רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף ל עמוד א

הלכות רב אלפס

פרק ד

לזיופא ההוא כרכא דהוה ביה חמרא דישראל אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואם לאו חמרא אסיר:

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העביר לי חביות של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר השוכר את החמור להביא עליה יי"נ שכרו אסור שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה שכרה מותר:

גמ' איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק ד

דחיישינן לגומלין. כלומר כשם שאסור להניח יין בבית העובד כוכבים שהוא בעליו בעיר שכולה עובדי כוכבים כך ברשות עובד כוכבים אחר שאינו בעליו אסור משום דחיישינן לגומלין דאע"ג דהאי עובד כוכבים שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל [דלא] נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעובד כוכבים חברו בעל היין דלא מירתת לנסוכי כי היכי דכי הדר ישראל וזבין מהאי עובד כוכבים זימנא אחרינא ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכי דהיינו לישנא דגומלין כלומר הנח לי ואנא אגמול לך כיוצא בזו ור"ש בן אלעזר פליג ואמר וכי כל רשות עובדי כוכבים אחת היא בתמיהה במה דברים אמורים ברשותו אבל ברשות עובד כוכבים אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רב נחמן אמר זעירי להחמיר ה"ק תנא [קמא] בד"א ברשותו אבל [ברשות] עובד כוכבים אחר מותר ולא חיישינן לגומלין ור"ש בן אלעזר אומר רשות עובדי כוכבים אחת היא כשם שברשותו אסור כך ברשות עובד כוכבים אחר נמי אסור תניא כותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר ר"ש בן אלעזר אומר רשות עובדי כוכבים אחת היא מפני הרמאין. הלכך נקיטינן כרבנן לקולא דברשות עובד כוכבים אחר כל שיש מפתח וחותם בידו מותר כדין יינו של ישראל ואינו צריך להיות יושב ומשמר מיהו דוקא כשאותו העובד כוכבים אחר אינו משועבד לבעל היין אבל אם היה משועבד לו כגון שהוא אריסו או עבדו הרי הוא כאילו מונח ברשותו של עובד כוכבים בעל היין מדאמרינן בגמ' [דף סא ב] דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא גבי אריסיהו סברי רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין הני מילי היכא דהאי מותיב גבי האי והאי מותיב גבי האי אבל האי כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא לא חיישינן לגומלין אמר להו רבא אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין ה"מ היכא דלא מירתת מיניה אבל הכא כיון דקא מירתת מיניה מחפה ליה:

ההוא כרכא: כרך:

אם נתפס עליו כגנב: אם עובד כוכבים חלש הוא דיש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב:

חמרא שרי: בשתיה:

ואי לא אסיר: אפילו בהנאה דודאי נגע כך פרש"י ז"ל ואחרים פי' דאם נתפס כגנב על הכניסה חמרא שרי דמירתת ולא נגע אבל אי לא חייש אכניסה אע"פ שהוא נתפס כגנב על הנגיעה אסור שהרי יכול ליגע בו מהרה קודם שיבא שם ישראל:

הדרן עלך ר' ישמעאל

פרק ה

השוכר את הפועל. עובד כוכבים ששכר את ישראל:

לעשות עמו מלאכה ביין נסך: להריקו מכלי אל כלי או להעביר חביות ממקום למקום וביי"נ ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם יינן מיבעיא בעי לה בגמרא:

שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' שכרו מותר: דאגרא דיהיב ליה משום מלאכה אחרת היא ובגמרא מפרש לה שפיר:

אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר: לגינו כלי של יין ומשום דעיקר שכירות משום רכיבתו הוא ולגין אינו מוסיף בשכירתו כלל שרי:

גרסי' בגמרא [דף סב א] מאי טעמא אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור בהנאה והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים והרי שביעית דתופס את דמיה ותנן האומר לפועל הא לך דינר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר הא לך דינר זה לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור א"ר אבהו אר"י קנס הוא שקנסו חכמים בחמרים וביין נסך יי"נ הא דאמרן חמרים מאי היא דתניא החמרים שעושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית ומפרש רבא [דף סב ב] דמאי שכרן שביעית דקדוש שכרן בקדושת שביעית ודקא קשיא לך פועל פועל דלא נפיש אגריה לא קנסו רבנן חמרים דנפיש אגרייהו קנסו רבנן ומתני' חומרא דיין נסך שאני. וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ק אילימא הואיל ויין נסך אסור וכו' שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה אע"פ שאינה דמים לו לא מצית אמרת הכי דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ואפילו הכי ממון שבא בגרמא שלהן מותר כדתנן (קדושין דף נו ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וסבור הייתי לפרש לפי זה דבעינן למימר דמדאורייתא מיתסר (בשאר אסורי הנאה חוץ מעבודת כוכבים ושביעית) בכל איסורי הנאה למחליפין או למשתכר בהן ממון גרמא שלהם אע"פ שאינן חליפין ממש ולא דמים אבל לא מצינן למימר דלאחרים נמי אסור שאפילו בדמים ממש [שלהם] אין הדין כך שאין לך תופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית אלא כי קתני [שכרו דהוי הנאת גרמתו] אסור לפועל בלבד ולא ניחא לי בהאי פירושא דמתני' שכרו אסור קתני דמשמע לכל אדם דומיא דברייתא דחמרים דקתני שכרן שביעית ואם איתא דסבירא לן השתא דממון הבא בגרמת איסורי הנאה אסור לכל אדם מן התורה מצינו כל איסורי הנאה תופסין דמיהן וא"א ובודאי דלא בעינן למימר שיהו כולן תופסין דמיהן ולא מטעם תפיסת דמים אתינן לה מעיקרא אלא על כרחין הדין פירושא אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אע"ג דלא מיקרי חליפיו אסור בהנאה מדרבנן גזרה שלא יהנה מאיסור הנאה עצמו דהיינו יין ליתא דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אפילו דמי מכר לא גזרינן משום פרי עצמו כ"ש דליכא למיגזר שכירות שאינו דמים ממש אטו יין והדרינן ואמרינן אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי הוא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין כדאמרינן כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ולפיכך גזרו אף בדמי שכירות אע"פ שאינן דמי חליפין משום דמחלפי בדמי מכר שהם חליפין ממש אבל בערלה וכלאי הכרם כיון שאין תופסין דמיהן ולא מצינו להן דמים שיהו אסורין מן התורה לא גזרינן [נמי] דמים אטו פרי עצמו דדמים בפירות לא מיחלפי וזה פירוש הגון וכך פירשו בתוספות:

גרסי' בירושלמי עלה דמתניתין דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם רבי זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם שאילו היה כן אף דמים הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמים ומה לי הן ומה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בעבודת כוכבים הוא שחדש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהיו חליפי' נתפסין באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מעבודת כוכבים ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין (דף ד ב) גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין וליתא וכדאמרן: ופרכינן והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר לפועל הילך דינר זה לקט לי ירק היום שכרו מותר אלמא לא גזרינן דמי שכירות אטו דמי מכר מש"ה לקט לי ירק לשון שכירות היא שרי אבל לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק ומש"ה אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית ואסיקנא דקנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ בחמרין דנפיש אגרייהו אפילו בשביעית ופועל דלא נפיש אגריה ביי"נ דוקא משום חומרא דיי"נ. ואיכא למידק בשלמא ביין נסך קנסינהו משום דעבוד איסורא דרוצין בקיומה אלא בפירות שביעית מאי עבוד דקנסינהו רבנן יש לומר דפירות שביעית נמי כגון דעבוד איסורא וכך אמרו בירושלמי בפירות עבירה היא מתנית' וכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שמיטה החמרין העושין בפירות שביעית מלאכות שביעית אסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם וכו' ומסתברא ליה דכי מסקינן קנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ אטעמא דתופס דמיו סמכינן דכיון דשכרן אסור לכל דלישנא הכי משמע דאם איתא דלא סמכינן אטעמא דתפיסת דמים לא היה ראוי לקנוס ולאסור אלא לדידהו בלחוד דעבד איסורא אלא ודאי אטעמא דתפיסת דמים סמכינן ומשום הכי אסרינן ליה אכולי עלמא ולפיכך אין ללמוד מזה לפועלים שעשו מלאכת איסור בשאר איסורי הנאה כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שיהא שכרן אסור אפילו להם דדוקא הכא דשייך למיגזר [שכירות] אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעבוד איסורא אבל בשאר איסורי הנאה אין לנו ואע"פ שיש לחלוק ולומר דבשאר איסורי הנאה שכר פעולה אסור לפועלים בלבד משום קנסא גרידא אע"ג דליכא למיגזר משום דמים ובשביעית ויי"נ משום קנסא גרידא אסרו אלא שלא רצו לחלק בין פועל לאחרים כדי שלא יאמרו כן בדמים אע"פ כן כיון דמדרבנן בעלמא הוא אין לנו לחזור אחר חומרות ואין לך אלא מה שמנו חכמים:

שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט