ראשית חכמה/שער היראה/ז
פרק ז עריכה
צריך לירא מהחטא, כי בכמה פנים מכעיס החוטא לבורא יתברך. האחד, מה שאמר הכתוב (ירמיהו כג, כד): "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'". ופירוש פסוק זה במדרש תנחומא (ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז שה), אם יסתר איש במסתרים וגו'. משל לארכיטיקתן שבנה מדינה ועשה בתוכה מחילין וכו', כך הקב"ה אומר למנאפים: ממני אתם מסתירים? שנאמר (איוב כד, טז): "ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים". הנואף אומר: אין בריה יודעת בי; ואני עיני משוטטות בכל הארץ. מה דרכם של עוברי עברות? משמרים שעת אפלה, שעת חושך, וכן הגנבים, "חתר בחשך בתים", וכן הוא אומר (ישעיהו כט, טו): "הוי המעמיקים מה' להסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו". קשה הנואף, שהוא מסלק את השכינה, כביכול הוא ממלא את העליונים ואת התחתונים, שנאמר (ירמיהו כג, כד): "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"; ובאי זה מקום האיש הזה נואף, כשהוא בא לנאוף הוא אומר למקום: סלק את עצמך ותן לי שעה אחת, וכביכול מפני שהוא ארך אפים הוא נותן לו מקום, שנאמר (איוב יא, יא), "כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן", ואומר: "וסתר פנים ישים" (ילקוט שמעוני/איוב/רמז תתקט). (הם מבקשים שלא תתעבר ממנו אלא שיעשה תאותן בלבד, ואינם יודעים שהקב"ה מפרסמן בעולם), מי שהוא יושב בסתר עליון ישים פנים, שהיא מעוברת ממנו, צר הוולד ופניו דומות לנואף, עכ"ל. ומבואר מה שאמר שני מיני כיעור וגנות בחוטא, האחד – שמבזה את המלך לומר שאינו משגיח עליו בהיותו מסתיר עצמו, וזהו "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", וכאן פסיק טעמא. "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", הוא פגם ב', שהוא מסלק את השכינה, כביכול הקב"ה ממלא וכו'. וכיוצא בזה אמרו במתניתין (משנה חגיגה ב, א), כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. אמרו בגמרא (חגיגה טז, א), רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, דאמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה, שנאמר (ישעיהו סו, א): "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", עכ"ל:
וכיוצא בזה אמרו בברכות פרק תפילת השחר (דף כח:): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו וכו'. אמרו לו: רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: רבינו, עד כאן? אמר להם: הלואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה בסתר, אומר: שלא יראני אדם, עכ"ל.
וכיוצא במשל שאמרו במדרש זה על "אם יסתר איש במסתרים" וכו' פירש רשב"י (זוהר פרשת נח סח, א) זה לשונו, רבי חייא פתח: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיהו כג, כד). כמה אינון בני נשא אטימין לבא וסתימין עיינין דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"; היך בעון לאסתתרא מחובייהו ואמרי: מי רואנו ומי יודענו? וכתיב: "והיה במחשך מעשיהם", לאן יתטמרון מקמיה? למלכא דבנה פלטרין, ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין דמלכא, אצער עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו? עאלו וטמירו גרמייהו תחות נוקבי פסירין. אמר מלכא: אנא עבדית לון, ועבדית נהורא וחשוכא, ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא? הדא הוא דכתיב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'", אנא הוא דעבדית נוקבי פסירין ועבדית חשוכא ונהורא, ואתון איך יכלין לאתטמרא קמאי? תא חזי, כד בר נש חטי קמי מאריה ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קוב"ה עביד ביה דינא באתגליא. וכד בר נש אדכי גרמיה, קוב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף ה', עכ"ל. ובמדרש במדבר רבה פרשה ט הביאו משל כיוצא בזה בעניין הנואף והנואפת, ואמרו בנמשל זה לשונם: כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים, ממני אתם מסתירים את עצמכם? והלא אני הוא שבראתי את הלבבות, הדא הוא דכתיב: "אני ה' חוקר לב ובוחן כליות" וגו' (ירמיהו טז, י). לכך נאמר: "ותשכח אל מחוללך", אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחילים מחילים, אלו הלבבות והכליות, ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי, איני רואה ואיני יודע מעשיכם? עד כאן לשונו. ועל פרטי ההשגחה אמר אליהוא (איוב לד, כא): "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און":
עוד מכעיס אותו באופן ב', שמידתו יתברך להיטיב ולרחם, והם מהפכין אותו ממדת רחמים למדת הדין, כאומרם ז"ל, ארורים הרשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין. ומה שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו", פירשו ז"ל בתנחומא שהוא על הצדיקים, זה לשונם בפסוק (נחום א ו): "טוב ה' למעוז", יכול לכל? תלמוד לומר: "ויודע חוסי בו". כיוצא בו (איכה ג ט): "טוב ה' לקוויו", יכול לכל? תלמוד לומר: "לנפש תדרשנו". כיוצא בו (תהלים קמה ט): "טוב ה' לכל", יכול לכל? תלמוד לומר: "ורחמיו על כל מעשיו", עכ"ל לעניננו. ומעשיו נקראים הצדיקים, לפי שהם מעשים המיוחדים לו, כענין "ועמך כלם צדיקים וגו' מעשי ידי להתפאר" (ישעיהו ס כא). וכן בזוהר פרשת לך לך (זהר חלק א פב ב) שהצדיקים הם פרי מעשיו של הקב"ה.
עוד אמרו בתנחומא על פסוק (הושע ט יז): "ימאסם אלהי כי לא שמעו לו ויהיו נודדים בגוים" וגו', אמר הקב"ה: אני נקראתי "ה' אל רחום וחנון", ומפני עונותיכם עשה עצמו אכזר, שנאמר: "היה ה' כאויב", עכ"ל לעניננו. ומסוג עניין זה הוא כי העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, והקטיגור עומד לקטרג ולעורר הדינים עד שינתן לו חלק הדין ליפרע מהעושהו. וזהו "כי פעל אדם ישלם לו", כדפירש בזוהר פרשת קרח:
עוד אמרו ז"ל (שבת דף קמה:), "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח" (ישעיהו א, יד), מאי "היו עלי לטורח"? אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שהם חוטאים, אלא שמטריחין אותי לידע אי זו גזרה קשה אביא עליהם, עכ"ל. עוד אמרו ז"ל בתנחומא על פסוק "ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים" (ירמיהו ג, יט), אמר ר' אלעזר בן פדת: מהו "אשיתך"? עלתה על דעתי שנהא בעולם אני ואתה, האיך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות העולם? ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה, וכן הוא אומר: "וישת לו עדרים לבדו" (בראשית לא, מ). רבי חמא בר חנינא אמר: אהבה גדולה היתה ביני וביניכם, היאך עשיתם לי שאהא שונא אתכם? ואין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר: "ואיבה אשית" (בראשית ג, טו). רבי יהושע בן לוי אמר: אני מלמד עליכם סניגוריא, האיך עשיתם לי שאני מקטרג אתכם ומחייב אתכם? ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב, שנאמר: "אם כופר יושת עליו" (שמות כא, ל). ר' ברכיה אמר: חביבין הייתם לי, כאדם שיש לו שדה אחת והוא מזבלה ומעדרה ומנכשה, האיך עשיתם לי לעשות אתכם הפקר? ואין הלשון זה אלא לשון הפקר, שנאמר: "ואשיתהו בתה" (ישעיהו ה, ז), עכ"ל. ומבואר במאמר הזה ד' בחינות אהבה שיש להקב"ה עם ישראל, ובעוונותינו נהפכו כלם לשנאה. ואפשר לתת להם ייחוס לד' אותיות שבשם כסדרן, וכל תנא מאלו אמר מהם בחינה אחת ולא פליגי, והמשכיל יבין העניין מעצמו. וארמוז לך קצת, שרבי ברכיה אמר האחרונה שבהם, היא כנגד ה' אחרונה, חביבים הייתם לי כאדם שיש לו שדה אחת וכו':
עוד ג': הקב"ה כועס על הרשע וכל ישראל נענשים על ידו. וכן במדרש ויקרא רבה (פרשה ד) זה לשונם: "שה פזורה ישראל" (ירמיהו נ, יז), ישראל נמשלו לשה; מה דרכו של שה, לוקה באחד מאבריו וכלם מרגישים, אף ישראל, אחד חוטא וכולם נענשים. תני רשב"י: משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חביריו: למה אתה עושה כך? אמר להם: מה איכפת לכם? לא תחתי אני קודח? אמרו לו: מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. אף איוב אמר כן: "ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו: "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו ישפוק" (איוב לד, לז); אתה משפיק עלינו את עונותינו, עכ"ל:
עוד ד', הקדוש ברוך הוא כועס על הרשע, שנתן לו דרך טובה ודרך רעה, ועזב את הטובה. וכן אמרו במדרש בפסוק "און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב" (תהלים לו, ה), זה לשונם: נתן להם שני דרכים, אחת רעה ואחת טובה, והם עוזבים את הטובה והולכים ברעה, וכן הוא אומר: "העוזבים ארחות יושר וגו' השמחים לעשות רע" וגו' (משלי ב, יג), הוי "יתיצב על דרך לא טוב", ע"כ:
עוד ה', הקב"ה כועס על הרשע מפני הרע שגורם לו ולנפשו בסיבת חטאו. אמרו ז"ל במדרש על פסוק "תחטאני באזוב ואטהר" (תהלים נא, ט), זה לשונם: מכאן שכל העובר עבירה כאלו מטמא בטמא נפש, ואין מזין עליו אלא באזוב, שנאמר: "תחטאני באזוב ואטהר". וכי נטמא דוד? אלא העוון הוא שחילל הנפש, וכן הוא אומר: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים קט, נב), עכ"ל לענייננו.
ולהבין עניין זה על מתכונתו, כיצד יפגום האדם בנפשו שנוכל לומר שהרג אותה ועשאה חלל, הוא בשנדע מה שמוסכם בזוהר ובתיקונים היות לאדם רוח ונפש ונשמה, ויש נפש רוח ונשמה מאופן, חיה, וכסא, כדפירש בתיקונים, וכן בתחילת פרשת משפטים. וצריך לדעת כי כמו שבאדם הגשמי יש בו רמ"ח אברים גשמיים, כן הנשמה המתלבשת ברמ"ח אברים אלו יש בה רמ"ח אברים רוחניים, והנשמה היא הנקראת אדם באמיתות כדפירשתי לעיל, כי מה שנאמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) הוא על הנשמה. כי הגוף נקרא בשר אדם, שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לא). וכן פירש רשב"י (זהר חלק א ב ב) זה לשונו: רוחא דסטר קדישא, גופא דיליה לבושא דאדם איהו, ועל דא כתיב: "עור ובשר תלבישני" וגו' (איוב י, יא), בשרא דאדם לבושייהו, ובכל אתר כתיב בשר אדם לגו בשר לבושא דאדם, עכ"ל.
ומצד היות הנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים, תפעול ותתלבש בטיפה ההיא להוציא כלי למעשהו, ונמצא הגוף דפוס הנשמה. ומפני זה ישתנו דיוקנאות האנשים לאלפים ולרבבות כפי מחצב נשמתם, כדפירש בתקונים (תקו"ז קכח, ב). והעד היות הנשמה כלולה מרמ"ח אברים הוא שפירש הרשב"י ע"ה (זהר חלק ב קנ א) ובכמה מקומות, שהרוח יצטייר בגן עדן תחתון בלבוש המצוות המעשיות, ויצטייר כדמות שהיה בעולם הזה, ואומר שבגן עדן התחתון מכירין הצדיקים זה לזה, וזהו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם" (תהלים לא, כ), ואמר שגן עדן תחתון הוא נגד בני אדם, שבו מכירים זה לזה. ועוד אמרו ברעיא מהימנא (זהר חלק ג רכב ב) זה לשונם: אגרא לנשמתא בעלמא דאתי מאי הוי? אלא קוב"ה מלביש לה כדקמייתא בענני כבוד, בקדמיתא תיעול במראה דאיהו כגוונא דגופא, כלילא ברמ"ח איברים, אוף הכי תיעול במרא"ה כלילא ברמ"ח פקודין ומרמ"ח נהורין דמתפרשן מההוא מראה, עד כאן לשונו. וביארו אחר כך שתרי"ג מלאכים סלקין לה לנשמתא כנגד רמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה. ומאחר שידענו בחלק הרוח שהוא כלול שיעור קומה שלימה מרמ"ח איברים, כן חלק הנפש שהיא בחצר מות, וכן חלק הנשמה העולה בגן עדן עליון, כל אחד מהם כלול מרמ"ח איברים רוחניים.
ובהקדמה זו נבין עניין החטא, שראוי שיקרא חלל בנפש. שכמו שהאויב המכה בחרב בגוף האדם יקרא חלל, כן חרב סמא"ל הנכנסת ברמ"ח איברי הנפש עושה אותה חלל ומטמא אותה. והטעם, כי כמו שטמא מת הוא, מפני שנסתלק אור הנשמה הקדושה ושורה רוח הטומאה של סמא"ל שם, מטמא טומאה חמורה אבי אבות הטומאה שהוא המת – כן החוטא מסלק ממנו הנשמה הקדושה ושורה במקומה סמא"ל, ולכך מטמא כמת; ולטעם זה, רשעים בחייהם קרויים מתים.
ולהבין למה קראה חלל ולא מת בנפש, העניין הוא, כי האדם החי הנהרג יקרא חלל, מפני שנסתלק ממנו חיות הדם, כי הדם הוא הנפש, ונשאר הגוף חלל בלי חיות. ולשון חלל, כעניין "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), שפירש בפרשת בראשית (זהר חלק א ו א) בעניין הפוגם בנקודה פנימית שנשאר אותו מקום חלל, וכן עניין העוון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב, שם עושה אותה חלל. והכלל, כי מהגשמי נבין הרוחני, כל מכה שכאשר יוכה בה האדם ימות מאותה המכה ועושה אותו חלל, כן העוון לפי גודלו, באותו האבר שפגם בנשמתו, יקרא חלל בנפש. ויקרא חלל, לפי שהנשמה היא קדושה, והעוון הוא עכירות רוח הטומאה מסמא"ל. וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה, כן תסתלק רוחניותה וישאר אותו מקום חלל בלי רוחניות.
וזהו עניין הפגם, שמלת פגם רוצה לומר חסרון. והוא שתחסר האור במקום ההוא, ושולט שם חושך מסמא"ל. ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו, ואם יצטרך לבא בגלגול מפני גודל הפגם, צריך שיהיה עיוור וישלטו על עיניו חשך וענני סמא"ל, כדפירש הרשב"י ע"ה בתיקונים זה לשונו: סמא"ל חשך נחש קדרות, ועליה אתמר: "אלביש שמים קדרות" (ישעיהו נ, ג), נוקבא דיליה, "ושק אשים כסותם". ווי לנשמתא כד אתלבשת בקדרותא דילהון דעליה אתמר: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א). ואינון חשוכן דמכסיין על עיינין דלית לון רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתיה, ואור ונר דנהרין בהון אתמר בהון: "וחשכו הרואות בארובות" (קהלת יב, ג), כמא דאמר קהלת: "עד אשר לא תחשך השמש והאור" וגו', ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כב). ואמאי אתחשכאן בהון? בגין דלא הוי משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ה, ומיד דמשתדלין בהון בדחילו ורחימו – אומאה איהו בקוב"ה לעברא לון מעלמא ונשמתא, בגין דחשוכין אפרישין בין י"ה ובין ו"ה, ובההוא זמנא דמתעברין חשוכין מנשמתא – מיד "כל הנשמה תהלל יה". ומאן אינון חשוכין? אלין סמא"ל ונחש; ומאן גרים לשלטאה עלייהו? אלא רזא דקרא אוליף, "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיהו כט, ב), ודוד בגינייהו אמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, יח). בההוא זמנא, מה דהוו שלטין חשוכין על נהורין דעיינין מתהפכין נהורין ושלטין על חשוכין, עכ"ל. הרי מבואר במאמר, כי סמא"ל ונחש הם חשוכים המחשיכים העינים. וזה בסבת העון, כאומרו "כי עונותיכם היו מבדילים" וגו'. ואגב מבואר במאמר, כי סבת חשיכת העינים גם כן הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצוה בדחילו ורחימו:
ונחזור לדרוש שלנו, כי כל פגם שיפגום האדם הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה, ולסיבה זו ייקרא העוון חלל בנפש מהטעם שפירשנו. ועתה לפי זה נאמר, כי כל עוון ועוון שיפגום האדם יקרא חלל, והכוונה או מיתה מועטת או מיתה מרובה, הכל נקרא מיתה, כעניין עני חשוב כמת ואחרים שפירשו ז"ל, שסיבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה. וכן העניין בחלל, כל הסתלקות שתסתלק אור הנשמה בסיבת העוון ונשאר המקום חלל שייכנס שם סמא"ל יקרא חלל בנפש.
ואחר שנתבאר כי העוון הוא המחשיך הנשמה, נבין בזה מאמרם ז"ל בתנא דבי אליהו ילקוט (תהלים מזמור סח, רמז תשצה) בפסוק "ה' יתן אומר" (תהלים סח, יב), תני רבי שמעון בן יוחאי: עד שלא חטא אדם הראשון, היה שומע את הקול ועומד על רגליו, שנאמר: "וישמעו את קול ה' אלהים" (בראשית ב, ז); וכיון שחטא היה שומע ומתחבא, שנאמר: "ויתחבא האדם" (בראשית ג, ח). עד שלא חטאו ישראל, מה כתיב? "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" (שמות כד, יז). אמר רבי אבא בר כהנא: שבע מחיצות של אש היו נוצוצות זו בזו, והיו ישראל רואין ולא מתייראין ולא מתפחדין. וכיון שחטאו, אפילו פני הסרסור לא היו יכולין לראות; הדא הוא דכתיב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל), עכ"ל:
והטעם לזה, כי בהיות הנשמה זכה ובהירה, תוכל להסתכל באור, כדמיון העומד באור, שלא יזיקהו אור השמש. אמנם העומד בחושך ויכה בעיניו אור השמש, לא יוכל לסבול, ויירתע ויחזור לאחוריו ויסתום עיניו. כן ישראל, בנתינת התורה פסקה זוהמת חטאתם ונזדככה נשמתם על ידי ספירת שבעה שבועות לטהרתם, וג' ימים קודם קבלת התורה הוזהרו מלגשת אל אשה, כמו שכתוב: "היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות טו, יט), וכבסו שמלותם על ידי טבילה. כל אלו הכנות טובות לזכך נשמתם לקבל התורה, ועל ידי כך היו יכולין להסתכל. וכאשר חטאו, חזרו למשוך עליהם זוהמת חושך הנחש, והחשיכו נשמתם עד שלא היו יכולים להסתכל אפילו בפני הסרסור: