ילקוט שמעוני/איוב/רמז תתקט
גבולות ישיגו. מעשה דור המבול פרשו איוב, מהו גבולות ישיגו, שהיו נכנסין זה בגבולו של זה וזה בגבולו של זה. עדר גזלו וירעו חמור יתומים ינהגו, כשהיו רואים חמור ביד יתום מיד היו נוטלים אותו ממנו. יחבלו שור אלמנה, אלמנה שמת בעלה והניח לה שור אחד ויצאה לרעותו מיד היו נוטלים אותו ממנ. ערום ילינו מבלי לבוש, כיון שהיו רואים בני אדם שהיו עושים בהם כך היו מהלכים ערומים כדי שלא יפשיטו את בגדיהם:
בין שורותם יצהירו, שהיו עושים להם בדדיות קטנות. יקבים דרכו ויצמאו, א"ר איבו למה יקבים דרכו ויצמאו, לפי שהיתה מארה מצויה בביתו של רשע. ולפי שהיו שטופים בזמה נמחו מן העולם שנאמר קץ כל בשר בא לפני:
לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב, זה דור המבול דכתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, משהיתה חמה זורחת עד שהיתה שוקעת לא היה בהן תוחלת:
ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, הנואף אמר אין בריה יודעת בי ואני עיני משוטטים בכל הארץ, מה דרכן של עוברי עבירה משמרין שעת אפלה שעת חשך, וכן הגנבים חתר בחשך בתים, וכן הוא אומר הוי המעמיקים מה' וגו', וקשה הנואף שהוא מסלק את השכינה כביכול הקב"ה ממלא את העליונים ואת התחתונים שנאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ובאיזה מקום שאותו האיש נואף הוא מרשל כח השכינה, כשהוא בא לנאוף כביכול הוא אומר למקום סלק את עצמך תן לי שעה אחת, כביכול מפני שהוא ארך אפים הוא נותן לו מקום שנאמר כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, ואומר וסתר פנים ישים הם מבקשים שלא תתעבר ממנו אלא שיעשו תאותן בלבד ואינם יודעים שהקב"ה מפרסמן בעולם מי שהוא יושב בסתר עליון שם פנים, שהיא מעוברת ממנו צר לה ולד ופניו דומין לנואף. א"ר יצחק קשה כחו של נואף שהוא מרשל כח השכינה, כיצד הקב"ה צר לה צורת הולד והנואף בא עליה והקב"ה עומד ושוהא ואומר צורתו של מי אצור צורת הבעל או צורת הנואף כביכול, צור ילדך תשי, א"ר זעירי כביכול תשו ידי הצייר. אמר רבי מלה"ד לצייר שהוא צר איקונין של מלך בא לגמור את הפרצוף אמרו לו מת המלך ועמד מלך אחר, נתרשלו ידיו של צייר והתחיל אומר מה אעשה באלו סממנין אצור אותו בפניו של מלך ראשון או בשני. ד"א וסתר פנים ישים. היא עשתה בסתר והקב"ה פרסמה בגלוי שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, לומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו (בישעיה בפסוק כי כל סאון סואן ברעש):
חתר בחשך בתים, למה, שיומם חתמו למו. מה היו אנשי דור המבול עושים, היה מביא אפרסמון ושף באבן ובא בלילה [ומריח] וחותרה, כד דרשה ר' חנינא בצפורי אתעביד בהו תלת מאה חתרין. הוה להון אפופלסמון מה הוו צפוראי עבדון. חתר בחשך בתים. דרש רבא מאי דכתיב חתר בחשך בתים מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידין אפרסמון ומניחין אותו בבית גנזיהם ובאים ומריחים ככלב שנאמר ישובו לערב יהמו ככלב ובאים וחותרים שם ונוטלים את ממונן. דרשה ר' יוסי בצפורי כו' (כדלעיל), אתו קא מצערו ליה אמר מי הוה ידענא דאתון גנבי:
קל הוא על פני מים, גזרה נגזרה על דור המבול שיאבדו במים. תקולל חלקתם בארץ מי שפרע מדור המבול, כל כך למה, לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כונתם אלא למטעת כרמים, אבל נח לא היתה כונתו אלא להפרות ולהרבות שנאמר אלה תולדות נח: