ל ולדבריו אין הדבר תלוי ברוב בשר כלל כי לפעמים יצא ראש העצם הנשבר דרך נקב קטן. ועוד אין אדם יכול לעמוד על טריפות זו כי העצם לפי משמושו יצא ויחזור. והטריפות תלוי במה שהיא בחיי הבהמה. הילכך נראה שאין הדבר תלוי ביציאת העצם אלא ברוב בשר קיים וחופה את רוב העצם. אלא דפליגי אי משערינן ברוב עוביו או ברוב היקיפו. דלפעמים אין העצם עגול ממש אלא רחב מצד אחד והולך ומצר מצד אחר. וכשהוא הולך ומצר הרבה ורוב היקיפו הוי טפי מרוב עוביו ואז בעינן רוב היקיפו כשהוא הולך ומצר הרבה וכשהוא מצר מעט אז רוב עוביו טפי מרוב היקיפו. ורוב בשר קיים דמתניתין היינו עור ובשר חופין את רובו דברייתא. אלא דברייתא מפרשא טפי. אמר עולא א"ר יוחנן עור הרי הוא כבשר. א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר דהא עור ובשר חופין את רובו קתני. א"ל אנן או עור או בשר תנן. איכא דאמרי אמר עולא א"ר יוחנן עור מצטרף לבשר אם חציו עור וחציו בשר מצטרפין יחד להגין. א"ל רב נחמן לעולא ולימא מר עור משלים לבשר אם הרוב מן הבשר מיעוט העור משלימו לרוב היקף א"ל אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי רבי יצחק נפחא ועור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דרבי יוחנן ואכשריה. א"ל בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך. ונראה דהילכתא כלישנא בתרא ולחומרא. וכרב נחמן דאמר דווקא משלים ולא מצטרף. דהא עולא גופיה מכללא דההוא עובדא הוה שמיע ליה ולא שמע מרבי יוחנן בפירוש שהיה אומר עור מצטרף לבשר. ומההוא עובדא ליכא למישמע דהא דחי ליה שאני בר גוזלא דרכיך והוא הדין כל עוף שכן כתב רבינו חננאל ז"ל שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר אבל בבהמה לא. ומלשונו משמע דלא מפיק ליה אלא בהמה. והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא קמא ולא נהירא. ואי משום דסתמא דגמרא מייתי בתר הכי מילתא דעולא עור הרי הוא כבשר למיפשט בעיא דניטל שליש התחתון. אע"ג דלא קי"ל כעולא מייתי שפיר. דכיון דלעולא אפילו ניטל כל הבשר ולא נשאר רק העור מגין כל שכן דלדידן שני שלישי הבשר מגינין. וגידין שסופן להקשות מסקינן דאינן מגינין דהא הדר ביה רבי יוחנן לגבי דריש לקיש: ההוא נשבר עצם ויצא לחוץ דאשתקל קורטיתא מיניה. פירוש נפל ממנו קצת מן העצם והיו עור ובשר חופין את כל רוב העצם אף כשהיה שלם ונסתפק אביי אם מעלה ארוכה לפי שנחסר מן העצם ופשט רבא דמה לי איתיה מה לי נפל כיון שעור ובשר חופין את רובו מעלה ארוכה אע"פ שחסר העצם. א"ל רבינא לרבא מתלקט מהו מתרוסס או מתמסמס מהו ועלתה בתיקו. איבעיא להו ניקב מהו נסדק מהו נקלף מהו ניטל שליש התחתון מהו ועלתה בתיקו. ובכולהו אזלינן לחומרא. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן נקדר כמין ארובה מהו ופשטינן ליה מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבר זה שאל רבי לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה. אמר רב פפא והוא דקניא גרמא דידיה:

סימן טעריכה

מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות. חישב עליה מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילה. שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. סימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה. מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. ובמוקדשין תקבר. אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין אותה באילן משום דרכי האמורי:

גמ' א"ר אלעזר לא שנו אלא כשאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. ורבי יוחנן אמר אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אינה קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. והלכתא כרבי אלעזר דתניא כוותיה המפלח מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר. אין קשורה בהן הריני מטיל עליה חומר שני וולדות. שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא ושמא נימוח שליתו של שפיר זה:

סימן יעריכה

ואין תולין אותו באילן וכו'. אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. דתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה וסוקרו בסיקרא כי היכי דלחזייהו אינשי וליבעי עליה רחמי. כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים:


הדרן עלך בהמה המקשה