ראשית חכמה/שער היראה/ו
מפני שקדם ביאורנו בפרק הקודם שורש היראה, ואמרנו שהוא להתרחק האדם מיצר הרע להתקרב אל הטוב, אמרנו לסמוך בפרק זה, לבאר שלא יתעלם מפתויי יצרו ושיתגבר עליו, כדי שיהא נקרא גיבור הכובש את יצרו. וזו היא בחינה מבחינות היראה, שמצינו יראה בגבורה וכן בבינה. ויראה בגבורה – פירש בתיקונים שהמלכות נקראת יראת ה' מצד הגבורה, ואהבה מצד החסד, ובתיקון ב' ג' פירש יראה בבינה בפירוש ואמר שעל זה נאמר (משנה אבות ג יז): אם אין יראה אין חכמה. והעניין, כמה שפירשתי בפרק הקודם, כי צריך לירא לעולם שלא לעורר היצר והדין. והיצר נמשך משורש הדין העליון של ב' מידות אלו, כדפירש רשב"י (זוהר פרשת נח דף ע) בפסוק "לא אוסיף" (בראשית ח, כא), כי משני מידות אלו שורש הדין בא. והיות האדם גובר על יצרו נמשך לו מהגבורה, וכן פירשו בתיקונים (תקוני זהר חדש י,א): בירחא חמישאה יהיב ביה תוקפא בגבורא לאתגברא על יצר הרע מסטרא דסמאל דלא שליט עליה וכו', ושם העסק בביאור תשעה חדשים לעיבור נשמת משיח צדקנו. ועוד בתיקונים (דף א ע"ב) בביאור בעניין ששה מדרגות, שיש חסידים, גיבורים, מארי תורה וכו', ואמר: גיבורים מסטרא דגבורה, דיהבין תוקפא למאריהון לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גברתה בקשורא דתפילין, עכ"ל. הרי כי מצד הגבורה יקראו גיבורים הכובשים את יצרם, והיא מציאות היראה, לירא לעולם, שלא יהא העבד מותר ופורץ גדר אלא קשור וכבוש תחת רבו.
וביארו בזוהר (פ' וישב קפט, ב) בפסוק "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" וגו' (תהלים קג, כ) עוד ענין זה, וכמה צריך אדם להתגבר על יצרו בכל יום ויום, זה לשונו. רבי חייא פתח ואמר: "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" וגו', תא חזי כמה אצטריך ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי ולמהך באורח מתתקנא, בגין דלא יסטי ליה ההוא יצר הרע, דאיהו מקטרגא ליה כל יומא ויומא כמא דאתמר. ובגין דאיהו מקטרגא ליה תדיר, בעי בר נש לאתתקפא עליה ולאסתלקא עליה באתר תקיפו, דבעי למהוי גבר עליה ולאשתתפא באתר דגבורה. בגין דכד בר נש אתקף עליה, כדין איהו בסטר גבורה ואתדבק ביה לאתתקפא. ובגין דההוא יצר הרע תקיף, בעי בר נש דיהא תקיף מניה. ואלין בני נשא דאתתקפו עליה אקרון גבורי כח, לאשתכחא זיניה עם זיניה, ואלין אינון מלאכיו דקוב"ה, דאתיין מסטרא דגבורה קשיא לאתתקפא עליה, גבורי כח עושי דברו, עד כאן לשונו.
ואומר: כדין איהו בסטר גבורה, ואתדבק ביה לאתתקפא, הוא להורות על הנדרש, כי היותו נקרא גבור הכובש את יצרו הוא מצד הגבורה. והוסיף הכתוב באומרו גבורי כח, כי צריך שיהא כחו גדול מכח יצר הרע, וזהו שאמר: בעי בר נש דיהא תקיף מניה. ובלי ספק כי היות הגבורה מתגבר על יצר הרע הוא מצד כח הבינה, כמו שביארו בתיקונים היות כח בבינה, עם היות שלא נתבאר בבירור במאמר הזה. ואומר: ואלין אינון מלאכין דקוב"ה דאתיין וכו', מפני כי המלאכים נבראו ביום שני; ופירש בספר הבהיר, שכל המלאכים נבראו מאש הגבורה, ונמצא הצדיק הכובש את יצרו שוה למלאך בערך זה.
ואף על פי שאמרו ז"ל במסכת סוכה פרק החליל (דף נב:), אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (תהלים לז, לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: "ה' לא יעזבנו בידו" וגו'. נראה שסיוע האדם להתגבר על יצרו הוא מהקב"ה, ומה שבח לצדיק? אבל העניין הוא, כי לעולם בכל הדברים צריך התעוררות תחתון בתחלה, כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים: אתערותא לתתא עביד אתערותא לעילא, והיינו שבח הצדיק, שהוא המתחיל ואחר כך הקב"ה עוזרו. וזהו טבע מלת עזר, כאדם שהוא עסוק במשא ואינו יכול לה ובא חבירו ועוזרו. והנה תחילת הכנעת היצר הוא בימי הבחרות, כמו שפירשו ז"ל בילקוט (משלי תתקסא): כל מי שממתק את יצרו בנערותו סופו להיות מותח עליו בזקנותו, מאי טעמא? "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון" (משלי כו, ב). והעבד הוא היצר הרע, שהוא עבד לאדם, לצורך העולם הזה:
וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל אדם בתחילה אלא בקלות, עד שמהקלות יבוא לחמורות. כמו שפירשו רבותינו ז"ל (סוכה נב, א) על פסוק "הוי מושכי העון בחבלי השוא" (ישעיהו ה, יח), זה לשונם, אמר רבי יוסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, עכ"ל. וכתב בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש, חשבון יד), זה לשונו: הקץ, אחי, משינה זאת, וגול מעל לבך המסך מיצרך אשר נסך עליך, עד שהבדיל בין אורך ובין אור שכלך, כעכביש אשר יארוג על מאור הבית. וכאשר יתמיד – יעבה ויסתם, עד שימנע הגעת אור השמש אל הבית. ובתחילת אריגתו הוא דק וחלוש עד מאד, וכל אשר יתמיד הרבה – יחזיק ויעבה, וימנע אור השמש מעבור אותו ומהגיע אל הבית. וכן מעשה היצר בלבך, יהיה בתחילת עניינו חלוש מאד, לא ימנעך מראות האמתיות, ואם תרגיש בו בעת ההיא ותגלהו מעל לבך – יקל מעליך הדבר; ואם תקל בו ותתעלם ממנו – יחזק מעשהו, וימנע אור שכלך ממך לגלותו מעל הכרתך. על כן מהר להציל את נפשך, והעזר באלהים לדחותו מעליך, וטרח והשתדל, תאור באור החכמה ותראה אמתת הדברים בעין לבך. וכבר משלו קדמונינו מעשה היצר באדם במשלים לקוחים מן הכתוב (שמואל ב יג, ד): "ויבא הלך לאיש העשיר", ואחר כך קראו אורח, ואחר כך קראו איש. ואמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו' (תהלים א, א), ואחר כך "עמד", ואחר כך "ישב", עכ"ל. עוד בפיתויי היצר – בפרק הבא, מאמר אחד מהזוהר, ע"ש:
עוד צריך ליזהר בדקדוק מעשיו מעוונות שאדם דש בעקביו, שאמרו ז"ל במכילתא וכן בעבודה זרה פרק קמא (עבודה זרה יח, א), אמר רבי שמעון בן לקיש: עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, מסבבין אותו ליום הדין. ועל דבר זה נענשה בתו של רבי חנינא בן תרדיון, דאמר רבי יוחנן: פעם אחד היתה מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו! מיד דקדקה בפסיעותיה; והושיבוה בקובה, וכשהוציאוה – צדקה עליה את הדין: "גדול העצה" וגו' "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו' (ירמיהו לב, יט), עכ"ל.
וכיוצא בזה ביארו בזוהר (מקץ קצח), רבי אלעזר פתח: "למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני" (תהלים מט, כ). תא חזי, תלת אינון דדחלין ולא ידעין ממה דחלין, ואוקמוה. אבל אית מאן דדחיל ולא ידע ממה איהו דחיל, כגון אינון חטאי, דלא ידע דאינון חטאי ולא אשגח בהו, ואיהו דחיל מימי רע. מאן אינון מימי רע? אלין אינון יומין דאינון אזדמנו בההוא רע, ומאן אינון? דא יצר הרע, דאיהו אקרי רע, ואית ליה יומין ידיען דאתיהיב ליה רשו בעלמא לאסטאה לכל אינון דמסאבי ארחייהו, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה. ואלין אקרון ימי רע, ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו. תא חזי, כל אינון דמסאבי ארחייהו, כמה חבילי טהירין אזדמנן לגבייהו ומסאבי להו; בארחא דבעי בר נש למהך – בההוא ארחא מדברין ליה ממש, וכו'. תא חזי, בשעתא דדינא בישא שלטא, לא אתיב ידיה מלאבאשא; ובשעתא דימינא שלטא על אומין לתברא לון, חייס קוב"ה עלייהו ולא שצי לון. ובגין כן, כל מאן דאיהו חטי באינון חטאין דדש בהו ברגליו, לא ידע בהו, ודחיל תדירא. דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אלין, וכד הוה נפיק לקרבא הוה מפשפש לון; ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא. ותא חזי, ארבע מלכין הוו, מאן דשאיל דא לא שאיל דא וכו'. בגין כך אית ליה לבר נש לאסתמרא מאלין חובין, כדקאמר, בגין דלא ישלטון עלוי אינון ימי רע, דלא מרחמי עליה, עכ"ל לענייננו.
ועל כיוצא בזה ציוותה תורה בכהן משוח מלחמה, שהיה מדבר אל העם והיה אומר: "מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ, ח), ופירשו (סוטה מד, א) שהוא הירא מעבירות שבידו, ואמרו ז"ל (סוטה מד, ב): שח בין תפילה של יד לתפילה של ראש, חוזר עליה מעורכי המלחמה.
ועוד אמרו ז"ל בבא קמא פרק שור שנגח את הפרה (דף כ.), כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו, שנאמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), ע"כ. ועוד אמרו שם, זה לשונם: "וסביביו נשערה מאד" (תהלים נ, ג), מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה. רבי חנינא אמר מהכא: "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" (תהלים עט, ח). עוד אמרו בבראשית רבה: "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח), מכאן על ידי שאדם מרבה עליו חכמה, מרבה עליו כעס, ועל ידי שמוסיף דעת מוסיף מכאוב וכו'. רב אמר: חבר אין צריך התראה. אמר רבי יוחנן: ככלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן, מתפחמין קמעא הם אבודים; אבל כלי פשתן הארבלין, כמה הם וכמה דמיהן? תני בשם רבי מאיר: לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, ערום מכל ארור מכל, עכ"ל לענייננו:
עוד צריך לירא וליזהר במעשיו, כי שמא היה הוא והעולם חציו זכאי וחציו חייב, והכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. וכן פירשו ז"ל (קידושין מ, ב), תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח): "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה"; בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו טובה הרבה. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה"; בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומן העולם טובה הרבה, עכ"ל:
ומסוג יראה זו הוא לירא מן הדין שבשכינה, כמו שכתוב באדרא ([[זהר חלק ג רצב א) מדברי רבי שמעון, כל ימי אצטערנא דלא אתוקד עלמא בדינוי דצדק. וצריך לירא שלא יהיה הוא סבה שישרף העולם בדינין, כי שמא העולם חציו זכאי וחציו חייב, ואם חס ושלום הכריע את כל העולם לכף חובה וגרם שבסבתו יבוא דבר או רעב לעולם – כל אותם הצדיקים שמתו הוא סבה שמתו, וכל העניים שיצעקו וימותו ברעב – הוא סבה להם, וזהו "אוי לו" וכו'. ולכן צריך לעולם שלא יהיה בטל מתורה או מצוה, כמוש אמרו בגמרא (מנחות מא, א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסי בסדינא וכו', אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. הרי שקונסין בעת היות רוגז בעולם על ביטול מצוה, ועסק התורה היא מצות עשה, ואין ספק דקנסי עלה גם כן; ולא הוצרך להזכירה, כי רב קטינא לא היה בטל מהתורה. ולכן מאד מאד צריך להיות זהיר וזריז במלאכתו מלאכת שמים לבל ימצא בטל ויענשוהו, דבעידן ריתחא מדת צדק שולטת בדיניה, וצריך ליזהר דלא יתוקד עלמא בדינוי. ובכל עת חייב האדם לתת שמן תורה ומצות לנר שעל ראשו, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, כדפירש בפרשת בראשית, כל שכן וכל שכן בעידן ריתחא חס ושלום שצריך זהירות וזריזות גדול, הואיל וביכולתו לתקן ולמשוך שפע רחמים להפך מדת הדין למדת רחמים; והמתעצל יתענש חס ושלום.
ומצינו שרבה ע"ה היה קורא עצמו בינוני, אמרו בברכות (דף יז.), אמר רבה: כגון אנא בינוני, אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה, ואמר רבה: ידע איניש בנפשיה אי צדיק גמור הוא אי רשע גמור הוא, ואמר רבה: לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמירי או לרשיעי גמירי, ואמר רבה: לא נברא כל העולם, אלא בשביל אחאב בן עמרי ובשביל רבי חנינא בן דוסא, לאחאב בעולם הזה, לרבי חנינא בן דוסא בעולם הבא, עכ"ל. ועוד אמרו ז"ל במדרש ויקרא רבה על פסוק "כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא" (קהלת ו, ז), זה לשונם: גם הנפש לא תמלא, לפי שהנפש הזו יודעת שכל מה שהיא יגעה, לעצמה היא יגעה, לפיכך אינה שבעה למצוות ומעשים טובים. אמר רבי לוי, לעירוני שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו, למה? שהיא בת מלכים. כך כל מה שיפעל אדם עם הנפש – אינו יוצא ידי חובתו, למה? שהיא מלמעלה, עכ"ל:
עוד נתבארו במסכת חגיגה (דף ד:) כמה דברים מעוררים לאדם שידקדק במעשיו ויזהר מהחטא, זה לשונם: רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי, "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג, י), אמר: כולי האי ואולי. רבי אמי כי מטי להאי קרא בכי, "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'" (צפניה ב, ג), אמר: כולי האי ואולי. רבי אסי כי מטי להאי קרא בכי, "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' צבאות" (עמוס ה, טז), אמר: כולי האי ואולי. רב יוסף כי מטי להאי קרא בכי, "ויש נספה בלא משפט"(משלי יג, כג), אמר: מי איכא איניש דאזיל בלא זמניה? אין כי הא וכו'. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב, ג), עבד שרבו מסיתין לו וניסת, תקנה יש לו? רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, "הן בקדושיו לא יאמין" (איוב טז, טו), במאן יאמין? רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ועושקי שכר שכיר" (מלאכי ב, ה); עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו? אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוי לנו, ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. קלות כחמורות – פירש רש"י, עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי, "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב, יד); עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו? מאי על כל נעלם? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה, ושמואל אמר: זה הרק בפני חברו ונמאס בה. מאי אם טוב אם רע? פירש רש"י, דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט. אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה: מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לה לידי חשדא. רבא אמר: זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך, פירש רש"י: שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים, בערבי שבתות, שמתוך שממהרין לעשות צרכי שבת אינן נותנין לב אם בדוק הוא. והא משגר רבא? שאני בת רב חסדא דקים ליה בגוה. רבי יוחנן כי מטא להאי קרא בכי, "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" (דברים לא, כא); עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו? ואמרינן תו לקמן: רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קארי, "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג); אמר: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו? מאי מה שיחו? אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה, עכ"ל: